וישלח: היסוסיו של שדכן... ההצליח ה' דרכו אם לא?

00:05 ערב טוב לכל צופינו ומאזינינו, ומגיע לנו מזל טוב. השבוע אנחנו קוראים על השידוך הנפלא של יצחק ורבקה. השדכן המפורסם, אליעזר עבד אברהם. אנחנו נתמקד היום בשליחות של אליעזר, בלבטים שעברו עליו, אבל לפני זה צריך להקדים שאלה. מאחר וכידוע, אברהם מיד אחרי העקידה כתוב שהוא נתבשר משמיים שנולדה רבקה, בת זוגו. זאת אומרת שאברהם ידע בנבואה שהבת זוג של יצחק זה רבקה בת בתואל. אז למה הוא שיגע את אליעזר? למה הוא לא נתן לו כתובת מדויקת? לך לשם, תגיד להם שנתקבלה נבואה משמיים ותיקח אותה כלה. ואז היה חוסך לאליעזר לעשות את כל הניחושים והסימנים. חייבים לומר שאם הוא היה בא לבתואל ולבן בהחלטה מראש: יש לנו ידיעה מכבוד קדושת האדמו"ר רבי אברהם אבינו, שהוא קיבל משמיים נבואה שהבת שלכם צריכה לבוא איתנו — לא היו מקבלים את זה בכלל. או שהם היו אומרים, אם זה כבר סגור העניין, אז אנחנו יכולים גם כן להציע כל מיני תנאים. הם יכולים לגלות התנגדות, והם יכולים לעשות כל מיני תנאים שלא מקובלים על אברהם אבינו. רק אחרי שהיו הניחושים של אליעזר והוא סיפר להם את כל ההשגחה הפרטית, איך שמהשם יצא הדבר, אז אפילו הם התרגשו מזה ואמרו: שמע, אם זה משמיים אנחנו לא יכולים להתנגד, ולכן הם הסכימו. הבה נראה מה עשה אליעזר בדרכו בביצוע השידוך. מספרת התורה שאליעזר לקח איתו עשרה גמלים מגמלי אדוניו, וכל טוב אדוניו בידו. אפשר לחשוב שהוא העמיס על עשרת הגמלים צורכי מכולת של שנה שלמה. עשרה גמלים. סך הכול חז"ל אומרים שהוא הביא איתו צ'ק בנקאי על כל רכושו של אברהם, ובשביל לסחוב צ'ק אחד לא צריכים אפילו גמל אחד. אז למה הוא לקח עשרה

03:35 גמלים? סביר להניח שהיו כאן שתי כוונות. א', הוא חשב, כשהוא יעשה את השידוך צריכים לעשות וורט, סעודה, שיהיה מניין גם לתפילות שלהם וגם לברכת המזון. אבל עוד נקודה הייתה פה. הוא צריך לחזור הרי להביא את הכלה. איך הוא יחזור? הוא לבד יחזור עם הכלה. זה ייחוד. והכלה באה גם עם נערותיה. אז מראש הוא הכין עשרה גמלים, עליהם הוא הרכיב גם את רבקה הכלה וגם את נערותיה, והאנשים אשר עמו הובילו את הגמלים. הגיעו לעת ערב על באר המים. ואז אליעזר פונה לקדוש ברוך הוא עם בקשה, והוא עושה התניה של סימן אלוקי. הקרה נא לפניי. תזמן לי שיראו שזו השגחה פרטית. והסימן היה: הנערה שהוא יגיד לה "הטי נא כדך ואשתה", ותענה "שתה וגם גמליך אשקה" — אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. טוב, לכולם ידוע כבר שכל העסק הזה, המפרשים מדברים על כך. ניחוש, אסור לנחש. יש לזה הרבה תירוצים. אחד ההיבטים שמסבירים את זה: אם הניחוש הוא סתם כזה, אם תבוא ציפור אדומה אז אני אדע שכך וכך, או פת נפלה מפיו, או צבי הפסיקו בדרך. זה סימנים לא רציונליים, אז זה נחשב כמו ניחוש, כמו מריח בכישוף ואלילות. אבל אם הסימן הוא הגיוני, זאת אומרת יש קשר בין הסימן לבין הנושא שאותו אני רוצה להוכיח, אז זה לא נקרא ניחוש. למשל כאן אליעזר רצה לבדוק את מידת הכנסת האורחים שלה, מידת הסבלנות שלה, הנימוס שלה. אבל ראיתי וורט יפה שאומר: מה פתאום הוא אמר כזה דבר, "גם לגמליך אשקה"? שתי, נראה אם את תשקי אותי. גבר זר מבקש לשתות, אולי תגיד לו: תשאב לך לבד. אז אומרים ככה. זה שהיא תיתן לו

