הרצאה חינוכית של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

00:00 דובר 1 אנחנו נכבד ונזמין את האורח המרצה, אחד המחנכים. חוץ מכוחו בהרצאה, איש חינוך בשטח, באהלי תורה בארצות הברית. אנחנו נבקש אותו, אנחנו הזמנו אותו למשך שבוע שלם. בדרך כלל אנשים מנצלים את הקיץ לנופש, אבל אנחנו שמנו לו צו שמונה, כמו שזה מקובל אצלנו בארץ בצבא. הוא לא ידע. צו שמונה, אתה יודע? ועזב את כל העסקים, עזב את הנופש והגיע לארץ הקודש אלינו ולעשות סבב של שיחות בכל ריכוזי אנ"ש, ותודה רבה על זה. אנחנו נבקש ונזמין את הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, בבקשה.

00:58 דובר 2 תודה רבה. ברוכים הבאים וברוכים הבאות. ראשית כל, על ההמחשה שרב מנדלסון מסר. אני צריך לספר שפעם באמת צלצלתי לבית וביקשתי את הילד לדבר עם האבא. הוא חוזר בעוד כמה דקות ואמר לי: אבא ציווה להגיד שהוא לא בבית. כפי ראיית הגמרא בפסחים שהתלמידים למדו בשנה שעברה על הנהגת רבה, לפי גרסת רבנו הזקן בתניא בפרק ז', רב להתחיל במיולדה. ובכך, אז מספרים על שני ילדים אחים שובבים להפליא. היה יענקל ושמואל, ובכל העיירה היה מפורסם שהם הגנבים, השקרנים, הגזלנים, שוברים, גונבים, חומסים, חוטפים. והאמא והאבא לא ידעו מה לעשות עם שני האחים האלה. פעם הגיע לעיירה איזה רב גדול, רב חשוב שהיה ידוע בכושרו החינוכי. אז אמא הביאה שני הבנים לרב וביקשה בדמעות שליש שישפיע עליהם. אז הרב אמר שיכניסו כל אחד לבד. תחילה שתביא יענקל ואחר כך שמרל. נו, אז יענקל נכנס והרב פנה אליו ואמר: "יענקלה, איפה נמצא הקדוש ברוך הוא? איפה נמצא האלוקים?" יענקל עמד מהכיסא, ברח מתוך החדר, רץ לו הביתה, נכנס לחדר של שמרל, סגר את הדלת ואמר: "שמרל, לא תאמין מה קרה היום." אומר: "מה קרה?" אומר: "הקדוש ברוך הוא חסר. הוא נעדר, לא נמצא, והם חושבים שאנחנו עשינו את זה." אחד מהאתגרים הגדולים שקיימים בעולם ובתחום החינוך הוא שלפעמים המחנכים או ההורים בכלל לא מודעים למה שקורה בעולמו הפנימי של הילד או הילדה, הנער או הנערה. מישהו סיפר לי לאחרונה, שמע את הסיפור מחסיד גור. סיפור מעניין. אולי נבקש לכבות את הסלולר למשך זמן. תודה. בקראון הייטס, בשנות הארבעים, לפני תש"י, הרבי גר בבניין בניו יורק אווניו בפינת פרזידנט, עד שהגיע לבית חדש באמצע פרזידנט, אני חושב בתש"ז. זה היה בפינה

04:37 דובר 2 השלישית, בפינת, בקומה השלישית רביעית בבניין על פינת פרזידנט וניו יורק אווניו בקראון הייטס. פעם זה היה בשעות הערב המוקדמות. היה ילד שחי בשכונה או בשכונה קרובה, היה חסיד גור. הוא בא מבית של חסידי גור. הוא הלך מבית לבית לאסוף כסף בשביל איזה קופת צדקה, בשביל איזה מוסד, בשביל איזה פעולה. אז הוא הגיע לדלת דירתו של הרבי, צלצל בפעמון. והרבנית פתחה את הדלת והזמינה אותו. היה ילד בן עשר. הוא הגיע עם האופניים, שם את האופניים בחוץ ונכנס. והרבי באותה שעה עמד אצל השולחן בסלון או מה שהיה שמה. והשולחן היה מלא ערימת ספרים והרבי עמד והסתכל בספר בלי כובע ובלי חליפה, רק היה לבוש חולצה לבנה. אז הילד נכנס. הרבי: "מה שלומך? מה אתה רוצה?" אומר: "אני מבקש כסף. אני אוסף כסף בשביל זה וזה." הרבי נתן לו דולר או מה שנתן לו. אחר כך שאל אותו: "נו, מה למדת היום בישיבה?" הילד כנראה היה שובב ומחוצף וגם לא ידע עם מי הוא מדבר, אז הוא אומר לרבי: "היום אמר לנו הרבי שלנו בישיבה שכשיהודי לומד תורה הוא צריך להיות לבוש עם כל הלבושים שלו, באימה וביראה וברתת ובזיע, כך צריכים ללמוד תורה. זה מה שלמדנו היום בישיבה, עם כל הלבושים." אז הרבי הסתכל עליו ואמר: "בבקשה, לך תגיד למלמד שפה בחב"ד לימדו אותנו שהעיקר מה שנוגע זה מה שנמצא תחת הלבושים." ועד היום, עד היום היהודי הזה, שכבר בן אדם מבוגר, זוכר את הסיפור ומספר את זה לידידי. זה לימד אותי יסוד בהשקפת החינוך. נדבר על ישיבות. למשל, יש ישיבות שמקפידים מאוד מאוד על הלבושים. וכמובן לבושים זה דבר נחוץ. זה דבר נוגע, אבל אני אישית

07:30 דובר 2 מכיר ישיבות שיכול להיות בחורים. אני אדבר גלויות, במחילת כולם. יש ישיבות, אני מכיר בחורים, שיש בחורים שמסתובבים שמה שנים ולא מניחים תפילין, אבל אף אחד לא יודע מזה. ההנהלה לא יודעת מזה. ראשי ישיבות לא יודעים מזה. המשפיעים בכלל לא יודעים מה קורה בלב הפנימי. וכך זה בבתים. מדברים על ההוא וההוא, מתעסקים בדבר זה ובדבר זה שיכולים להיות חשובים, אבל לפי ידע גופי תורה זה מה שנקראים לבושים שהם יותר חיצוניים. בחינוך מוכרח היסוד להיות מוכן להבין ולהיכנס לתוך עולמו הפנימי של ילד או ילדה, בחור או בחורה, במשך כל שנות גידולם וחינוכם, ובלי זה לא ייתכן חינוך אותנטי או חינוך אמיתי. על יסוד זה רצוני ברשותכם להגיש הערב כמה קווים כלליים על עניין החינוך, מלוקטים מהשקפתה של התורה, במיוחד תורת החסידות, ובמיוחד בפרטי פרטיות שיחותיו של הרבי במשך השנים שבהן בנה ארמון שלם, מפואר, ונכנס לפרטים ופרטי פרטים בתחום החינוך. דבר ראשון זה על האחריות של עניין החינוך. כתוב בספרי חסידים שבספר בראשית, בפרשת בראשית, בבריאת העולם, כל דבר הקדוש ברוך הוא ברא לבד. ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור. כל, הכל הקדוש ברוך הוא בורא, אם זה אור, רקיע, מים, חיות ובהמות, דגים, המאורות הגדולים, המאור הגדול, המאור הקטן, ויהי חי וכולי. יש יוצא מן הכלל אחד בבריאת האדם ביום שישי, ויאמר אלוקים נעשה אדם. נעשה לשון רבים. אז מיד חז"ל מתפעלים, מה פתאום לשון רבים? הרי מכאן ניתן רשות למינים לחלק שיש שני רשויות. נעשה אדם. רש"י מדבר על זה, המדרש מדבר על זה, ויש פירוש בחסידות על זה. שכל הברואים, אחרי שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, אז אחרי כמה שבועות או כמה חודשים הם

10:21 דובר 2 יותר או פחות מושלמים. כל חיה, כל בהמה, כל דג. הם נולדים, ולאחר משך זמן קצר הם מוכנים לחיות ולשרוד ולעשות מה שמוטל עליהם כדי להתקיים במדברות, בשדות, בימים, ביערות, בג'ונגלים וכולי. יש יוצא מן הכלל אחד, וזה בן אדם. זה לא קורה לאחר כמה שבועות או כמה חודשים. לוקח שנים על גבי שנים עד שילד, עד שבן אדם, מוכן להיות עצמאי. יש לו או לה דמות משלו, משלה, שעוצבה, והם מוכנים ללכת ולחיות חיים עצמאיים בלי להיות תלויים כל כך בסביבה, בהורים, במשפחה או בסביבה הקרובה. זה לוקח הרבה זמן, וצריכה להיות בו השקעה גדולה ועצומה. "ויאמר אלוקים" — הקדוש ברוך הוא פונה לכל אבא. הקדוש ברוך הוא פונה לכל אמא ואומר: נעשה אדם. כלומר, מאכן א מענטש צוזאמען. בוא נעשה אדם, בוא נעצב דמות של בן אדם יחד. אני אומר, הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות את זה לבד, כביכול. אני יכול ליצור גוף, אני יכול להכניס בגוף נפש, אבל לעשות אדם זה לא מעשה ממילא. זה שנים של השקעה בעיצוב דמות פיזית, נפשית, רוחנית, פסיכולוגית של בן אדם. הוא אומר נעשה אדם, אני צריך את האמא, אני צריך את האבא. לקחת את הפעוט הזה, התינוק הזה, ולהפוך אותו לבן אדם, או אותה לבן אדם, במלוא מובן המילה. ולזה מוכרחים לדעת לא רק על הלבושים של הילדים, אלא גם מה שנמצא תחת הלבושים. מוכרח, מוכרח להבין מה קורה בליבותיהם, מה קורה במוחותיהם. ויסוד זה, ניגש ונסרטט כמה קווים יסודיים. אני רשמתי אצל עצמי לפחות עשרה יסודות גדולים במשנתו של הרבי בעניין החינוך. לכסות את כולם נשב פה כמה לילות, אבל לי יש שבוע לדבר עליה, אבל לפחות נתחיל

