הרב פרץ חן | הרב שראה את כלי המקדש האבודים

00:00 בשנת תרפ"ט, אלף תשע מאות עשרים ותשע, המלך עמנואל ויטוריו השלישי, מלך איטליה, עורך ביקור מיוחד, ביקור מלכותי בטריפולי בלוב, ושם, כחלק מהביקור, הולך המלך לבקר את הקהילה היהודית ואת בית הכנסת המפואר שבעיר, אחד מתוך כמה עשרות בתי כנסת שהיו אז בטריפולי, ושם בבית הכנסת מקבלים אותו בצורה יפה. הרב עולה על הבימה, פותחים את ארון הקודש, המלך רואה את ספרי התורה המהודרים, ושם מקבל את פניו רב הקהילה המבוגר, הרב יצחק חי בוקובזה, יהודי כבר בגיל שמונים, שמקבל את פני המלך בצורה מאוד מאוד יפה, והמלך התרשם עמוקות מדמותו של, של הרב. אומר המלך לרב, "אני מאוד מאוד אשמח אם הרב יכבד אותי ויגיע לאיטליה, כי הבת שלי מתחתנת עוד מעט". אומר הרב למלך, "אבל אני בגילי המבוגר, הנסיעה הזו קשה לי". אז המלך אומר לרב, "אני אעמיד לרשות הרב את האונייה המלכותית שתיקח את הרב מלוב לאיטליה", והרב הסכים. הרב הגיע לחתונה והייתה כמובן חתונה מרשימה, והנוכחות של הרב מאוד שימחה את המלך. למחרת החתונה המלך עוד פעם נפגש עם הרב, מדברים ביניהם, ואז אומר המלך לרב, "אני רוצה להעניק לרב מתנה". אומר הרב למלך, "תודה רבה כבוד המלך, אני באמת לא צריך כלום. תודה על הרצון, תודה על הכל, אבל באמת שאין צורך". אבל המלך מתעקש. אומר הרב, אומר הרב למלך, "אתה יודע מה, כבוד המלך? יש לי בקשה אחת. אני רוצה להיכנס למרתפי הוותיקן ושם לראות את כלי המקדש. מספרים שהם נמצאים שם. כתוב בגמרא שהם נמצאים שם". אומר המלך לרב, "האמת שהוותיקן זה מחוץ לתחום האחריות שלי". הוא מנסה להעלות דברים אחרים, אבל הוא רואה שהדבר היחיד שהרב רוצה זה רק את ה-, את

02:18 הביקור הזה שם. אז אומר המלך לרב, "אני אבדוק את העניין". המלך יוצר קשר עם האפיפיור, מסביר לו כמה זה חשוב לו, והאפיפיור מסכים, ולמחרת כבר הרב הולך שם לביקור. הם מגיעים, מגיעים תלמידים שלו. בשעה שהתלמידים מחכים בחוץ, אחד ממשרתי הוותיקן לוקח את המלך למרתפים, את הרב למרתפים, ושם המשרת מסיט איזשהו וילון והרב רואה את כלי המקדש. הרב הסתכל ואמר למשרת, "זהו, בוא נלך, אני כבר מספיק". הרב כבר לא יכול לראות עוד את הדברים שהוא, שהוא ראה שם. הם יוצאים החוצה והרב, מספרים התלמידים איך שהרב יוצא עם פנים מאירות. אבל המל-- אבל הרב חזר הביתה ובמשך ארבעים יום עשה תענית דיבור ולא דיבר. כעבור ארבעים יום הרב נפטר. הרב כתב באחד הספרים שלו, "ראיתי די, ראיתי שם יותר מדי". הסיפור הוא סיפור מרגש, במיוחד בימים אלה של בין המצרים, שאנחנו מדברים על בית מקדש, והנה הכלים שנמצאים שם. לפי עדותו של הרב זה גם כתוב בגמרא. הסיפור הזה, בסיפור הזה יש מסר שהוא מסר חינוכי לבית שלנו. אם ננתח רגע את הסיפור, בעצם ישנם כאן שני דברים: דבר ראשון, רואים את התשוקה העצומה של הרב לראות את כלי המקדש, והמניע של הרב זה ודאי מניע קדוש, רוחני, טהור, רצון של התקרבות להשם, רצון של לראות בעיניים קדושה עוצמתית, זה הרצון של הרב. היו בעבר כאלה שחיפשו את כלי המקדש מסיבות של סקרנות, מסיבות כלכליות גם, כי זה הרבה כסף. אם מישהו מוצא כלי מקדש הוא יכול למכור את זה בהמון המון כסף. אין לזה מחיר כנראה, אבל המניע של הרב זה מניע קדוש רוחני טהור של רצון להתקדמות רוחנית. זה מגיע מאיזה כוסף, איזו תשוקה

