משפטים: טטפות המדבר וטטפות - הארץ | הרב יחזקאל סופר

00:04 ערב טוב ולקראת שבת נחמו. ובשם כל אנ"ש מכאן שולח את תנחומינו למשפחת ליפש על הילקח בנם היקר, התמים שלום בער ליפש, בקשר למבצע תפילין. והיום אני רוצה להקדיש את השיעור שעוסק במצוות התפילין, שיחה של הרבי, לעילוי נשמתו, ושתהא נחמו נחמו. בפרשתנו, פרק ו', פסוק ו'. הפסוק הידוע מקריאת שמע: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ואז באה המצווה של התפילין: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". הרמב"ם בספר המצוות מונה את שתי המצוות של יד ושל ראש כשתי מצוות נפרדות. מצווה י"ב, מצווה י"ג. ונשאלת שאלה פשוטה: מה גרם לרמב"ם למנות שני חלקים של אותה מצווה? זה הרי אותם תפילין, אותו שם, אותן פרשיות, אותה מצווה שיש בה שני חלקים. למה למנות אותם כשתי מצוות נפרדות? לדוגמה, ארבעת המינים. לא מונים אותם כארבע מצוות. מצוות אתרוג, מצוות לולב. זו מצווה אחת שכוללת ארבעה מרכיבים. למה לא נגיד גם כאן ככה? מצווה אחת עם שני חלקים של יד ושל ראש. למה למנות אותם כשתי מצוות? מאוד תמוה. מעניין שבסימוכין, הרי בספר המצוות על כל מצווה הוא מביא סימוכין. אז הוא מביא את הסימוכין מפרשת ואתחנן. הוא אומר שציוונו להניח תפילין של ראש, והוא אמרו "והיו לטוטפות בין עיניך". הוא מוסיף: וכבר נכפל הציווי הזה במצווה זו ארבע פעמים. זה כבר כתוב בפרשת בא: "והיה לך לאות על ידך". אז למה הרמב"ם מביא סימוכין מפרשת ואתחנן? על פי רוב הוא מביא את הסימוכין מהפסוק הראשון בתורה שמדבר על המצווה הזאת. אז זה שתי שאלות על הרמב"ם. אבל זה רק היה הקדמה. הרבי לא מדבר

03:16 על זה בשיחה, אבל לאור השיחה של הרבי יובן גם הרמב"ם הזה. עכשיו הרבי מתעכב על רש"י בפרשה, ומי שיכול יחזיק את דף המקורות שאני מצרף לשיעור. יהיה יותר קל להבין על המילים. "וקשרתם לאות על ידך". מעתיק רש"י את כל ארבעת המילים הללו, והוא אומר: אלו תפילין שבזרוע. ממשיך בדיבור המתחיל השני: "והיו לטוטפות בין עיניך" — אלו תפילין שבראש. ועל שם מניין פרשיותיה נקראו טוטפות. זאת אומרת, הוא מסביר למה קוראים לזה שם מוזר ונדיר ביותר, טוטפות. אז הוא אומר, זה בלשונות זרים, לועזים. יש מדינה שנקראת כתפי, ושם איך אומרים שתיים? טט. יש מדינה שנקראת אפריקי, ושם שתיים זה פת. טט ופת, שתיים פלוס שתיים זה ארבע. רמז על שם מניין פרשיותיה, שיש ארבע פרשיות בתפילין, אז קראו טוטפות. עד כאן הרש"י. שואל הרבי שאלות פשוטו של מקרא. א', מה רש"י רוצה כאן לפרש? ממבט ראשון הוא רוצה לפרש במה מדובר פה, כי הרי הפסוק לא אומר את מה לקשור. אות, מהו האות? ממה הוא עשוי? לא כתוב. אז רש"י רוצה להגיד לבן חמש למקרא: דע לך שמדובר פה, אלו תפילין שבזרוע. והיו לטוטפות. מי יהיו? מה יהיו? אז הוא אומר: אלו תפילין שבראש. ככה בפשטות חושבים. שואל הרבי: מעניין. פסוק אחד לפני זה כתוב "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". מה עושים בשכבך ובקומך? קריאת שמע. שמה רש"י לא אומר "ודיברת בם" — קריאת שמע. למה? כי הוא סומך על כך שכל בן חמש למקרא יודע איזה טקסט צריכים למלל בשכבך ובקומך. קריאת שמע, מי לא יודע את זה? אז למה הוא לא סומך שהילד יודע שמה קושרים על היד ועל הראש, אפילו שהוא עדיין בן

