תרומה: אנושיות ומוסר לחימה רמוזים בתוכחתו של משה

00:04 ערב טוב לכל מאזינינו וצופינו. והשבת פרשת דברים. יש לנו שבת תשעה באב, יהפך לששון ושמחה, כי ורשעו נדחה יידחה לגמרי בעזרת השם. ובפרשה יש רמז לתשעה באב. בפרשה אנחנו קוראים: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". הפתיחה של ספר דברים היא בעצם התחילה ב... חודש שבט עד ז' אדר. הוא גמר את כל ספר דברים לומר לנו. זה היו שיחות נפש אחרונות של משה. רוב ספר דברים הוא בעניינים של מוסר, אהבה, יראה, אמונה, עיקרי היהדות. יש שם גם מצוות מעשיות שנשנו ונתבארו במשנה תורה, והשאר זה דברי מוסר. כלל, בפרשת דברים מוצאים אנחנו שמשה חוזר ומספר להם, לעם ישראל שעומדים עכשיו להיכנס לארץ, סיפורי המלחמות שעברו במדבר. מעניין. אז אם הוא היה מספר על חטא המרגלים, עברו כבר ארבעים שנה. יש חבר'ה צעירים שלא היו אז. קריעת ים סוף, יציאת מצרים, את זה אפשר להבין. אבל הוא מאריך מאוד לספר להם את הסיפורים של מלחמת סיחון ועוג, שזה עתה קרו לקהל השומעים, שעבר את זה על בשרו. הרי פרשת חוקת, פרשת מטות, מסופר על מלחמת סיחון, על מלחמת עוג, והם עומדים עכשיו לפניו. הם החיילים שהיו שמה. מה אתה אמור לחזור ולספר להם שעשינו עם סיחון ועם עוג? יש איזה עניין להנציח את הסיפור הזה לדורות. מה מונח פה? ואולי יש לדבר הזה קשר. אולי יש לדבר הזה קשר עם העניין של בין אדם לחברו? כל מיני פשעים חברתיים שהיו גורמים לחורבן. הבה נראה. בפרק ב' פסוק ל"ד מספר משה רבנו לבני הדור שעומדים להיכנס לארץ מה שהיה במלחמת סיחון. הוא אומר: "ונלכד את כל עריו בעת ההוא ונחרם את כל עיר מתם"

03:40 "והנשים והטף לא השארנו שריד, רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו". על הפסוק הזה יש רש"י מאוד מוזר. הבה נסתכל. פסוק ל"ד. רש"י מתעכב על דיבור המתחיל "מתם". לא מתים עם צירי, מתם. וואס דאס? מה זה? מה זה "כל עיר מתם"? נשים וטף אני יודע מה זה. מה זה מתם? אומר רש"י: "מתם – אנשים". זה שם לוואי בלשון הקודש לאנשים. טוב, הבנתי. פתאום רש"י ממשיך: "בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון ביזה". למה? שהייתה חביבה עליהם הביזה ובוזזים איש לו. אך כשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והייתה בזויה בעיניהם הביזה, ומקרעים ומשליכים בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב. וכך נאמר איפה? במלחמת עוג, שעוד לא למדנו על זה, פרקים הבאים. שם כתוב "ושלל הערים בזונו לנו". למה הוא לא אומר בזזנו כמו פה? אז הוא אומר בזונו לשון ביזיון, שהיו בזים לכל הביזה. רש"י מסיים: כך נדרש בספרי פרשת וישב ישראל בשיטים. רש"י הזה תמוה ומלא קושיות. קודם כול, יש לנו כלל שרש"י משתדל לא לחזור פעמיים על משהו שהוא כבר הסביר פעם. הפירוש של המילה מתם כבר מצינו ברש"י בספר בראשית פרק ל"ד. מעניין, אותו פרק כמו פה ל"ד, פסוק ד'. פה זה פסוק ל"ד, שם זה פרק ל"ד. שם כתוב שיעקב אומר לבניו, "עכרתם אותי", על זה שהם, אה, הרגו את שכם, "ונאספו עליי כל העמים ואני מתי מספר". אז המילים "מתי מספר", אומר שם רש"י: אנשים מעט. אז כבר ראינו את הפירוש הזה שמתי זה אנשים. למה הוא צריך לחזור על זה עוד פעם? גם מעניין, אם זה אנשים, למה הפסוק כותב מתי? זה לשון נדירה לקרוא לגברים. תמיד אומרים