04:30 רוחנית. אבל בסוף ראינו כמה זה השפיע על הרב. אמנם הרב התרגש, אבל הוא אומר, "ראיתי יותר מדי", כי כנראה הזמן שבו אנחנו נצטרך לראות את כלי המקדש זה בזמן שזה אמור לקרות, בזמן שייבנה המקדש. יהי רצון שזה כבר עכשיו. יהי רצון שעוד לפני שהסרטון יגיע אליכם לצפייה כבר משיח יבוא ונראה את כלי המקדש. אבל הזמן הוא בזמן שאמור לקרות. זאת אומרת, כל דבר בחיים יש את הזמן שלו. והמסר אלינו שבבית יש הרבה דברים שאנחנו בתשוקה עצומה שזה יקרה, בהשתוקקות עצומה, בכוסף גדול. נו, שיקרה כבר, שנראה את זה אצל, אצל, אצל הילד שלנו, וזה מגיע אלינו ממניעים חיוביים. ההורים שלו רוצים שיהיה הכי טוב, שהוא יתקדם, שהיא תתקדם, שיעשו את הדברים כמו שצריך. אבל מה לעשות שאנחנו יכולים לרצות הרבה דברים, אבל לכל דבר יש את הזמן, את המינון שלו. אני רוצה לדבר היום על נקודה אחת. לפעמים בבית אחד הילדים מאוד, מאוד עקשן, והעקשנות נראית לנו כמשהו שלילי. כבר בגיל שנתיים הילד עקשן, עומד על העמדות שלו, רוצה דווקא את זה והוא לא רוצה את זה, וזה מתפתח עם השנים. העקשנות גדלה בדברים יותר משמעותיים, ואנחנו לא מבינים מה, למה זה מרגיז אותנו, למה הם עקשנים כל כך? אז דבר ראשון, בעקשנות יש גם איזה משהו טוב. זה מגיע גם מאיזה כוסף, תשוקה פנימית. למה? זה מגיע מתשוקה פנימית לעצמאות, לרצון ל-לביטוי אישי, להתחיל לגבש לעצמו עמדות. אצל ה-ה-הרצון, הרצון הזה של ילד לעקש-- ההתנהגות העקשנית של ילד יש בה מעלה מאוד, מאוד גדולה. ככה הוא יגדל להיות אדם שיודע לעמוד על שלו, שיודע, הוא רוצה משהו, רוצה להגיע לזה. הוא לא מוותר עד שהוא

06:28 מגיע למה שהוא רוצה. הלוואי שאנחנו לא נוותר עד שנגיע לדברים שחשובים לנו. זה דבר מדהים מאותה עקשנות. כמובן, זה אמור להיות מווסת. אז אם כן, דבר ראשון, הרצון הזה, שההתנהגות העקשנית של ילדים יש בה משהו. זה מגיע מהנפש, מאיזה מקום פנימי עמוק שרוצה עצמאות, רוצה ביטוי אישי, ולכן זו מעלה נפלאה. מתי זה יהיה מווסת? אמרנו, לכל דבר הזמן שלו. רגע, לאט לאט. זה תהליכים בחיים, זה תהליכים. החיים זה תהליך. דברים לוקחים זמן. זה לא כאן ועכשיו, אז זה יקרה בזמן שלו. מה נדרש מאיתנו ההורים בשביל לעזור עם אותה עקשנות, שזה יהיה בצורה נכונה, במידה הנכונה? ישנם כמה דברים שאנחנו צריכים לעשות. דבר ראשון, כאשר אנחנו נ-נ-נישאר רגועים למול אותה עקשנות, נישאר רגועים, נ-נ-נראה לילד שזה, אנחנו אמרנו משהו מסוים, הוא לא רוצה, הוא עקשן, הוא לא רוצה לקבל את זה. עוד פעם, זה מגיע מרצון לביטוי עצמי ואישי, אבל עדיין הוא חייב לעמוד בכללים, בגבולות. אז לא מקובל, אבל אנחנו נעמוד על שלנו בצורה רגועה. ככה אמרנו, ונאמר את זה רק פעם אחת, אבל ככה אנחנו אמרנו. הוא יושב באוטו והוא לא רוצה לשים חגורה, לא רוצה לשים חגורה, הוא מתעקש. במקום לתת עכשיו איומים, צעקות, עצבים: אנחנו לא נוסעים עד שאתה שם חגורה. זה הכל. ואז נכון, הטבע, ה-ה-הרצון לעצמאות, הוא יישאר אצלו. זה לא ילך לאיבוד, אבל גם ילמד שיש לזה גבולות. יש לזה, יש לזה גבולות גזרה, ואת הגבולות ההורים מחליטים, וככה אנחנו נישאר יותר רגועים. ואמרנו רק פעם אחת את ההוראה ואנחנו לא... ממתינים. כמובן, אם אנחנו מתעוררים מאוחר בבוקר, אנחנו בגלל זה נ-נאחר לעבודה, אז אנחנו נמצא את המקומות שבהם