06:14 חמש ואיננו קושר, אבל הוא רואה את האחים שלו, את האבא שלו בבית הכנסת. זה דבר פשוט. למה רש"י צריך להאריך כל כך? יותר מזה, שואל הרבי: רש"י כבר פירש את זה פעם אחת. איפה? בפרשת בא. אם תפתחו בספר שמות פרק י"ג פסוק ט"ז, כתוב שם: "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים". הבה נראה מה שם רש"י מפרש. אומר שם רש"י: "ולטוטפות בין עיניך". מה זה טוטפות? אומר רש"י: תפילין. לא אומר בראש, לא אומר בזרוע, תפילין. ומיד הוא ממשיך: למה זה נקרא טוטפות? "ועל שם שהם ארבעה בתים קרואים טוטפות. טט בכתפי שתיים ופת באפריקי שתיים". מעניין, שמה רש"י לא מסתפק בזה והוא מוסיף פירוש נוסף. "ומנחם פירשו", מנחם חיברו חיבור פה, שייך את זה מבחינה לשונית עם הפסוק "והטף אל דרום" או פסוק "אל תטיפו". לשון דיבור, כמו אחד שמטיף דרשות, כמו "ולזיכרון בין עיניך" האמורה בפרשה ראשונה. אז מה זה קשור לכאן? לשון הטפה. אז הוא אומר שהרואה אותם קשורים בין העיניים, מי שרואה את התפילין איך שהם קשורים בין העיניים, יזכור הנס, זה מעורר לזכור את הנס ולדבר בו. אז זאת אומרת המצווה הזאת גורמת להטיף ולדבר. לכן זה נקרא טוטפות. שני פירושים. שואל הרבי: כשאני לומד עכשיו את הפסוק הזה בפרשת ואתחנן, אז ממה נפשך? אם רש"י סומך על זיכרונו של התלמיד מפרשת בא, אז הוא כבר פירש לו במה מדובר. תפילין הוא אמר. הוא גם פירש לו את הרמז מה זה טט ופת שמרמז ארבע. אלא מה, אפשר לומר שמפרשת שמות עד כאן יכול להיות שהתלמיד קצת שכח. צריכים לעורר את זיכרונו. אז הוא אומר

09:16 אם ככה, אז מדוע משתמט רש"י מלחזור גם על הפירוש השני של מנחם בן סרוק, אם שם היה צורך בפירוש הזה של מלשון דיבור, הטפה, שהרואה אותם ידבר בנס? למה כאן אפשר בלי זה? אלא מה יגידו אחרים? הוא קיצר. כשאומרים פעם שנייה אז הוא מקצר. אומר הרבי: הוא לא רק קיצר. אנחנו נראה שיש גם שינויים בין הלשון של רש"י בשתי הפרשות. הבה נראה. הנה, בוא נראה את ההבדלים. פרשת בא, רש"י מביא פירוש שני של מנחם בן סרוק. פרשת ואתחנן, מסתפק רק בחזרה מילולית על הפירוש הראשון. בפרשת בא סתם רש"י ואומר תפילין, וכאן הוא אומר אלו תפילין שבזרוע, אלו תפילין שבראש. אבל יש עוד הבדלים. בפרשת בא, כשהוא מסביר למה טוטפות זה ארבע, אומר רש"י: על שם שהם ארבעה בתים קרויים טוטפות, ואילו כאן הוא אומר: על שם מניין פרשיותיהם נקראו טוטפות. מה ההבדל? זאת אומרת שבבא הוא מפרש שהטוטפות ארבע הולך על מה? על הבתים. ובואתחנן הוא אומר שטוטפות, שפירושו ארבע, הולך על הפרשיות. למה? להפך היה צריך להיות. יותר סביר, מאחר שהביטוי טוטפות מוזכר בתורה רק בהקשר לשל ראש, ביד לא כתוב וקשרתם לטוטפות על ידך. בכל המקומות שכתוב טוטפות זה רק בשל ראש. סביר להניח שהמספר ארבע שמרומז בטוטפות שייך רק בתפילין של ראש ולא שייך בתפילין של יד. אז יותר סביר היה להניח על שם ארבעה בתים. למה? כי אם אתה מדבר על פרשיות, בשל יד יש רק בית אחד, אז אני מבין למה לא כתוב שם טוטפות. אבל בואתחנן, כשהוא מדבר על מניין פרשיותיהם, פרשיות יש גם בשל יד ארבע. אולי נבאר קצת לאלה שלא מכירים, אותן ארבע פרשיות מופיעות