12:41 דובר 2 בנקודות הראשונות. היסוד הראשון בחינוך, ובפרט בדורנו, זה כפי שנבאר בעזרת ה', זה עניין האהבה. ובואו נתחיל בסיפור. הסיפור הזה שמעתי ממקור ראשון. יש לי מחותן, הוא חסיד מצאנז־קלויזנבורג. שמו ר' בנימין ויליגר. יהודי חם, חסידי, גר בבורו פארק בניו יורק, בברוקלין. ובהרבה דברים היה איש הקשר בין האדמו"ר מקלויזנבורג לרבי. ר' בנימין ויליגר עוד היה אצל המנחת אלעזר ממונקאטש לפני המלחמה בטוריאלת, והוא נחשב בבורו פארק לאיש חסיד מהבית הישן וכולי. מספר ר' בנימין בסגנון היידיש העשיר שלו, אומר: "היה לילה אחד, כבר בחצות הלילה, בשתים עשרה, אני כבר הייתי במצב של שינה. כבר הסרתי את הבגדים והלבשתי את הפיג'מות. כבר קראתי קריאת שמע על המיטה. כבר הייתי תחת השמיכה. השמיכה עדיין היתה על הקר והעיניים כבר היו סגורות. ואחרי ברכת המאכל. ואני שומע צלצול טלפון. זה כבר היה level אחד הלך לשון התפילה, אבל זה היה level אחד בבוקר. מרים את הטלפון. זה היה בתשנ"א. בצד השני של הטלפון מדבר הרב יהודה לייב גרונר. אומר: זה ר' בנימין ויליגר? אומר: כן. אומר לו הרב גרונר לבנימין: אני רציתי לדעת מי מוציא את העיתון צאנז, מי מוציא לאור את העיתון הזה? יש עיתון צאנז שיוצא בניו יורק כמה פעמים בשנה. אני חושב שזה רבעון, ארבע פעמים בשנה, אולי חמש פעמים בשנה. מי מוציא לאור את העיתון הזה? ר' בנימין מספר, חשבתי לעצמי: זה צריך לצלצל לי באחד בבוקר? מה, הוא רצה להשקיע כסף בעיתון? מה הוא צריך לדעת? אבל הרב גרונר אומר: אתה מוציא לאור את זה? אומר: לא. זה ממשפחת בית הרב, מהמשפחה של האדמו"ר מקלויזנבורג. אומר: תשמע ר' בנימין, בהוצאה האחרונה נדפס מאמר

15:37 דובר 2 של האדמו"ר מקלויזנבורג, שעוד היה בעולם הזה בתשנ"א. מדרשה שהוא נשא, נתן מסר בתשי"ז תש"כ, מצאו קלטת, רשימה, והדפיסו את זה. והמאמר הזה מלא דברי מוסר. דברי מוסר קשים כגידים. והרבי ביקש ממני לבקש ממך לבקש מהמוציאים לאור שבעתיד בבקשה לא להדפיס מאמרים, מאמרים קשים כאלה. שאל ר' לייב לרב גרונר: מדוע? אומר: הרבי אמר כי עכשיו זו תקופה, בלשון הזאת של הרבי, ווייל די אידישע פאלק דארפן עידוד וחיזוק. עכשיו זה זמן שהעם היהודי זקוק לעידוד וחיזוק. נו, סגר את הטלפון והלך לישון, ומקווה ששינתו ערבה לו. רציתי לדעת את החצי השני של הסיפור. מה קרה? מספר הרב גרונר אלי. אומר: היה רבע לשתים עשרה בבוקר, נכנס לחדרו של הרבי רק לסיים את הדברים האחרונים, ובדרך כלל לפני שהיה יוצא, הרבי בדרך כלל היה אומר: א גוט, גוטע נאכט, לילה טוב. איזו כפר איזו נכנס למסור משהו, רק לדקה הוא נכנס ברבע לשתים עשרה בבוקר. הוא ראה שהרבי יושב אצל שולחנו הקדוש בתוך החדר עם פנים מודאגות. הוא ראה שמשהו מעיק על הרבי. והרבי עם המשקפיים הסתכל בעיתון. הוא קרא משהו. הוא ראה על פניו של הרבי שמשהו מעיק לו מאוד. כשהרבי ראה אותו נכנס, הוא הרים את עיניו ושאל אותו: מי מוציא לאור את העיתון צאנז? את העיתון הזה שקרא. אז הוא אמר: לא יודע. אז אומר: בבקשה לצלצל לר' בנימין ויליגר ולהגיד לו שבעיתון זה נדפס מאמר של מוסר קשה, ובבקשה לא להדפיס מאמרים כאלו. ווייל ס'איז א צייט וואס כלל ישראל דארפן עידוד וחיזוק, כי זה זמן שצריכים לרומם ולהגביה את העם, ולא להכניע אותם וללחוץ אותם בדברים קשים, בדברי מוסר. אז גרונר מספר: חשבתי לעצמי, זה כבר

18:27 דובר 2 קרוב לחצות הלילה. עד שאצא מהחדר זה יהיה חצות הלילה. לעורר מישהו באמצע הלילה? יהודי מבוגר ויהודי חשוב, הייתכן להעיר אותו באמצע הלילה? זה נדפס בעוד כמה חודשים, אבל הרבי, כאילו זה היה דבר, זה לחץ עליו וזה היה דבר נחוץ כאילו. אז לא יודע מה לעשות. אז כשהוא היה עומד לצאת, פנה לרבי ורק אמר מילה אחת: "איצט?" עכשיו? זה רגע עוד הפעם העלה את עיניו ואמר לו בזה הלשון: "יא, אויף דעם קען מען אים אויפוועקן פון שלאף". איך? לתכלית זו אפשר לעורר אותו משינתו. אחר כך היה דיון על דברים אחרים, עד שיצא וצלצל, העיר לאחד, ובאמת עורר אותו משינתו והוא מסר את המסר. אז רבי נחמן וילגה[?], איזה חסיד צאנז־קלויזנבורג, אמר לי, אמר: באותה שעה הבנתי מה הפירוש של מאן הגיס רוב. זה שתים עשרה בלילה. כל יהודי נורמלי, אפילו אשכנז, אפילו רב, אפילו צדיק, אפילו גוטער איד, יושב, לומד או עושה מה שהוא עושה. יושב לו איזה יהודי בברוקלין, קורא עיתון צאנז, ונדפס שמה מאמר של דברי מוסר. מה יש? מי קורא את זה? האם קוראים את זה איזה חמישה מיליוני יהודים חילונים, שעל ידי שיקראו את המאמר ילכו ויהיו נישואי תערובת? יתחילו לאכול בשר חזיר? יתחילו לאכול ביום כיפור? יפסיקו להניח תפילין? זה יהודים חרדים, יראי ה' שלמים ודבר ה', שגדלו בבתים חסידיים ויקראו דברי מוסר. מה יש באמצע הלילה? אבל זה עם ישראל יושב באמצע הלילה וקורא מאמר. קשה על כלל ישראל, זה מעיק לו כל כך המר. עכשיו זו תקופה שצריכים להגביה ולעודד את העם. אני חושב שלא יהיה מוגזם לקחת את המשפט הזה של הרבי ולהגיד

20:45 דובר 2 אותו דבר על חינוך. היום זו תקופה שהילדים והילדות והבחורים והבחורות דארפן האבן עידוד וחיזוק. מוכרחים לאהוב אותם, להגביה, לעודד, לחזק ולרומם בכל המובנים ובכל הפרטים. אם תשאלו מה קרה למידת הכבוד? גם מידת הכבוד זו מידה אלוקית. מה קרה עם דין? מה קרה עם צמצום? מה קרה עם שכר ועונש? מה קרה לכל הדברים האלו? ואם אני לא טועה, חושבני שהאופנים במידה מסוימת נשתנו הייתי גם בזה. אבל אני לא רוצה שתחשבו שאני יוצא לרעיונות משלי. זימן הקדוש ברוך הוא לידי ומצאתי בספר חסידות פולין רעיון מרגש. כותב: כתוב בגמרא שבשמונה עשרה אומרים: ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. למה לא אלוקי ראובן, שמעון, לוי, יהודה? הקדוש ברוך הוא היה גם אלוקיהם של אלו. אומרת הגמרא שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו בלך לך: "ואעשך לגוי גדול" — אלוקי אברהם, "ואברכך" — אלוקי יצחק, "ואגדלה שמך" — אלוקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה": בך חותמין ולא ביצחק ויעקב. לכן בסיום הברכה אומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם, ולא מגן יצחק ולא מגן יעקב. לא כמו התחלת הברכה. יש כתוב בספרי חסידות שבאורך ההיסטוריה של העולם ושל כלל ישראל יש שלוש דרכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא. יש אלוקי אברהם. אפשר לראות את הקדוש ברוך הוא מההשתקפות של אברהם. אפשר לגלות אלוקות מבחינתו של אברהם. אברהם היה אבי האהבה, ואפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולראות את הקב"ה בתור אלוקי יצחק: גבורה, דין. אפשר אלוקי יעקב: תפארת, רחמים. זו בפתיחה. יכול יהיו חותמין בכולן. אפשר לחשוב שגם בסוף הגלות חותמין, גם בעקבתא דגלותא, גם יהיו כולן. תלמוד לומר "והיה ברכה":

