מקץ: שש אנכי על אמרתך': 'מילה' אחת ובה שש פרשנויות

00:06 ערב טוב לכל צופינו ומאזינינו. והשבוע אנחנו הולכים לתקופת הבחירות. לכן בחרתי היום לדבר על הבחירה שהקדוש ברוך הוא בחר באברהם אבינו. "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם". ואחרי זה כתוב "וכרות עמו הברית". שבעצם זה כל פרשת לך לך. בנושא הזה שבסוף הפרשה מופיעה נבואת המילה שהצטווה אברהם אבינו. ישנה שאלה מפורסמת שדנים עליה בכל סעודת ברית מילה. בהנחה שאברהם אבינו קיים את כל התורה והמצוות כולן בהתנדבות, את תרי"ג מצוות, כמו שנאמר בפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותיי, חוקותיי ותורותיי", אומר רש"י משמרתי זה גזרות אפילו להרחקה על אזהרות שבתורה, ואפילו תורותיי להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני. גם זה הוא שמר. נשאלת השאלה הגדולה אם כן מדוע אברהם לא מל את עצמו מיד כשהוא עמד על דעתו והכיר את בוראו כמו שהוא קיים את כל שאר המצוות? מדוע הוא חיכה עד גיל תשעים ותשע ולא נימול עד שהוא נצטווה? ועל השאלה הזאת יש הרבה הסברים. אנחנו נרכז היום כמה מההסברים הללו. פירוש ראשון הכי מקובל הוא מאחר וישנו כלל שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ומדוע? למרות שאפשר למצוא מעלה במי שאינו מצווה ועושה, זה מראה שהוא עושה מתוך חפץ ליבו. לא צריך שיצוו אותו, בהתנדבות הוא עושה. אבל בכל זאת חז"ל אומרים שגדול המצווה ועושה. וזאת למה? כי אז יש לו יותר התגברות על היצר, כי היצר מפתה אותו לא להיכנע לציוויים והוא צריך להתגבר על היצר, אז השכר שלו גדול יותר. ככה מסביר המהרש"א במסכת עבודה זרה. אז ממילא מסבירים, אברהם אבינו עשה חשבון. כל שאר המצוות אני מקיים

03:27 גם בלי שהצטוויתי. למה לא מקיים? חבל על הזמן. אם יבוא ציווי מחר על תפילין, אז התפילין של מחר אני אעשה כמצווה ועושה. מה שאין כן הוא עשה לעצמו חשבון, ברית מילה זה מצווה חד-פעמית. אם הוא יעשה אותה כאינו מצווה ועושה, אחר כך פתאום יבוא הציווי, הוא כבר לא יכול לעשות פעם שנייה מילה. אז ממילא יפסיד לעולם לנצח את המעלה של מי שמצווה ועושה. ככה נהוג לענות על זה. הבעיה שיש בפירוש הזה, מנין לו לאברהם שההידור הזה של מצווה ועושה, דווקא להרוויח את השכר הזה, זה עדיף על תשעים שנות ערלות? הרי ערלות זה דבר מאוד בזוי, מאוד שנוא בעיני הקדוש ברוך הוא. אז אולי היה כדאי להיפטר מהערלות אפילו אם לא יהיה לו את השכר של מצווה ועושה, אבל לפחות הוא לא יהיה ערל. אחר כך יש פירוש שני שאומר שיש הבדל בין שאר המצוות למצוות מילה. שאר המצוות, מה הבעיה לעשות אותם אם אינו מצווה ועושה? יהודי יודע שלעתיד תהיינה המצוות הללו, אז הוא כבר מעכשיו עושה אותם בהתנדבות. מה שאין כן ברית. עצם המושג ברית דורש שני צדדים ששניהם באים בברית ומתאחדים. ולכן לפני שהקדוש ברוך הוא הזמין אותו להיכנס לברית, אין איזושהי משמעות של ברית. הוא יכול לעשות לעצמו ניתוח, אבל זה לא ברית, אז לכן לא יכול היה לעשות עד שהקדוש ברוך הוא יזמין אותו להיכנס עמו בברית. אבל גם על זה אפשר להקשות, שהרי גם שבת נקראת ברית. שבת. ובכל זאת קיים אברהם אבינו את השבת גם קודם שניתנה. אז אתה רואה שגם מצוות שקרויות ברית אפשר לקיים אותן בהתנדבות לפני הציווי. אחר כך יש פירוש שלישי שאומר ככה. זה פירוש