06:49 לשתות זה עוד לא ראיה גדולה כל כך. זה רק ראיה על טוב ליבה. אבל היא נותנת לו לשתות בלי כוס. "הטי נא כדך ואשתה". הוא שותה ישירות מהכד. כמה יכול בן אדם לשתות? אדם הוא לא גמל. כוס, שתי כוסות. מה היא תעשה עם המים שנשארו בכד? אם היא תגיד לו "זיי געזונט" ותלך עם הכד שהיא שאבה הביתה, אז הוא יבין שהיא לא פיקחית. איך את הולכת לתת בבית כד עם מים ששתה מזה אדם זר? מי יודע, אולי יש לו שחפת? איך את יכולה לתת מהפה שלו לשתות לכל בני הבית? מצד שני, מה היא תעשה אחרי שיגמור לשתות? היא תשפוך את המים כדי שלא ידביק אותם. אז היא מעליבה אותו. מה היא תעשה? אז פה היא אמרה דבר חכם, אמרה: שתה, כמה שתשתה, שתה. מה עם המים? לא תשפוך על הרצפה. זה הרי כאילו היא חושבת שיש בו מחלה מדבקת. היא תשפוך אל השוקת לגמלים, ועוד פעם לגמלים. ואז בסוף, אחרי שהיא תגמור להשקות את כל הגמלים, היא תשאב מים זכים ונקיים להביא הביתה, והאורח לא יתבייש. אז פה יש גם טוב ליבה וגם חוכמתה. בואו נראה מה קרה בהמשך. הסימן שלו כל כך הצליח, שעוד טרם כילה לדבר אל השם, והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה, וירץ העבד לקראתה, ויאמר: "הגמיעיני נא מעט מים מכדך". אז היא אומרת לו "שתה", הורידה את זה, ואחרי זה אומרת לו "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות". נו, אז הסימן התקיים, ועוד איך התקיים. בול בדיוק איך שהוא אמר. הייתי מצפה שהוא מיד יתפרץ בברכת תודה להשם. והנה אנחנו רואים שהוא מהסס. "והאיש משתאה לה, מחריש לדעת"

09:29 ההצליח ה' דרכו אם לא. מה פשר ההיסוסים שלו? הוא עשה כבר את הסימן. הכל התברר כמו שמשמיים. מה יש כאן להסס? רש"י מרגיש באמת בשאלה הזאת. אומר רש"י, המילה משתאה: משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. מעניין, קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. אז יש פה שני דברים. א. הוא לא ראה הצלחה מלאה, רק קרוב להצליח. צריך להבין למה. דבר שני, שהוא רצה לברר אם היא גם ממשפחת אברהם. אז בואו נראה. על קרוב להצליח, האור החיים מסביר שהוא ראה שיש כאן הצלחה בסימן, אבל כשהיא אומרת, "אשקה לכל הגמלים", גמל שותה המון המון המון מים. עשרה גמלים. אז אולי היא מאלה שאומרים מר-- אומרים הרבה ועושים מעט, ככה אומר האור החיים. הוא רצה לחכות לראות אם היא תקיים עד הסוף, עד אם כילו לשתות כמו שהיא אמרה. מעניין שהוא לא ביקש קרוב. הוא ביקש שהיא תגיד, "גם גמליך אשקה". כמה מגמליך? עד מ-- היא אומרת, "עד אם כילו לשתות". בוא נראה אם היא תקיים את זה. אז אפשר להגיד שהוא עוד חיכה קצת. מיד אחרי זה אומר האור החיים, איך שהם גמרו לשתות, מיד הוא נתן לה את התכשיטים כי אז הוא ראה שזה הצליח. אבל השאלה היא מה רש"י ממשיך, שהוא לא ידע אם היא ממשפחת אברהם אם לא. מה זה משנה לו? אברהם בשליחות שלו לא הזכיר בכלל שהיא צריכה להיות ממשפחתו. בואו נקרא מה כתוב. פסוק ג' באותו פרק שקראנו אומר אברהם לעבד, "ואשביעך בה' אלוקי השמיים ואלוקי הארץ שלא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני, כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך". ארצי זה ארם נהרים. מולדתי