23:25 דובר 2 בך חותמין. בסיום שנות הגלות, כשעומדים על סף הגאולה, אומרים "והיה ברכה", מגן אברהם. פירוש שהדרך המודגשת וכמעט הבלעדית בחינוך זה אהבה, אהבה ועוד הפעם אהבה, מגן אברהם. סיפר לי מחנך ששמע סיפור נפלא. שמע את זה ממנהל בית ספר, לא חב"די. הוא בא לביקור בארגנטינה, בבואנוס איירס. יש שם בית ספר, מוסד חינוך גדול של חב"ד. נכנס לבית ספר לבקר. מבקש מהרב גרונבלט, השליח של ארגנטינה, להראות לו החדרים השונים, הכיתות. מכניס אותו לכיתה אחת, אומר: אני רוצה לראות עוד אחת, עוד אחת, עוד אחת. וגרונבלט כבר התייאש מזה. זה בית ספר מאוד גדול. זה אותו דבר עם כתלים, עם תמונות. מה כבר אפשר לראות? עוד חדר ועוד כיתה ועוד כיתה. אבל הוא סיים וטייל וביקר כל חדר וחדר, כל כיתה וכיתה, כל שיעור ושיעור. כשגמר, אומר לו: נו, עכשיו אולי תסביר לי מה זה. אז אמר: לפני שהגעתי לארגנטינה נכנסתי ליחידות לרבי, ואמרתי לו שאני הולך לארגנטינה, אז ביקש ממני לבקר את בית הספר החב"די. והוסיף דבר אחד. אומר: אני רק רוצה לדעת דבר אחד, בבקשה להיכנס לכל כיתה ורק לראות אם הילדים מחייכים. באנגלית אמר: "איך וויל וויסן אויב די קינדער שמייכלען". זהו. לא ביקש ממנו להגיד את רמת הלימודים. זה, אז זה שמח, זה לא היה מגיע לדעת ממנו. הוא רצה לדעת שכשנכנסים לכיתה אפשר לראות, אויב די קינדער זיינען צופרידן. בסגנון הגמרא, אם נוח להם שנבראו, אם נוח להם שלא נבראו. וכשמדברים על זה כבר, כל אלו שגדלו ב-770 כמה שנים יודעים שכשהרבי היה נכנס לתפילת מנחה בזאל הקטן למעלה, וכשישב בחזרת הש"ץ ופניו הקדושות מול הקהל, זה הסדר. בכל

26:18 דובר 2 יום ויום היה שהרבי היה מגביה את היד ושם את זה על המצח ומסתכל בסידור לאורך כל חזרת הש"ץ. והמנהג הזה נמשך עשרות שנים. פעם אחת הרבי התיישב על הבנצ', על הספה, על הספסל. הוא לא היה יושב על כיסא, היה יושב על ספסל אצל השולחן. שם השולחן שבנה סבא שלי רבי יענקל ליפסקר זכרונו לברכה. ולא הגביה את היד, לא הגביה את היד על המצח. סתם מסתכל בסידור, אבל הידיים היו מונחות על השולחן. אלו שהבחינו בזה תמהו. איזה שינוי סדר. ביום לאחר מזה נשנה הדבר עוד הפעם, לא הגביה את הידיים. אז אחד מהבחורים נכנס, ניגש לאחד מחברי המזכירות ושואל: על מה זה ועל מה זה? אז אחד אומר: מה אתה מסתכל? מה זה? אומר: לא, לא, לא. זה בדיוק. אני באמת, אני לא יודע איך אני אדע. בשבוע שלאחרי זה היה מוזר. יום אחד הרבי כן הגביה את היד. יום אחד לא. יום אחד כן, יום אחד לא. כך נמשך הדבר שבועיים. רוב הימים לא. אבל כמה ימים אחר כך, אחרי כמה שבועות הדבר חזר לסדר, הרבי חזר כל יום להגביה את היד על המצח. אז היה בחור שלא היה יכול לישון. הוא היה צריך לדעת מה קרה. אז פעם היה חכמצ'ק. אז פעם בעת מנחה לומד חוס וסתם מתפלל לפני זה. לאחר זה, אבל בעת מנחה כשהרבי התיישב, הסתכל טוב מה שקורה, מה קורה בחדר. זה כבר היה בשנים המאוחרות יותר, בשנת המ"מים. אז החדר היה מלא והבחורים היו עומדים ככה, עומדים צפופים, ובגשמיות לא השתחוו רווחים, בגשמיות כמו סרדינים. עומדים כמו סרדינים, להבדיל. זה היה קשה מאוד עד שהוא תפס. הבחור הזה

28:44 דובר 2 תפס בבקשה על הכבוד התעצלו עליו עד שהבחור תפס מה שקרה. אתם בוודאי זוכרים משום מה הוא גר פה בארץ. אני לא יודע. אני הייתי ילד שגדל בקראון הייטס, אז אני זוכר טוב, והרבה מכם ודאי יידעו על מי אני מדבר. כל שנה, כל שנתיים היה מגיע יהודי לקראון הייטס לאסוף כסף, והיהודי הזה היה בפיגוע פה בארץ על ידי אש"ף ימח שמם בשנות הלמ"דים, והפנים שלו נפוחות באופן מבהיל. אתם יודעים על מי אני מדבר? הוא שמה היה מגיע כל שנתיים לקראון הייטס לכמה שבועות לאסוף כסף? הוא יהודי מהארץ. סומא, בן אדם עם לב טוב, אבל בשביל ילד פחד להסתכל עליו. הפנים מאוד מאוד מנופחות ובמיוחד השפתיים, והפנים שלו נשרפו לגמרי. לא יכול לראות, הולך עם הכל, והשפתיים במיוחד הן באופן יוצא מן הכלל לגמרי, וכל הגוף, הציור של הגוף זה לגמרי לגמרי מוזר, לגמרי מצד הפיגוע הוא נשרף פשוט. אני גדלתי בתור ילד שהיה הולך ברחוב, הייתי רץ, היה פחד להסתכל עליו. הבחור הבחין שכל פעם שהיהודי הזה נכנס לזאל להתפלל מנחה, אפילו אם עמד שמה בפינה שבמקום של הרבי היה קשה לראות אותו, באותה מנחה הרבי לא הגביה יד למצח, כנראה שאף אחד לא יחשוב שהוא מגביה את היד על המצח כי לא נעים להסתכל על היהודי הזה. כשהוא לא היה שמה הרבי חזר למנהגו הקודם והגביה את ידו. זה שהרבי שם את היד על המצח זה לא היה בגלל טעמי נוחיות. כמו כל מנהגים של הרביים היו בזה דברים עמוקים בקבלה, ובעניין הזה מדובר על זה בקבלה שתפילת מנחה קשור למצח באדם קדמון או מצח זה, ולכן הרבי נהג כך עשרות שנים וביטל את המנהג, המנהג הזה

31:09 דובר 2 שיסודתו בהררי קודש. עמוק עמוק מי ימצאנו. כדי לא חס ושלום לפגוע ברגישות של יהודי שאולי ידע או אחר אולי יחשוב שהרבי לא רצה להסתכל עליו ולכן עשה את זה. ואם כך הדברים אמורים ביהודי שלא יכול לראות, על אחת כמה וכמה כשמדובר על ילדים וילדות רכות שגדלים ואנחנו מעצבים את הדמות שלהם, שחסר היום במיוחד האהבה והרגישות לזהותם ודמותם, זה יכול לפגוע בהם עמוקות. תשמעו איך מדבר מחנך. דיברתי עם מחנך בקליפורניה, מספר לי שקודם שנכנס לחינוך הוא הלך למלמד שלימד אותו כשהיה בגיל ארבע, כי אותו הוא אהב, אז הוא הלך ללמוד ממנו כיצד מחנכים. אומר לו המלמד שלו, שכבר היה יהודי ישיש, אומר לו: "יש לי רק פרינציפ אחד להגיד לך. מחנך צריך לאהוב את המחונכים, ואם הוא לא יכול לאהוב ילדים כי הם משגעים אותו, תחפש מקצוע בבית ספר. בסדר, תחפש מקצוע בבית ספר, אבל אל תהיה מלמד. אם אין בכוחך, במוח ולב שלך, אין בכוחך לאהוב המחונכים, זה לא בשבילך. זה לא בשבילך". שאל אותו המלמד החדש: "אבל מה עושים כששונאים ילד? מה אם יש ילד או ילדה בכיתה שמשגעת אותך?" אנחנו קוראים את זה באנגלית: He makes your life miserable. פירוש שאתה מגיע לבית בכל יום עם כאב ראש עצום בגלל הבחורצ'יק הזה. מה עושים איתו? אומר לו הרב הישן, אומר לו: "הילד הזה צריכים לאהוב בכפליים". שאל: "מדוע? זה לא נורמלי. תגיד לי, צריכים לאהוב אותו בשווה. למה בכפליים?" הוא אומר לו: כי המלמד של שנה שעברה שנא אותו. אם אתה צריך לא רק לאהוב אותו, אתה גם צריך להשלים מה שקרה בשנה שעברה, אתה צריך לאהוב אותו בכפליים. אבל פה

33:53 דובר 2 נשאלת השאלה הגדולה: ובכל זאת, כיצד? אבא ואמא היום טרודים בטרדות הפרנסה, בטרדות רוחניות, בטרדות גשמיות. זה לא קל להיות הורה. אף פעם לא היה, במיוחד לא היום. ויש בלבול וטרדות מבפנים ומבחוץ, ברוחניות ובגשמיות, ובמיוחד אם יש, בלי עין הרע, משפחה ברוכת ילדים, או במיוחד אם יש חס ושלום איזה בעיות במשפחה, בגשמיות או ברוחניות. הלחץ יכול להיות כל כך גדול וכל כך עצום, שאפילו בני אדם רגילים והורים טובים נכנעים וכורעים תחת משא החינוך. והם מוציאים את המתח, בדרך כלל מוציאים את זה על הקטנים. אם אי אפשר על הרבנים או על המחנכים, עושים את זה על הקטנים. עליהם מוציאים את זה. על זה ישנה שיחה נפלאה, ואני הזדהיתי. יסוד ממש בעניין הזה. הרבי דיבר את זה ביחידות לאורחים. אני כמדומני בחודש אדר שנת תשי"ז, אחרי פורים אני חושב. הייתה יחידות של אורחים שהגיעו לפורים, והרבי דיבר על הלחץ הקיים בעניין חינוך הילדים וכיצד צריכים לטפל בעניין הזה. והציג אז דברי חכמינו ז"ל על ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. כותב השל"ה וראשית חכמה והאור החיים ורבנו הזקן בליקוטי תורה: בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. פירוש, בתוך כל אחד ואחד מישראל. ובסגנונו המיוחד באייר הרבי אומר את זה ככה: אומר, עכשיו תחשבו לעצמכם, הגה עצמך, הגה עצמך. יושב, אני אומר עכשיו לשון הרב. הוא אומר את זה ביידיש. אני מתרגם את זה יותר או פחות. יש תינוק פעוט או תינוקת פעוטה מונחים בעריסה בפינת החדר ובוכים ללא הרף, כדרכם. האימהות בוודאי יודעות את זה, ואולי כמה מהאבות גם יודעים את זה. ובוכים ללא הרף. ואפשר, ואפשר מה— בשפה ברורה, אני אומר בשפה שלי, אפשר להשתגע מזה. ובוודאי

