הרצאה חינוכית של הגרפולוג הרב מרדכי רוטנשטיין

00:02 ערב טוב, שתי הבהרות בשביל לדייק בדברים. דבר ראשון, אני לא פסיכולוג, אני גרפולוג. דבר שני, שמי לא מרדכי רוטשטיין, אלא מרדכי רוטנשטיין. ביקשו לדבר היום דווקא על הנקודה של חינוך בדרכי נועם, אבל בתוקף המתאים. המורה הטוב ביותר שהיה לי בנושא הזה זה הרב מיידנצ'יק. לא יודע לאיפה הוא הלך. נפגש איתו פגישה והוא סיפר לי איך הרבי בעניין הזה, כמה וכמה שיחות היו לו, וגם בהתוועדות, נדמה לי, הרבי דיבר איתו במיוחד בעניין הזה, כך שאת ההשראה בוודאי שיש לי מראש אגו"ח בעניין הזה לגבי השיחה היום בערב. לחינוך, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ננסה להוריד את זה למילים שלנו הפשוטות על מנת שנוכל לחיות את זה, ולא מושגים שלמדנו בישיבה. מבקשים מאיתנו איך להתנהג עם הילדים שלנו בתוקף המתאים, אבל לא בתוקפנות. ואיך להתנהג איתם באהבה, אבל לא בפינוק. להבדיל בין תקיפות לתוקפנות, לאהבה ופינוק. כשהאמא מנשקת את הילד שלה בפעם הרביעית אחרי שבפעם השנייה הוא כבר ניגב את הרוק, היא לא אוהבת אותו, היא מפנקת אותו. לפנק ילד פירושו של דבר לא לאהוב אותו. היא אוהבת לאהוב. זה הצורך שלה. הרבה פעמים מדברים על אהבה חונקת. כשאוהבים מישהו כשהוא לא צריך, אנחנו חונקים אותו. התופעה גם של אהבה חונקת הרבה פעמים יכולה להיות דחייה של האוהב. מכיוון שאנחנו צריכים לתת לילד את מה שהוא צריך, ולא את מה שאנחנו היינו צריכים כשהיינו ילדים קטנים. וכשאנחנו אוהבים מישהו יש לנו נטייה להסביר שהוא אוהב אז לאהוב. אנחנו נותנים את מה שאנחנו הכי אוהבים. מה ניתן לאהוב? אז אם אנחנו גדלנו בתקופת הצנע ולא היה לנו בננות לאכול, אז החלטנו שלילדים שלנו ניתן הרבה בננות. אז הילדה

02:55 הראשונה שנולדת יש לה כבר פריחה בגוף מאלרגיה לבננות. אבל האימא אומרת, "זה טעים, תאכלי!" והיא לא מוכנה לשמוע שהילדה אלרגית. איך יכול להיות? אני כל כך רציתי. לאהוב מישהו זה להיות מספיק רגיש על מנת להקשיב מה השני צריך. מה ההבדל בין תוקף לתוקפנות? אותו רעיון. כאשר אנחנו רוצים להשליט על השני את הרצונות שלנו, אנחנו תוקפניים. כאשר אנחנו רוצים לאהוב כמו שנעים לנו, אנחנו מפנקים. כאשר אנחנו דואגים לטובת הילד ונותנים לו את מה שהוא צריך, אנחנו אוהבים. וכשאנחנו דואגים לטובת הילד ומונעים ממנו את מה שיכול להזיק לו, או מכריחים אותו למה שטוב לו, לא בגלל שאנחנו רוצים, מכיוון שטובתו דורשת, אנחנו תקיפים. תוקפנות ופינוק נובעים מכך שאנחנו רואים את עצמנו במרכז. תקיפות ואהבה זה בגלל שאנחנו רואים את הילד במרכז. תוקפנות ופינוק נובעים מתסכול או צורך שלנו. תקיפות ואהבה נובעים מהצורך של הילדים שלנו. למעשה, זהו ההבדל גם בין מחנך למאלף. ורובנו בחלקים מהזמנים שלנו עברנו תהליכי אילוף, ולצערנו אנחנו ממשיכים לעשות את זה עד היום עם הילדים שלנו. המאלף, גם אם הוא רואה את טובת האריה שקופץ דרך גלגל האש, הוא רואה את טובתו, איך הוא יכול לנצל אותו שיקפוץ טוב יותר, מכיוון שבסוף החודש ההכנסה תהיה גדולה יותר. אז כל מה שהוא דואג לבעל חי זה איך הוא עושה איתו קופה גדולה יותר. ככל שהבעל חי מוצלח יותר, כך הקופה שלו גדולה יותר. מחנך מתאמץ לשבת וללמד ילד שאמרו לו, עם הילד הזה קשה ללמוד, והוא אומר, "אני אוהב אתגרים," אומר המחנך, ואחרי חודשיים הוא הצליח ללמוד איתו פרק משניות, וגם עושה לו מבחן ורואה שהוא מצליח במבחן שהמנהל עשה והוא עמד בו.

05:56 הוא הוציא שמונים וחמש אחוז. מצוין בשביל הילד הזה. רואה המחנך את הילד, מגיש לו את המבחן ובודק את המבחן לידו ורואה את ההצלחה של הילד. אומר, "מויש'לה, זה פשוט נפלא. ריבונו של עולם! תודה רבה לך שזיכית אותי בהצלחה כזו. בשבת נעשה קידוש גדול." נו, לכאורה מחנך ירא שמיים, אבל הוא לא מחנך אלא טכנאי, בגלל שמחנך אמיתי יגיב אחרת. כשהוא בודק את המבחן ורואה שמויש'לה הצליח, הוא ילך ויאמר, "מויש'לה, ריבונו של עולם, איזה יופי הצלחת! בשבת נעשה קידוש גדול." הראשון רואה את ההצלחה של עצמו. השני רואה את ההצלחה של הילד. מי שרואה את ההצלחה של הילד הוא מחנך. מי שרואה את ההצלחה של עצמו הוא כמעט מאלף. זה שרואה את ההצלחה של עצמו לא תהיה לו סבלנות אל הילד, מכיוון שההצלחה שלו זה גם יכול להיות תוספת במשכורת. זה יכול להיות קידום מהיר יותר, ואם הוא לא מצליח אז הוא מקלקל לו. אז יש לו ברקורד עוד כישלון. אבל כשטובת הילד מול עיניו ולילד קשה, אז זה רק מאתגר אותו יותר ועושה אותו עוד יותר סובלן בגלל שאכפת לו מהילד. אז הנקודה הבסיסית שעליה מתבססת פה השיחה, וניתן כמה וכמה רעיונות בזמן הקצר שיש לנו, זה באמת: האם יש לנו את היכולת לראות את מי שנמצא ממולנו? האם יש לנו את היכולת להיות תקיפים ולא תוקפניים, אוהבים ולא מאוהבים בעצמנו דרך מי שנמצא ממולנו? לאהוב זה לא להגשים חלום בילד. להגשים חלום בילד זה לאהוב את עצמנו דרכו. אם אנחנו אוהבים את הילד בגלל שהוא עשה את כל מה שחלמנו, אומר הרבי הריי"צ, כשהוא נולד אהבנו אותו יותר. הרי כשתינוק נולד אוהבים אותו,