07:12 אנשים, נשים וטף, או הזכרים והטף. מתי? בסדר, נגיד שזה לגיטימי לקרוא לאנשים מתי, אבל למה הוא משנה פה דווקא לקרוא להם ככה? לא בכל מקום קוראים להם ככה. אז למה כאן הם נקראים כך? חוץ מזה, המבנה של הפירוש של רש"י ממש תמוה. הדיבור המתחיל הוא מתם. הוא מבאר את המילה מתם: אנשים. אוקיי, סגרנו. עכשיו הוא רוצה להסביר את ההבדל בין ביזת סיחון לביזת עוג. צריך לפתוח דיבור המתחיל חדש. הוא היה אמור לפתוח דיבור המתחיל חדש "בזזנו", זה הדיבור המתחיל, ואז על זה לפרש למה פה כתוב ככה ושם ככה. אבל גם המילה בזזנו לא כתובה בכלל בפסוק ל"ד. רש"י התחיל מתם בפסוק ל"ד. המילה בזזנו פה בסיחון כתובה בפסוק ל"ה. אז היה צריך להתחיל דיבור המתחיל חדש בפסוק ל"ה ולכתוב שם בזזנו, ולהלן הוא אומר בזונו, ולהסביר את ההבדל. אבל הוא אומר את זה ככה בהמשך, מיד אחרי המילה מתם, אנשים, הוא מתחיל "בביזת סיחון נאמר בזזנו". למה הוא מכניס את זה תחת הכותרת מתם? מעניין, אם אנחנו נסתכל בפסוק הבא, בפסוק שכתוב בזזנו אין שום שאלה. בזזנו, כולם יודעים מה זה. לקחנו שלל, זה נקרא בזזנו. כל הסתירה מתהווה ממה? מהפסוק שבא אחר כך, בביזת עוג. זה הרבה אחרי זה. עוד לא למדנו את זה בכלל. כשנגיע לסיפור של מלחמת עוג ושם יהיה כתוב בזונו לנו, שם המקום לשאול: מה קרה ששינית לבזונו? לאיך אמרת בזזנו? אבל כאן אין שאלה. בזזנו זו מילה רגילה. לקחנו ביזה. אז לא מבין למה כאן הוא שואל את זה. שאלה נוספת. גם התירוץ שרש"י עונה מוקשה. מדוע? מה הוא אומר? בביזת סיחון כתוב היו בוזזים איש לו.

10:16 אז אני מבין למה כתוב בזזנו לנו, כי לקחנו את הביזה לנו. אבל בביזת עוג אתה הרי אומר שהייתה בזויה בעיניהם והיו מקרעים ומשליכים אותה. אז היה צריך לכתוב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו. זהו. בלי להוסיף לנו, כי כשאני זורק אז זה לא לנו, זה לאשפה. אז מישהו רצה לטעון אולי מזה רש"י מוכיח, כי רש"י אומר שהם זרקו אמנם בהמה ובגדים, אבל כסף וזהב הם כן נטלו. אז אולי זה הכוונה של הפסוק בזונו לנו, מה לנו? כסף וזהב כן לקחו לנו. זה לא מסתבר שזה הפירוש. מדוע? כי בזונו הסביר מלשון ביזיון, הייתה בזויה בעיניהם. אז אותו חלק בביזה שהם בזו לו והשליכו לאשפה לא מתאים לומר עליו לנו, ואותו חלק בביזה שהם כן לקחו לנו, כסף וזהב, זה לא בזונו. לא ביזו את הכסף והזהב, לקחו את זה לעצמם. אז ממילא התשובה לא מסבירה את השאלה. בכלל מי שיודע בלשון הקודש יש הרבה פעלים שהם פעם כתובים בצורה קצרה ופעם בצורה ארוכה. למשל, וילנו זה אותו דבר כמו ויתלוננו. וירנו זה כמו וירננו. אז בזונו זה כמו בזזנו. זה לא קושיה גדולה שבשביל זה צריך. למה צריכים בכלל לנמק את זה? פעם הוא אומר בזזנו, פעם הוא אומר בזנו. זה דרכם של כתובים ככה. השאלה האחרונה היא הסיום של פירוש רש"י גם בסגנון מאוד נדיר. על פי רוב רש"י כותב רק כדאיתא בספרי. זהו. כאן הוא אומר כך נדרש בספרי פרשת, לא אומר בלק, פרשת וישב ישראל בשיטים. מין מראה מקום ממש מוזר. למה הוא שינה? אם הוא אומר בספרי אני אמצא את זה שמה. בהסבר אולי יש לומר בהקדם קושי כללי שיש כאן בכלל בכל