36:46 דובר 2 אפשר שיתפתח רגש שהוא היפך האהבה. אומר, עכשיו צריכים לחשוב. שלמה אמר: מה הקדוש ברוך הוא? ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״. אין שום דבר שיכול להיות כלי או מכון להשראת הקדוש ברוך הוא, להיותו אין סוף, אין סוף, ובלי גבול ממש. ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״. שום דבר לא יכול להכיל את האור אין סוף של עצמות ומהות. אומר הקדוש ברוך הוא: אבל אני כן הכנסתי את עצמי לתוך מקום אחד. איפה? לתוך הלב של התינוק הפעוט הזה שבוכה ללא הרף, ״ושכנתי בתוכם״. בתוך הלב. ככה הרבי אמר ביידיש: אין די קליינע הערצעלע פון די פיצעלע קינד וואס ליגט אין א ווינקל אין וויגעלע. בתוך הלב הקטנצ'יק של הילד או הילדה הקטנים האלו שמונחים בתוך העריסה, בתוך הלב הקטן ההוא, בתוך הדמעות ההן, בתוך הגוף הקטנצ'יק ההוא מונחת כביכול עצמות— ככה הוא אמר, עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. אם יש משימה יותר חשובה או יותר גדולה בחיים מלטפל, מלחנך, לעצב, מלהיות רגיש ללב הזה? וכך זה במשך כל שנות החינוך. מסתכלים על ילד או ילדה, שומעים שיש עליהם בעיות, זה יש להם בעיות אלו, יש להם בעיות אלו. הם קשים מבחינה זו. צריכים. זה לא ילד שמפריע, זה לא ילד עם בעיות. זה לב שזה המקום היחיד שבו יש פה עצמות אין סוף. וישראל, כך הוא אומר להורים ביחידות, רק עליהם אמר ״ושכנתי בתוכם״, בתוך הלב הזה. ולך, לך ניתנה הזכות. ניתנה הזכות לגדל את הלב הזה, לעצב את זה. נעשה עודו. זה כבר השקפה אחרת. ובנקודה הראשונה הזו של אהבה אי אפשר שלא לגמור במאמרו של בעל ההילולא, של הגאון הקדוש והמקובל

39:19 דובר 2 ר' לוי יצחק שניאורסון, שפעם אמר על מה שכתוב בפרשת כי תשא: משה רבנו אומר לקב"ה לאחר חטא העגל, כשהקב"ה אומר ״הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול״. אומר משה רבנו לקב"ה: ״ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״. שואלים כל המפרשים: הדקדוק הרי לא מתאים פה, חסרה מילה. ״ועתה אם תשא חטאתם״ — מה שמעת? אם תשא חטאתם, צריכים להכניס מילה: מוטב. אם תכפר את העוון, מוטב, ואם אין, ״מחני נא מספרך אשר כתבת״. אבל לא כותב את זה. הוא כותב בתורה ״ועתה אם תשא חטאתם ואם אין״. אז כותבים המפרשים שקיצר הכתוב ולא הכניס את המילה הזו. חידש רבי לוי יצחק דבר חריף מאוד פה: משה רבנו אמר משהו אחר. ״אם תשא חטאתם, ואם אין״ — הן אם תכפר אותם והן אם אין, גם אם לא, ״מחני נא מספרך אשר כתבת״. למה? מדוע הייתה להקדוש ברוך הוא הווה אמינא להשמיד את כל ישראל? כי ״ואעשה אותך לגוי גדול״. בגלל שמשה רבנו קיים ואפשר לקיים שבועת האבות, השבועה לאבות, על ידי משה. אומר משה: אם הנוכחות שלי בעולם, אם הנוכחות שלי בעולם יכולה ליצור הווה אמינא במחשבתו של הקדוש ברוך הוא להשמיד כל ישראל, לכן ״מחני נא מספרך אשר כתבת״. אם אני יכול להיות הגורם להשמדת כל ישראל, אני לא רוצה להיות שם בספר תורה. אני, אני יוצא מפה. אין לי שייכות לכל העניין הזה. ״אם תשא חטאתם ואם אין״. ובאמת לכן בפרשת תצוה מתקיים העניין, שבקללה שלו לא נזכר, שלא נזכר שם משה רבנו, כי ידועים דברי בעל התורה בזה. מספרים שפעם הרבי הקודם אמר לרב חצ'ה פייגן, השם יקום דמו, המזכיר שלו, להכניס את הבחורים

41:43 דובר 2 הטובים, אידיש, לחדר, לחדר היחידות. הוא רצה להגיד בפני התמימים המובחרים מאמר חסידות. ר' חצ'ה היה יהודי, לא רק חסיד נפלא אלא גם פיקח. הוא נכנס לאולם, דפק על השולחן. אומר: הרבי ציווה שהתמימים המובחרים יכולים להיכנס לשמוע מאמר חסידות, אבל הבה וידעו, זהו משא. הוא פתח את הדלת של היחידות, של חדר היחידות, ואמר לאחד מהבחורים, אחד מהינטס, אחד שמדבר הרבה, אמר: תודיע שהדלת פתוחה. איך הוא אמר? הדלת של הרבי פתוחה. איזה בחור יהיה טיפש ולא ייכנס? אז כולם נכנסו. דווקא עשה מה שמוטל עליו, הוא ציווה לבחורים, אבל הוא פתח הדלת והודיע שהדלת פתוחה על ידי דרכים לא דרכים, וכולם נכנסו. הרבי הקודם מגביה את עיניו הקדושות, הוא הרי הכיר את הבחורים, אז ראה מי נמצא בחדר, ומסתמא הבין שהבחורים דווקא עמדו בשורה ראשונה, כי האידיש מסתמא התביישו יותר. שמעתי פעם מר' לייב גרונר שנכנס פעם לרבי בבוקר. דרך אגב, הרבי שאל אותו: הייתה התוועדות אתמול בשבע שבעים? אמר כן. הרבי שאל: מי התוועד? אמר ר' ניסן. ר' ניסן, אמר לו, היה בניו יורק והתוועד. שאל הרבי: נו, מה התוועד? אמר: ר' ניסן התוועד, הבחורים עמדו שמה, אז הוא אמר: כיצד ייתכן שבחור שלא נזהר כראוי במחשבה דיבור ומעשה יעמוד ככה מול הרבי? אם הוא לא נזהר במחשבה דיבור ומעשה במשך היום, לא מדברים על מידות, אבל מחשבה דיבור ומעשה כפי שלמדנו, במחשבות זרות וכולי, ובדיבור ומעשה, כיצד הוא יכול לעמוד? איך הוא לא מתבייש? אז הרבי מסתכל על גרונר ואמר: ער איז דאָך גערעכט. אז נגמר. הוא הרי צודק. אז על כל פנים הרבי הקודם מגביה את עיניו וראה מה שקורה. אז לא אמר

44:10 דובר 2 שום דבר. אמר את המאמר. הבחורים יצאו, הרבי הקודם פנה לחצ'ה ואמר: לאן באו התמימים המובחרים? הרי סיכמנו שהבחורים הטובים נכנסים. מה הוא עשה עכשיו? אז פנה אל הרבי ואמר: כולם אהובים, כולם אהובים. אז הרבי הקודם אמר: יא, כן, אבל כולם ברורים. אז אמר: רבי, אני לא יודע, אבל כולם גיבורים. אז הרבי הקודם אמר: יא, אבל כולם קדושים. אז חצ'ה אמר: רבי, אני לא יודע, אבל כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. אמר לו הרבי: תודה. ככה, ככה אמר לו הרבי. כי חצ'ה לא, לא חינך עם משמעת. הוא היה חסיד. הוא הבין שכולם אהובים, כולם ברורים. לא, אבל כולם גיבורים, כולם לוחמים וכולם יש אתגרים קשים בתוך הלב. כולם קדושים להפליא, אבל יש איזו נקודה שלא עושים באימה וביראה רצון קונם, וסיימת הגלות. זה זמן שכל ישראל זקוק לעידוד וחיזוק, וכל ילד וילדה, בחור ובחורה, מוכרחים להעריך, לחבב ולאהוב אותם אהבת נפש, באמת ובכנות, כדי להצליח בחינוך. זו נקודה ראשונה. זה גם נקודה שנייה ושלישית, אבל זו נקודה שנייה ראשונה לחלופין. כבר מספרים. מספר לי יהודי, יהודי, גם חסיד ויז'ניץ שאני מכיר, סיפר לי: היה בישיבה והיה בחור שהתהלכו שמועות עליו שרחמנא ליצלן הוא לא נזהר בשמירת שבת. נו, השמועה הגיעה לראש הישיבה, לאחד מראשי הישיבה. הוא קרא לבחור, זרק אותו מהישיבה. כך אומרים עליך, אני לא רוצה לראות אותך. תלך, תלך מכאן, אל תחזור. מה אתה תעשה בחייך? זה לא בעיה שלי. אתה לא שייך פה. איזה ראש ישיבה שהיה על גביו שמע את הסיפור. אז הוא הכניס את ראש הישיבה מתחתיו, את המחנך, ואומר לו: מדוע זרקת אותו מתוך כותלי הישיבה? מה פירוש? אומרים שהוא לא