08:17 מסביר הרבי, ואחר כך מתחיל להגיד א' ב', כמה אוהבים אותו. מודה אני, כמה אוהבים אותו. תורה ציווה לנו משה. מתחיל להגיד משניות בעל פה. יודע גם תניא בעל פה. אומר הרבי, בסוף הוא גם ראש ישיבה. כמה נחת יש לנו ממנו. אומר הרבי הריי"צ, כשהוא נולד אהבנו אותו אהבה שאינה תלויה בדבר. עכשיו אנחנו אוהבים אותו אהבה שתלויה בדבר. אהבה שתלויה בדבר זה לא אהבה של הילד. לאהוב מישהו בגלל שהוא עומד בציפיות שלנו, זה בגלל שאנחנו מפרגנים לעצמנו את כל הטוב שיוצא לנו ממנו. זה לאהוב את עצמנו דרכו. זה להשתמש בו. זה לא לאהוב אותו. לאהוב מישהו זה הדרך לפגוש את הקדוש ברוך הוא. ואם באהבה שלנו למישהו הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם, אז אנחנו מאוד מאוד מאוהבים בעצמנו. וכגודל הציפיות גם גודל האכזבות. בשלב מסוים הילד מרגיש שאנחנו כל כך אוהבים אותו ואנחנו כל כך מתאכזבים שהוא לא עושה את מה שאנחנו רוצים. הוא לאט לאט מרגיש נחנק. הוא חייב לחשוב כמו שאנחנו רוצים, להתנהג כמו שאנחנו רוצים. קצת סטינו, אנחנו כבר מאוכזבים, מפילים עליו רגשי אשמה, מנסים לקשור אותו מכל הכיוונים, ואז הוא אומר: הורים יקרים, תפסיקו לאהוב אותי כל כך. לא רוצה את כל מה שאתם נותנים לי, תעזבו אותי. יותר טוב לי שלא תאהבו אותי. זה עולה לי ביוקר, זה שאתם אוהבים אותי כל כך. בגלל שאם אני לא עומד במה שאתם אוהבים, אתם מיד מתרגזים, והרוגז והכעס הוא המבחן את מי אנחנו אוהבים פה. אם אוהבים יהודי אי אפשר לכעוס עליו בכלל. לכעוס זה תמיד תוצאה מכך שמה שאנחנו רצינו באהבתנו את עצמנו לא הצלחנו להשיג. אז זה יהיה המדד לנו.

10:21 כמה פעמים כעסנו על הילד שלנו? כל כעס מוכיח שאנחנו עדיין לא אוהבים. אי אפשר לכעוס, אומר הרבי הריי"צ שמה כשחקרו אותו בחקירה הנוראית, על יהודי. וממילא אהבה שהיא איננה אמיתית, בסופו של דבר יעיד סופה על תחילתה כשנתאכזב, נכעס וניפגע. לא הייתה פה אהבה אף פעם. אי אפשר להגיד לא הייתה. הרי האישיות שלנו מקליפת נוגה ויש בה גם קצת טוב, אבל בעיקרה הוא רע. אז הסימן הוא כל כך פשוט. אם הילד שומע בקולנו אנחנו אוהבים אותו, אם הוא לא שומע, אם אנחנו מקפידים עליו, ההקפדה מוכיחה שהאהבה לקויה. אז שכשאוהבים לא נפגעים ולא נעלבים ולא כועסים, זה לא שייך. שעל כל פשעים תכסה אהבה. וריבונו של עולם, פתאום בן אדם יבדוק את עצמו ויתברר לו שהוא באמת לא יודע לאהוב וגם לא את האנשים הכי קרובים אליו. זה שלאֱהוב זה לראות באמת רק את הטובה של השני. כל הורה יקום ויגיד אני רואה רק את הטובה של הילד שלי, וזה לא נכון. קשה מאוד עם בן אדם אמיתי עם עצמו להגיע לכך שהוא לא יכעס על הילד שלו. אבל כשהוא מבין שכשהוא כועס הוא מעיד על עצמו שהוא מתוסכל מהאנוכיות שלא מתממשת אצלו, אז הכעס יהיה יותר מתון. כשישנה הבנה זה כבר הכל מתרכך. עכשיו בהחלט מעניין שחז"ל אומרים: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת." שמאל דוחה זה גבורות קדושות בהתגברות של חסדים, זה שמאל. הרי מתי האבא אוהב את הילד שלו יותר, כשהוא לוקח אותו לרופא שיניים או כשהוא שם אותו על הגלגל הענק בלונה פארק? מתי האבא אוהב את הילד שלו יותר, אה, כשהוא מביא לו מתנה והוא רוצה לתת לו את מה שהילד רוצה

13:00 אבל לא מגיע לו, הוא מונע את עצמו מלתת אהבה או את המתנה, או שהוא נותן לו. הרי הרבה יותר קשה לו להתגבר ולא לתת בשביל לחנך מאשר הוא רוצה לתת את מה שהילד רוצה לקבל. בוא נראה אבל פרט נוסף, למה כל כך חשוב, ונקרא לזה לא תוקף, אלא נקרא סמכות של הורה. שמאל דוחה, בוא נקרא לזה צד של סמכות, סמכות אוהבת, סמכות שבחסותה הילד מרגיש ביטחון. ונפתח קצת את הנושא הזה. השמאל דוחה היא הכרחית אצל הילד. למה? אצל ילד אין בו דעת. חירש, שוטה וקטן, אצלם הדעת לא קיימת כל כך. מה פירוש אין בו דעת? אין לו סדרי עדיפויות. הוא לא יודע מה חשוב יותר, מה חשוב פחות, מה עכשיו, מה אחר כך. הוא לא ברור לו. הוא בא הביתה והוא רוצה לרדת לשחק. אז אומרים לו יש סדר. קודם כל אוכלים, אחר כך מכינים שיעורים. תנוח קצת. זה לא הוא רוצה. כאשר לאדם אין שיקול דעת והוא יודע שיש לו כמה משימות לפניו הוא נהיה עצבני. אדם שיודע שהוא צריך לשלם את החובות, צריך להספיק להיות גם עם אשתו חצי שעה היום בערב. איפה הוא ימצא את הזמן הזה? הוא צריך להספיק ללמוד את התניא שעוד לא גמר. צריך... יש לו כמה והוא לא יודע איפה הוא מתחיל. הוא נהיה עצבני. אז אומרים לו אדוני, במקום להיות עצבני, קח דף נייר, תרשום לך את הסדר שלך, תמלא אחד אחר השני. תירגע. וכשלאדם יש שיקול דעת והוא יכול לסדר לעצמו את סדרי העדיפויות, מה חשוב ומה לא חשוב ומה קודם ומה אחר כך, הוא נרגע. ילד מצד עצמו אין בו את היכולת להירגע. מה שמאפיין