12:25 זה העיר שהוא גר שמה. "ולקחת אישה לבני ליצחק". לא הזכיר שיהיה מ-מ-משפחתי. אז מה זה משנה לו לחכות לדעת אם ממשפחתו? הניחוש הצליח והיה צריך מיד לשמוח. מעניין מה רואים אחר כך. רק אחרי שהוא עשה לה את התחקיר על הייחוס שלה וגם האפשרויות להתארח אצלם, אז נחה דעתו. מה התחדש לו עכשיו? אחרי שהוא שאל "בת מי את" והיא אמרה לו "בת בתואל אנוכי בן מלכה אשר ילדה לנחור". אחרי זה אומר, "ותאמר אליו גם תבן, גם מספוא רב עמנו וגם מקום ללון". רק אז אומר הפסוק "ויקוד האיש וישתחווה לה'". אז התפרצה ההודיה וירדה לו אבן מהלב. מעניין. לפני זה הוא היה מסופק אם הוא הצליח או לא? לכאורה כן. רואים שהוא לא הודה מיד. אז למה הוא נתן לה את התכשיטים? כתוב הרי "ויהי כאשר כילו הגמלים לשתות". עוד לפני שהוא בדק את ייחוסה, "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". ועדיין, למרות שיש לו ביטחון שהוא נתן לה את התכשיטים, הוא עדיין לא בטוח, משתאה, ההצליח דרכו אם לא? גם לפי רש"י, הוא אומר שהוא רצה לדעת את הייחוס שלה. גם זה לא מספיק. היא אמרה לו כבר את הייחוס בפסוק כ"ג, כ"ד. "בת בתואל אנוכי בן מלכה אשר ילדה לנחור". היה צריך מיד להתפרץ ולהגיד, או, ברוך השם, תודה להשם. לא, הוא מחכה, ועד שהיא אומרת "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון", אז ורק אז הוא התפרץ בהודיה והשתחוויה להשם. מה קרה? מה הוא חיכה לסימן הזה? הרי הניחוש שלו התקיים פיקס. יש כאלה שאומרים שלא הסתפק רק בייחוס שלה, הוא רצה גם לבדוק את

15:35 מידת הכנסת אורחים שלה. קצת מוזר. מידת הכנסת אורחים שלה? כבר היא עמדה במבחן קשה מאוד על הבאר. הטרחה שלה על הבאר למלא מים לעשרה גמלים היא הרבה יותר מראה על נדיבות הכנסת האורחים שלה מאשר להזמין את העשרה אנשים עם הגמלים שלהם על חשבון אבא שלה ללון בבית. מה הטרחה בזה? מה הגדלות בזה? כבר הראתה על הבאר את הנדיבות שלה ואת המסירות למען הכנסת אורחים. אז מה כבר יועיל המבחן הזה? מעניין שרש"י לא מתייחס לשאלה הזו. שאלה כל כך פשוטה. וכרגיל, כשרש"י לא מתייחס, צריכים לבדוק. יכול להיות שהוא כבר ענה על זה ולא שמנו לב. בואו נראה. בפסוק י"ד, כאשר אליעזר אומר לקדוש ברוך הוא, "הנערה אשר אומר אליה וכולו, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני". מה זה הכפל הלשון הזאת? אז מרש"י משמע, תכף נקרא את הרש"י, שיש להבחין בין מיועדת לבין הוגנת. רש"י אומר על המילים "אותה הוכחת": ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים וכדאי להיכנס לביתו של אברהם. ולשון הוכחת זה ביררת. איך ביררת? על ידי הסימן שנתת לי. "ובה אדע" זה לשון תחינה. מעניין, הוא לא אומר "ובה ידעתי" כמו אותה הוכחת. לא כתוב אותה תוכיח. הוכחת, הוכחת כבר. הסימן עבד פיקס. זה רק מראה שהיא מיועדת. למי? לרבקה? ליצחק? אבל עכשיו הוא מבקש על העתיד. אני רוצה גם לדעת אם תהיה ממשפחתו, א', והוגנת לו. אז אדע כי עשית חסד עם אדוני. יש עניין של אמת ויש עניין של חסד. אם השמיים הכריזו ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, זאת האמת. זה השידוך שלו. זה הבשערט שלו. אבל הוא גם רצה לדעת אם