12:36 גם בשל יד וגם בשל ראש. אז בשל יד הן מופיעות על גליל אחד כמו פילם. מגילה אחת ארוכה ועליה ארבע קטעים, ובשל ראש הם מחולקים לתאים. בתוך ארבעת הבתים יש מבפנים ארבעה תאים. אז אם אתה כבר מדבר על פרשיות, פרשיות יש גם בשל יד ארבע. אז למה אתה אומר על שם מניין פרשיותיהם? אם זה על שם מניין פרשיותיהם, היה צריך להיות כתוב בפסוק וקשרתם לטוטפות על ידיך. אז כדי להסביר את זה, מעלה הרבי רעיון מעניין. לפני זה עוד שאלה. כשרש"י מעתיק בפרשת ואתחנן את הדיבור המתחיל, הוא מעתיק "וקשרתם לאות על ידיך". הרי הוא מסביר רק מה מדובר, ככה חשבנו. הוא מסביר במה מדובר, בתפילין של יד. זה הולך על המילה אות. אז היה צריך להעתיק לאות. מי זה האות? תפילין של הזרוע. ואחרי זה היה צריך להעתיק לטוטפות, זה תפילין של הראש. למה הוא מעתיק גם "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך"? הרי הוא לא מסביר מה זה וקשרתם ומה זה והיו. כל השאלות האלה הרבי פותר אותן בביאור מעניין מאוד. הכל זה על בסיס ההבדלים הלשוניים בפסוק עצמו. הבה נראה. בפרשת בא, שם הביטוי של הפסוק הוא "והיה לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך". והיה. מי היה? התפילין? והיו. מי זה והיה לך לאות על ידך? אומר שם רש"י: והיה הסיפור של יציאת מצרים. הסיפור הזה הוא יהיה לטוטפות בין עיניך. אז שם רש"י מסביר טוטפות, כוונה ארבעה בתים. למה הוא לא מסביר שם פרשיות? כי פרשיות, אין ארבע פרשיות שמדברות על יציאת מצרים. אם הנושא בפסוק, והיה מי? הסיפור של יציאת מצרים, הוא מופיע רק בקדש והיה כי יביאך. לא מופיע בכלל

15:46 בשמע והיה אם שמוע, לא מוזכר יציאת מצרים. אז אם אני אומר שהעניין של יציאת מצרים הוא יהיה לטוטפות, לארבע, לארבע מה? פרשיות. אין ארבע פרשיות על יציאת מצרים, אז שם היה צריך רש"י להגיד לארבעה בתים. מה שאין כן בפרשת ואתחנן. פה כתוב והיו, לשון רבים. מי הם אלה שהיו? מיד אומר הרבי: "והיו הדברים האלה". מי זה הדברים האלה? הפרשיות הללו שאני מצווה אותך. אז פה מה אני אגיד? ארבעה בתים זה לא מסתדר. והיו הפרשיות, למה הם יהיו? הם יהפכו להיות ארבעה בתים. איך פרשיות יהפכו לבתים? אז לכן בלית ברירה אומר פה רש"י: והיו טוטפות על שם מניין פרשיותיהם. והיו הדברים האלה, זה הפרשיות, הפרקים האלה, הטקסטים האלה שעכשיו אני נותן לך, שמע והיה אם שמוע, קדש והיה כי יביאך, אלה יהיו לארבע. מה ארבע פרשיות? עוד הבדל אומר הרבי בין פרשת בא לפרשת ואתחנן. בפרשת בא, אומר הרבי, רש"י לא יכול היה לפרש שם שטוטפות הולך על שם ארבע פרשיות. וזאת למה? כי אם נגיד שבפרשת בא, ביציאת מצרים, הוא ציווה אותם להניח ארבע פרשיות, אני מקווה שאתם יודעים שעד שנת הארבעים ספר דברים, פרשת שמע והיה אם שמוע לא נאמרו בכלל. אז איך אפשר היה לכתוב פרשיות שעוד לא נאמרו? לא היו קיימות הפרשיות האלה. ואז ניאלץ לומר שמאחר והקדוש ברוך הוא ציווה להניח ארבע פרשיות, אין לך, אל תניח. ואז יצא מזה שבמשך ארבעים שנה במדבר בני ישראל לא הניחו תפילין. למה? כי הוא ציווה אותם. בפרשת בא הוא ציווה אותם להניח את התפילין. "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך". והתפילין זה לא מצווה התלויה בארץ. אז למה שהם לא יעשו את