13:24 אריכות הסיפור של משה, בכל פרטי מלחמת סיחון ועוג. בשביל מה הוא מאריך בכל הפרטים האלה? והוא מכליל לא רק את המלחמה, לא רק את הניצחון, אלא גם את יחסם של לוחמי ישראל אל האוכלוסייה האזרחית שבערים ואל השלל. מעניין שבסיפור המקורי, מי שיקרא בפרשת חוקת, בפרשת מטות, שם מדובר על המלחמה עצמה. ספר על המלחמה. ספר על הניצחון. ספר על הערים שנכבשו. לא מוזכר שום דבר, לא על האוכלוסייה האזרחית ולא על הביזה. בשביל מה הוא אומר את זה? בשביל מה הוא חוזר על זה? בפרט שהם היו שם במלחמה עכשיו. זה עכשיו, זה עתה לפני הכניסה לארץ. מעניין. אותה דרשה של בזנו ובזזנו מופיעה גם בילקוט שמעוני. אבל שם לא מזכיר שום דבר לגנאי של בני ישראל. הוא רק אומר שמשה אמר את זה להודיע את הניסים הגדולים. איך הם התעשרו שמה בניסים גדולים. נשאלת השאלה, מילא אם היה מדבר על הניצחון, זה נס גדול שניצחו כאלה מלכים אדירים, כבשו את הערים שלהם. זה נס גדול. צריך לשבח ולהודות להשם. אבל איזה נס יש בזה שלאחר הניצחון השמידו את האוכלוסייה חסרת המגן? גם נשים וטף הרגו וגם בזזו אותם. שיינע מעשה? זה הנהגה לא רצויה כל כך. אז אני מנסה להציע רעיון כזה. היות ורש"י אומר בתחילת הספר שמשה דיבר לישראל דברי תוכחה ומוסר לפני שהוא נפטר מהם, אבל מפני כבודם של ישראל הוא אמר את דברי המוסר ברמז. יש מקום להניח, סביר לומר, שגם הפירוט הזה שכאן זה לא סתם דיווח של החדשות. הם הרי היו שם, הם יודעים כל מה שהיה וכל מה שהם עשו או לא עשו. יש כאן תוכחה מרומזת לבאי הארץ. בואו

16:20 נראה מהי התוכחה. הבה נעלה לחקירה האם סיחון ועוג שייכים לשבעת העמים או לא? על פניו מהלשון של הפסוק שסיחון ועוג מכונים תמיד מלכי האמורי, והאמורי זה אחד משבע האומות. אז משמע לכאורה שהם היו משבע האומות של ארץ כנען, ועליהם באמת חלה מצווה של לא תחיה כל נשמה. הרמב"ן מרגיש בזה והרמב"ן אומר על הפסוק "ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף." למה? שהיו מן האמורי ונצטוו בכך. לא תחיה כל נשמה. ולא זכיתי להבין את הפירוש שלו. אור החיים לא מסכים איתו. מי שמכיר את המפה של אותם אזורים, ארץ כנען המובטחת עם שבע האומות שעכשיו הם הולכים לקבל על ידי יהושע בן נון, זה הארץ שבין הים התיכון לירדן. זוהי הארץ המובטחת. עד כדי כך שהיו שבטים שרצו לקחת מעבר הירדן המזרחי, משה נזף בהם. אתם עוזבים את הארץ המובטחת? נכון, כתוב סיחון מלך האמורי. המקור שלו היה אמורי, אבל הארצות של סיחון ועוג היו מעבר לירדן. הם כבשו את מואב. עמון ומואב טהרו בסיחון. הוא כבש את ארצם. הוא היה השומר שלהם. אז קוראים להם מלכי האמורי כי הם עצמם היו אמוריים. אבל הארץ שאותה הם כבשו הייתה מעבר לירדן המזרחי. והאוכלוסייה שמה לא היו משבעת האומות. מפורש אומר כך אור החיים כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן השם לאברהם ולעולם לא באה בכלל מתנת שבע אומות שהגיע זמנם. ארץ עוג זה בכלל בבשן. זה לא בארץ המובטחת של שבע אומות. אז ממילא אם זה לא, אם העם שיושב שמה, התושבים, הם לא מבני האמורי, אז לא נצטוו עליהם לא תחיה כל נשמה. בואו נראה פסוקים מפורשים בדברים פרק כ'. כתוב שם כי תקרא