06:23 פלפולי על פי נגלה. אומרים את זה בשם רב חיים מבריסק, רבי יושע בער. זה הבריסקר. הוא אומר ככה. שבת היא הייתה גם קודם מתן תורה מוגדרת כזמן קדוש. זה יום שבו שבת הקדוש ברוך הוא ממלאכתו. אז היום קרוי יום שבת. השאלה אם אני חייב לשבות ממלאכה או לא, עדיין לא ניתנה התורה, אבל החפצא של שבת הייתה קיימת. אותו דבר הנחת תפילין. היד והראש היו האיברים הראויים למצווה גם לפני שנצטווה. אז הנחתי את התפילין על יד וראש. מה שאין כן, אומר, ברית מילה. צריכים להסיר את העורלה. דְּר... אה, רבי יושע בער מבריסק, בטרם היה ציווי על הסרת העורלה, אין לזה גדר של עורלה בכלל. זה לא קרוי עורלה. אז הסרתה לא עושה אותך לתמים, זה עושה אותך לנכה. יורד לך שלושה אחוזים מהפרופיל הצבאי שלך. אבל להיות תמים, זאת אומרת, אבל שהחלק הזה קרוי עורלה, זה רק אחרי שהצטוו לעשות ברית. אז הבינו שזה עורלה. סימוכין לדבריו: רש"י, סוף הפרשה, שאברהם קיבל את נבואת המילה, כתוב שם "ויפול אברהם על פניו". מה קרה? ורש"י: ממורא שכינה, שעד שלא מל לא היה בו כוח לעמוד ורוח הקודש ניצבת עליו. מביא דוגמה מבלעם שהיה נופל וגלוי עיניים, לא יכול לקבל נבואה בגלל שהוא היה ערל. אז גם אברהם אבינו לא יכול היה לסבול את הגילוי הנבואי בהיותו ערל. נשאלת השאלה רגע, אבל מצינו הרי כשהקדוש ברוך הוא התגלה לאברהם גם בטרם נצטווה, שהוא היה עדיין ערל, ולא כתוב שהוא נפל על פניו. לפי ההסבר הזה יהיה מובן. כל זמן שלא היה בעולם ציווי על המילה, אז זה לא היה נקרא בגדר של עורלה, אז ממילא לא היה לו מה להתבייש.

09:21 שום דבר לא הפריע לו. ברגע שהוא שמע מהקדוש ברוך הוא, "התהלך לפני והיה תמים", על ידי הסרת העורלה תהיה תמים. אז הוא הבין שהעורלה היא דבר שלילי. אז הוא בוש, לא יכול לעמוד בפני הקדוש ברוך הוא. פירוש רביעי שמנסה לבאר למה הוא לא מל קודם לכן. בברית מילה התנאי המעכב שם הוא "והייתה בריתי בבשרכם". זו המצווה היחידה מכל תרי"ג מצוות שנשארת חקוקה בבשר הגשמי. נכון, מניחים תפילין על היד, אבל אחרי שמורידים את התפילין לא תמיד ניכר ביד אם הניח תפילין או לא. מה שאין כן המצווה הזאת, לכתחילה נאמרה שהיא תיחקק בגוף הגשמי. למה? יש עניין ביהדות שהקדושה הרוחנית תחדור בתוך הגשמיות, והדבר הזה לא היה אפשרי קודם מתן תורה. כידוע, המדרש המפורסם שלפני מתן תורה היה מצב: השמיים, שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם. לפני מתן תורה. כלומר רוחניות וגשמיות היו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. אז כל המצוות שהאבות עשו קודם מתן תורה, ברוחניות היו להם חוויות וכוונות והרגשות נעלות ביותר. אצילות ממש. אבל אומרת החסידות, לגוף הגשמי זה לא חדר. לא היה להם את היכולת לחבר בין שני הקווים המקבילים הללו. על פי טבע, רוחניות וגשמיות הם שני הפכים שלא יכולים להתחבר. זאת גם הסיבה, מובא בחסידות, למה כשאברהם רצה להשביע את העבד אמר לו, "שים נא ידך תחת ירכי והשבע." מה, למה צריך שימת יד? יש הלכה בדיני שבועה עד היום. מי שרוצה להישבע שבועה דאורייתא צריך להישבע בנקיטת חפץ של קדושה. היום נשבעים על ספר תורה. אפשר להחזיק תפילין, מזוזה ולהישבע על זה. אז זה נותן תוקף לשבועה. נשאלת השאלה, אם אברהם אבינו קיים את כל התרי"ג מצוות קודם שנצטווה,