15:09 ילד שהוא יכול לקחת מאה שקל, ואמא אומרת לו לקנות במכולת, הוא מביא לה חבילה של גלידות. "מה עשית?" "אמא, את לא יודעת, הרווחנו פה עשרים אחוז." הוא גאון במתמטיקה. "אבל אני לא צריכה גלידה." "אבל הרווחתי פה עשרים גלידות. יש פה מאה, עשרים גלידות הרווחתי." "אבל ביקשתי חלב וביצים." "זה אחר כך, אבל היה לי זול, אז נקנה עוד קצת גלידה, נרוויח יותר." שיקול דעת אין לו. הוא יכול להיות גאון, הוא מבריק, אבל עכשיו לא חשוב גלידה. ילד חייב איזשהו כלי שייתן לו את האיזון כשחסר לו שיקול הדעת שלו, בשביל שייתן לו את הרגיעה, בשביל שייתן לו את מנוחת הנפש. והדבר הזה בא לידי ביטוי בסמכות התקיפה של ההורים. כאשר סמכות תקיפה משמעותה, כמו שהרב אומר, בתוקף המתאים אבל בדרכי נועם, ואנחנו כבר ראינו מה המשמעות של הדבר הזה, שתוקף מתאים ובדרכי נועם תמיד כאשר טובת הילד מול העיניים שלנו ולא הציפיות שלנו ממנו. בגלל שלא ייתכן דרכי נועם בתוקף מתאים כשהאדם יש לו ציפיות ולא רואה את טובת הזולת. יש איזשהו גבול שהוא יתפרץ. כמה הוא יכול לסבול? ולכן, על מנת שאנחנו נוכל להיות סמכות אמיתית. נדבר-- אז קודם כל אנחנו חייבים להיות ראויים להיות סמכות. להיות ראויים, להיות סמכות אמיתית כך שיכבדו אותנו. בוא נראה איך אפשר לעשות את זה ומהם המכשולים שעומדים בדרכנו. יום אחד יוצא לי לפגוש יהודי ברחוב, ידיד טוב, והוא הולך ככה עם האף שמוט. שואל אותו: "מה קורה, שמעון?" אומר: "מה זה מה קורה? הצעירים של היום זה לא מה שהיה פעם." אני אומר לו: "מה קרה?" "מה זה מה קרה? אני עובד כמו חמור. יש לי ציפיות מינימליות שהילדים שלי

17:47 יהיו קצת. איפה? אתה לא יכול לצפות מהצעירים של היום שום דבר. לא דרך ארץ, לא נימוס, שום דבר." אני מסתכל עליו. הוא אומר לי: "מה, יש לא לגיטימי לצפות מינימום מילד?" בוא ננסה. האם מותר לי לצפות לנחת מהילד שלי? אני משקיע בו כסף, אני משקיע לו זמן, אני משקיע בו אנרגיות נפשיות. אכפת לי שילמד להיות חסידי. יום אחד הוא מגיע לי הביתה עם בגדים ואומר לי הוא רוצה ללכת לצבא. מה יש? לא יכול להתאכזב? אסור לי להיפגע? יום אחד הבת שלי מגיעה הביתה ואני שם לב שלאט לאט השרוול מתחיל להתרומם. איך אני יכולה לעבור לסדר? זה מפוצץ אותי. איך אני יכולה להיות רגועה פה? בסדר, הכל יפה. כשמדברים זה נחמד. אסור לכעוס, אסור להכפיש. בוא נראה אותך במצב שלי. איך תגיב? מה, תשתוק? מה, תן לה אהבה? איך אני יכולה לקבל דבר כזה? איפה זה מתחיל? הילד בא הביתה ואומר לאבא שעושים תחרות של לימוד משניות בעל פה. צריך ללמוד כך וכך משניות בעל פה. אבא שמע באיזשהו מקום שיחה יפה, אומר לו: "תשמע מויש'לה, זה באמת לא פרויקט קל מה שעומד בפניך. זכות גדולה יש לך ללמוד. הכל נפלא. אם תלמד בעל פה את המשניות, על כל משנה שתדע בעל פה תקבל שקל." ומויש'לה, ברוך השם, הקב"ה חנן אותו בכישרונות ועלה לו שבעים שקל, אבל הוא שמח. הילד שמח, האבא שמח. ברוך השם, נפלא! חצי שנה חולפת והתחרות הבאה. והפעם מאה משניות בעל פה. האבא שמח, מאה שקל, מאה משניות, זה יוצא בזול. הילד יהיה שמח, האבא שמח. ברוך השם. מגיע מויש'לה לאבא, אומר: "אבא, יש תחרות משניות בעל פה." "יופי, מויש'לה, אתה

20:15 באמת מוצלח. כל משנה שתלמד תקבל שקל." מסתכל מויש'לה ככה עם פני פוקר, מסתכל לאבא בעיניים: "שקל? זה היה לפני חצי שנה. אתה רוצה מאה משניות בעל פה? זה לא שבעים. זה לא איך למדנו, זה לא עבודה של שלושה לא עבדו. זה לצאת מהרגילות שלי שלושים פעמים ככה." הוא גם יודע ללמוד. מה אתה רוצה? שתיים. מסתובבים על שקל וחצי. מה, אסור לתת פרסים לילד? פרסים זה דבר מעודד. מה קורה כעבור שנתיים־שלוש? הוא כבר רוצה מחשב שעולה אולי אלף דולר. הוא רוצה לטוס לרבי, אבל הוא רוצה כרטיס לארצות הברית. הוא רוצה. הילד הוא סוחר. הוא מרגיש כמה חשוב לאבא שהוא יהיה מוצלח. אתה רוצה את המוצלחות שלי? אני מפרגן לך, אבל תפרגן גם אתה לי.