18:41 זה במדבר? איך הם יעשו? אבל אין להם ארבע פרשיות. אומר הרבי, ולכן שם רש"י אומר: אתה יודע מה זה טוטפות? כן. ארבע. מה ארבע? ארבעה בתים. ארבעה בתים היה להם שם. פרשיות היו רק שתיים. אז איך הם הניחו? אומר הרבי חידוש עצום: כדי לחדש שהיהודים במשך כל ארבעים שנותם במדבר הם הניחו תפילין, אבל לא היו עדיין ארבע פרשיות. אז הוא אומר: אבל ארבעה בתים היו. מה הם יעשו עם הפרשיות? אומר הרבי, הם הניחו תפילין עם שני בתים ריקים ושני בתים ממולאים. בשניים מארבעת הבתים היה כתוב קדש והיה כי יביאך, ואילו המקומות של שמע והיה אם שמוע, שעדיין לא נאמרו, נשארו ריקים. הוא אמר טוטפות על הבתים. לא חייב אותך ארבע פרשיות. אבל כאן תצוץ שאלה. אחרי פירוש יפה כזה של רש"י נשאר משהו חסר. אם אמנם אז היו רק שתי פרשיות והבתים הם כמובן עשויים בשביל לאחסן בתוכם פרשיות, אז למה ציוותה התורה כבר אז לשים ארבעה בתים? אם התורה הייתה אומרת אז לשים שני בתים ובשנת הארבעים הייתה מוסיפה עוד שני בתים, ניחא. אבל כבר ביציאת מצרים הוא אמר טוטפות, ארבע. טט ופת, ארבעה בתים, ופרשיות יש רק שתיים. נשאלת שאלה: למה השם ציווה לעשות עוד שני בתים ריקים? מה התועלת שבהם? אומר הרבי, לכן נאלץ רש"י שם להוסיף את פירושו של מנחם להשלים את הרעיון הזה. מה, מה, מה עוזר פירוש מנחם? הוא אומר שהרואה אותם... את מי? את הבתים. לא של יד, של יד לא רואים, תחת השרוול. הרואה אותם, את הארבעה בתים שבראש, הוא ייזכר בנס, יזכור הנס וידבר בו. מה זאת אומרת? לגבי הרואה אותם מבחוץ לא משנה לו עכשיו אם הבתים ממולאים עם

21:41 פרשיות או לא. עצם המבנה של ארבעה בתים יותר מרשים ממבנה של שני בתים, כמו אנדרטה. אפשר לעשות אנדרטה עם עמוד אחד. אפשר לעשות אנדרטה עם יותר מרכיבים, זה יותר מרשים. אם אפשר להוסיף משהו שלא כתוב בשיחה, שהמספר ארבע גם כן מזכיר את יציאת מצרים. למה? כי נגד ארבע לשונות של גאולה, ארבעת הבנים, ארבע כוסות, ארבע קושיות. אז מובן שאם יש בתים ארבעה ושם יש את הנס, "והיה לך", הסיפור של יציאת מצרים בתוך מבנה של ארבע, זה מרשים את הרואה והוא מספר בו יותר מאשר היה מרשים רק עם שניים. אז זאת אומרת שהפירוש של מנחם בא להשלים את השאלה עם שני בתים ריקים: מי צריך אותם? אז החידוש של מנחם הוא שהבתים משמשים לא רק כאחסון לפרשיות, עצם הבתים עצמם שרואים אותם מבחוץ מזכירים את הנס של יציאת מצרים וגורמים לאנשים לדבר בו. אז ממילא מובן עכשיו למה רש"י שם נאלץ לפרש גם את הפירוש של מנחם. עכשיו יש עוד שינוי לשוני שלא מבחינים בו עד שהרבי פותח את עינינו. שינוי בתחביר של הפסוק בפרשת בא והפסוק בפרשת ואתחנן. בפרשת בא... בואו נראה את זה, שיתוף מסך. לא, אין לנו. בפרשת בא כתוב שם ככה: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך". אותו "והיה", אותה הוויה תהיה גם לאות על ידך, וביחד עם זה לזיכרון בין עיניך. הוויה אחת משותפת לשניהן. מה זה אומר מבחינה עניינית? ששל יד ושל ראש מהווים הוויה אחת. כמו ששאלנו בתחילת השיחה על הרמב"ם, למה הוא מחלק את זה לשתי מצוות? זה אותה מצווה שיש בה חלק שביד וחלק שבראש. כך באמת משתמע מפרשת בא: "והיה", אותו הוויה יהיה לאות