12:23 אז בוודאי היו לו גם תפילין וגם ספר תורה וגם ציצית. אז למה הוא היה צריך להישבע בנקיטת איבר המילה? שים נא ידך תחת ירכי. היה יכול להשביע את העבד באחד מחפצי הקדושה שהיו עימו. מכאן מוכיחה החסידות שבטרם מתן תורה, אף שהיו לאברהם אבינו חפצים של מצוות, הם לא ספגו את הקדושה האלוקית, נשארו חפצים גשמיים ללא קדושה. כל הדרגות הנפלאות של האבות היו ברוחניות. דרך אגב, יש פה רמז מאוד מעניין. אחרי מתן תורה, שהיה גילוי של אנכי הוי' אלוקיך, אז הייתה כבר את היכולת, את נתינת כוח לחבר את העליונים עם התחתונים. אז ממילא אפשר כבר להישבע גם על תפילין, ספר תורה, מזוזה. אין צורך להישבע דווקא שים נא ידך תחת ירכי. אבל לפני שהיה אני הוי', כשהתגלה אני הוי' לא שניתי. יש פסוק אני הוי' לא שניתי, לא שניתי. שניתי זה ראשי תיבות שים נא ידך תחת ירכי. אז כשיש גילוי של אני הוי' לא שניתי, לא צריך לשים ידך תחת ירכי. אפשר להישבע על תפילין, על ספר תורה, אבל בטרם הייתה ההתגלות של אני הוי', אז שניתי ראשי תיבות שים נא ידך תחת ירכי, כי במצוות אחרות אין את החדרת הקדושה. אז עכשיו לפי זה מסבירים. אילו היה מל בטרם שנצטווה, אז שוב לא הייתה הקדושה חודרת באיבר הגשמי, כי גם כשהוא היה מצטווה הוא כבר לא היה יכול לעשות את המצווה. לכן הוא המתין עד שהוא יצטווה כדי שתחדור הקדושה לא סתם בגשמיות, אלא באיבר ההולדה שדרכו עוברת הנצחת התכונות של זרעו של יצחק, שהוא יוולד מאב שהוא כבר מהול. לא כמו ישמעאל שנולד מאב בלתי נמול, ואז זה יגרום מעשי אבות סימן לבנים

15:16 שגם הבנים לעתיד לבוא כשיהיה מתן תורה יהיה להם. הם יהיו כלים לקבל את המשכת הקדושה של כל המצוות, לא רק מילה, באיבריהם הגשמיים. ולכן הוא המתין עד שהוא יצטווה. השאלה היא רק איפה ידע אברהם שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אותו על המילה? אולי הוא אף פעם לא יצווה אותו, כמו שהוא לא ציווה אותו מצוות אחרות, ואז יעברו כל ימיו והוא לא ימול. אז מעניין. יש פה רמז. בסיפור של המלחמה עם המלכים, ארבעה מלכים נגד החמישה. כשאברהם נסחף למלחמה הזאת, אז מוזכרים שם ענר, אשכול וממרא בעלי ברית אברהם. יש שם רש"י מעניין, מה זה ברית אברהם. בהתחלה הוא אומר שכרתו עמו ברית, פשוט הם היו בשלום איתו, הם היו תומכים בו, הם השתתפו איתו במלחמה. אבל הוא מביא גם דבר אחר, שהשיאו לו עצה על המילה, כמו שמפורש במקום אחר. כבר אז הם נקראים בעלי ברית אברהם שהשיאו לו עצה על המילה בזמן מלחמת המלכים. הוא לא הצטווה עדיין על מילה בכלל. הם לא היו צריכים להשיא לו שום עצה. מה זה בכלל השיאו לו עצה? גם המפרשים שואלים. אברהם אבינו מקבל ציווי מהקדוש ברוך הוא, הולך לשאול את החברים שלו מה דעתכם האם לקיים את הציווי או לא? דבר מוזר ביותר. אולי אפשר לומר חידוש נפלא. הם היו אנשים לא סתם, הם היו אנשים צדיקים. יש מדרש שאומר למה נקרא המקום קרית ארבע? על שם ארבעה צדיקים שנימולו שם: אברהם, ענר, אשכול וממרא. הם היו אנשים מאוד רוחניים. יש לומר שהם ייעצו על המילה. מה הייתה העצה שלהם? הרי הוא עוד לא הצטווה. הם ייעצו אותו שלא ימול עד שהוא יצטווה. הם הבינו שסוף כל