08:38 אנחנו ננהג בצורה הזו שגם לא יפגעו בנו, כי לא, לא טוב לאחר לעבודה, שאני אסתבך, אבל זה הנקודה, זה הדרך. אנחנו נבוא, וכשנעשה דברים שאנחנו רואים בדרך כלל שהוא עקשן בהם ולא, לא זורם איתנו, נשתף אותו בעשייה שלהם. כשמשתפים מישהו בעשייה מסוימת, אז הוא הכי מאושר בעולם. איתנו בבית הכנו איזו ארוחת ערב, עשינו על האש עם הילדים בבית, והבת שלי רצתה מאוד מאוד להפוך על המנגל את ה... את הנקניקיות, את זה ו... לא היה לי קל לשחרר לה את זה. כי שייצא, שייצא טוב, אולי תשרוף את ה... זה, אבל שחררתי לה. ואחרי זה, אחרי שאכלנו, היא אומרת, היא אומרת: זה היה על האש הכי כיף שלי ב-בחיים שהיה לי. למה היא אמרה את זה? כי היא לקחה חלק. אז זה יכול להיות מצב, סיטואציה שהיא רוצה, ואם היא תתעקש אני אומר לה לא ו... אבל ברגע שהיא תיקח חלק מהעניין, אז היא הייתה אל"ף רגועה, ובי"ת, כשדברים אחרים אמרתי לה זה אני עושה, אז היא הייתה איתי, היא הייתה איתי כי, כי היא הייתה שותפה לפעולה עצמה, למשימה עצמה, לכל העניין עצמו. אז יותר זרמה. זה הוריד עקשנות בדברים שהם סתם. אם כן, אסכם. הרצון הזה של ילדים לעקשנות, הלא רצון, ההתנהגות העקשנית, זה מגיע ממקום טוב, מרצון עמוק פנימי, השתוקקות לעצמאות, לביטוי אישי, לבנות את האישיות שלהם. אבל צריך לווסת את זה. ואז לוקח זמן, לוקח, צריך סבלנות. זה לוקח, לוקח, זה דורש תהליך, שהתהליך הוא שאנחנו נישאר רגועים ואנחנו נשתדל לומר כל דבר פעם אחת. הם יבינו שכשאמרנו אנחנו מתכוונים לזה ולא נעשה. ואם הם לא עשו את זה, אז דברים אחר כך