21:17 כל דבר יש לו מחיר. שמעתי עכשיו בטלפון, מישהי מבית יעקב מתקשרת אליי בטלפון, אומרת לי: "מה, המנהלת שלי יוצא-- הבת שלי, אנחנו צריכים לנסוע לחוץ לארץ, יש לנו חתונה, והמנהלת מבקשת ממנה אישור שלי. מה? המנהלת יצאה מדעתה?" ובמקרה אני מכיר את המנהלת, ומה אומרת המנהלת? שבנות עובדות באמצע השנה, חוסכות כסף, ובחופש הגדול מוציאות ויזה ונוסעות לחוץ לארץ, וכשאומרים להן לא, אומרות: "מה יהיה? זה הכסף שלי, אני הרווחתי. מה אתם רוצים?" היא לא מבינה, הבת, עד כדי כך. מאיפה זה בא? הגישה הזו של התעוזה של בנות, ובנות מהבתים הכי טובים. מה יש? אז הן ילכו לחוץ לארץ, ישמרו על צניעות, יאכלו כשר, אבל הן מתכננות עם תעוזה תוכניות כאלה. וזה ישנו. זה לא סיפור. זה קורה, ולכן אין להם ברירה. לחוץ לארץ אישור של ההורים שהם יודעים מזה. בנות טובות יכולות לצאת בלי. כשהילדים מרגישים שאנחנו צריכים אותם ואנחנו מוכנים לשלם מחיר על מה שאנחנו צריכים, מבלי משים אנחנו מפתחים בהם את החוש המסחרי שלהם. הרי אנחנו מאשרים להם. הפרס, שהוא אמצעי חינוכי, לאט לאט הופך להיות תכלית. הוא מוכן לעזור. היא מוכנה לעזור. מה תקני? אני מוכנה להישאר. מה ייצא לי מזה? הילדים מרגישים שאנחנו צריכים אותם. אנחנו צריכים את היידישקייט שלהם. זה שגורם לנו נחת. אנחנו רוצים את ההישגים הלימודיים שלהם. זה גורם לנו נחת. הם מרגישים שאנחנו צריכים אותם. אנחנו נגיד: "השקענו בילדים שלנו, חינכנו אותם, נתנו להם." יגיד הילד: "בטח, העיקר שאני אביא לך תעודת הצטיינות בסוף השנה. השקעת בעצמך, הרי אתה נהנה מכל הגורא, גם במכונית שלך אתה משקיע וגם מחשב חדש קנית. אז גם לילד שלך קנית משהו ונתת. אתה"

23:54 רוצה שהמחשב יהיה הכי טוב והמכונית תהיה הכי טוב והילד יהיה הכי טוב. אתה הרי אוהב הכי טוב. ואם לא הייתי לומד היית נותן לי? לא. הראיה, אתה רוצה להשתמש בי ואתה מוכן לשלם את המחיר. הוא לא חושב את זה, אבל אי אפשר להסביר את זה בשום דרך אחרת. כאשר דברים היוצאים מן הלב הם שנכנסים אל הלב, ולא דברים שיוצאים מן הפה ונכנסים אל האוזן, הילד מרגיש שאנחנו משתמשים בו להגשים חלום. איך הוא אומר לי? אבא, אני לא הצלחתי ללמוד כשהייתי ילד קטן כי היו לי הפרעות קשות. קיוויתי לפחות שהילד שלי ילמד. על דיבור כזה צריך לתת אוי ויי טבעי מהלב. על מה אוי ויי? הרי הרצון הוא טוב של האבא. הילד צריך ללמוד בגלל שאתה לא הצלחת ללמוד. הוא צריך לפצות אותך על הילדות העשוקה שלך בשביל שיהיה לך מישהו שכן למד ואתה לא למדת. רחמנא ליצלן. הוא צריך ללמוד בשביל עצמו, לא בשבילך. הוא צריך ללמוד בשביל שלך יהיה נחת? הרי ראינו את האלטער רבי, שהוא קיבל את הנשיאות, אז האבא של האלטער רבי ברח למדינת הונגריה. הוא פחד מהנחת. ובכלל השאלה אם מותר שיהיה לי נחת במישור שלי, מותר לי ליהנות אם למדתי פעם דף גמרא, מותר לי ליהנות מזה שידעתי ללמוד דף גמרא וייתנו על זה כבוד? חס ושלום. אז מהדף גמרא שלו מותר שיהיה לי כבוד. זה לא כבוד, זה נחת. הרי גם הרבי מברך שיהיה לך נחת. הרבי מברך נחת חסידי. ולא רק שהילד יהיה חסיד, אלא אתה תהיה חסיד שיש לו נחת. בגלל שלהאהוב מישהו כשהוא עושה את מה שאני צריך זה לא נקרא לאהוב אותו. זה נקרא להשתמש

25:53 בו, זה נקרא לאלף אותו. זה נקרא להכניס אותו לתוך שטנץ. והילד היום לא מוכן להיות המכשיר שבאמצעותו אנחנו ההורים נגשים חלומות. והוא בצדק. אין דבר יותר משפיל מאשר להשתמש במישהו בשביל הצורך שלי, ולו יהיה זה הצורך הכי נעלה. אבל אם אני רוצה אותו, מי נתן לך רשות? אם היינו חושבים רק, הרי מה זה הצלחה חינוכית? כאשר המחונך-- סיפרנו פה את הסיפור על הרבי. הרבי מתכופף אל הילדה, לוחש לה בחיוך משהו לאוזן והיא רצה. הכבוד שלה זה לעשות את מה שהרבי אומר לה. כשהיא תיגש אל הרבי אחר כך, יגיד לה, "מה אני אתן לך מתנה שעשית את מה שאמרתי?" היא תבכה, היא תיעלב. "רבי, עשיתי מה שרציתם, בשבילי זה הכל." למה אנחנו לא מבינים שאם אנחנו רוצים לעשות את הילדים שלנו מאושרים, אנחנו צריכים להיות ראויים לכך שיהיה להם את הזכות לכבד אותנו. לא בגלל שאנחנו צריכים את זה, בגלל שהם צריכים את זה. עד כדי כך שהפכנו להיות סוחרים לקנות את הרצון של הילד בכסף. הכסף יענה את הכל. אז זה חינוך. ילד שיש לו אבא שהוא יכול לכבד אותו והאבא מחייך אליו, החיוך הזה שווה לו כל הון. והחיוך של האבא לא שווה אגורה אחת כאשר האבא כבר נתן לו כמה שקלים. איך מציגים את התוקף הזה? בואו נשים לב. רצונו של אדם כבודו. האדם מכבד את מקומו ולא מקומו של אדם מכבדו. רצונו של אדם כבודו. גם הרצון גם הכבוד, כוחות מקיפים. מקום שרצונו של אדם, שם הוא נמצא. כשהאדם רוצה לנצל את מי שנמצא ממולו, זאת תכונה של תינוק בן יומו שהוא מתעורר באמצע הלילה. יש לידו אמא. הוא יודע לבכות, הוא רוצה