24:51 על ידך ולזיכרון בין עיניך ביחד. מה שאין כן בפרשת ואתחנן, שם הפסוק מחלק אותם לשניים. "וקשרתם לאות על ידיך", לא כתוב "ולטוטפות בין עיניך". אותה קשירה גם ביד וגם בראש. הוא אומר: "וקשרתם לאות על ידיך". עוד, עוד דבר: "והיו לטוטפות בין עיניך". אז מחדש הרבי חידוש מדהים. מה שרש"י אומר "אלו תפילין שבזרוע ואלו תפילין שבראש", הוא לא בא לספר לילד במה מדובר. א', הוא כבר אמר את זה פעם. טוטפות, תפילין. ב', הילד יודע מה שמים על היד ועל הראש, תפילין. הוא בא להגיד חידוש, ולכן הוא העתיק גם את המילים "וקשרתם" ו"היו". שים לב, אומר רש"י לתלמיד, הפסוק שובר את התחביר לשניים. "וקשרתם לאות על ידיך" זה דבר אחד. אלו תפילין שבזרוע זה בפני עצמו, "והיה... והיו לטוטפות בין עיניך", אלו תפילין שבראש בפני עצמם. זאת אומרת התחביר של הפסוק עצמו מלמדני שיש פה שתי מצוות נפרדות. על פי זה הרבי מסביר גם עוד שאלה ששאלנו. למה רש"י צריך לחזור פעמיים? מה זה טוטפות? טט בכתפי שתיים, פת באפריקי שתיים. אמרת את זה כבר. טוב, אמרנו ששם מדובר על בתים, ואילו פה מדובר על הפרשיות. זה רק ההבדל מי הם הארבעה, הבתים או הפרשיות. אבל עצם המושג שטט פלוס פת פירושו ארבע, זה כבר אמרת לי. טט בכתפי, פת באפריקי. למה לחזור על זה שנית? אני כבר יודע את החשבון. אומר הרבי רעיון מדהים. אף אחד לא שואל את עצמו למה התורה צריכה לרמוז לי את הארבע בשתי שפות שונות. למה לא יכולה התורה לכתוב "והיו לארבעה בין עיניך"? למה שתי שפות שונות? יותר מזה, אתה רוצה שפה זרה? משום מה. אז תגיד באפריקי ארבע אומרים

27:48 טה טה טה. מה זה משנה? תגיד ככה, כמה-- איך אומרים ארבע באפריקי או איך אומרים ארבע בכתפי. אבל למה הוא לוקח משפת כתפי מילה, שתיים, ומשפת אפריקי מילה, שתיים? זה סיבוך שלם. לא רק שזה לא עברית, שפה זרה, זה שתי שפות זרות ובכל אחת מהן שתיים. תגיד באחת מהן ארבע. אומר הרבי, יש פה רמז מדהים. זה שהתורה חילקה את זה לשני סוגי שניים, זה אפריקי וזה כתפי, זה מראה שכל זוג פה הוא סוג בפני עצמו. אל תשווה את הזוג הזה לזוג הזה. והדבר הזה, שכל זוג בפני עצמו, יש לו משמעות כפולה גם בפרשת בא ועוד פעם בפרשת ואתחנן. בוא נראה. פרשת בא, מה אמר רש"י? שהטוטפות על שם שהם ארבעה בתים, כי עדיין לא היו ארבע פרשיות. זה ארבעה בתים. בוא נראה. יש הבדל בין זוג בתים ועוד זוג בתים? כן. שני בתים מלאים ושני בתים ריקים. אז אני לא יכול להגיד ארבע, כי זה לא סדרה אחת של ארבע. זה שניים מלאים ושניים ריקים. טט ופת. אבל כשמגיעים לפרשת ואתחנן, פה כבר כל ארבעת הבתים מלאים. אז בבתים אין כבר עכשיו הבדל בין השתיים האלה לשתיים האלה. שניהם מלאים. פה אומר רש"י על שם הפרשיות. הפרשיות, נכון שהן ארבעה, אבל הן שתי קבוצות, שני זוגות של פרשיות. במה זה מתבטא? שתי פרשיות יש בהם עניין יציאת מצרים: קדש והיה כי יביאך. שתי פרשיות האחרות, שמע והיה אם שמוע, אין בהם שום זכר ליציאת מצרים. עוד הבדל: שתי פרשיות, קדש והיה כי יביאך, נאמרו קודם מתן תורה, ושתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, נאמרו לאחר מתן תורה. אז נוציא עכשיו באופן כללי מה התחדש לנו

30:43 ברש"י הזה. זה שרש"י אומר ״אלו תפילין שבזרוע״ ו״אלו תפילין שבראש״, הוא מראה לנו שהפסוק עצמו שבר אותם לשתי הוויות. לא כמו בפרשת בא, ״והיה״, אותה הוויה לאות על ידך ולהיות לטוטפות בין עיניך. לא. ״וקשרתם לאות על ידך״ — אלו תפילין שבזרוע; ״והיו לטוטפות בין עיניך״ — אלו תפילין שבראש. אז זאת אומרת שכאן התורה גילתה שזה שתי מצוות נפרדות. זה יובן מאוד, יומתק. לא רק שהרמב"ם חילק את זה לשתי מצוות, אלא מאיפה הסימוכין שלו? מפרשת ואתחנן דווקא. שאלנו קודם למה לא הביא מבא? זה כתוב בתורה קודם. מפרשת בא, להיפך, זה הוכח במפורש שמצווה אחת, והוא רצה להוכיח שבסוף ארבעים שנה קבעה התורה שמדובר פה בשתי מצוות. איפה ההוכחה? רק בואתחנן, כי שם כתוב ״וקשרתם״ ו״והיו״, שתי הוויות שונות. מה עדיין נשאר קשה? בפרשת ואתחנן אומר רש"י שטט בכתפי, פת באפריקי, שזה ארבע, זה הולך על שם מניין פרשיותיהם. כאן נשאלת שאלה. אם אתה רוצה לחדש לי שמדובר בשתי מצוות נפרדות, אז למה דווקא בפרשת ואתחנן אתה אומר לי את זה? כי אם בפרשת ואתחנן אתה אומר שמדובר על הפרשיות, הפרשיות כמה יש בפרשת ואתחנן? ארבע. גם ביד וגם בראש. אבל בפסוק כתוב המילה טוטפות רק ביחס לתפילין של ראש. אף פעם לא כתוב טוטפות ביחס לתפילין של יד. אז אם היית אומר שמדובר בארבעה בתים, אני מבין למה זה רק בראש, כי ביד יש בית אחד. איך אפשר לקרוא לו טט פת? רק בית אחד. אבל אם אתה אומר בפרשת ואתחנן שכאן הכוונה ארבע, איזה ארבע? פרשיות. פרשיות רק בראש יש ארבע? גם ביד יש ארבע פרשיות. הן נמצאות בחלל אחד, אבל הפרשיות הן ארבע. היה

