שיעור מאת הראשון-לציון הרב שלמה משה עמאר בישיבת תומכי-תמימים מגדל-העמק

00:01 ברשות מורי ורבותיי, ברשות ראש הישיבה, הרבנים הגאונים שמעלה מחיה. קודם כול מתנצל על האיחור, גרם שלא נוכל להאריך הרבה. אבל עם כל זאת, לפוטרו בלא כלום אי אפשר. נאמר מעט מילים. הגמרא במסכת ברכות בדף כ"א אומרת: "מניין לברכת התורה לפניה שהיא מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוהינו'". יש מחלוקת בין הראשונים אם הברכות של התורה הן דאורייתא או שמא הן רק מדרבנן כמו כל הברכות. הרמב"ם לא מונה את זה במניין המצוות, אבל הרמב"ן עליו השלום מעיר עליו, ודעתו למנות את זה בתוך מניין המצוות. אחת מארבעים ותשע מצוות לדעת הרמב"ן זה שמברכים על התורה לפניה, והוא אומר שזו גמרא מפורשת: מניין שמברכים ברכת התורה מן התורה. הגמרא מביאה פסוק, אם כי באמת צריך להבין את הפסוק הזה. פסוק לא מובן. הפשט אומר "כי שם ה' אקרא", כרבינו האר"י שקרא לזה שמותיו. אבל עדיין קשה. קודם כול זה לא פשט. וגם מה זה "הבו גודל לאלוהינו"? רש"י שם אומר "הבו גודל" שיגידו אמן, שיענו אמן. אבל איפה לומדים ברכה, ברכות התורה? זה קשה עדיין. על כן כנראה הרמב"ם באמת סובר שזו אסמכתא, לא דרשה גמורה. על כן הוא סובר שברכות התורה דרבנן. גם בשולחן ערוך רואים שזה מדרבנן. בשולחן ערוך כתוב: כל הברכות, אם הוא מסופק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, שספק ברכות להקל. חוץ מברכת המזון. לא אמר חוץ מברכת המזון וברכות התורה. משמע שרק ברכת המזון לבד זה מן התורה. אבל שאר ברכות, גם ברכות התורה, מדרבנן. זה הקים את זה גם ברמב"ן, גם זה שהוא לא בנה, גם כן יש לשון דומה. הרמב"ן כנראה לומד שמזה שהגמרא קשרה

02:50 את ברכת התורה עם ברכת המזון, ואומרת: "מניין לברכת המזון לאחריה שהיא מן התורה? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך'. ומניין לברכת התורה לפניה שהיא מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוהינו'". הקשר הזה שהגמרא קושרת את שניהם, חדא אמרת, מזה כנראה למד הרמב"ן שגם זו דרשה גמורה וזה נקרא חיוב דאורייתא. גם גדולי האחרונים נחלקו בזה. דעת השאגת אריה והפרי חדש שברכות התורה הן דאורייתא, ואם אדם מסופק אם בירך ברכות התורה או לא בירך, חייב לחזור ולברך כמו ברכת המזון, כי זה דאורייתא. אבל יש הרבה אחרונים חולקים עליהם. והחיד"א מביא הרבה פוסקים שאומרים שזה דרבנן, ועל כן לא לברך כשהוא מסופק. גם הכף החיים בסימן מ"ז מביא הרבה פוסקים בזה, והוא מעלה שלא לברך בספק אם בירך או לא בירך, כי סוף סוף יש הרבה פוסקים שאומרים שזה דרבנן. יש גם עוד בזה דברים הרבה. הדברים ארוכים מאוד. יש גם ספק לגבי ילד שנעשה בר מצווה. הוא בירך ברכות התורה בבוקר כשהוא היה עוד לפני בר מצווה, עוד לא היה בר חיובא. אחר כך בלילה הוא נעשה בר חיובא בברכות. אז שאלה אם הברכה של היום שהוא בירך בבוקר, שהיה עדיין קטן, אם זה מוציא אותו כשהוא מגיע הלילה ואז הוא חייב מן התורה לברך. אז אם נגיד שברכות התורה הן דאורייתא, אז הקטן ודאי לא יכול להוציא את הגדול מברכותיו. אם נגיד זה דרבנן, יש מקום לדון בזה. יש גם מקום לדון אם זה ברכות המצוות וברכות השבח. האם ברכת התורה זה ממש ברכה על המצווה? יש מצווה, היא לא תורה. מברכים על המצווה, ושזה רק שבח לבורא