18:09 בסוף הקדוש ברוך הוא הבטיח לו שמזרעו יצא העם היהודי. בוודאי הקדוש ברוך הוא יצווה אותו להיכנס עמו בברית, ואם הוא יעשה עכשיו ברית כמו שבאמת רצה אברהם לקיים את המצווה כמו שאר המצוות, הם ייעצו לו לא לעשות את הברית עד שהוא יצטווה. זה הפירוש הרביעי. עכשיו יש פירוש חמישי. למה הוא לא מל לפני שנצטווה? זה פירוש שהרבי מביא באחת משיחותיו על רש"י. פירוש חדשני מאוד מעניין שמצווה לפרסמו. הרבי טוען שקודם שנצטווה אסור היה לאברהם אבינו למול. למה? אומר הרבי כי בפשוטו של מקרא אברהם לפני מתן תורה היה לו גדר של בן נח. הוא עדיין לא היה אז בגדר של ישראל כעם סגולה נפרד. הרבי מביא שם הוכחות על כך. אחת ההוכחות שבברית בין הבתרים אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם, "ואתה תשוב אל אבותיך." תיקבר בשיבה טובה. מי זה אבותיך? תרח. בישרו שיעשה אביו תשובה. תשוב אל אבותיך. אם אברהם נחשב כגר שנתגייר, אז תרח הוא לא אביו בכלל. מכאן הרבי מוכיח שבפשוטו של מקרא עדיין לא הייתה את ההבדלה הסגולית שהם יהפכו להיות לעם נבדל. אז הם היו בני נח צדיקים. עכשיו, בתור בני נח, הם אומנם קיימו את שאר המצוות, אבל הם לא חייבים לקיים אותן. זה בהתנדבות. מאידך, אומר הרבי, לא נשכח שלשבע מצוות בני נח יש לו מחויבות. זה לא הידור. כי בגדר הבסיסי שלהם הם בני נח. אז הרבי מביא חידוש מעניין. בפרשת בראשית יש שם אזהרה על איסור שפיכות דמים. אומר הפסוק ככה, "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש." מה שהקדוש ברוך הוא יעניש על כל שפיכות דמים. אומר שם רש"י, פרק ט' פסוק ה', "אך את דמכם, אף על פי

21:21 שהתרתי לכם נטילת נשמה." מי שהורג אחרים כתוב בסיום הפסוק, "מיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם." למה הרגת את החבר שלך? אבל כתוב קודם את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואומר רש"י שזה הולך על מי ששופך דם עצמו, גם כן נחשב לשפיכות דמים. ממשיך רש"י ואומר: אז למה כתוב לנפשותיכם? דמכם פירוש החיים שלכם. דמו בראשו. לנפשותיכם גם פירוש. למה כתוב לנפשותיכם? ורש"י: אף החונק את עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם, גם זה נקרא שופך דמים. שלא תחשוב ששפיכות דמים זה רק כשנפרצו גידים ונשפכים דמים. גם מיתה בצורה חסרת דם גם אסורה. אז דמכם הולך על מי ששופך דם עצמו, ואילו נפשותיכם הולך על מי שחונק את עצמו. שואל הרבי: למה צריך את שני הביטויים? הייתה יכולה התורה לכתוב רק לנפשותיכם, שהכוונה היא כל איבוד נפש, כל נטילת נשמה, באיזו צורה שלא תהיה אני אדרוש מכם, ואז זה כולל גם מי שחונק את עצמו בלי דם וגם מי ששוחט את עצמו עם דם. למה צריך את שניהם? מחדש הרבי: כאן רומז רש"י, לנפשותיכם באמת זה גם חונק עצמו וגם כל צורה, גם אם הוא ירה בעצמו. למה כתוב דמכם? השופך דם עצמו, אפילו אם הוא לא מת, גם זה שפיכות דמים אצל בני נח. אצל ישראל זה חובל בעצמו, אבל זה לא גדר של שפיכות דמים. אצל בני נח חמור יותר, כל שפיכת דם עצמית, אפילו ללא מוות, הוא פוצע את עצמו, זה שפיכות דמים ואסור באיסור חמור של שבע מצוות בני נח. אז ממילא יוצא שלמרות שאברהם משתוקק מאוד לקיים מצוות ברית מילה כמו אחרי מתן תורה, אז יש לו בעיה. המצווה הזאת שהיא מתרי"ג