19:45 אל עיר להילחם עליה. צריכים לקרוא לה לשלום, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הזכרים. רק הנשים והטף והבהמה תבוז לך. אתה יכול לבזוז את זה. אבל לא להרוג נשים וטף. כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך, אשר לא מערי הגויים האלה הנה. שונה הדין בשבעה אומות: רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה. שבע האומות מעבר לירדן המערבי. שמה לא תחיה כל נשמה אם הם לא השלימו איתך. כן, אלא החרם תחרימם: החיתי והאמורי, הכנעני, הפריזי, החוי והיבוסי, כאשר ציווה ה' אלוקיך. והרמב"ם פוסק ככה במפורש. בהלכות מלכים פרק ו', הוא אומר: אם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות, עושים עמהם מלחמה והורגים כל הזכרים הגדולים ובוזזים ממונם וטפם. שימו לב, כל הזכרים הגדולים, לא את הטף, ואין הורגים אישה ולא קטן. שנאמר והנשים והטף, זה טף של זכרים. לא הורגים אותם. במה דברים אמורים, מסכם הרמב"ם, במלחמת הרשות שהיא עם שאר האומות. אבל שבעה עממים ועמלק שלא השלימו, אין מניחים מהם נשמה, שנאמר כן תעשה, רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה. אז יוצא שלפי פשוטו של מקרא, מה שישראל החרימו בארץ כנען כל עיר מתם והנשים והטף, נהגו שלא כשורה, אשר הם לא הוזהרו להורגם. והכי חמור זה מדוע הם הרגו גם את כל עיר מתם? מה אומר רש"י על המילה מתם? אנשים. רגע, אבל אנשים כן צריכים להרוג. זה בסדר. שאלנו קודם למה הפסוק משנה לקרוא לאנשים האלה מתם? הוא רומז בכך שהוא מדבר על אוכלוסייה של גברים זקנים וחלשים. והראיה, בסיפור שלו מספר משה: לא הייתה קריה אשר שגבה ממנו. לאחר המפלה של