10:35 לא יקרו כי הם לא עשו את זה. אבל אמרנו פעם אחת, יודעים שפעם אחת שאמרנו היא מספיקה, היא די והותר. ונשתף אותם בעשייה, בעשייה שנעשה, וככה כמובן לחזק אותם. כל מיני חיזוקים זה תמיד דבר טוב, אבל ככה אנחנו נרוויח שהתשוקה הפנימית שלהם תקבל את הוויסות הנכון עד שהיא תיבנה בצורה נכונה ו-ו-ו-ומאוזנת. האמת, שכל זה מאוד מתחבר גם בהשגחה פרטית לפרשת שבוע. פרשת שבוע, פרשת מטות, אל ראשי המטות. מדובר שם בתחילת הפרשה על עניין של התרת נדרים ו... והדבר המעניין ש-שראשי המטות, מי זה ראשי המטות? זה ראשי השבטים. לפעמים נקראים שבטים, לפעמים, לפעמים נקראים מטות. מה ההבדל בין שבט למטה? שבט זה כשענף מחובר לעץ ואז הוא יותר רך. אפשר לכופף אותו כי יש בו רטיבות, לחלוחית, אנרגיה מהעץ. מטה זה כבר כשכבר, אה, שוברים את ה, את הענף מהעץ, הוא מתייבש, הוא נהיה מטה, נהיה משהו קשה. מטה זה משהו קשה, משהו, משהו, משהו קשה. לא, לא, אי אפשר לכופף אותו כבר. זה מאוד מתאים שפרשת מטות, שמדברת על קושי, על משהו קשה, היא נמצאת דווקא בבין המצרים עכשיו, בתקופה שבין המצרים, כי זו תקופה קשה לעם ישראל. אבל מסבירה חסידות שכמה שמטה הוא משהו קשה, יש גם במטה משהו חיובי מאוד, מאוד. מה הדבר החיובי? הגלות היא כמו מטה, אמרנו. זה, הגלות היא קשה, לא רואים בה אור אלוקות, אור אלוקי. כשהיה בית מקדש ראו אלוקות, ראו רוחניות, הכל היה הרבה יותר נעים ורך, ועכשיו הכל קשה ויבש ולא רואים קדושה. זה מטה וזה קשה. אבל למטה יש עוד מסר, שאנחנו בזמן הגלות צריכים להיות בעצמנו קשים. מה פירוש קשים? להיות איתנים, לא להתרגש,

12:45 לא להתפעל, לעשות מסירות, מסירות נפש, להשתדל מעבר, להיות עקשנים בקדושה. אז אם כן, מטה זה משהו טוב או לא טוב? קושי הוא טוב או לא טוב? גם וגם. יש קושי שלילי שמתבטא בזה שהכול קשה ויבש ולא רואים קדושה, לא רואים רוחניות. ויש מצד שני בקושי משהו נפלא, שאדם הוא עקשן בדעותיו בצורה חיובית, לא מתרגש ממה ש-- מה שיגידו, הוא יעשה את שלו, יעשה את האמונה שלו למרות שאנשים מסביב ידברו בצורה שונה. זה קושי חיובי ובכל דבר יש גם וגם. גם בעקשנות אצל הילדים שלנו, העקשנות היא משהו, עקשנות זה משהו תמיד שבהקשר שלילי, אבל זה מגיע ממקום חיובי. אמרנו, מהרצון האישי הפנימי שלהם לביטוי אישי, לייצר את האישיות של עצמם, כי מה שנדרש מאיתנו זה זה הסבלנות. לאט לאט לעשות דברים עם זה על מנת שהעקשנות שלהם הטובה תקבל את האיזונים הנכונים שלה. אם כן, ההשתוקקות צריכה להיות והיא קיימת, וזו ההשתוקקות שלהם לביטוי אישי, זו העקשנות. אבל אנחנו צריכים לדעת שבשביל לאזן את זה צריכים סבלנות. וזה הכול בהשראת הרב בוקובזה, שהייתה אצלו עקשנות, העקשנות הייתה אצלו תשוקה. זאת אומרת תשוקה לראות קדושה, לראות רוחניות, אבל כנראה שאין זמן לכל דבר. כן, יש זמן לכל דבר. לכן הוא אמר, אחר כך הוא אמר: "ראיתי יותר מדי". מתי נוכל לראות את השאר? כשמשיח יבוא נראה את זה כמו שצריך. אז אם כן, הורים יקרים, שבעזרת השם אנחנו אנחנו נזכה להעניק את הטוב ביותר לילדים שלנו. נדע שהדברים שנראים אצלם כקשים, כעקשנות וכיוצא בזה, זה חלק מתהליכים פנימיים שמתרחשים אצלם בשביל הגדילה הבריאה שלהם. צריך סבלנות, צריך לעשות, להשתדל לעשות מה שצריך והדברים יהיו מאוזנים וילכו בכיוון

14:49 רק טוב ורק חיובי. אם הדברים נשמעים לכם, תגיבו לשיעור, תנו תגובה, לייק, שיתוף. זה מפרסם את השיעור הלאה. שבעזרת השם נזכה לברכה והצלחה, נזכה כבר בעזרת השם לגאולה שלמה. נזכה שהחיילים יהיו בריאים ושלמים. נזכה שהחטופים יחזרו ושתהיה ברכה גדולה לעם ישראל. תודה רבה. בשורות טובות. כל טוב.