47:16 דובר 2 נזהר בשמירת השבת. אומר: אני לא מבין. אתה יודע שהיום לזרוק בחור מתוך כותלי הישיבה זה עניין של פיקוח נפשות. הרי ילך לרחובות, הוא לא ילך לכולל, לא ילך לשטיבל לשבת וללמוד. הוא הרי ילך לרחוב, ויודעים מה יעשה שם. אז אני שואל אותך שאלה פשוטה: לא היו צריכים להרוג אותו. אבל יש משנה מפורשת במסכת סנהדרין: אין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלושה. האם היה פה סנהדרין של כ"ג דיינים, עשרים ושלושה דיינים, שהחליטו יחד שהבחור הזה חייב מסירות נפש, חייב מיתה וכדומה? אומר: לא. אני מחליט לבד. אומר: אין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלושה. תחזיר את הבחור. אז פה כבר היה אגו. וכשיש אגו בין מחנכים, רחמנא ליצלן, במריבות, ואומר: תשמע, לא, זה כבר הכבוד שלי. או אתה מכניס את הבחור ואני הולך, או הבחור בחוץ ואני נשאר. היה ראש ישיבה והוא מומחה, אז אומר: תשמע, להוציא את הבחור זה דיני נפשות, לזרוק אותך זה דיני ממונות. נו, על זה יש משנה: אין דנין דיני ממונות אלא בשלושה או ביחיד מומחה. אני יחיד מומחה. דיני ממונות. אתה בחוץ והבחור בפנים. וכך היה. והוא היה צריך למסור את השיעור ביום הבא. אבל הבחור הזה שנכנס, ואני מכיר את השם, הוא היום יהודי חשוב שגר בארץ הקודש, שיש לו משפחה מפוארת עם בנים ובנות ונכדים וכמעט נינים, בעזרת ה', ירא שמים ושלם. עכשיו נעבור לנקודה השנייה בעזרת ה', שקשורה מאוד לנקודה הראשונה שדיברנו, אבל זה קצת בתחום אחר. וגם קשור במיוחד לתקופה הנוכחית. יש בספרי חסידות פירוש על דרך הצחוק ועל דרך הרמז, אבל זה געשמאק. יוסף יושב בבית פוטיפר ואשת פוטיפר רוצה להכשילו. רחמנא ליצלן.

50:06 דובר 2 אומרת הגמרא בסוטה שיוסף כמעט נכנע לבקשות החוזרות ונשנות של אשת פוטיפר, וכידוע כל הסיפור בגמרא. מה קרה בסופו של דבר? ראה דמות דיוקנו של יעקב אביו. יוסף, רגע לפני הכישלון, ראה את דמות יעקב אביו, ובגלל זה הוא לא נכשל. אז שואלים כולם: מה הוא ראה שמה? הרי הוא ידע שהוא בנו של יעקב, ואף פעם זה לא הועיל. מה קרה כשהוא ראה את דמות דיוקנו של יעקב אביו? שמעתי פעם פירוש חסידי בזה. ראה דמות דיוקנו של יעקב אביו. פירוש, לא שהוא ראה את הדמות של יעקב. הפירוש הוא שיוסף הצדיק ראה את הדמות של עצמו כפי שיעקב אבינו מסתכל על זה. ראה דמות דיוקנו. הוא ראה את עצמו מהשקפת עולמו של יעקב אבינו. תודה רבה. מה הפירוש? מדוע בדרך כלל בן אדם עובר עבירה או נכשל? כי הוא מסתכל על עצמו כמו איזה נברן עמוק, איזה שרץ, איזה בהמה, עצלן, לא במצב רוח. יוסף הצדיק ראה את עצמו כפי שיעקב מסתכל עליו. כשמחנכים ילד או ילדה, דומני שמוכרח להשריש בהם את הנקודה הזו, לתת להם להבין את דמות דיוקנם שלהם כפי שיעקב מסתכל עליה. אני יכול להתעורר בבוקר, אתה יכול להתעורר בבוקר, חסיד יכול להתעורר בבוקר ולהרגיש עצלן, להרגיש כמו בהמה, להרגיש נמוך, להרגיש לא חשוב, להרגיש מלוכלך, מזוהם. לא במצב רוח. אבל צריכים להפסיק רגע ולחשוב דבר אחד. האם גם יעקב אבינו, האם הרבי גם יסכים להערכה הזו על עצמי? איך הרבי חושב עליי? מה הרבי חושב עליי או עליך או עלייך? על הילדה? הוא גם חושב שאני בהמה ואני כלומניק ואני מזוהם ואני מלוכלך ואני שד ואני עצלן ואני דפוק ואני מרוחק ומשוקץ ומנוול ומתועב. ולא במצב.

53:12 דובר 2 האם גם יעקב אבינו מסכים להערכה הזו? חסיד צריך לשאול את עצמו: איך הרבי מסתכל עליי? הרבי מסתכל עליי בתור חלק אלוקה ממעל שיש בתוכו ניצוץ האינסוף, ולכן בכוחו להפוך את העולם ולשנות את העולם. אתה שד, אתה חתיכת אינסוף, חתיכת אינסוף. כך צריכים לחנך ילד היום, שהוא חתיכת אינסוף. ואני חושב שבזה אולי צריכים לשנות את הקו גם בהרבה מהמוסדות והבתים שלנו. אצל חסידים, חסידי חב"ד, היה נהוג הרבה שנים שמתוועדים, ובחורים מתוועדים. ויש מילה מפורסמת אצלנו. משפיע, מחנך, אומר: "מי אתה? דו ביסט גארנישט. אתה כלום, ובפרט לאחר הימשך אתה בוודאי כלום. אתה כלום. בטל במציאות ממש, כלא חשיב ממש, אתה כלומניק ויתוש קדמך." וזה לפעמים דרך גדולה בחינוך, בהתוועדויות, בשיעורים, בשיחות פרטיות. כמדומני, אולי אני טועה, אבל כמדומני שבתקופה זו, זו טעות חינוכית מובהקת. והפירות שיצאו מזה לא יהיה. זה לא פירות יפות. ניתן דוגמה קלאסית לפיה אני הזדהיתי להשקפה השנה הזו. אני אתן דוגמה. אחד מיסודות היהדות זה שכר ועונש. אם אתה עושה מצוות, הקדוש ברוך הוא ייתן לך שכר. עושים עבירות, יש עונשים. והילדים שומעים תמיד על זה שכר ועונש, שכר ועונש, שכר ועונש. כשאני גדלתי, המלמדים שלי, כמה מהם היו טובים, כמה לא כל כך טובים. אופס. והרבה ילדים בכיתה שלי עד היום, עד היום, יש להם רגש של פחד כלפי הקדוש ברוך הוא. אני לא אומר יראה, אני אומר פחד. כמו שהיה איזה סוייני נויקאם שעומד בשמיים עם סכין, אם אתה עושה מצווה יזרוק קנדי. איך אומרים קנדי? סוכרייה. אם עושים עבירה ידחוף את הסכין בגב הילד. אם לא בעולם הזה, בעולם הבא. דיברתי פעם לפני נשי ובנות ישראל בבורו פארק על

56:34 דובר 2 יום כיפור, ודיברתי שביום כיפור זה התגלות, התגלות יחידה שבנפש. רבע שעה של שעתיים על התגלות יחידה שבנפש. ניגשת אישה אליי בבורו פארק והיא רועדת. אני שואל: מה את רועדת? היא אומרת: מה שאמרת זה מהיהדות? שביום כיפור יש התגלות היחידה שבנפש. אמרתי: כן, אני חושב. אני לא למדתי דתות אחרות. היא אמרה לי: אני לא יודעת. אצלי, אותי חינכו במשך ארבעים שנה שיום כיפור זה היום הכי מקולל וארור בשנה. הקב"ה יושב עם ספרים, זה מת, זה חי, זה מת מן האש וזה מת במגפה. זה חניקה וזה בסקילה. ואתה עשית את זה עניין, יחידה שבנפש. אמרתי לה: לקחתי את זה מלקוטי תורה, פרשת פנחס. היא אומרת: שמעתי על זה. זה לא חידוש שלי. לקוטי תורה זה חלק מדת ישראל. היא לא האמינה. היא פשוט לא האמינה לי שאני מדבר מדת ישראל. איך מדברים על שכר ועונש? איך מדברים? ניקח שיחה מהרבי, ו' תשרי תשמ"ה. הרבי עשה סיום על מסכת סוכה. מסכת סוכה. יש סיפור מאוד דרמטי בסוף על מרים בת בילגה, שחז"ל הענישו משמרת בילגה, אחת ממשמרות הכהנים, בגלל מה שקרה עם מרים בת בילגה. מה קרה עם מרים בת בילגה? מספרת הגמרא שבעת מלחמת היוונים נגד בני ישראל, אז היא הלכה והתחתנה. היא נכנסה לברית נישואין עם איזה גנרל יווני גדול, ונכנסה ביחד עם היוונים לבית המקדש, והייתה נערה יהודייה ממשפחת הכהנים. וכשנכנסו לבית המקדש והיוונים שרפו וחיללו ופרצו ושברו וטימאו ההיכל וכל בית המקדש, זה היה לפני הניצחון. מספרת הגמרא, לקחה מרים את הנעל שלה, הסירה את זה מהרגל, הגיעה למזבח, לקחה את הנעל והתחילה לדפוק על המזבח עם הנעל, והיא צעקה: לוקוס לוקוס!