05:07 עולם. ברמב"ן עצמו, למרות שהוא סובר שזה דאורייתא, אבל כותב מפורש שזו ברכת השבח והודיה לשם, שאנחנו מודים לשם שנתן לנו את התורה שלו ובחר אותנו מכל העמים, ואומר שם לשונות נפלאים בעניין של ההודיה הזאת. הוא מוסיף, הוא אומר: וזה דומה לברכת המזון, שאנחנו מודים לשם על המזון שהזין אותנו. גם כך אנו מודים לשם על התורה שנתן לנו ועל ההנאה הזאת שיש לנו ללמוד את תורתו. ממילא יכול להיות גם לגבי הילד, אם נגיד כמו הרמב"ם שזה דרבנן, ופה זה גם ברכת השבח וברכת המצוות והוא כבר בירך, אז הוא ודאי שלא יצטרך לחזור, כי ידוע שבכל הדברים הלילה הולך אחר היום שאחריו. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. הערב הולך עם הבוקר שאחריו וזה יום אחד. אבל לגבי ברכות התורה הלכה היא שהלילה הולך אחר היום שלפניו. אנחנו בירכנו היום בבוקר ברכות התורה, ועל פי אותן ברכות לומדים כל היום וגם הלילה. כל זמן שאנחנו ערים לומדים על סמך אותן ברכות, כי הברכה פה היא כל זמן שאנחנו לומדים, ולימוד תורה אין לו קבע ביום, בלילה. והגית בו יומם ולילה. על כן כל זמן שערים, שאין הפסק, אז הברכה הולכת. יש גם לגבי ברכות הדרך, על תפילת הדרך. אמנם יש בזה מחלוקת חצי כזאת, אבל במקום שמברכים אז גם כן בזה כמעלה שהלילה נמשך אחריו. אם אדם בירך בבוקר תפילת הדרך, אז גם כשנוסע בלילה זה נמשך אחרי אותה תפילה של הבוקר. שהגאון בפירוש כותב שזה דומה לברכות התורה. לומדים את זה מברכות התורה. על כל פנים, על פי הדברים האלה צריך להבין. יש הלכה מפורשת בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ז סעיף ד', שגם

07:32 נשים מברכות ברכות התורה. זה דבר לא מובן. נשים הרי לא חייבות בתלמוד תורה. "ולמדתם אותם את בניכם" — בניכם ולא בנותיכם. אז איך אנחנו אומרים שנשים מברכות ברכות התורה? זה הלכה. כתב אותה מרן השולחן ערוך. גם הרמ"א לא חולק, מסכים על זה. ככה מנהג העולם, שגם הנשים צריכות לברך ומברכות הברכות. אז איך הן מברכות ברכות התורה על מצווה שהן לא חייבות בה? הבית יוסף הביא בשם האגור, בשם מהרי"ל, שיטות ראשונים שהביאו. חד, דהן, מפני שהן מתפללות בתפילה, אומרות פסוקי דזמרה ואומרות קריאת שמע, אז זה תורה. עוד אומר האגור על פי הסמ"ג. הסמ"ג אומר שנשים חייבות ללמוד את ההלכות שנוגעות להן למעשה. אישה חייבת בכל הלא תעשה שבתורה. אישה חייבת גם כן בכל העשה שאין הזמן גרמא, ועוד גם במצוות עשה שהזמן גרמא חייבת בחלק גדול מהן. אז את ההלכות האלה של כל הדברים שהיא נוהגת בהם, אומר הסמ"ג, הנשים חייבות ללמוד כדי שהיא לא תיכשל. אז אומר האגור, היות וחייבות ללמוד אותן הלכות שהן נוהגות בהן, ממילא גם יכולות לברך על ברכות התורה. ככה פוסק השולחן ערוך, שנשים מברכות ברכות התורה. וככה כל המפרשים, נושאי כלי השולחן ערוך, מגן אברהם והט"ז. כולם אומרים את הטעם הזה בעיקר, שהיות והן חייבות ללמוד מה שנוגע להן, הלכות טהרה והלכות הדלקת נר, הלכות חלה ועוד, אז ממילא הן חייבות גם כן לברך על לימוד התורה. הגאון מווילנה שואל קושיה עצומה. הוא אומר, איך יגידו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", "וציוונו על דברי תורה", איך "וציוונו"? או לפי הנוסח שאומרים "לעסוק בתורה". איך יכולות לומר "וציוונו"? והתורה אומרת "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם. והן יגידו "וציוונו" וילמדו בברכה? אומר הגאון