33:55 לרבי חידוש נפלא. יש עוד הבדל שראינו קודם בין הנוסח כאן ברש"י ושם. בפרשת בא, כשהוא מסביר טוטפות, הוא אומר ״על שם שהם ארבעה בתים״. בפרשת ואתחנן הוא לא אומר ״על שם שהם ארבע פרשיות״, אלא אומר ״על שם מניין פרשיותיהם״. למה בבא הוא לא אמר ״על שם מניין בתיהם״? מחדש הרבי חידוש מעניין. מה ההבדל בין של יד לשל ראש? בשל יד המספר ארבע לא נוגע. אין הקפדה שיהיה דווקא ארבע, כי לא כתוב טוטפות בשל יד, לא כתוב טוטפות. לא חייב להיות ארבע עקרונית. והראיה, ארבעים שנה הם הניחו תפילין עם שתי פרשיות. לא היה ארבע. מה שאין כן בתפילין של ראש. רגע, אז למה היום יש ארבע בתפילין של יד? תפילין של יד, יש רק הקפדה שכל הפרשיות שמדברות על מצוות תפילין תופענה בתוך התפילין של יד. מספרן לא חשוב. אז בפרשת בא היו שתי פרשיות, אז שיהיה שתיים. כשיהיו ארבע פרשיות, אם יהיו חמש, תכניס חמש. המספר ארבע לא חשוב. יצא ככה שבתורה זה מוזכר ארבע פעמים, אז כל הפרקים שמוזכר שם תפילין אני מכניס בתפילין של יד. בשל ראש, אומר הרבי, ההקפדה היא על המניין ארבע. היות והתורה אמרה את המילה טוטפות, טט פת, דווקא בשל ראש, היא רצתה לרמוז בזה שבראש לא חשוב כמה, צריך להיות ארבע. והראיה, שגם כשארבע פרשיות לא היו, ארבעה בתים כן היו, כי כתוב טט פת. אז בכל מקרה המספר ארבע חייב להופיע בשל ראש. אז לכן הוא אומר לא ״על שם שהם ארבע פרשיות״ אלא ״על שם מניין פרשיות״. פה המניין חשוב. מה שאין כן בשל יד, מניין פרשיותיהן לא חשוב. למה יש ארבע? כי זה

36:35 הפרשיות שיש בתורה. אם היה שתיים הייתי שם שתיים, ושל ראש חייב להיות המספר ארבע, טט פת. אז או שזה ארבע בתים או שזה ארבע פרשיות, שדווקא ארבע פרשיות. לכן אני אומר על שם מניין פרשיות. לבב אל לב. עד כאן הפירוש של הרבי בפשוטו של רש"י. עד כאן. הרבי נכנס קצת לעניין עמוק יותר. למה באמת התורה שינתה את האופי של מצוות התפילין, שבזמן יציאת מצרים בפרשת בא התורה התייחסה לשני חלקי המצווה כמצווה אחת, של יד ושל ראש מצווה אחת. פתאום בשנת הארבעים חל שינוי, והקדוש ברוך הוא הכניס סעיף חדש, שזה שתי מצוות נפרדות. מה נשתנה? והרבי, רעיון מדהים. על מצוות תפילין נאמרו בחז"ל שתי סגולות, והרבי תמיד הזכיר את זה לגבי מבצע תפילין. חד, מה שכתוב בגמרא ברכות ו' עמוד א'. כתוב: ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אומר רבי אליעזר הגדול, איפה הם רואים את שם ה' נקרא עליך? כתוב לך על המצח. אז הוא אומר: אלו תפילין שבראש. רואים את התפילין שבראש. תפילין של יד לא רואים, מכוסים בשרוול. תפילין שבראש רואים אותם, ויראו ממך. זה סגולה להטלת אימה על אויבי ישראל. ככה תמיד הרבי אמר כשהוא דיבר על מבצע תפילין, שזה מטיל אימה ופחד על אויבי ישראל. אבל הוא הביא גם אז עוד מקור בחז"ל. יש מרבינו הרא"ש, יש לו חיבורים שנקראים הלכות קטנות. בהלכות קטנות של הרא"ש, לגבי הלכות תפילין, הוא כותב שם כך, וזה הלשון: שבזכות קיום מצוות תפילין ותיקונם, שהם יהיו מתוקנים כראוי, יתקיים באנשי המלחמה "וטרף זרוע אף קודקוד". פסוק שכתוב בשבט גד, שהם היו הקומנדו שנכנסו ראשונים