22:47 כל הצבא של סיחון בשדה הקרב מחוץ לערים, לא נותר בתוך הקריה שום כוח צבאי לוחם. רק מי? נשים וטף ומתים, זה אנשים שהם על סף המוות. סיעודיים, לא לוחמים. נכון, הם זכרים, אבל הם לא מכוח צבאי לוחם ואותם הם הרגו. גם ההרג של נשים וטף שלא נצטוו, וגם האנשים שהם כבר בבחינת מתים. למה הרגתם אותם? והטיעון אליהם הוא מאוד חמור. למה? הרי אתם עתידים לעבור את הירדן. למה התורה אומרת ששבע אומות של כנען כן הורגים כל נשמה, אפילו הנשים והטף? אפשר להבין את זה. מדובר שלא השלימו. שימו לב, אם הם משלימים, משאירים אותם כמיעוטים שגרים בארץ. סוג ב'. אומר הרמב"ם, לא ישלטו עליהם לשום דבר, לא יתמנו לשום שררה והם יהיו עבדים ומשלמים מס. אם הם מוכנים לשבת תחתינו כאזרחים סוג ב', לא אומרים להשמיד אותם. אין לנו אינטרס בהשמדת בני אדם לשמה. הסיבה שאומרים שאם הם לא ישלימו ומתעקשים להישאר פה, התורה לא מרשה להשאיר אותם כפי שלמדנו בפרשת מסעי, שאם תשאיר אותם יש שתי בעיות. בעיה אחת דתית, שהם עלולים להחטיא אתכם בתרבות אלילית, ובעיה יותר חמורה, או לא, איך שמסתכלים על זה, בעיה ביטחונית. כי היות והם תושבי המקום והם נושלו מאדמתם, הם לעולם לא יסכימו לוותר על זכותם הלגיטימית. הם תמיד יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם, ובסוף הם יזרקו עליכם לבני חבלה. אז אם אתם רוצים לעזוב את המדינה, נותנים להם לעזוב. אם אתם רוצים להשלים ולחיות כאזרחים סוג ב', מרשים להם. אם לא, אין לי ברירה. אני לא יכול להשאיר גייס חמישי בארצנו. או שאני בעל הבית או שאתם בעל הבית. אז זה אפשר להבין. אבל משה רומז להם כאן

25:33 אתם נמצאים עכשיו בארץ סיחון ועוג. אתם לא הולכים להתיישב שם. אתם לחמתם את האמורי בגלל שהם הפריעו לעבור. אתם הרי תעברו את הירדן. אז מה אתם חוששים? שהטף הזה יגדל ויהפוך להיות חיילים נגדכם? הם הרי לא יהיו איתכם בכלל. הם לא מאיימים על ביטחונכם בעתיד. מה עם הנשים? הנשים לא, לא תעבורנה איתכם. הם לא יחטיאו אתכם אם תשאירו אותם פה. כן. מה אתם פוחדים מהזקנים החלושים, הסיעודיים האלה? הם הפחד שלכם? אין לכם שום תועלת בהריגתם. למה עשיתם את זה? מישהו שאל אותי, רק רגע, אבל שכחת שבסוף בני גד ובני ראובן ישבו בארץ סיחון ועוג. אז כל הפחדים שיש מהאוכלוסייה הנותרת תקפים. מאוד מעניין. הם לא יכולים לטעון ככה כי הם לא ידעו מזה בכלל. כל הסיפור עם בני גד ובני ראובן בא אחרי מלחמת סיחון ועוג. כשאז שהייתם שם לא הייתה שום מחשבה שזה יהיה אי פעם של עם ישראל. אז למה עשיתם את זה? בזה אפשר לענות גם עוד דבר: למה משה עכשיו מוכיח אותם? הרי מיד אחרי מלחמת סיחון היה אמור להוכיחם, ואז הם לא היו מתנהגים כך בעוג. התנהגו אותו דבר. זאת אומרת החטא כפול. אז אולי אפשר לומר שמשה רבנו לא אמר להם בשעתו כלום, למרות שהם מצידם לא היו צריכים לעשות את זה. אבל הוא שידע שכלפי שמיא גליא, שסוף כל סוף כן יגורו שם יהודים, אז הוא לא הפריע להם לעשות מה שהם עשו, אבל הם לא ידעו את זה. הם היו פושעים כשהם עשו את זה. עכשיו לאור זה יהיה מובן כל הסדר ברש"י. רש"י מתחיל את עיקר פירושו במילה מתם. הוא מסביר שזה אנשים. ואז נוצרת השאלה