09:59 שהפירוש באמת למה מברכות לא בגלל זה. הוא אומר טעם אחר. הוא אומר, הן לא מברכות? אלא מה כן מברכות? זה על פי רבנו תם, שסובר שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, אף על פי שהן פטורות, כמו לולב ושופר, שאלו מצוות עשה שהזמן גרמא, תלויים בימים מסוימים. שופר זה רק בראש השנה ולולב בסוכות. והנשים פטורות מהן, ועם כל זאת, אם מקיימות המצווה, מברכות. לפי דעת רבנו תם, אז על כן גם במצווה הזאת, אפילו שהן פטורות, הן יכולות לקיים, והן מקיימות, אז מברכות. אז יש... ראיתי בספרו של הגאון הרב זולטי עליו השלום, מביא בשם חותנו של הרב עכנאז[?], מקשה: איך אדרבה מקיים דברי השולחן ערוך נגד השולחן ערוך? הוא בא ליישב את השולחן ערוך, שאמר נשים מברכות. מה אומר? על פי רבנו תם, שהנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, והלא הוא עצמו לא פוסק כרבנו תם. הרמ"א פוסק ככה, אבל השולחן ערוך פוסק כמו הרמב"ם: אין הנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. אז מה מיישב אותם? הרב זולטי עליו השלום עשה בדרך מפולפלת. הוא רוצה לחבר את שני הדברים על כביר תרי"ח. הוא אומר, היות וגם לפי הרמב"ם, שאין מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, אבל מצווה, ויש להן מצווה כלשהי כשהן עושות את המצווה, אפילו שלא מברכות. וכאן הסמ"ג שאומר שחייבות ללמוד את אותן מצוות, אותן הלכות שנוהגות בהן. אז שני הדברים... מחילה מכבוד תורתו, אי אפשר לחבר. סוף סוף הקושיה של הגאון היא איך יכולות לברך מצד המצווה של תורה? הרי אין להן תלמוד תורה. הפשט הוא, אף על פי שהאישה לומדת הלכות שלה, אבל זה לא תלמוד תורה. זה לא מצוות תלמוד תורה.

12:22 היא לומדת כי היא צריכה לקיים, כדי שלא תיכשל בדבר הלכה. היא צריכה ללמוד ולדעת איך לעשות. זה לא מצוות תלמוד תורה. בשביל להבין, אני רק מסביר לבחורים. למשל, אם אחד מהבחורים ירצה לקחת מצווה אחת, יש משנה של הלכה. בשולחן ערוך, הלכה: השותה מים מברך שהכל, ויהיה בדיוק הלכה למעשה. אם אדם יושב מן הבוקר עד הערב, יחזור "השותה מים מצווה", "השותה מים מצווה", ויחזור ויחזור, והוא כבר יודע את ההלכה והוא לא מחדש בה כלום, רק חוזר על אותה הלכה. מה הדין שלו? הוא קיים תלמוד תורה. הוא קיים מצוות תלמוד תורה. חסר ביגיעה, בעמל, הוא יכול ללמוד יותר טוב, ושבזה גם בחינה של ביטול. אבל מצוות תלמוד תורה הוא קיים. זה ברור. לא באיכות גבוהה, אבל זה מצוות תלמוד תורה, כי ככל שאדם עמל יותר המצווה יותר... פה הוא לא עמל, חוזר על אותה הלכה. אבל מצוות תלמוד תורה ברור שהוא מקיים. אבל אם אישה יודעת הלכה טוב והיא תחזור ותקיים את המצווה, זה כבר לא מצווה. אצלה מצווה זה לדעת ההלכה. ברגע שהיא יודעת את ההלכה כדבעי, כבר אין לה מצווה. היא כבר פטורה. אין לה מצוות תלמוד תורה. על זה שואל הגאון, איך מברכות על לימוד התורה? אז מה אומר הרדב"ז, היות ויש לה מצווה בלימוד, היות וחייבת. איך חייבת? חייבת זה בחיוב של תלמוד תורה, וחייבת בהלכות. ידיעת הלכה זה לא שייך לכאן. אז מה הוא מיישב בזה? ומצד שזה מצוות עשה דאורייתא, למה אנחנו פוסקים? מרן פוסק כמו הרמב"ם, שלא מברכות. זה לא, לא מתקשר, זה לא שייך. אבל האמת היא שבכלל לא קשיא לי, מפני שהגאון לא בא ליישב את השולחן