24:23 מצוות היא אצלו הידור בהתנדבות. האיסור לשפוך דם עצמו הוא אצלו חיוב. החובה דוחה את ההידור בגלל החובה שלו לא לשפוך דם עצמו ואפילו לא לפצוע את עצמו. הוא לא יכול היה לקיים את ההידור הזה. במצוות אחרות אין התנגשות. אם הוא מניח תפילין, הוא לא עובר על שום איסור של בן נח. אם הוא שומר שבת, הוא לא עובר על שום איסור של בן נח. מה שאין כן אם הוא יפצע את עצמו על ידי המילה, אז זה פשוט חובה לא לעשות את זה. והחובה הזאת דחתה את ההידור. הוא לא יכול להדר על חשבון לעבור על דבר שהוא חייב בו. פירוש מדהים. ועכשיו אנחנו מגיעים לפירוש השישי והאחרון. שהכותרת של הפירוש הזה היא מוהל ראשון הוא מוהל אחרון. על משקל מאמר חז"ל גואל ראשון הוא גואל אחרון. יש שיחה של הרבי בפרשת ניצבים על הפסוק שמופיע שם. "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך." שואל הרבי שאלה מאוד מעניינת: למה הפסוק השמיט את התיבה עורלת לבבך? בכל מקום בתורה שכתוב על מילת הלב מוזכרת עורלה. למשל, ומלתם את עורלת לבבכם, אז ייכנע לבבם הערל. אם מדובר על מילה, במילה מורידים את העורלה. במילת הלב לא חותכים את הלב, חותכים את עורלת הלב. מעניין, הוא אומר שהתרגום אונקלוס באמת מוסיף פה מילה שלא כתובה בפסוק, כאילו זה מקרא חסר. הוא אומר: ויעדי ה' ית טפשות ליבך וית טפשות ליב בנך. אז רש"י גם היה צריך להגיד ככה, שהכוונה היא עורלת הלב. אומר הרבי: רש"י לא אומר כלום. משמע שזה לא קשה לו. עוד שאלה: למה כתוב ומל ה'

27:18 אלוקיך? וכי אין זו עבודתו של האדם, שהוא צריך להסיר את עורלת הלב? כמו שנאמר: ומלתם את עורלת לבבכם. מה פתאום שהקדוש ברוך הוא ימול לנו את הלב ולא אנחנו בעצמנו? אז התשובה של הרבי מאוד מעניינת. הוא אומר: אתה יודע למה רש"י לא הקשה שום שאלה? ולמה הוא לא אומר כמו התרגום, שמתכוונים להסרת עורלת הלב? כי רש"י אומר: תסתכל בפשוטו של מקרא. ומה הפסוק הזה עושה? זו הרי הפרשה שהיא הנבואה על הגאולה. לפני זה כתוב: ושבת עד ה' אלוקיך, ושב ה' אלוקיך את שבותך, ושב וקיבצך מכל העמים, אם יהיה נדחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך. זאת אומרת, מדובר פה בזמן ביאת המשיח, אחרי שכבר עם ישראל יהיו זכאים לגאולה. אז על איזה עורלת הלב אתה מדבר? אין כבר עורלת הלב. בני ישראל כבר הסירו אותה, עורלת הלב, על ידי ושבת עד ה' אלוקיך. אז אם אין עורלת הלב, לא צריך להסיר אותה. אז אם ככה, מה הפירוש ומל ה' אלוקיך את לבבך? אם אין עורלה, אין מילה. זה הרי רעיון מדהים. האפשרות של חטא אצל אדם יכולה לנבוע משתי סיבות. הסיבה הרגילה היא שהלב עצמו הוא הערל. הוא אטום לרוחניות. הלב עצמו פגום, הוא משתוקק לתאוות אסורות. זה הרי פירוש הסרת עורלת הלב, להסיר את התאוות האסורות. אבל אם לא הסירו, אז הלב בערלותו נמשך אוטומטית לתאוות אסורות. אבל יש מצב אחר. יכול להיות אדם, נגיד צדיק, אין לו עורלת הלב. הלב שלו נקי מכל, לא רק מעורלה, גם מפריעה, גם מעור הדק הוא נקי. אין לו שום משיכה לתאוות העולם. כמו שיהיה בימות המשיח אחרי התשובה של עם ישראל. אבל אומר הרבי