59:09 דובר 2 עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק? זאב, זאב, לוקוס לוקוס. לוקוס בלשון יווני זה זאב, אומר המהרש"ל. עד מתי תאכל את הממון של היהודים? בכל יום מקריבים עליך שני כבשים. אתה כמו זאב, אתה אוכל את הכבשים, אתה אוכל את כל הממון של ישראל. אבל כשיש להם צרה, כשהיוונים שורפים והורגים ורוצחים, אי אתה עומד להם בשעת צרה זו. אתה יושב פה כמו שותק. זה השכר בשביל מאות שנים של כסף, של קרבנות שאתה אוכל ואוכל. אז בגלל הדבר המבהיל הזה הענישו כל משמרת בילגה. עד היום, בימינו אלה. מאות שנים. סיפור. הגמרא מראה לו את השה, לשיינה וכו'. הטוב והרע, הטוב שכנסה סיום מסכת סוכה. אז כשהרבי עשה הדרן על מסכת סוכה... הוא בחר להביא ולראות את הדבר החיובי במרים בת בילגה ואמר שני הרבה דעות. אבל שני דעות שאני רוצה למסור פה. אומר פה אלוהים ההפעלה של נשמה יהודית. אני הייתי לומד את הגמרא. אנחנו לומדים הגמרא. אמר שש עשה שייפה וזהו. הרי מה פה נעים נשמה יהודית וכו'. לא מובן. נסביר את השאלה ככה בתור שלי: לפני שישים שנה, אם יש נערה יהודייה מוורשה או מקרקוב או מלודז', והולכת ונישאת לאדולף אייכמן ימח שמו וזכרו, או להימלר או למנגלה או לרומל, הרוצחים הארורים, נערה יהודייה. כל אוזן יהודי שישמע את זה יוכל להגיד כמו ירמיהו הנביא, ישא מכוי כמו כוי. עד כמה יכול בן אדם ליפול ולסרוק על אתרי המצווה? נו, להשתמד. אני יכול להבין להיכנס לברית הנישואין לגרמני רוצח שרצה להשמיד את העם? זה אי אפשר להגדיר בשום מילה הגיונית. וזו מה שהיא עשתה. נו, אחר כך הנערה היהודייה

1:02:07 דובר 2 הזו, שנישאה לנאצי, וגנרל, לא חייל פשוט, נכנסת לבית המקדש בכפר חב"ד, לקחה את הנעל ומתחילה לדפוק על הבימה. לוקוס, לוקוס. היו אומרים, אוי, ביג דיל. ודאי קם ליה בדרבה מיניה. זה העניין. היא לקחה על זה שהיא נישאה לנאצי לא מדברים. זה כמו דרך אגב. לקחה נעל ודפקה על המזבח, ויש את כל היוונים מחריבים את כל הבית. נו, אז יש עוד נעל על המזבח. חילול גדול. היא מחללת המזבח. הרבי אומר, במה נחשבו מה שעשתה? במה נחשבו? קם ליה בדרבה מיניה, זה כלום. היא פגשה את המזבח ופיערך מה שהיא עשתה. איזה מרידה, איזה מרידה בעם ישראל. מרידה מלוכלכת, מזוהמת. אין לזה שום יסוד במוסריות הכי אנושית. והרבי אמר, אבל פה רואים מה זה יהודי. והציג את דברי הרמב"ם באיגרת השמד, באיגרות הרמב"ם. הרמב"ם כותב שכשיענישו ירבעם בן נבט, יענישו אותו לא רק על זה שהוא הכניס עבודה זרה לתוך כל כלי, כמעט כל כלי סועד ארץ הקודש. הוא הכניע את הרוחניות של האומה, כמו שאומרים חז"ל וכן הלאה, והחטיא את ישראל. הרמב"ם אומר, יענישו את ירבעם בן נבט גם על זה שאם יום טוב חל ביום שישי והוא בישל ביום שישי בשביל יום שבת ולא עשה עירוב תבשילין, ומן הדין יענישו אותו על זה גם. כך כותב הרמב"ם. שאל הרבי, האם זה חידוש או לא חידוש? הוא אומר, זה פשוט: וכי בגלל שהוא עבד עבודה זרה הוא לא ייענש בגלל עירוב תבשילין? אם יהודי דתי, יהודי מוסרי, יהודי טוב לא עשה עירוב תבשילין, מקבל עונש. אז בגלל ירבעם בן נבט, שהוא חוטא נפלא, לכן הוא לא יקבל עונש על עירוב תבשילין? כמו שאומרים חז"ל בגמרא בבבא מציעא,

1:04:36 דובר 2 "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף?" וכי בגלל שאני ריח נודף אני צריך לנדוף עוד יותר? אבל הרמב"ם אומר את זה בתור חידוש. מה החידוש? הסביר הרבי, זה החידוש. החידוש הוא, לכאורה, אם ירבעם בן נבט בנה שני עגלי זהב גדולים בדן ובבית אל, אם ירבעם בן נבט החזיר כל כלל ישראל תחתית שבתחתית לעבודה זרה, ממש לעבודה זרה של הבעל. הוא החריב את נשמת האומה. הוא החזיר את התורה לתוהו ובוהו, רחמנא ליצלן. הרי הוא קלט את הנשמה שלו מהאלוקות. אז מה אכפת לי אם הוא מבשל ביום טוב? וכי הוא גרוע מגוי שמותר לבשל ביום טוב בשביל שבת? על זה אומר הרמב"ם ומחדש חידוש נפלא: כיוון שירבעם בן נבט הוא יהודי, אז יכול להיות, יכול להיות, שהוא החריב את כל נשמת האומה, ולכאורה אפשר לומר על מה שהוא נפרד לגמרי מאלוקים חיים. אמר הרבי בלשונו הזה ביידיש, זאגט הרמב"ם: התנועה של ירבעם בן נבט נגעה אין עצמו של הקדוש ברוך הוא. איזה נפרד? מי נפרד? תנועה של ירבעם בן נבט נוגעת בעצמותו. עם מרים בת בילגה אפשר להגיד, מרים בת בילגה היא השליכה את הנשמה לכלבים, לשטן, או שדים יהודים שדים הכוויה. מה אכפת? אומרת הגמרא, אם היא יהודייה ובאה למזבח ואומרת לוקוס לוקוס, את מאסה את המחלה למען עם ישראל, אז עצמותו הוא לא יכול לשם. איי, היא התחתנה עם יווני, עם שונאי ישראל, עם רוצחים חמנים. זה נכון, אבל כשהיא מבערת המזבח, זה יהודי. איזה נגיעה בעצמות אין סוף. והרבי המשיך ואמר, ולכן רואים שמה, איך היא קיללה את המזבח, איך היא קיללה את המזבח. מה היה אכפת לה לוקוס לוקוס

1:06:54 דובר 2 אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת דחקם. ופה, וזה גם על קלטת, הרבי פרץ בדמעות שליש, וכל אחד שהיה שמה זוכר איך שנחרדו מזה. הוא פרץ בדמעות עצומות ואמר: זה תבשה ידע שמעי דולס. תסתכלו מה זו: נערה יהודייה מתחתנת ליווני. אבל למה היא שונאת את המזבח? ולמה: אי אתה עומד להם בשעת דחקם? מדוע אתה לא מציל את כל ישראל? מדוע לא אכפת לך מכל ישראל? זה מה שמעיק עליה. דרך אגב, דרך אגב, זה היה ברוב תוש. בשמחת תורה הרבי אמר שיחה שקיבל הרבה תלונות: הייתכן לומר זכות על מרים בת בילגה? הייתכן? הייתכן לעשות את זה? אז מיד אחרי שאמר את זה התחיל לספר סיפור, וכולם הבינו שזה תירוץ. הוא אומר: נו, על זה יש סיפור. וסיפר סיפור ארוך על רבנו הזקן, שפעם נכנס יהודי אליו. זה סיפור נורא. פעם נכנס יהודי אליו, והתחיל רבנו הזקן לומר מאמר ללמד זכות על רוצחי זכריה הנביא. אלו שרצחו את זכריה הנביא ביום הכיפורים, שכתוב על זה, זכריה בן יהוידע הכהן, נביא, במקדש בית השם. רצחו את זכריה בדם קר, ורבנו הזקן לימד זכות, לימד זכות. זה סיפור ארוך, אבל הנקודה ממש בקיצור נמרץ, שרבנו הזקן אמר: למה רצחו את זכריה? כי הם הרגישו שהוא הולך להגיד נבואה שבית המקדש ייחרב ובני ישראל יגלו וייהרגו. והם ידעו שכשנביא מוציא את הנבואה מפיו, הרבה יותר קשה לשנות את זה. אז מסרו את נפשם לא רק בעולם הזה, גם בעולם הבא. להרוג יהודי כדי להציל את כלל ישראל, מסרו את נפשם. ודאי הייתה טעות, הייתה עבירה גדולה, אבל לימד זכות. מה קרה באותו רגע? אמר הרבי: היהודי הזה שנכנס

1:09:16 דובר 2 לרבנו הזקן היה דיבוק, היה בו דיבוק. כשרבנו הזקן גמר לומר את זה, הדיבוק יצא והיהודי נרפא. אמר רבנו הזקן שזהו הדיבוק של הנשמה שרצחה את זכריה. אלפי שנים מבקשת מנוח ולא יכלה למצוא עד שיש מי שלימד זכות. אז היא מצאה מנוח. הוא סיים את הסיפור ואמר: ולכן מה אכפת להם אם למדנו זכות על מרים בת בילגה? והיה ברור לכולם מה שקרה בהתוועדות בוי"ו תשרי. זה עניין שני שקשור עם זה, שבאותה תקופה הייתה אישה בקראון הייטס שהייתה אישה מכובדת, ובתוך חודשים נעשית חולה במחלת נפש. ואלו שהיו קרובים ידעו מזה. עובדה היא שלאחרי זה, בסוכות אותה שנה, היא נתרפאה. אז זה כבר זה. השייכות זה רק ניחוש, אבל לדידי זה לא קשור. זה גם קשור לחינוך שלנו. חשבתי לעצמי: אם הרבי לא היה אומר השיחה בשמחת תורה, מישהו היה שואל אותי, נו, מה הרבי דיבר בהתוועדות? הייתי אומר: אַ געשמאַקע שיחה וועגן מרים בת בילגה. זהו. האם הייתי, אם הייתי אפילו בכלל חולם שאם הביאו לרבי ההוא, יצא דיבוק וניצלה נפש, ונשמת מרים בת בילגה גם מצאה. מי היה יכול לנחש את זה? זה רק מלמד אותנו שאלפי אלפי שיחות ואמרות וכו', דרך אגב, ברוך הוא, אנחנו בכלל לא מתחילים לדעת. בלשון רש"י, מסתרי סוד תמה ומסתרי צפונה סוד. אבל מה נאמר, הגישה הזו? אז כפי שהרבי, מה נאמר, כבר קורא לי, בספר עמוס כתוב: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם״. פירש הרבי: ״רק אתכם ידעתי״, ידעתי מלשון חיבה. כיוון שאני אוהב אתכם, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם, כי עוונותיכם מכאיבים אותי. דוגמה מוחשית: אם בן אדם הוא לא נשוי. אם