28:24 מה פתאום דווקא פה הוא קורא לאנשים מתים? רומז לנו רש"י שמשה מעביר להם פה תוכחה מרומזת. למה החרמתם את החבר'ה האלה שהם כבר חצי מתים? ורש"י מסביר מיד מה ההשתלשלות מאכזריות מיותרת כזאת. איך אומרים היום? הכיבוש משחית. יש בזה משהו. אם לא הולכים לפי הוראות התורה, עצם הטיפול בהרוגים יכול להביא את האדם לכהות רגשית. אומר רש"י, האכזריות הזאת המיותרת הביאה לכך שהביזה הייתה חביבה עליהם, והם כל כך חביבה עד שהם בזזו לא רק כדי צורכם, אלא יותר גרוע מזה. במלחמה הבאה של עוג הם המשיכו. גם שם כתוב: "ונחרם את כל עיר מתם, הנשים והטף, רק הבהמה בזזנו לנו", אז שמה הם כבר לא רק היו רודפים אחרי הביזה, היו שבעים ומלאים עד שהם היו מקרעים ומשליכים בבל תשחית במקום. אתם לא רוצים את זה? אתם רוצים לקחת? תיקחו. אבל אם זה מיותר לכם, אתם זורקים את זה לפח. תשאירו את זה לאוכלוסייה האזרחית להחיות את נפשם לשלל, ואת העודפים של הבזיזה תנו להם למחייתם. מה השתלשל מכל זה? עם היותם עמוסי ביזה הם לא נטלו רק כסף וזהב. זאת אומרת שמלבד שבמלחמה הבאה עם עוג הם המשיכו שוב ביחסם האכזרי לחסל את האוכלוסייה שלא הצטרכו להורגה, הם עוד הוסיפו ללטוש עיניהם אל הנהנתנות הרכושנית המוגזמת. התדרדרות. מה היו המגמ-- התוצאות הנוראות של המידות המגונות האלה? גם אכזריות לחיי אדם, גם ונדליזם, השחתה לשמה וגם רכושנות חסרת מעצורים. זה גרם להם בהמשך להיכשל בבנות מדין. שזה אירוע שהתרחש אחרי מלחמת סיחון ועוג. זה ממשיך רש"י ורומז לכבודם של ישראל. כך נדרש בספרי. את הדרשה על בזונו ובזזנו יש גם בילקוט שמעוני, אבל שם הוא מדבר לשבח. שכל

31:44 ההבדל זה בא להראות את הנסים שהשם העשיר אותם, ורש"י בחר את הספרי ששם מדובר שמזה נגרם "וישב ישראל בשטים", ומה ההמשך? "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". מהדרשה של הספרי שם מובן איך הגיעו עם ישראל לשפל מוסרי שכזה ובאופן ציבורי. עשרים אלף הרוגים היו שם, היו עם בנות מדין. מפחיד! ללא בושה. מה כתוב שם בספרי? מדהים. ספרי אומר, ממש קושר את זה, מלחמת סיחון ועוג עם מה שקרה עם בנות מדין. אומר הספרי: "באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידו ונטלו כל מה שלהם." אני קצת מדלג. "אבל כשנתמלאו ישראל מן הביזה," התחילו מבזים את הביזה, "מקרעין ומשליכין, שלא היו מבקשים אלא כסף וזהב." מה אחר כך? "באו וישבו להם בשיטים, במקום השטות, וראו ישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל." אחרי המלחמה, ניצחון כזה, עשירות כזו, יוצאים לטייל, לראות נוף. "ומבקש ליקח חפץ" ואז הוא נכנס לשוק הזה של הזונות שמה, והם מוכרים כל מיני דברים. מציעים להם יין שעדיין לא נאסר יינם של גויים. "והיא מציעה לו יין והיין בוער בו והוא מבקש ממנה להישמע לו ואז היא מוציאה דפוס של פעור. רצונך שתישמע לך? השתחווה לזה." פלפולים. אז רואים מה כוחה של התנהגות לא מוסרית, איך היא משחיתה את המידות עד שמגיעים לשפל המוסרי הכי גדול. כל זה משה מרמז בעדינות. "ונחרם את כל עיר מתם." לפי זה אפשר היה להבין דבר מעניין: למה הפסוק שינה מבזזנו בביזת סיחון לבזונו בסיחון-- בביזת עוג. קודם הבנו ששמה זה היה בזוי בעיניהם. ושאלנו שאלה: אם זה היה בזוי, אז למה כתוב בזונו לנו? הם הרי לא לקחו לנו, הם זרקו את זה. ואילו הכסף