28:35 לאכול. לא מעניין אותו כואב לה הראש, כואבת לה הבטן, לא ישנה יומיים. הוא רוצה את שלו. לרצות להשתמש במי שנמצא ממולי לתועלתי האישית זה רצון של ילד. זה רצון לא יפה ורצון אנוכי. אבל ילד בן שלוש יודע את זה מצוין. אני רוצה. אם אתה רוצה כמו ילד בן שלוש, יש לך כבוד של ילד. אותו ראש ישיבה, ידיד טוב שאנחנו מתוועדים ביחד מדי פעם, ואז באחת ההזדמנויות שאלתי אותו שיאמר לי מתי החלטת להיות ראש ישיבה. הוא הסתכל עליי בחיוך כזה מתנשא. הוא אומר לי, מה זאת אומרת מתי? אני כבר בגיל ארבע וחצי ידעתי שאני אהיה ראש ישיבה. יש לו כבר. אז בהשגחה, יום לפני כן למדתי את שלמה המלך ואמרתי שהוא מעיד עליך, שלמה המלך, שאתה כסיל. הוא אמר לי, למה כסיל? כסיל לא יחפוץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו. אז הצלחת להגשים חלום ילדות. מה זה משנה? כמה דקות לפני זה דיברנו כמה קשה לו עם הבן הבכור. עכשיו אתה מבין למה הבן הבכור שלך לא מכבד אותך. בישיבה מכבדים אותך, זה שאתה יודע ללמוד. אבל בבית הבן רואה שאתה ילד שהצליח להגשים חלום. הוא מכיר אותך בלי התפאורה של הלמדנות בגלל שהוא לא יודע להעריך את הלמדנות. הוא יודע להעריך אותך. הוא מרגיש בדיוק למה אתה הולך ואת ההתלהבות שלך ואיך אתה מספר לאשתך כמו ילד, כמו שהוא-- הוא גם כן מגיע הביתה ומספר לאמא איך הוא שיחק עם ג'ולות עם המועצה. גם אתה מגיע הביתה, סיפרת איך דיברת ואיך למדת ואיך קמו לך ו... מה ההבדל בינו? האיכות האינטלקטואלית. אבל המוטיבציה היא אותה מוטיבציה. שני ילדים. ואתה תספר לו סיפורים. הוא קורא אותך. שרצונו של אדם

30:42 כבודו. אם המוטיב-- הרי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, תגלה את עצמך. לך לארצך תעבוד תעשיות. מולדתך, לא תהיה מושפע מאחרים. בית אביך, המוטיבציה הטובה שדוחפת אותך. להשתחרר זה הכי קשה. הילד שלך שעושה לך צרות של בעיות של משמעת, הוא לא יכול לכבד אותך ולמה אתה גורם לו נזק ואתה עדיין נהנה כמו תינוק. הנה אתה ראש ישיבה, הצלחת. שייגעץ. מה עושים? הוא שואל אותי. אמרתי לו תשובה. הוא שואל אותי, "איך עושים את זה?" אמרתי שתדע, תקבל את זה. אבל קודם כל לדעת שאתה לא בכיוון הנכון. אנחנו חייבים לילד להיות במקום של סמכות רכה, אוהבת אבל לא מוותרת על עקרונות חסידיים. רכה, אוהבת ולא מתפשרת. והרכות והאהבה מגיעים כשטובת הילד מול העיניים שלנו ולא איך אנחנו מצליחים להגשים חלום להיות ראש ישיבה עם משפחה מופלאה. כולם מדברים עליי. שידוכים ירוצו מכל העולם לפה. הרי אין דבר יותר מושלם משהוא פה. היום זה עסק טוב להיות למדן וגם מוצלח. מקבלים שידוכים טובים, זה כסף הכל. הרי הילד גדל על זה. וכשאנחנו סמכות אמיתית שרוצים את טובת הילד, אז אנחנו לא מלמדים אותו תורה בשביל שנפצה על הנחיתות שלנו עם הבן המוצלח שלנו. כמה צרות ישנם שילדים מוצלחים היו חייבים להצליח בשביל שאבא נחיתי יהיה לו בן מוצלח. רחמנא ליצלן. וההפך גם עם בת מוצלחת זה לא משנה. הוא צריך להצליח ולהיות פיצוי על מה שהיה חסר אצל ההורים, אז הוא חי בשבילם וההורים אוהבים אותו כל כך. ואז כשהילד מפסיק ללמוד, חרב עליי עולמי. מה קרה? יש לך צער על גלות השכינה? ההזדמנות לגילוי משיח, איבדנו אותו? או שמשהו שכל הזמן פחדת שיקרה קרה? מה הניע אותנו

33:07 כל זה? ואז כשאנחנו צריכים את הילד על מנת לפצות את הצרכים שלנו, הילד מרגיש שאנחנו צריכים אותו והוא מיד משדר: הרוצה את הרב יבוא אליו. אתה צריך אותי. מה תיתן לי? וכשאני צריך אותו אני חלש, ואם אני חלש אני לא יכול להיות סמכות. אם אני לא סמכות הוא לא מחפש למצוא חן בעיניי. הוא מחפש את הכסף שלי. הילד מחויב על פי תורה: כבד את אביך ואת אימך. מותר לי לדרוש את זה ממנו? מותר לי לדרוש מהילד שלי שיכבד אותי? גם יודעים מצווה לכבד תלמיד חכם. אז יבוא תלמיד חכם יגיד: תכבדו אותי. וראינו את המאבק הקשה שהיה לבעל שם טוב הקדוש עם אנשים שהבינו שמגיע להם כבוד. להחזיר את החסידות לעולם. הרי אחת הסיבות למלחמות היה בעניין הזה. אז מה שעשו המתנגדים לחסידות, עושים אנחנו לילדים שלנו. אין לנו שום רשות שבעולם לדרוש מהילדים שיכבדו אותנו. יש לנו חובה קדושה וזכות קדושה ללמד אותם לכבד אותנו, ויותר מכל אנחנו צריכים להיות ראויים לכך. חבל שלומד. צריכים להיות ראויים לכך, ואם אנחנו ראויים לכך, הילדים מרוויחים יותר מאשר אנחנו, ועל כך שמחתנו. לא צריכים את הכבוד. קטוננו מכל החסדים באמת כשרואים איך הילד פורח הודות לכך שזכינו להיות ראויים לכבוד. ולהיות ראויים לכבוד זה דווקא כשלא צריכים אותו ובורחים ממנו כמו מאש. שלא שכחו. בואו ננסה לראות לאור מה שדיברנו עד עכשיו אופנים שונים שאנחנו יכולים לפגוש את עצמנו בהם. אנחנו יכולים לראות שלוש גישות כלליות שאנחנו פונים אל הילדים שלנו. מקובל בהרבה בתים, אני רואה הרבה פעמים ועכשיו תמרור שזה קצת טעות. אני האבא, אני פה בעל הבית. אני פה קובע מה יהיה. זה נכון במהות