1:11:50 דובר 2 בן אדם הוא לא נשוי והוא לא מחזיר טלפונים במשך שנה, נו. אבל אם בן אדם נשוי ונמצא מחוץ למדינה, ואשתו משתדלת להתקשר אליו, ליום אחד, לא מדברים על שנה, והוא לא מחזיר צלצולים, היא תסבול מזה. למה היא תסבול מזה, בצדק? למה? כי יש לו יחס. יש לו קשר. אם אני בודד בעולם הזה, מה אני אעשה, מה אני לא אעשה, לא אכפת לשום בן אדם. אני יכול לצלצל או לא לצלצל, אבל אם אני קשור לבן אדם, מה שאני אעשה או לא אעשה משנה את החיים של בן אדם שני. אז לכן אם אני מתנהג בצורה שלילית, שלילית, זה משנה אותי וזה משנה אותה, ומזה יש תוצאות שליליות. במובן זה ילד, ילדה, צריך להבין: תנועה שלו נוגעת בעצמות. הוא לא בודד בעולם שהקיום שלו לא נחשב כלום. כל תנועה במחשבה, דיבור ומעשה של כל בני אדם נוגעת בעצמותו של הקדוש ברוך הוא. לכן ״על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם״. כשיהודי לא מצלצל לזה שנשוי אליו ומבקש: בבקשה, בוא להתפלל שחרית. אני צריך את השחרית שלך. אני צריך את תשומת הלב שלך. מזה יש תוצאות שליליות. וזו הגישה, הנקודה פה השנייה בחינוך: שיש דרך לוותר או להכניע, ולפעמים אפילו לבייש. אבל כמדומני שבתקופתנו, בתקופתנו זו, בעניין החינוך צריכים תמיד להדגיש ולגלות את העומק האינסופי והפוטנציאל הנפלא שקיים בחיים של כל ילד וילדה יהודים, ובגלל זה יש עניין של עונש ויש עניין של שכר וכולי וכולי.

1:14:33 דובר 2 הזמן קצר פה, אז אני רוצה לסיים רק בקיצור נמרץ בעוד נקודה שאני חושב היא נקודה חשובה מאוד. תודה. לא צריך לזה. מה שנמצא תחת הלבושים נוגע. נו, אני לוקח את החוצפה להגיד משהו שחשבתי עכשיו, כי הדבר השני יכול להתפרש בצורה בלתי נכונה. ובפרט כפר חב"ד זה מקום רגיש ומקום מלא אנרגיה בכמה אופנים. צריכים להיזהר פה. אלה שעוסקים בהשכלה, בחסידות חב"ד, יודעים מה שהצמח צדק כותב בדרך מצוותיך, מצוות אחדות ה', וזהו כל עניין החסידות. עס איז נישט קיין איך, ביידיש. כל עניין החסידות הוא שאין אני, לא קיים אגו. ולעשות מ"אני" "אין". וכל המאמרים, רוב מאמרי חסידות חב"ד, סובבים על הציר הזה של ביטול. ביטול, ביטול, ביטול, ביטול. ביטול היש, ביטול במציאות, ביטול של יחודא תתאה, ביטול של יחודא עילאה, ביטול של יצירה, ביטול של בריאה, ביטול של אצילות, ביטול של לפני הצמצום, ביטול של אור, ביטול של כלי. הכל סובב על ביטול. בדרך ממילא כיצד זה מתפרש בחינוך? שיושבים בהתוועדות ומשפיע פונה לתלמידים ואומר: כל עניין החסידות הוא שאתה צריך לדעת שאתה אין. ועוד כמה מילים שאני לא אגיד, אבל מילים דוקרות, מילים דוקרות. אבל כל מי שלמד המאמרים והשיחות של הרבי יודע, הרבה לא שמים לב לכך, שהרבי התחיל לדבר הרבה על ביטול, אבל הוא התחיל לדבר גם על קו לכאורה הפכי מזה. וזה לא סתירה, אבל הוא התחיל לדבר על קו הפכי. התחיל לדבר הרבה על היש הנברא, שהיסוד של הנברא גם קשור ליש האמיתי. שקשור עם כל העניין של דירה בתחתונים, תחתונים דווקא. עד כדי כך שזכור לי פעם שיחה של שבועות הגדול, טוב שמימיו, שהרבי סיפר הסיפור על אדמו"ר הזקן שלמד עם

1:18:06 דובר 2 ר' אברהם המלאך וכמעט יצא עם כלות הנפש. אהה, שלמד עם ר' אברהם המלאך, אחר כך ראו שאכל בייגל עם חמאה ושאלו: מה זה? הוא אמר שבאתי לבית מדרש עם ר' אברהם המלאך, הרגיש שיוצא עם כלות הנפש, לכן אכל בייגל עם חמאה כדי לאחוז את עצמו. הרבי שאל שאלה נפלאה, הוא אומר: זה לא פייר, זה לא מתאים מה שקרה פה. והסיפור אומרים לנו כיצד רבנו הזקן מנע את עצמו מכלות הנפש על ידי בייגל עם פוטער. למה שלא יספרו לנו כיצד הוא כמעט הגיע לכלות הנפש? הרי הבעיה שלנו זה לא כיצד נמנעים מכלות הנפש. אין בעיה גדולה אצלנו לאכול בייגל עם חמאה. זה לא, אין יצר הרע גדול לא לאכול בייגל עם חמאה. לרבנו הזקן היה יצר הרע, לולא אכל בייגל עם חמאה, אז הוא עשה אתכפיא לאכול. כך הרבי אמר: למה שלא יגידו כיצד עשה? כיצד באים למדרגה כזו? כך שאל בשיחה הראשונה. אז הרבי אמר דבר נפלא. הוא אמר כי זה לא שייך לרבנו הזקן. החידוש של רבנו הזקן ביהדות זה לא כלות הנפש. החידוש של רבנו הזקן ביהדות ש-שלהבדיל! כך מה שלהבדיל, אפילו בייגל עם פוטער, בייגל עם חמאה, זה גם חלק מעיקר הכוונה. ואחר כך הרבי אמר: ואולי לא צריכים לומר להבדיל. אולי לא צריכים לומר להבדיל. ובלא סליחה צרורה דיבר הרבה כיצד היש והאישיות של הנברא היא גם יכולה לשקף אלוקות. מדוע שמה? מדוע התחיל הרבי כל כך לדבר על זה? באמת זה התחיל מהרש"ב, כבר התחיל לדבר על זה גם. עד כדי כך שבסוף אחד מההמשכים הגדולים, תרס"ו, יש מאמרים שלמים שמה שדעת עליון, שלמטה אין ולמעלה יש, ודעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה

1:20:17 דובר 2 אין, וזה השגה לא אמת, ודעת עליון זה אמת, שלמעלה יש ולמטה אין. וכפי שבחצאי יגון, אבל האמת לאמיתה הוא כמו דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין. אבל זה רק בימי המשיח, כי בעצם הכוונה זה דווקא למטה יש. אבל בגילויים צריכים להגיד שדעת עליון זה אמת, ודעת תחתון זה לא אמת. שזה עניין עמוק מאוד. לא פה המקום ואין עכשיו הזמן לבאר את זה, אבל כמדומני שיש עוד נקודה חשובה פה. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך. אולי לא תאמינו, אבל אני חושב כמעט ברור שזו עובדה. הבעיה הפסיכולוגית הכי גדולה של דורנו זה, או מהבעיות הכי גדולות. אי אפשר להגיד הבעיה הכי גדולה. בעימות לעומת הדורות הקודמים, בדורות של רבנו הזקן, בדורות של יראו בן ועד לא אומרים, או ההבדל זה לפני אלף שנים. אבל בכל הדורות האלו, עד דורנו, בני אדם הרגישו את עצמם יש. הם הרגישו את עצמם ונתנו אמון בעצמם. בא הבעל שם טוב, רבנו הזקן, ואמר: צריכים לדעת איך לעשות מ"אני" "אין". בדורנו זה אנשים שונאים את עצמם במקום מאוד עמוק. אנשים לא מחשיבים את עצמם למציאות אמיתית כשנכנסים לעומק עומקו של נפש. הרבה הרבה אנשים ונשים, בחורים, ילדים, ילדות סובלים מאי, מאי מהות וזהות עצמאית. באופן פרדוקסלי, אנחנו מרגישים יותר נוח עם העובדה שאנחנו אין מלהרגיש נוח עם העובדה שאנחנו יש. והרי הכוונה היה מסב הקדוש ברוך הוא לייסד את התחתונים שיהיה יש, והיש יבחר להתקשר עם האין. ולכן גם בחינוך היום צריכים להיות ככה. צריך להיות ככה. כשמגדלים ילדים וילדות צריכים להעניק להם זהות. צריכים לבנות את המציאות שלהם. הם יודעים כבר בעצמם שהם אין, אתה לא צריך להגיד את