14:15 ערוך. אבל בא פה הגר"א לנקוט לשון חריפה, לא מצוי, מאוד לא מצוי אצלו. הגר"א כאן אומר, הוא אומר דבר כזה, הוא אומר שדברי, דבריהם, מתכוון על האגור ומהרי"ל, דחויים. הוא דוחה אותם, הוא חולק עליהם, הוא לא סובל את זה. מה שהוא כתב ליישב, לא ל... אלא היות שמנהג העולם, גם אלה שנוהגים כהרמ"א, גם הם, נשים מברכות ברכות התורה. אז הוא בא ליישב את שיטת הרמ"א. הוא גם פוסק כהרמ"א שפסק כרבנו תם, שמברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא בלבד. אז הוא אומר לפי זה אפשר להבין, אבל הוא לא בא ליישב שולחן ערוך. מה באמת העסק של השולחן ערוך? איך מרן פוסק כמו האגור שבגלל שחייבות ברכות הרי זה לא מצוות עשה? מה העסק? צריך להבין את הדבר, וגם צריך להבין. יש גם עוד שאלה אחרת, בדעת בית דוד לחוד. הגמרא אומרת שמחלוקת האמוראים על מה מברכים ברכות התורה. אמר רב הונא מברכים ברכת תורה רק על תורה שבכתב, אבל על מדרש לא מברכים. רבי יוחנן אומר גם על המדרש מברכים. על משנה לא מברכים. רבי אלעזר אומר גם על המשנה מברכים. על גמרא, תלמוד, על התלמוד לא מברכים. ורבא אמר גם על התלמוד, על הכל מברכים. למעשה נפסקה הלכה כרבא. ככה פסקו כל הפוסקים, הרמב"ם, השולחן ערוך. כל הפוסקים שמברכים ברכות התורה על הכל, גם על הגמרא. אז צריך להבין מה דעתם של אותם אמוראים שלא מברכים על תלמוד ועל משנה. רש"י אומר גם רבי אלעזר שאמר שמברכים על המשנה או רבי יוחנן שמברכים על המדרש, כי זה בכלל התורה, כי המדרש מדרש הפסוקים. משמע שגם הם מודים שהתורה שבעל פה לא מברכים. רק רבא הוא שאומר

16:30 שמברכים גם על התורה שבעל פה. אבל האמוראים הקודמים מעיקר הדין הם סוברים שברכות התורה נתקנו רק על מצוות, רק על תורה שבכתב. מה ההסבר? תורה שבעל פה זה לא תורה? ראיתי שהרגיש בזה ה-- הראשון שהרגיש בזה הרמב"ם. לא יודע מה, כמו שבפרשת האזינו הוא הרגיש בזה, והוא אומר דבר באמת לא מובן. שאלה מה הכוונה. בוודאי שגגה יצאה מפיו. הוא אומר המחלוקת היא במה מקיימים מצוות תלמוד תורה. הוא רוצה לומר שרבי יוחנן, רבי אלעזר ורב הונא, שלושתם אמוראים סוברים שכשלומדים תורה שבעל פה לא מקיימים מצוות תלמוד תורה? חס ושלום, לא יעלה על הדעת. בוודאי שגגה יצאה מפיו. זה דבר מוסכם, לא יכול להיות. חלילה. עיקר המצווה בתלמוד תורה זה התורה שבעל פה. עיקר העמל והיגיעה של התורה זה התורה שבעל פה. הרי בלי תורה שבעל פה אנחנו גם יכולים לטעות באלף טעויות על כל פסוק. הרי בלי תורה שבעל פה היא לא מושלמת, היא לא מובנת. הרש"י עליו השלום, גם הוא הקשו לו את זה ביהושע יא רץ בצורה יפה, אבל קשה לקבל את התירוץ שלו. הוא אומר על פי שבת פ"ח. גמרא שאומרת: והתייצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא מכאן מודעה רבה לאורייתא, זה אונס. שואלים התוספות למה צריך לכפות עליהם? הרי הקדימו נעשה לנשמע. אמרו התוספות שמא יחזרו בהם כשישמעו את הקולות ויפחדו, אולי יחזרו. במדרש תנחומא כתוב אחרת. כתוב שמה שאמרו נעשה ונשמע זה התורה שבכתב, תורה שבעל פה לא, לא הסכימו. אז כפה עליהם הקדוש ברוך הוא. אז אומר היות והתורה