30:10 גם בימות המשיח עדיין העולם כמנהגו נוהג. הבן אדם לא יהפוך למלאך אז. עובדה שיהיו תורה ומצוות. אם אין בחירה, אין תורה ומצוות. אלא מה? שהלב מצד עצמו יהיה זך, שהוא בכלל לא משתוקק לתאוות. אבל אומר הרבי, תיאורטית יכול להיות שאם האדם הזה יראה משהו מבחוץ. הרי יש לאדם חושים, יש לו ראייה, שמיעה, ריח, טעם. אם יבוא לו איזשהו פיתוי מבחוץ, גם זה נקרא בדקות עורלה, כי עורלה זה ראשי תיבות: עין רואה, לב החומד. אז פן יפתה לבבכם, פן יראה תראה בעיניך. יכול להיות בימות המשיח שהוא יראה משהו מחוץ לאדם עצמו. דרך אגב, כך היה גם בחטא עץ הדעת. לפני החטא הם היו נקיים מכל רצון של תאווה. מה, איך זה התחיל? ותרא האישה כי טוב. משהו מבחוץ חדר אל החושים. והיות והאדם הוא אדם והחושים משפיעים, הוא לא הפך להיות פלסטיק. אז כשהוא רואה תאווה מבחוץ, זה עלול לעורר אצלו את היצרים. אז במילים אחרות, מי יערוב לנו שגם אחרי הסרת העורלה שעשינו בתשובה שהביאה לגאולה בימות המשיח, מי יערוב לנו שלא יהיה יבוא חיצוני של תאוות מהחושים? בלי שהלב מצידו תהיה לו משיכה. עלול להיות שהמשיכה תבוא מבחוץ, שיחדירו לו תאווה. זה הרי חידוש גדול. לכן מבטיח לנו הקדוש ברוך הוא: ומל ה' אלוקיך את לבבך. לא את עורלת לבבך. אין כבר עורלה. מה זה ומל? הפירוש המילולי של ומל: לחתוך, כמו כי אמילם, אני אחתוך אותם. אקצור אותם. ומל, יחתוך. את מה? אין עורלה. אז את מה יחתוך? נראה לי, הוא יחתוך את הלב. ממה הוא יחתוך את הלב? הוא יחתוך את הקשר בין החושים ללב. זו פעולה אלוקית שהאדם