35:50 וגם צריך להיות כך. הילד צריך להרגיש שיש יד יציבה, הרי הסמכות של ההורה מרגיעה את הילד. זה הכל נכון כשטובת הילד מול עינינו, אבל כשאנחנו דורשים בגלל שאנחנו רוצים, בגלל שכך יהיה פה ושאני פה קובע. אין לי שום זכות לדרוש מהילד שלי שום דבר. הילד שלי, לי אין זכות לדרוש ממנו כלום. הוא חייב לכבד אותי. מצוות עשה מן התורה. לי אין זכות לדרוש שיקיים את המצווה הזו בגלל שאין לי שום זכות להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה על מנת להגשים חלומות שלי. ובכן, הילד לא חייב לי שום דבר. זאת נקודת המוצא שלי. הילד חייב לעצמו לשמוע בקולי. לא שהוא חייב לי. הוא חייב את זה לעצמו. אני רוצה לנטרל פה את העניין של הזכות שלי לדרוש. כך כתוב. מה זאת אומרת? בגלל שאם אני אדרוש ממנו מבלי להתחשב בו, יגיע איזשהו שלב שהמשחק הזה ייגמר. כל זמן שאני יותר חזק ממנו, אני יכול לדרוש, אבל יגיע איזשהו שלב שהוא יותר חזק ממני ואז יגיע עימות והוא ינצח. כל דאלים גבר זה לדרוש. אין לי שום זכות לדרוש. ולא כדאי לדרוש. יגיע הרגע שנצטרך לשלם את המחיר. לימדנו אותו שהחזק שולט. חבל על הזמן. זה תהליך משפיל ומדכא שאף אחד לא אוהב להיות. להרגיש שמשתמשים בו ומכתיבים לו את החיים ומנצלים אותו. זו החוויה הכי משפילה שיכולה להיות. וכשהוא יעבור את זה ונכריח אותו, והוא ירגיש שדברים שזה לא לטובתנו, לנו זה לנו זה אכפת. השם ישמור שיגיע הרגע שהוא יחזיר לנו. ואפשר לומר אולי שזאת הסיבה גם כן למרד גיל, קוראים לזה הטיפש עשרה. זה גיל החכם עשרה. הרי הכלל הוא שכמים הפנים לפנים. הכלל

38:10 הוא שאין בעל חוב מעז פניו בפני בעל חובו. מה קורה שבגיל עשרים ואחת פתאום הילד מתחיל למרוד? בגלל שבדיבורים אנחנו אומרים לו שאנחנו מחנכים אותך, אבל למעשה בפועל אנחנו מנצלים אותך. ניתן דוגמה. האבא ש... עובד קשה לפרנסה שלו ויש לו קו חלוקה, עכשיו קיץ, והוא גומר את העבודה בשעות הצוהריים. הוא לא הספיק עדיין לסיים את החלוקה במוצרי המכולת שהוא עובד וסגרו את המכולות. אז יש לו שעתיים עד ארבע שיפתחו מחדש. אז הוא בא הביתה לנוח. הוא יושב בצד ולוקח את החת"ת, הרמב"ם, יש לו מה ללמוד. פתאום הוא יושב ליד המזגן, חם לו, בחדר השני לבן שלו הוא קנה מחשב עם מכשיר טוב בשביל שהילד לא יסתובב ברחובות. אין מה לעשות, ככה הוא מבין. נתן לו את המחשב וכשהוא יושב ולומד המחשב עלה לו אלף דולר. הוא עוד לא יודע איך הוא משלם אותו, אבל קודם כל שיהיה. ואז הוא מבקש מהבן שלו אם הוא יכול להביא לו בבקשה כוס מים קרים. הילד שרק אתמול קיבל מחשב לא יכול להעיז פנים לאבא. "בטח אבא, אני רק אגמור את המשחק, אתה מסכים?" אומר לו, "בבקשה, תגמור, אתה באמצע." האבא גומר לגמור את החת"ת והמים לא נמצאים לידו. "מוישלה, מים, המים." "אוף אבא, אני באמצע." "אתה עדיין באמצע?" "לא שכחתי, אני באמצע המשחק השלישי." לפחות הוא ישב. "תקום עכשיו, תביא לי מים!" "אבא, אני אגמור את המשחק." "תקום עכשיו, תקום!" הוא קם אליו. "תביא לי עכשיו את המים!" מוישלה יושב מבלי להתבלבל כשהוא רואה את אבא עומד ליד הדלת, מסתכל עליו אחורה, הוא באמצע המשחק. הוא אומר לאבא, "אתה כבר קמת, אתה כבר קרוב למטבח, אולי תלך תיקח