18:59 היא מתאימה. לפעמים יכול להיות אחד שהיא מיועדת, אבל אחר כך היא מיועדת גם לעשות צרות לבעלה. מי אומר שהיא מתאימה? שהיא חסידישער. לכן מיד אחרי הבירור של הסימן "הוכחת", אז הוא לא היסס לתת לה את התכשיטים, כי ההוכחה של הסימן, זה ברור שזאת הכלה והתכשיטים מגיעים לה. זה לא היסוס. זה ברור שייצא לפועל השידוך הזה. הוא רק ביקש מהקדוש ברוך הוא: תן לי גם כן אפשרות לדעת אם היא גם כן מתאימה ליצחק לגודל קדושתו. אז לכן לפני שהוא הגיע לבירור אם היא הוגנת גם, אז עדיין ההודיה וההשתחויה לא התפרצה. עד שהוא גילה שהיא גם הוגנת לו. בסוגריים, לא רק שהיא צנועה יותר ביחס לסביבתה, זה רק סור מרע. אז היא לא כשאר אנשי המקום שהיו שטופים בזימה, אבל זה עדיין לא סיבה להיות מתאימה ליצחק. הוא הבחין גם שהיא רגישה למצוות ויראת שמיים. אז נחה דעתו. איך הוא הרגיש את זה? מאיפה הוא הבין את זה? אז יש פה דבר מעניין. היא אומרת לו אחרי שהיא אמרה לו את הייחוס שלה ועדיין הוא לא נרגע. בסדר, ייחוס, ייחוס. אבל מי אמר-- מי את? לא מההורים שלה. הוא שומע אותה אומרת: גם תבן. הוא שאל הרי אם יש מקום ללין בבית אביך, אז היא אומרת לו: גם תבן, גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון. נדיבות. נשאלת השאלה, זאת נקראת הכנסת אורחים? קודם רצינו להגיד שעכשיו נודע לו שהיא מכניסה אורחים. ככה מכניסים אורחים? הם שואלים אם ללון יש מקום. לא יפה שאליעזר יגיד: יש לכם אוכל? לא רוצה להטריח, אבל כשמזמינים אורחים איך אפשר לעשות כזה דבר? להגיד: יש לנו פול אוכל לגמלים, גם תבן, גם

21:51 מספוא, כמה שתרצו, ובשבילכם תלכו לישון בלי ארוחת ערב. לא הציעה להם לאכול. זה לא סותר את הנדיבות המופלאה שהיא גילתה על הבאר? וכאן, כשהיא באה בבית שלה והיא יכולה להכניס אורחים, היא מציעה לאנשים ללון בלי לתת להם אוכל. איזו הכנסת אורחים זאת? עד שנפל לו האסימון לאליעזר. הוא תפס שהיא מבינה שהם מקפידים על קיום תרי"ג מצוות קודם שניתנו, כמו שאברהם הקפיד. אז בני ביתו, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". הם מקפידים על תרי"ג מצוות. מה היא תציע להם לאכול אצל אביה? הם לא יאכלו אצל אביה מטעמי כשרות. מה יכולים לאכול אצל אביה? נבילות וטרפות. אז לכן היא לא רצתה להגיד שאצל ההורים שלה המצב, המטבח טרף, אבל היא אמרה: בבקשה, תוכלו לישון. הם יבינו את הרמז של לאכול, אין לי מה להציע לכם שם. דרך אגב, הראיה שזה כך, כשסיכמו את השידוך צריכים לעשות כיבוד. אז באמת כתוב "ויישם לפניו לאכול", אבל הוא לא אכל. "ויוצא העבד מגדנות נתן לאחיה ולאמה". מיני פירות, מיני מתיקה שלא יצטרכו להיכשל במאכלות אסורות. אז הוא הבין שהיא שמה לב לעניינים של יראת שמיים, של רוחניות. אבל יש פה חידוש יותר עמוק. על הפסוק "גם תבן גם מספוא רב עמנו", אומר רש"י: מספוא, וואס דאס מספוא? תבן אנחנו יודעים מה זה, אבל מה זה מספוא? אומר רש"י: כל מאכל הגמלים קרוי מספוא. זה שם כללי לאוכל של הגמלים, כגון תבן ושעורים. רגע, נשאל את השאלה: אם תבן כלול במספוא, אז למה היא צריכה להגיד דאבל? הייתה צריכה להגיד גם מספוא יש לרוב עמנו, ומספוא כלול גם שעורים וגם תבן. למה היא מפרידה? גם תבן, גם מספוא. אפשר לומר