34:47 והזהב שהם כן לקחו, אז זה לא בזונו, הם לא בזו לכסף זהב. עכשיו זה מובן מאוד. כשהפסוק משנה לבזונו הוא לא מתכוון שהביזה הייתה בזויה. אז היה צריך לכתוב בזינו או ביזינו את השלל. כתוב בלשון מפעל: בזינו. אנחנו התבזינו. לשון ביזיון. קושיה חריפה. שיהודים הגיעו לשפל כזה. בזונו, אנחנו הפכנו להיות בזויים. אז זה עכשיו מובן כל הרש"י המוזר הזה. זה הכל הולך בשרשרת. המגמה של רש"י לא הייתה רק להסביר מילולית מה פירוש המילה מתים. הוא כבר פירש את זה בבראשית. מתי מספר, אומר שם רש"י, אנשים מעט. גם לא הייתה מגמתו רק להסביר את השינוי הלשוני. למה פה כתוב בזזנו ופה בזונו. בעיקר הוא רצה להסביר מה מסתתר מאחורי השינוי הזה. למה בכלל משה מספר את כל זה? רש"י מוציא כאילו מרמז דקדוקי, הוא מוציא מסר ערכי. שלמה משה ראה להאריך בפרטים שהם נראים כאלה שוליים שלא מגדילים את הנס. לכן הוא פתח בביאור המילה מתים, שמכרים או אנשים סיעודיים חלשים על סף המוות. למה הרגתם אותם? ולא זו בלבד, הם בזזו מעבר לצורכיהם בצורה ונדלית. התעשרות מוגזמת, ומזה הם באו לבייש את ישראל בשיטים. וזוהי כל המגמה שמשה מספר להם את זה באופן של תוכחה מרומזת. האמת היא שזה משתלב מאוד עם כל הרוח של משה בספר דברים. זו אזהרה לדור שנכנס לארץ. דרך אגב, אזהרה הועילה. מה שהוא עכשיו אמר להם. קודם אמרתי לכם שבמלחמת סיחון הוא לא אמר כלום, שתק כי לעתיד לבוא יהיו שם בארץ סיחון ועוג בני ישראל. אז הוא אמר להם את זה רק אחרי מלחמת סיחון ועוג. וזה הועיל שהם לחמו עם מדין. אז באמת הרגו רק את

37:52 האנשים, הנשים והטף לקחו בשבי ולא הרגו. זה שמשה כעס עליהם זה רק בגלל שהאנשים האלה החטיאו את ישראל. אז הוא כעס עליהם. "החייתם כל נקבה", "הן הנה היו לבני ישראל", אבל לא בעצם העניין שהנקבות חייבות מיתה מצד עצם היותן נקבות. אז רואים שזה עזר. זה הרוח בכל ספר דברים. אנחנו מוצאים בפרק ח'. אנחנו עכשיו דיברנו על פרק ב'. בפרק ח' כתוב שאתה נכנס לארץ, "ואכלת ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". אז הוא מזהיר: "והיה אם שכוח תשכח את השם אלוקיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם". שלא תחשוב שזה נגמר רק ב"ואכלת ושבעת ובתים טובים תבנה"; מהעודף נהנתנות הזאת והחומרנות תשתלשל אחר כך התנהגות בלתי מוסרית עד שמגיעים לאלילות ממש. וזה גורם אחרי זה כי "אבד תאבדון", זה עניין החורבן. את המסר הזה ראינו גם בתשעה באב. החורבן איום ונורא. כל כך הרבה הרוגים, כל כך הרבה קורבנות, כל כך הרבה ייסורים של רעב ושבי וכדומה. אני מחכה לשמוע איזה עבירות חמורות היו שם. שנאת חינם. קמצא ובר קמצא. זה רואים מסר כמה הנושא הזה של להיות מענטש זה חלק מעצמותה של היהדות. וכשאדם הוא לא בבחינת אדם, אז בסוף הוא עלול להגיע להתנהגות חייתית, לא רק מבחינה חברתית, גם מבחינה דתית. זה מביא אותנו להתעוררות, את עצמנו מבחינה מוסרית, מבחינה חברתית, מבחינת אהבת ישראל, שעל ידי אהבת חינם ייבנה בית המקדש במהרה בימינו. עוד השנה, בתשעה באב ובעשירי באב, שלא נצטרך לצום בעזרת השם. יהפך לששון ושמחה עם משיח צדקנו גם יחד.