18:51 שבעל פה הייתה בכפייה ואונס, על כן לא מברכים עליה, לפי דעת אותם אמוראים. כי יש הלכה, מי שכפו אותו לאכול לא מברך. אבל התורה שבעל פה זה באונס. כך חז"ל. מחילה מכבודו. הרי הגמרא שם ממשיכה: והדר קיבלוה בימי אחשורוש. רבי יוחנן היה אחרי אחשורוש. אז למה לא מברכים גם כן? תורה שבכתב, שבעל פה גם כן. כל האמוראים וכל התנאים היו אחרי אחשורוש. למה לא מברכים? אבל לא רק זה. האונס הזה לא כמשמעותו. זה לא דבר פשוט. יש פה דברים עמוקים יותר. בזמנו הסברתי בסייעתא דשמיא. ה' לא שתלש את ההר ושם אותו על ראשם. זה לא מדרכי הנהגתו של הבורא בעולם. הכוונה ההתגלות, הגילוי שכינה הגדול שהיה בזמן מתן תורה על ההר, הר סיני. זה היה הכפייה. הקדוש ברוך הוא רוצה שיקבלו את התורה מתוך בחירה חופשית, מרצון. מהו רצון? שאפשר לקבל ואפשר לא לקבל, והם מחליטים לקבל. אז שם הייתה כזו התגלות של השכינה. אנשים היו כל כך... הגיעו לדרגה של נבואה של משה. כך כתוב בסוף. פתח להם כל השבעה רקיעים, ראו את הקולות, שמעו קול ה', קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש. מה לא היה שם? ההתגלות הזאת לא השאירה להם ברירה. כבר הבינו מיד שאם לא מקבלים, שם כמו אותם הבינו שאו תורה או גמורה, אז זה נקרא מבחינה מסוימת. בזה גם הסברתי מה שכתוב שחזרו וקיבלו את הדין מהחושך לתוך החושך, מפני שאז היה, היה הסתר פנים נורא, שנאמר: ואנכי הסתר אסתיר, ואז קיימו וקיבלו מתוך הסתרת פנים. זה נקרא חזרו וקיבלו את הדין דווקא אז, שהלכו דברים קדימה. עכשיו מה באמת ההסבר למה הנשים מברכות? ולמה האמוראים האלו

21:23 אומרים שלא, שלא מברכים את הברכות על תורה שבעל פה. גם צריך להבין איך לומדים מהפסוק "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו". איך זה מסתדר עם מה שאמרנו קודם? ועוד, הגמרא בברכות מ"ה אומרת על הזימון שמזמנים בשלושה, מנלן? אחד אומר שנאמר "גדלו לה' איתי". אמרו: ממש, גדלו זה שניים, איתי זה עוד אחד, זה שלושה. נו, ממש עליו. ואחד אמר "כי שם ה' אקרא" זה אחד, "הבו גודל", הבו זה שניים. אז מפה לומדים זימון. פעם אחת דורשים מהפסוק הזה זימון בשלושה. בנדרים פ"א דורשים מהפסוק הזה ברכות התורה לדורות. וביומא דורשים מזה. המשנה אומרת שכשכהן גדול אומר שם המפורש היו כורעים ונופלים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו". והגמרא אומרת: מנלן? שנאמר "כי שם ה' אקרא, הבו גודל". אז כמה דרשות דורשים מאותו פסוק. מה הולך? אבל נראה שהכל עניין אחד. אין פה שלוש דרשות. זה לא שלוש דרשות. זה עניין אחד ממש. שימו לב. הפסוק אומר "כי שם ה' אקרא". כשאתה שומע שמו של קודשא בריך הוא, כשאומרים דבר של הקדוש ברוך הוא, יכול להיות שמו המפורש, יכול להיות תורתו, דבר שיש בו כבוד השם, אסור להישאר אדיש. אתה שומע שם השם, אסור לך להישאר אדיש. "הבו גודל לאלוקינו", תתנו גדולה ויקר. אז כהן גדול אומר שם השם. הבו גודל. מה הגודל? "ברוך שם כבוד מלכותו". אבל מה זה הזימון? ומה זה ברכות התורה? גם בזימון יש אותו עניין. הרי מה זה זימון? כי אנחנו משננים את ברכת המזון, אם מזמנים או לא מזמנים, הברכה זה אותה ברכה. אין שינוי. מה הזימון עושה? הזימון מרומם את הברכה על ידי שמכינים, אומרים "רבותיי נברך" או "הב לן"