40:09 לבד?" וכשהוא רואה שהאבא עוד רגע זורק את המחשב החוצה מהחלון אז הוא קם, מביא לאבא את הכוס מים ושואל את אבא "לשים לך פה או לשים לך אותה שם?" והאבא לא יודע מה לעשות עם עצמו ואז הוא מתחיל לצעוק עליו. ואחר כך שואל אותו השכן תגיד למה צעקת היום כל כך על הבן שלך? אומר מה זאת אומרת למה צעקתי? תפסתי שלא חינכתי אותו כל הזמן והגיע הזמן שאני צריך לחנך אותו. מה?... סיפר לו את הסיפור וזה קצת מאוחר מדי וזה מעבר, אבל עכשיו אני אעמיד אותו במקום. שואל אותו השכן "אז למה צעקת?" חינכתי! "אז תענה לי על עוד שאלה אחת, אתה מוכן? אתה מעצבן אותי, אבל אם תשאל אני אענה לך. נו, מה אתה רוצה?" למה תמיד נזכרת לחנך אותו כשאתה צריך אותו? כשאתה צריך כוס מים נזכרת שיש מצוות כיבוד אב. אתה מנצל אותו. אתה לא מחנך אותו. מה, זה אסור, אדוני? כשביקשת לו את המים התכוונת לחנך אותו? רציתי לבקש ממנו. הופה, הופה, הופה! ביקשת? כן! אז אם ביקשת אז בוא נעבוד ככה. אמרנו שיש שלוש אופנים שאנחנו יכולים לגשת אל הילד. יכולים לדרוש, ראינו שזה לא כדאי. יכולים גם לבקש. הילד צריך לדעת שאמא צריכה עזרה. הילד צריך לדעת שאבא לפעמים חלאס, צריך את העזרה, אבל כשאנחנו מבקשים... אנחנו צריכים לבקש באופן כזה שאנחנו יודעים מראש שזכותו להגיד לי לא. הרי בקשה זו לא דרישה. אני הולך לשכן, מבקש ממנו אם יש לו חבילת ביצים להשאיל לי עד מחר. אם הוא יגיד לי לא, אני אכעס עליו? אני שואל את השכן אם הוא מוכן לעשות בייביסיטר. אני יוצא. יגיד לי הוא לא

42:12 יכול. אני אכעס עליו? אם אני מבקש, לוקח בחשבון שהוא לא חייב לי, ואם לא, בסדר גמור. בקשה זה לא חיוב. אז האמא מבקשת. האמא למדה שצריך לבקש יפה ולדבר יפה עם הילדים וברכות ובאהבה ולא כדאי לצעוק ולבקר. אז היא למדה ככה. היא באה הביתה ואומרת חנה'לה. כן. מה את עושה חמדתי? הופה לך חמדתי! מה קרה לך אמא? את עסוקה? מממ, ממתי היית מתעניינת מה אני עושה? לא, אם את לא עסוקה הייתי רוצה לבקש ממך. מה את רוצה אמא? אם לא קשה לך להוריד את הפח. למדה לבקש יפה. חנה'לה רק שמעה. בשביל זה כל המשחק. אני לא יכולה. למה אני? למה לא רותי? חנה'לה, אני מבקשת ממך יפה, את רואה? אני לא צועקת עלייך. אני רוצה שתעזרי לי קצת. מה יש? אני כל היום טוחנת בשבילך. מותר לי לבקש ממך משהו, לא? מותר לך לבקש אמא. אני לא חייבת לענות לבקשה שלך. חנה'לה, אל תתחצפי, הרי אני מדברת איתך יפה. הופה מה היא כבר למדה? אני מדברת יפה, לא מדברת יפה. מה את רוצה אמא? אני מבקשת ממך, תורידי את הפח. אני עניתי לך לא רוצה. למה לא יוסי? למה לא יוכבד? תמיד אני. אני תמיד מסכימה לך. תמיד מבקשת ממני. והיא תמיד עושה לי את זה. חנה'לה אל תרגיזי אותי. אני לא רוצה להרגיז אותך, אבל אל תבקשי ממני. חנה'לה תורידי... לא, אז חנה'לה. נו טוב, תביאי אני אוריד לך את הפח. עומדת ליד הדלת. אז אמא כבר נשברה, היא נכשלה. המורה נתן לה שיעורים והיא לא עמדה בשיעור. הרי טריקים לא עובדים. חנה'לה, למה אני תמיד צריכה לצעוק עלייך בשביל שתשמעי מה שאני

44:01 עושה? למה אני לא יכולה לבקש לך יפה? אמא, את באמת רוצה לשמוע? כן. אז לא תכעסי עליי. מבטיחה. כן. כשאת מבקשת ממני, את בכלל לא יפה. כשאת צועקת עליי, את גם כן לא יפה, אבל את הרבה יותר יפה מאשר כשאת מבקשת ממני. איך את מדברת, חנה'לה? תסבירי. אמרתי שלא תתרגזי. אני לא מתרגזת. תסבירי מה את מתכוונת. כשאת מבקשת, את צבועה ומתחסדת. חנה'לה, תורידי לי מהכביסה את הפח. חסר לך אם לא, אבל תורידי את הפח. כשאת צועקת, לפחות את אומרת: תורידי או שתחטפי. לא רוצה לחטוף, אני אוריד. בסדר, זה גם כן לא נעים, אבל לפחות זה לא מסכה, זה לא שקר. שאם מבקשים צריך לקחת בחשבון שהילד יכול להגיד: לא מתחשק, לא בא לי. ומה היה קורה אם האמא הייתה מקשיבה לזה והייתה אומרת: לא בא לי? בסדר, חנה'לה. קשה לי אמנם, אבל אני רק שאלתי. את עסוקה? לא צריך. אני אסתדר. תודה, חנתי. אחרי שתי דקות חנה'לה תבוא: אמא, טוב, תביאי, אני אוריד לך. הרי מובטחים אנחנו ששלושה סימנים בהם: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. בטח היא לא תעמוד באמת שלך. היא רואה אותך צריכה, היא תבוא. היא רואה אותך מאיימת, היא מרגישה. הרי הקשר בינינו, הקשר הוא דברים היוצאים מן הלב, הם שייכנסו אל הלב. אצל הרבי הרש"ב, שניגנו ניגון ומיהרו לשמוע את מייבס שעוסקים בדבר אחד וחושבים על דבר שני. אחד בפה, אחד בלב. מי נתן רשות לשקר? אז לבקש לפחות באמת. הילד צריך לדעת שאנחנו חלשים. כן, זה חלק מהחינוך. ויש אז לדרוש, זה כל דאלים גבר, לא שייך. לבקש, אין הכי נמי, אבל שיהיה אמיתי, שלא נתרגל. ויש עניין לחנך. לחנך זה

