ויקהל - פקודי: תשפ"ו - "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא... וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכׇל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". לכאורה יש סתירה? הרב…

00:00 דובר 1 בבקשה.

00:02 דובר 2 בפרשת השבוע: ויבואו כל החכמים שעושים את מלאכת הקודש, ויאמרו למשה רבנו: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. וייכלא העם מהביא. והפסוק מסיים: והמלאכה הייתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. תראו, דים זאת אומרת שהיה בדיוק מספיק לכל עבודת המשכן, והותר שהיה מיותר. אז הפסוק לכאורה סותר את עצמו. או שהיה בדיוק מספיק או שהיה מיותר. אז יש על זה כמה וכמה תשובות. נגיד שתיים מהתשובות. תשובה אחת, שהאמת היא שכבר היה מספיק. בא יהודי שלא הספיק להביא את הנדבה שלו. הוא מביא את זה, לא רוצים לקבל ממנו. אז הבן אדם הזה חושב לעצמו, הוא מגיע לשברון לב, לא רוצים לקבל. אז הקדוש ברוך הוא עשה נס שפתאום נהיה חיסרון באחד הדברים, שהיה צריך גם כן את שלו. אז זה גם כן היה דים, אבל זה גם כן היה והותר, זה גם כן היה מיותר. זה פירוש אחד. פירוש נוסף, שהאמת היא שדים, היה כבר מספיק, של כל כלי המקדש היה כבר מספיק. אבל מה קרה אז? בן אדם... מה, מה היה חסר? היה חסר פה ההשראה של השכינה ששורה במשכן. בגלל שכל אחד חשב לעצמו שעם הנדבה שהוא הביא בנו את המשכן. בלי הנדבה שלי לא היה מספיק. אז מכיוון שלכל אחד הייתה הרגשה שזה הוא שהשלים את מה שצריך בשביל המשכן, וכתוב שהקדוש ברוך הוא, אני והוא, מי שהוא מרגיש בעל גאווה, אני והוא לא יכולים לדור בכפיפה אחת. הקדוש ברוך הוא לא יכול להיות. אז מכיוון שכל אחד הרגיש שהוא זה שהשלים את הנדבה לבנות את המשכן, אז לא הייתה

02:08 דובר 2 השראה של השכינה. אבל כשהיה מיותר, אז כל אחד חשב לעצמו: יכול להיות שמה שהוא הביא זה היה החלק המיותר שלא נכנס למלאכה של המשכן. אז כל אחד הרגיש לעצמו שהוא שבור. החלק שלו לא נכנס לעבודת המשכן. אז לכן כתוב: והמלאכה הייתה דים. איך זה היה דים? בגלל שזה היה והותר. בגלל שהיה מיותר, אז זה היה מספיק, שכל אחד... שבאמת הייתה ההשראה של השכינה, שזה היה באמת ה... ומכיוון שאנחנו מדברים על עניין של נדבות ותרומות, אני רוצה לספר סיפור שהיה עם רבה של ירושלים, הסבא שלי. הייתה איזו אישה אחת בהונגריה שבעלה היה עשיר גדול מאוד, והיא הייתה חשוכת בנים. לא היו לה ילדים. היא באה לרב של המקום ונתנה לו ארבע מאות זהובים. זה היה סכום מאוד מאוד רציני. ואמר לה, הוא אומר... היא אומרת לרב שהיא תשלח את זה לאיזשהו מישהו צדיק, לצדקה, ושיהיה פדיון נפש שיברך אותה שיהיו לה ילדים. אמר לה הרב: תשמעי, יש בירושלים רב צדיק, ואני חושב שהדבר הכי טוב והמקום הכי טוב לשלוח לו את זה. לירושלים, לארץ הקודש. היא אמרה בסדר והיא באמת שלחה את זה. עברו שלושה שבועות. הבעל של אותה אישה, הוא היה עשיר גדול, איך כתוב, העשיר יענה עזות. אז הוא בא אל הרב ואומר: איך אתה לקחת מאשתי סכום כסף כזה גדול? לא שאלת אותי בכלל. הוא לא הסכים. כזה סכום כסף גדול, למה לקחת ממנה? הרב לא ידע מה לענות, ואותו עשיר אמר לרב: אני דורש ממך, תשלח מכתב לארץ ישראל, לירושלים, שיחזירו חזרה את הכסף. הרב ניסה לשכנע אותו. תשמע, זה לא... כבר נתנו את זה. הוא אמר: אני

04:15 דובר 2 עומד על כך. תכתוב מכתב שיחזירו חזרה את הכסף. אמר לו הרב: תדע מה, אם אתה רוצה דווקא שיחזירו את הכסף, אני אשלם לך את הכסף מכיסי. אני לא יכול לשלם את זה פעם אחת. זה סכום כסף גדול, בכמה תשלומים אני אשלם לך. תוך כדי שהם מדברים מגיע הדואר ומביא מכתב רשום באחריות ומביא את זה. הרב מסתכל. זה היה מכתב מירושלים, מהרב של ירושלים. הוא פותח את המכתב. יש שם את הארבע מאות זהובים. הוא מוציא את הארבע... רואה שמה עם מכתב, מחזיר. הנה יש לך את ארבע מאות זהובים. קח. אז שואל הבעל: אני רוצה לדעת מה כתוב במכתב שם. הוא פותח את המכתב ומקריא את המכתב. כתוב שם ככה: קיבלתי את מכתבך ואת הארבע מאות זהובים, אבל מכיוון שיכול... אתה כותב במכתב שהאישה הביאה לך את הכסף. יכול להיות שהיא נתנה את זה ללא הסכמת הבעל, ולכן הוא לא רוצה לקחת את זה, אז הוא מחזיר את ארבע מאות... ארבע מאות זהובים. אבל אני לא אמנע להתפלל בשבילה ולברך אותה שיהיו לה ילדים. כשהבעל שמע את המכתב הזה, זה היה השגחה פרטית שבדיוק כשהיה שמה שמע כזה דבר, אמר: תשלח את זה חזרה.

05:43 דובר 3 חזרה.

05:44 דובר 2 כן. שיישמע שלום. שיישמע בשורות טובות.