23:47 ונברך, כל אחד, ומזמנים עצמנו לברך. נותנים תוספת יקר וגדולה לאל יתברך. זה הבו גודל. כידוע, ברכת המזון לכולי עלמא דאורייתא, עשו לה איזו תוספת של כבוד ויקר לכבודו יתברך. זה הבו גודל. עכשיו מה זה בתורה? יש בנדרים פ"א. הגמרא אומרת: שאלה זאת, על מה אבדה הארץ, שאלה זאת שאלו לחכמים ולא ידעו. שאלו לנביאים ולא ידעו. שאלו למלאכי השרת ולא ידעו. עד שהקדוש ברוך הוא ענה: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", על זה אבדה הארץ. לא אומרת, הרי בית שני היה תורה. למה היא אבדה? אלא שלא ברכו בתורה תחילה. שואל הר"ן: מפני שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ ונחרב המקדש ונשרף ההיכל? אם בשביל התורה מובן, הברכות, ברכות לא מעכבות. בשביל זה אבדה הארץ? הפסד מצוות דרבנן, אבדה הארץ? אומר: מצאתי במגילת סתרים לחסיד רבנו יונה זיכרונו לברכה, שאומר שהם לא ברכו בתורה תחילה כי לא הייתה חשובה בעיניהם. זה הנשמה. שמה לשון נפלא, עד שהר"ן אומר: ונאים הדברים למי שאמרם. כנס אותו. זאת אומרת, אנחנו לומדים פה מרבנו יונה שהברכה שם, ברכה ככל הברכה, על ידי הברכה אנחנו נותנים תוספת חשיבות, מייקרים, מכבדים את התורה, שלא לומדים אותה כשאר החוכמות. לא רק מפני שיש בה חכמה, דעת, יש בה תבונה ושיש בה יופי ושיש בה טעם. לא, מפני שזה דעתו של קודשא בריך הוא, כי זה תורתו של השם, כי זה תורה לחיים, לקיים. הברכה נותנת את כל החשיבות. היא משנה את הכל. מוסיפה עיקר גדול לה. אז זה מתאים גם כן ל"כי שם ה' אקרא", כי שם השם נקרא, זה כמו שם השם. לא רק בגלל שאלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא,

26:15 אלא התורה שלו זהו כבודו. הבו גודל, לא סתם לבוא וללמוד את זה, יהיה כמו כל החוכמות, חלילה וחס, אלא הבו גודל לאלוקינו. איך הגודל? מבדילים את כבודו כשהם מברכים עליו, כמו שאומר שם הר"ן. לפי כל זה יוצא באמת כמו הרמב"ם, שלכל התורה הן ברכות השבח, כדי להוקיר, כדי לכבד. אז ממילא מובן למה נשים יכולות לברך. שואל הגאון: איך אומרים "וציוונו"? הגאון לומד שזה ברכת המצוות, אז קשה לו, אז הוא מוכרח לתרץ על פי רבנו תם, שמברכים על מצוות עשה שהזמן גרמא. אבל מרן והריב"א והראשונים פוסקים כמו הרמב"ן בנקודה הזאת, שזה רק ברכת השבח. אם זה שבח ויקר וגדולה לכבודו, אז מספיק שיהיה לזה שייכות בזה כדי לברך. אומר לך, נשים שייכות הרי, נו, היות וחייבות ללמוד את ההלכות שלהן, אז יש להן שייכות בלימוד. כבר על מה להודות ולשבח על השם. הרי הן גם צריכות ללמוד את זה כתורה, לא כשאר החוכמות, כדי שיקיימו. אז ממילא מברכים. ממילא מובן למה אותם אמוראים סברו שלא מברכים את הברכות על תורה שבעל פה. לא חס ושלום, מפני שלא מקיימים את זה. זה עיקר התורה. אלא שקיבלו את התורה. מי, מי, מי השיג את התורה שבעל פה? רובא דרובא דהעם לא קיבל, לא הבינו. תורה שבכתב, כל התורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב. אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, כתב לנו את התורה בלשון שאפילו תינוק בכיתה ב' לומד בראשית, לומד ויקרא ומבין, יכולים להסביר לו ויבין. בחוכמות. אבל בכל אופן יש בה גם את הפשט הפשוט שלו שגם מתחיל יכול להבין. כשהשם נתן תורה העם הבין את התורה שבכתב, אז יכול לשבח על השם תורה