24:50 חידוש כזה. היא הבחינה שהם בתור בית אברהם מקפידים על קיום תרי"ג מצוות קודם שניתנו, בהתנדבות. הם גם ראו שהגמלים שלהם זמומים. לכן כתוב "ויפתח הגמלים", כי הם היו זמומים שלא יאכלו מן הגזל. כמו שחמורו של פנחס בן יאיר לא אכל מהטבל. אבל לאכול מן הגזל זה קשור לשבע מצוות בני נח. זה לא חידוש שהם שומרים. זה שהם אוכלים כשר, אפילו דברים של אחר מתן תורה, הם מקפידים על זה. מה שלא היה ברור לה, האם הם מקפידים את ההקפדה הזאת גם על בהמותיהם. שבהמותיהם לא יאכלו מהגזל, הם חייבים להקפיד כי זה מבני נח. אבל מה עם טבל? מעשרות? הם לא יאכלו. אבל מה עם בהמותיהם? יש שתי אופציות: או להגיד שהם הקפידו רק על עצמם, על הבהמות רק מה שאסור מבני נח הם הקפידו, אבל מה שתרי"ג מצוות לא הקפידו על הבהמות. או שאפשר להגיד שהם הקפידו גם על הבהמות, גם דברים שהם לא אסורים לבני נח. אז לכן היא אמרה להם שתי אופציות: אם אתם מקפידים גם על הבהמות שלא יאכלו טבל, תבן. יש לנו תבן. תבן פטור ממעשרות. מלח ותבן פטורים מהמעשרות. אפילו עשיו ידע מזה. כן. אז ממילא תנו להם תבן. אם אבל אתם על הבהמות לא מקפידים שיעשו תרי"ג מצוות, רק שישמרו את השבע מצוות של בני נח, אז יש לנו גם מספוא. מספוא זה שעורים ושעורים כן חייבים במעשרות, אבל אם זה רק לבהמות, נו, אז יהיה הכשר מדרבנן בהכשר הרבנות. אז אחרי שהוא ראה גם את חוכמתה בהלכות, שהיא יודעת את ההלכות האלה, וגם הוא ראה את יראת השמיים שלה, אז ירד לו האסימון שהיא לא רק מיועדת בשורש, אלא

27:31 גם מתאימה, הוגנת לו. ואז הוא השתחווה והודה לה' שלא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. לא רק שהסימן בירר את אמתו שזאת המיועדת באמת, אלא גם הראה לי את חסדו שאני אוכל לבוא לאברהם ולהגיד לו איזה כלה יראת שמיים הבאתי לך ואיזה מתאימה יראת שמיים שלה ליראת שמיים שלו. זה רואים בסוף הפרשה גם דבר מעניין. כתוב ש... העבד, אחרי שסיכמו את השידוך, הוא לקח את רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים. ואז הם מגיעים לבאר שבע. ויצחק יצא לשוח בשדה, להתפלל מנחה. ואז כתוב שרבקה ראתה אותו, התרגשה מהדרת הפנים שלו. מה כתוב שהוא ראה אותם? כתוב: וישא יצחק את עיניו וירא והנה גמלים באים. בשביל מה התורה מספרת לנו את זה? אם כבר היה צריך להגיד וירא את העבד ורבקה מגיעים. מה גמלים באים? נו מה, כל אחד שמסתכל רואה גמלים באים, לא? אולי אפשר לומר שהיא ראתה דבר מוזר. הרי על הגמלים ישבו רבקה הכלה ונערותיה, ויצחק, כשהוא מסתכל, מה הוא רואה? הוא רואה רק גמלים. את הנשים האלה שעל הגמלים הוא לא מבחין בהם, הוא לא רואה אותם. כאן היא ראתה את גודל קדושתו והיא נפלה על פניה ארצה מרוב הדרת כבוד. אז כאן ראינו בין השיטין את הנפלאות שהיה בשידוך הזה, שהוא בעצם השידוך הכי חשוב שהקים את בית ישראל, כפי שהרבי מסביר שיצחק הוא בשם מ"ה ורבקה בשם ב"ן. והייחוד של שניהם זה הייחוד של עליונים ותחתונים. זה כל העניין של הר סיני וכל העניין של היהדות כפי שאנחנו רואים בפרשתנו. ושיהיה במזל טוב, וכל מי שזקוק לשידוך שיהיה שידוך מוצלח, יראת שמיים וכל טוב סלה.