46:05 להשקיע חצי שעה מחשבה איך אנחנו מחנכים. זה רק במחשבה. מים עדיפים ומה זה לא כתוב שמה. עכשיו הוא צריך לדעת שהוא צריך לכבד אותי. אני לא צריך את הכוס מים, אבל הוא צריך לדעת שאני מבקש. הוא צריך להיענות לי, אבל כשאני מבקש ממנו זה לטובתו. לא בגלל שאני צמא ובוער לי משהו. בכלל לא בוער לי. עכשיו בוער לי דבר אחד: שיהיה לו את הזכות שהוא יוכל לכבד את אבא שלו. אבא שלו בכלל לא צריך את הכבוד. הילד צריך. אז מוישי, הגיע הזמן. צריך לסדר את החדר. שמעת מה שאבא אמר? וגם פה דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. מתוך אהבת ישראל לקבל שתי סטירות. שמעתי מחבר שלי שקיבל שתי סטירות מרב מנדל. הוא אומר לי: מאמא שלו הוא לא קיבל שתי נשיקות כאלה. עכשיו, באחת ההזדמנויות גמרו את ההתוועדות והוא ליווה אותו הביתה. ולפני שנפרדים, נגיד שם בדוי, בטח מוכר פה אברך. בכל אופן, הוא סיפר את הסיפור. רב מנדל מסתכל עליו ונותן לו מין סטירה כזאתי, שהוא לא רגיל לקבל סטירות מאף אחד. רב מנדל מסתכל עליו ואומר לו: "יענקלה, שלא תתפעל מאף אחד!" הוא המום, הוא לא יודע על מה מגיע. עוד לא קולט מה שקרה. הוא מקבל סטירה נוספת מהצד השני וגם לא ממני. ורב מנדל הולך. אז הוא אומר: שתי סטירות באהבת ישראל כזאתי לא קיבלתי. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ולא דברים היוצאים מן היד נכנסים אל הלחי. אצל רב מנדל יש קודם כול אהבת ישראל. הוא לא רואה את עצמו בכלל. את הסטאז' שהוא עבר בסיביר, אבל פה מה שמשפיע, שהוא אוהב יהודי והוא לא רואה את

48:08 עצמו בכלל. לא כשהוא מנשק אותו ולא כשהוא סוטר לו, אלא טובתו של היהודי לנגד עיניו. זאת אהבת ישראל. ומתוך אהבת ישראל, במחילה מכל המודרניים, בהחלט שייך. לפעמים הילד משווע: תן לי סטירה אמיתית במקום. אם זה בא מתוך הקפדה, שהיא תקפה במקום. ולכן עדיף שאל תעשה כלום, ולא מומלץ פה להתחיל לחלק סטירות חס ושלום. אבל כשמגיעים למדרגה של ר' מנדל, הסטירה היא דבר נפלא. ועל דרך זה, כמו ששמענו פה את הרב יעקבסון, להגיד למישהו איזשהו ביטוי חסידי עסיסי, זה רק כשבא מצד אהבת ישראל, ולא כשבא לבנות את הנחיתות שלי, שבלילה הקודם אשתו עשתה ממנו כזה קטן. עכשיו הוא בונה את עצמו על חשבון חברו. פתאום מרגיש עכשיו שהוא מישהו, ואת כל התסכול שלו מאתמול, אחרי כוס משקה, הוא מוציא עכשיו על הבחור המסכן. השם ישמור. בגלל שלא דברים היוצאים מן הפה נכנסים אל האוזן ולא דברים היוצאים מן היד נכנסים אל הלחי, אלא דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ומה הייתה הכוונה שמאחורי זה? וכל אחד יודע בנפשו. והשאלה היא, כשנתתי את הגערה, כאבתי, הקפדתי או שאהבתי? ואדם לא יכול לשקר את עצמו, ואם כן, יש את הפסיכיאטרים שאפשר לגשת אליהם אם הוא לא יודע להבדיל בין... אדם לא ישקר את עצמו. זה מתוך אהבת ישראל ומתוך הקפדה. לדעת לחנך ילד על פי דרכו ולא על פי דרכי זה רק ש... מה לעשות, שמנו את עצמנו בצד וטובת הילד מול העיניים שלנו. אין דרך אחרת, ונשבר הלב כשמנסים למצוא פתרונות חינוכיים מחוץ למסגרת של חב"ד. יש עוד איזשהו מקום שיכולים להסביר לנו את נפש הילד יותר טוב מאשר בספרים של רבותינו נשיאינו? יש מישהו שמבין

50:34 בחינוך ומתקרב, יש שמתקרב להבנה של חינוך של ר' מנדל. רק העניין הוא שאולי בדור שלנו, כמו ששמענו פה בהרצאה הקודמת, הביטול הוא ביטול, רק אהבת ישראל אמיתית חסרה כאן. ולאהוב מישהו. למה כל כך חסר לאהוב? ביטול. הולך בן אדם ברחוב, פוגש חבר ששואל אותו: מה נשמע, יענק'לה? אז מה תגידו? מה זה מה נשמע? יש לי חובות. אשתי לא מרגישה טוב. רק שאלתי אותך. אל תענה. אמרתי רק לשם נימוס: מה נשמע? אתה לוקח את העניינים ברצינות. לאהוב מישהו זה לקחת אחריות, שכשאני פונה אליו זה יכול להיות על חשבון השינה שלי היום בצהריים, ואולי גם על חשבון ארוחת הצוהריים שלי. זה נקרא לאהוב. מי נמצא במדרגה הזאת? כל אחד יודע בנפשו, בעיניו, כולם יודעים. כל אחד יודע איפה, אבל לדעת את זה ולא לחיות באשליות, ולרצות באמת לחיות חינוך שהרבי רוצה. בגלל שבעולם עבודת הבירורים נגמרה, והעבודה היחידה שנשארה זה עיקר הגלות, היא הגלות הפנימית. ועם הגלות הפנימית מתמודדים בעמידה בניסיון, שעל ידי עמידה בניסיון לא מתעסקים עם מה שנמצא ממולנו, אלא זו עבודה פנימית בנפש שלנו. באיזשהו מקום ראיתי שהרבי מזכיר את ההבדל בין משה רבנו למשיח, שמשיח הוא המקיף הרחוק. משה רבנו המקיף הקרוב, ומשיח זה מבחינת המקיף הרחוק. והרבי מעמיד את הגאולה בשניים שלושה שהתעקשו, אחד, שניים, שלושה. אז אולי הבעל ואשתו והילדים בתוך הבית. שלום בית אמיתי. לעמוד בניסיון לא להתרגז ולרצות לאהוב באמת ולראות את הטובה של השני, ולא מה שאנחנו צריכים ממנו. טוב, הגענו כבר עד לפה והשעה מאוחרת. אפשר עוד להרחיב ולדבר, אבל הזמן קצר. אם נוכל שבאמת יהיה אכפת לנו הדברים. רק פשוט אכפתיות. מה ששמענו פה מקודם

53:05 זה האכפתיות, המוטיבציה לדעת שבחינוך אמיתי אהבה אמיתית זה אור הקדוש ברוך הוא. לאהוב באמת ולהביא את אהבת ישראל הביתה, לגלות את השכינה הקדושה בבית. לעמוד בניסיון הזה זה עניינים של משיח. שיהיה אכפת לנו. לילה טוב.