39:43 לארץ. דרך אגב, הם מרומזים גם בתפילין. על של ראש יש מצד אחד שי"ן של גימ"ל ראשים, מצד שני שי"ן של דל"ת ראשים. גימ"ל דל"ת זה גד. מה כתוב אצלו, השבח של גד? "וטרף זרוע אף קודקוד". והרבי, מה ההבדל בין שתי הסגולות הללו? הרי זה דבר פשוט. ההבדל הוא איזה השפעה יש לתפילין על אומות העולם ביחס לביטחון ישראל. בפסוק "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אומרים שם חז"ל שמי גורם את ה"ויראו ממך", השל יד או השל ראש? של ראש. יראו. את השל ראש רואים. ואז מה זה גורם? "ויראו ממך". נו, אז איך תילחמו איתם? לא יצטרכו להילחם. זה ייתן להם כזו הרתעה שהם בכלל לא יחלמו להילחם עם יהודים. לא יצטרכו מלחמה בכלל. מתי נאמר הפסוק הזה? פרשת בא. פרשת בא, אמרנו ששמה הם היו מצווה אחת, אבל מי הייתה העיקרית? של ראש. "ויראו ממך". אז מה צריך את של יד? של יד, חז"ל אומרים, זה רק תמיכה לשל ראש. כי כל זמן שבין עיניך צריך שיהיו שניים. אי אפשר להניח של ראש בלי של יד. נתתי על זה משל. זה כמו שחייל עומד מאחורי חומה בעזה והוא מחזיק מעל החומה מקלע שמפחיד את האויב. אבל אי אפשר להחזיק את המקלע באוויר. צריך חצובה. אז יש חצובה שעליה יושב המקלע. אבל מי מאיים עליהם? לא החצובה. המקלע. התפילין של יד הם רק היכי תימצי שאני אוכל להניח של ראש. אבל מי מקרין את האימה ופחד על האויבים? "כי שם ה' נקרא עליך", תפילין של ראש, "ויראו ממך", ולא יצטרכו מלחמה. זה כתוב בפרשת בא. פרשת בא, אומר הרבי, התוכנית הייתה שמשה רבנו מכניס אותנו לארץ. פני

42:45 משה כחמה. חמה זה למעלה מהטבע. אם משה היה מכניס אותנו לארץ, הכל היה באופן ניסי. היו בורחים מפנינו. לא היינו צריכים בכלל למלחמה. גם מופיע ברש"י בפרשתנו שאם היו זוכים לא היו צריכים כלי זין. זה בזמן משה. אז לכן שמה מתאימה הסגולה הזאת. והרבי, אבל מה נשתנה בפרשת ואתחנן? אחרי שמשה כבר מספר שהוא התחנן תקט"ו תפילות ולא נתקבלו תפילותיו והוא לא נכנס לארץ, אז משה מת ויהושע מכניס. ואם פני משה כחמה, שזה למעלה מהטבע, פני יהושע כלבנה. בזמן יהושע גם ינצחו, אבל ינצחו בצורה מלחמה טבעית ויצטרכו להילחם ולטרוף. וכשצריכים לטרוף, אז ידוע לכל אלה שמבינים בתורת הלחימה, שכשאני נלחם יש הזרוע הצבאית ויש המוח המארגן, המתכנן. כאן מבטיח לנו הפסוק שלא רק שנטרוף את הזרוע הצבאית, אלא גם נעשה חיסול ממוקד לקודקוד המתכנן. ובזכות מי יהיו שני החלקים האלה? אז הוא אומר, בזכות התפילין שבזרוע, "וטרף זרוע". בזכות התפילין שבקודקוד יהיה את ה"אף קודקוד". אז לכן הוזקקה התורה כאן להפוך את זה לשתי מצוות נפרדות שכל אחת פועלת פעולה שונה. זה בזמן שיהושע מכניס. אז בזה גם מובן למה הרמב"ם, כשהוא מדבר על זה כשתי מצוות, יש שמה עוד שאלה שכולם שואלים. הרמב"ם מונה מצווה ראשונה, מצווה י"ב, הוא מונה שציוונו להניח תפילין של ראש. מצווה י"ג, שציוונו להניח תפילין של יד. למה הוא מקדים את של ראש לשל יד? אז היו כל מיני סברות שמפרשים להסביר את זה. הרבי מסביר את זה באחת משיחותיו, לא בשיחה הזו, בצורה מאוד פשוטה. אחד ההבדלים בין של יד לשל ראש: בשל יד המצווה היא לקשור. קשרתי, קיימתי את המצווה. גם אם אני אוריד אותה עכשיו,