28:27 שבעל פה עוד אף אחד לא הבין. משה קיבל תורה מסיני, נתן ליהושע, ויהושע לא מבין איזה תורה. זה לא התורה שבכתב. התורה שבכתב מסר אותה לכל ישראל, אלא זה היסודות של התורה שבעל פה שמסר אותם לזקני הדור, לגדולי החכמים, שהם ילמדו איך לדרוש את התורה, איך לפרש את התורה. מזה עשו המשנה והגמרא על זה. אז ממילא זה נחלת יחידים. אז סבירא להו לרבי יוחנן ורבי אלעזר שעל זה לא צריכים ברכה, כי זה לא שייך בכל. ברכה של שבח צריך שייהנה ממנה. כמו שהם מברכים על הנר עד שיראו אותו לאורו. אז גם פה צריך להבין. צריך ליהנות, צריך להיות שייך בהארה הזו. רובא דעלמא לא שייך. גם בימינו רוב העולם לא מבינים בתורה שבכתב, תורה שבעל פה זה שייך לתלמידי הישיבות ואלה שקורעים עצמם בתורה. אז הם מוצאים את הנעלם. אבל רוב הפוסקים, שזה עיקר התורה, יכולים לברך. מי שלומד את זה ולומד את זה יברך על זה ויברך על זה. כך הלכה, אבל יש קבע מקום זה הבין. אני מוכרח להתייצב, כבר רומזים לי שמא איחרנו למקום אחר. אני מבקש, בשביל זה גם אמרתי את הדברים קצת בקיצור ומרומז, אבל אני סומך על התלמידי חכמים בעזרת השם שיבינו. רק זאת אנחנו צריכים להבין. צריכים לדעת שעיקר התורה זה העמל של התורה. אם אדם רוצה לקיים מצוות, אחי, יכול לקיים אותן ויקיים את מצוות אהבתו במידת מה הוא כן. אבל אם רוצה להיות קניין בתורה, זה אדם לא יכול לקנות אותו. רק הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו, רק הוא נותן את התורה, והקדוש ברוך הוא קבע: אין התורה נקנית אלא למי שמעמיד עצמו

30:21 אם לא יעמול ויתייגע בכל כוחות הנפש שלו, אם לא ימשוך עליה את כל כוחותיו, היא לא נקנית. תראו שהעיקר זה העמל. יש הרבה מה להרחיב, אבל עכשיו נעמוד פה על דבר שאנחנו מברכים על התורה. נכוון בברכה שבזה אנחנו מוסיפים חשיבות, שזה לא יהיה תורה. לא ניקח את הספר כמצוות אנשים מלומדה מתוך הרגל, אלא כל פעם שאנחנו מברכים נזכור. כל פעם שבאים ללמוד נזכור שזה תורת אלוקים חיים, שזה דעתו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרנו, ואנחנו זכינו שהשם נותן. אז צריכים להודות על כל מילה, על כל שורה שלומדים, וללמוד עם רגש של קדושה. ומזה זוכים להידבק בהשם. בזה זוכים לקבל את השפע עד בליוות לפני ולפנים בתוך התורה. הקדוש ברוך הוא ישפיע עליכם קדושה, ותעלו מעלה מעלה ותעשו נחת לאבינו שבשמיים, ונחת להורים ולמורים ולכל הרבנים. אמן יהי רצון.