1:23:03 דובר 2 זה. אל תגיד להם שהם גורנישט. תגיד להם שהם אינסוף. זה מה שצריכים לשמוע. היום צריכים לשמוע שהיש הנברא גם יש לו תקווה, שהבייגל עם חמאה גם יש לו תקווה, ולא רק גם, אלא ששם שורה עצמו סביבך. כמו שכתוב בחסידות, אין קידוש אלא במקום סעודה. מפרשת החסידות: איפה יש קידוש? במקום סעודה. שמה שורה עיקר הקדושה, במקום סעודה. במקום הרוחני של הסעודה אין קידוש אלא במקום סעודה. המציאות שלך חשובה. הבחורים היום סובלים מאי אמון עצמי באופן מדהים. הם חושבים שהם כלום. יושב המשפיע בהתוועדות ואומר: אתה בהמה. אתמול ישב, פגשתי בחור בירושלים, בחור בנו של שליח. הוא היה נראה בשבת לבוש לא ממש כמו בשבת, כמו שמתלבשים כשבונים סוכה. אמרתי לו בשבת עם חיוך. שאל אותי, אני שאלתי אותו, "מה אתה עושה?" אמר, "אני עוד מעט הולך להתגייס לצבא." הוא מאמריקה, הוא בנו של שליח, אבל בא להתגייס לצבא. ואני רואה בפנים, הוא, הוא מכיר אותי, לא הכרתי אותו. אני רואה בפנים הוא עשה ככה וככה, הוציא, הושיט את הפנים בחוץ ככה כדי להגיד, "נו, נראה מה תגיד עכשיו. מה תגיד עכשיו?" ניגשתי אליו, זה לא היה קל, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. ואמרתי: יהיה בהצלחה רבה. מקווה שתהיה שמח שמה. הוא היה בהלם, היה בשוק. לזה לא ציפה. לזה לא ציפה. אבל מה קרה? מה שקרה הוא שלאחר כך הוא דיבר איתי. נפתחו הצינורות, נפתחו הצינורות. כשר' שלמה חיים קסלמן, ר' ניסן נמנוב, ר' מנדל פוטרפס, חנם וברכה. אמרתי את זה בכינוס המחנכים. ישבו בהתוועדות. פנו לבחור, ר' מנדל פנה לבחור. אומר, "אתה בהמה, אתה שרץ, אתה מתנגד, אתה דוס" וכולי וכולי. הבחור הסתכל. ידע שר'

1:25:48 דובר 2 מנדל פוטרפס ישב עשר שנים בסיביר. הוא יודע שר' מנדל פוטרפס לא אכל שמונה ימים בפסח כי לא היה לו משהו כשר לפסח. כשהוא אמר לו שאתה גורנישט, הוא קיבל את זה באופן אחר. אבל שיושב היום במחלת כבוד כולנו, בהתוועדות ואומרים אתה גורנישט. המשפיע הזה במחלת הכבוד אתמול בלילה אכל סטייק. ונהנה מזה ונהנה מזה. זה לא עובד, זה לא עובד. זה לא אותנטי היום. זה באמת לא אותנטי וזה מתחיל בבית. דמות דיוקנו של יעקב אביו. תגידו לבנים והבנות שלכם ותאמינו שמחשבה אחת שלהם נוגעת בעצמות אין סוף ברוך הוא, שהאישיות שלהם והחושים שלהם יכולים להתקשר עם עצמות, שהתחתונים שלהם יכולה להדיר על ה' יתברך. זו נקודה מוכרחת בחינוך של התקופה הזאת. פעם בהתוועדות הרבי דיבר על אתכפיא והידיים שלו תמיד היו תחת השולחן. הוא דיבר על אתכפיא, ומה יהודי עושה אתכפיא פעם אחת, שובר תאווה, אומר, מתהפך כל סדר ההשתלשלות. כמו שכתוב בתניא פרק כ"ז. אז הוא אמר, הגיע למחשבת הכבוד. יהודי שובר תאווה אחת, מוציא את היד, מוציא את היד מתחת השולחן. אמר: קערט זיך איבער דער גאנצער סדר השתלשלות, ככה אמר, קערט זיך איבער דער גאנצער סדר השתלשלות. אמר ככה מההתרגשות. הוציא, הרבי באופן נדיר שהוציא את היד. הוציא, קערט זיך איבער דער גאנצער סדר השתלשלות. עשה את זה עוד פעם כשדיבר על התפילה של אדמו"ר האמצעי, כשהזיעה הייתה יוצאת מהשטריימל. עוד פעם להמחיש את זה. הנקודה היא הנקודה הזו שהיש יבחר להיות בתור האין. הקדוש ברוך הוא לא רוצה רובוטים, רובוטים אומרים Robot. אה? Robot. הוא לא רוצה גורנישט. הוא רוצה יש שיבחר להתקשר עם הקדוש ברוך הוא, שיבחר לבטל את האגו, שיבחר לעשות את זה, שזה יחדור לתוך מציאותו. נו, כמובן

1:28:27 דובר 2 יש להרחיב בכל זה עוד כ-, עוד כמה וכמה, עם עוד הרבה נקודות, אבל אני כבר איחרתי, איחרתי את הזמן שלי בעשרים, בעשרים דקות. אז אני רק אסיים בעוד סיפור אחד. זה ראיתי. השאר שמעתי, זה ראיתי. הייתי ילד. הרבי היה יוצא מ-770, נכנס לספרייה בבניין השני. אצל 770 יש בניין, בניין הספרייה. אז בשבת אכל שמה בשנים מאוחרות, בשנות המ"מים המאוחרות יותר, אז היה יוצא בליל שבת, ובשבת בצהריים הייתה התוועדות, ואכל סעודת שבת בספרייה עם הרבנית. אז פעם זה היה בשבת בצהריים, לא הייתה התוועדות. הרבי היה נשאר בחדרו זמן אחר התפילה והיה יוצא באיחור לאכול. אז כבר הקהל לא היה שמה. היה קהל מאוד קטן ובאותן שנים בכלל הקהל היה יותר קטן, אז לא היו הרבה, אבל הילדים שמה שגמרו לאכול שיחקו בחוץ. אני שיחקתי עם מישהו, עם חבר שלי, והיו עוד, עוד כמה ילדים שם. כשהרבי הגיע לספרייה ראו שהוא מגיע, אז הילדים עמדו בשתי שורות, עשו רווח, שביל שיכול לעלות על המדרגות, להיכנס לספרייה. נו, בדיוק לרוע המזל קרה שבשורה ימנית עמדה ילדה ובשורה לעומתה גם עמדה ילדה, והרבי הגיע. אז המבוגרים שראו את זה כבר לא היו יכולים לדחוף כי הרבי היה עומד שמה, אז לא ידעו מה לעשות. היו שתי ילדות. לפי הגמרא בפסחים דף קי"א, הרבי לא רצה לעבור. הייתי ילד והייתי רוצה לדעת, נו, איך הוא יעשה את זה, אה? לילדה בת שש, כן. אה? אז לא ידעתי את הגמרא, אבל ידעתי שלא עוברים בין שתי, בין... נו, אז אם אני הייתי מחנך, מה הייתי עושה? הייתי פונה לילדה. אומר לה: "ילדה, תשמעי, את יהודייה טובה, אבל אסור לי לעבור ככה.

1:31:18 דובר 2 בבקשה תעברי שמה ואני אוכל לעבור". כן, ואנחנו לא היינו קוראים לזה חינוך שלילי. זה חינוך יפה. לא צעקת, לא כעסת, ביקשת. הרבי לא עשה, לא עשה את זה. דבר ראשון, הוא לא דיבר בקול. הוא התכופף לאוזנה של הילדה בצד ימין והגיד לה משהו בחיוך. הגמרא בפסחים לא גורמת חיוך, בפרט לא אם יש פמיניסטיים שיושבים בקהל. אז אני חשבתי, מה הוא מחייך? מה כבר יכול להיות החיוך? שהוא לא יכול לעבור? הוא חייך, לחש משהו באוזניה. מה שראיתי, שהילדה התחילה לחייך מאוזן לאוזן, נתמלאו הפנים חיוך והיא רצה לצד השני. היא הגידה משהו לילדה השנייה. הרבי המתין, הגם שהיא כבר עברה לצד השני, הוא המתין, הסתכל, חייך עוד יותר ואחר כך עלה. אז מיד אחרי הסיפור רצנו אל הילדה ושאלנו: מה הוא הגיד לך? אז היא אמרה: הרבי הגיד לי, תעשי לי טובה, תלכי לחברה שלך ותגידי לה בשמי שבת שלום. הוא אמר ביידיש. היא נתמלאה שמחה. הרבי נתן לה שליחות ללכת להגיד לעוד ילדה שאבעס. אז היא הייתה נעשית שמחה. כשגדלתי חשבתי על הסיפור. אם הרבי היה מגיד לה דברים כמו שהם, תשמעי, על פי ההלכה יש לי בעיה לעבור, בבקשה לעבור, אז היום, היום, עשרים שנה לאחר זה, זה היה עם בייס מגימלא דעל, עשרים שנה לאחר זה היא הייתה חושבת: דיברתי עם הרבי פעם אחת בחיי, ומה הוא אמר לי? הוא נתן לי מוסר על שלא כי, על שהכשלתי אותו בשוגג. זה, זה היה הזיכרון, זה מה שהיה הזיכרון שלה מהרבי. עכשיו מה היא זוכרת? שהרבי נתן לה שליחות להגיד ליהודים שאבעס, זה מה שהיא זוכרת. אותו חינוך היא עברה, אבל שתי גישות הפוכות,

1:34:09 דובר 2 שתי גישות הפוכות. הילדים שלנו, אפשר לחנך אותם, להם כל הזמן איך שהם עושים דברים לא נכונים. ויש צד שני, אפשר להכניס ולהאיר את ליבותיהם עם שלי-שלי-שליחותו של הקדוש ברוך הוא ועבדיו הנביאים למסור לכל העולם כולו את שבת. תודה רבה.