45:58 המצווה כבר קוימה. אז אם אני משאיר אותה קשורה על היד, אני לא מקיים עוד מצווה כל הזמן, רק בשעת הקשירה. בתפילין של ראש כתוב "והיו לטוטפות בין עיניך". שמה כל רגע שהתפילין של ראש נמצאים בראש זה מצווה. אז הרבי אומר: יוצא ששל ראש נקרא תדיר ושל יד שאינו תדיר. תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. אפשר להגיד גם עוד רעיון. ידוע ששל יד ושל ראש זה מרמז על נעשה ונשמע. אז בהתחלה, לפני מתן תורה, כשעומדים לקבל את התורה, צריכים קודם לעשות. "והיה לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך". קודם נעשה, ומהנעשה נבוא לנשמע. אחרי מתן תורה, ספר דברים, שהוא ספר של עיקרי האמונה, וגם הרמב"ם אומר את הדברים האלה, שהוא מקדים את השל ראש, אומר את זה בחלק של ספר אהבה. לפי הרמב"ם אהבה באה לא ממעשים. לא כפי השיטה "אחר המעשים יימשכו הלבבות". זה הקדמה. זה למתחילים. אבל אחר כך, לפני שהוא נכנס לארץ, הוא מדבר איתם את כל עיקרי האמונה. שם יש פסוק שאומר "ושמענו ועשינו". ושמענו זה אמונה וסודות. התבוננות של הראש קודמת, מהראש יורד ללב, שהזרוע היא כנגד הלב, ומשם נהיה אהבת השם ויראת השם. אז מכאן אנחנו רואים את הדיוק המופלא ברש"י ואת ההתאמה לתקופות. איך שבתקופה של משה, שהכל היה אמור להיות דרך ניסית, זה היה מספיק השל ראש כשהוא נתמך בשל יד. לא צריך של יד בפני עצמו. אין "וטרף זרוע", לא טורפים אף אחד. "ויראו ממך", הם בורחים ומסתלקים עוד לפני שאנחנו מגיעים. הם מפנים. ואילו זכינו ונכנסנו על ידי משה. אבל עכשיו, כשנכנסים על ידי יהושע, פה צריך מלחמה ומאבק. מאבק יש את החלק, הזרוע המעשית, ויש את

49:00 הקודקוד, ואת שניהם צריכים לטרוף. מי שיעיין שם בשיחה של הרבי בחלק ט' בפרשת ואתחנן, השיחה הנפלאה הזאת, שמאריך שמה ביינה של תורה, שאין לנו זמן עכשיו להרחיב. והנקודה היא שגם בנפש ככה. יש שני סוגי עבודת השם. לפעמים יהודי מאיר את אור החכמה שבנפש, ואז ממילא נפש הבהמית, אינני רוצה לי היס ניפלא. הוא בורח מכל דבר עבירה והוא בכלל לא, לא מסכים, לא יכול להפריע בכלל מרוב הגילוי המופלא של כוח החכמה, שזה כנגד משה רבנו. אבל התכלית היא, מעניין. ברגע הראשון נשמע שיהושע זה חלש יותר. הרבי אומר: אם הם בורחים ממך, אז מצד אחד זה יופי, זה הלך בלי מלחמה. אבל לא כיסחת את האויב, הוא עדיין קיים. מחר הוא יבוא עם הגבעונים בחזרה. מה שאין כן אם אתה יוצר מגע איתו, אתה חותר למגע ואתה מחסל את הזרוע, שזה הלבושים המעשיים של נפש הבהמית, מחשבה, דיבור, מעשה. וגם טורף את הקודקוד, את התאוות ואת המוחין של הנפש הבהמית, אז אתה מחסל אותו לגמרי וכובש את הארץ עד שמגיעים לעניין של משיח צדקנו. ואז יהיה "הקיצו ורננו שוכני עפר", וכל אלה שהיום מתאבלים עליהם נזכה לראות אותם בחזרה ולהתנחם ולהגיד "אודך השם כי אנפת בי", "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".