33:15 בכוחות עצמו לא יכול לחולל אותה. אדם יכול להסיר את עורלת הלב של התאוות הגסות האסורות. הוא יכול לפרוע את עור הפריעה ולהוריד גם את התאוות הדקות וליבו זך ונקי. אבל לפעול שגם מבחוץ לא יוכלו לחדור אליו תאוות דרך החושים, האדם לא יכול לשלוט על זה. רק הקדוש ברוך הוא יכול לחתוך את הקשר בין השפעת החושים על הלב. זו הבטחה אלוקית שאחרי שאתם תחזרו בתשובה, אחרי שאתם מלתם את עורלת לבבכם והורדתם לא רק את העורלה, אלא גם את עור הפריעה, אפילו את התאוות המותרות, אבל עדיין יש חשש שמא מבחוץ יחדור עניין הרע ויסית ויפתה את האדם, ואז הוא עלול ליפול שנית. אז בזאת באה ההבטחה האלוקית: אני אדאג לכך. לנתק ולחתוך ולמול את הקשר בין החושים לבין הלב. דרך אגב, בסוגריים, הרבי לא אומר את זה בשיחה שם. סוגריים: על פי הרעיון הזה של הרבי אפשר להבין מהו הביטחון של בית שלישי שלא יהיה אחריו גלות? מקובל בכל החוגים, בכל הספרים. בית ראשון, היה אחריו גלות. בית שני, אחריו גלות. בית שלישי יהיה נצחי, לא יהיה אחריו גלות. השאלה שלנו: מי אמר? בית ראשון היה קדושה וחטאו, נחרב הבית. בית שני, נחרב הבית. נכון, בית שלישי התקדשנו, הטהרנו, אבל סך הכול יכול להיות מאתיים שנה אחרי זה, פתאום יה... יבואו מבחוץ של חטאים ושוב נחטא. ואז יהיה שוב פעם גלות נוספת. מי אחראי שלא? אבל לפי זה יהיה מובן. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שאם אנחנו נשלים את מילת עורלת הלב בתכלית השלמות, כל כלל ישראל, אז הוא ידאג. ומל ה' אלוקיך את לבבך, מין מילה כזאת בעומק הנפש. אדמו"ר הזקן בעל התניא קורא לזה מילה

36:13 שמלמעלה למטה. מילה גדולה. יש מילה שהאדם מל את עצמו. הוא יכול להסיר רק את עורלת הלב. אין לו ביטוח שהחושים לא ישפיעו על הלב, אבל הקדוש ברוך הוא יכול לעשות הסרת הקשר, שהחושים יסורסו, לא ישפיעו על הלב, ואז יש ביטוח שלא נחטא שנית. עכשיו נחזור לשאלה עם אברהם אבינו. אברהם אבינו, שהיה לו רוח הקודש, הוא צפה שעל דרך מאמר חז"ל על משה רבנו, הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון, אז בפרפרזה על אותו מאמר אפשר להגיד: אברהם הרגיש שמוהל ראשון הוא מוהל אחרון. מי זה הראשון? אברהם אבינו. אז הוא אמר ככה לעצמו: אני יכול לעשות ברית מילה בגיל שלוש עשרה, שעמדתי על דעתי והבנתי שצריך לעשות ברית מילה. אבל אם אני אעשה ברית מילה, זה בכוח האדם. אז מה אני אוכל להסיר? רק את עורלת הלב. אז אם מוהל ראשון הוא גם מוהל אחרון, אז גם בימות המשיח נוכל להסיר רק את עורלת הלב ותו לא. אבל אם אני אחכה עד שאני אצטווה, ובגיל תשעים ותשע, אומר רש"י, שהוא כבר לא היה יכול למול לבד, ו״כרות עמו הברית״, הקדוש ברוך הוא מל אותו. לכן כתוב ״נימול אברהם״. לא כמו אצל ישמעאל, כתוב ״וימול את ישמעאל בנו״. פה כתוב ״נימול״, לשון נפעל. הקדוש ברוך הוא הביא לו את המילה. יש רמז ברש"י שאומר: עד המילה היית אברם. ויש רמ"ח איברים. היו חמישה איברים שאין האדם שולט בהם: העיניים, אוזניים והמילה. וברגע שהקדוש ברוך הוא מל אותו, הוסיף לו את הה"א, אז יש לו שליטה גם על החושים. אז היות ומוהל ראשון היה כזה מילה ששולטת על החושים, אז בזכות זה גם המוהל האחרון לעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך

38:55 הוא ימול אותנו, הוא ימול לא רק את עורלת הלב, אלא את הלב עצמו מהחושים. ואז תהיה לנו הגאולה השלמה בקרוב ממש. והבחירה של הקדוש ברוך הוא, ש״בחרת באברהם״, תשפיע שהבחירה של עם ישראל תהיה גם כן בקדוש ברוך הוא, במשיח צדקנו, ״ויבחר בדוד עבדו״, ותבוא הגאולה השלמה בקרוב ממש בשנת הקהל זו.