הרב פרץ חן | כלי מדהים ליצירת שינוי התנהגות אצל הילדים

00:00 שלום לכם. אז מה חשוב לנו מאוד כהורים? חשוב לנו שהילדים למשל ילכו לישון בזמן. שינה בזמן זה התנאי לכך שהלימודים ביום שלמחרת יהיו כמו שצריך, שיהיה להם כוח, סבלנות, חשק בכלל לשבת בכיתה ולהקשיב למורה. להקשיב למורה. מאוד חשוב לנו שאחרי שאוכלים את ארוחת הערב יפנו את הצלחת לפח. מאוד מאוד חשוב לנו שהילדים ידברו בשפה נקייה וחשוב לנו גם שיעשו שיעורי בית. וגם מאוד חשוב לנו שיתלבשו בצורה שמתאימה לפי קוד הלבוש שאנחנו מאמינים שכך צריך להתלבש. לפעמים מרוב שהדברים האלה כל כך חשובים לנו, אנחנו לחוצים שזה יקרה, להוטים שזה כבר יקרה, ועושים בדרך כמה דברים שבמקום לכוון את הילדים לאותו כיוון, לאותה דרך, לאותה צורת חיים, אנחנו אפילו מבלבלים אותם. אז בשיעור היום נלמד בעזרת השם מהי הדרך, מהי השיטה. שיטה שהיא לא מסובכת, שיטה פשוטה, הגיונית, מעשית לגרום לילדים לשנות דרך, לשנות התנהגות לכיוון שבו אנחנו... אנחנו מאמינים. נראה מה השיטה הזו. נראה גם מה התנאים להצליח בשיטה הזו, כפי שנדבר עכשיו בעזרת השם. אני רוצה אבל להקדים סיפור. סיפור שבעצם ימחיש ויראה מהי הדרך ל-ל-לשנות התנהגות, לכוון להתנהגות, לעורר מישהו לדבר שהוא לא עשה עד היום. המלחמה התחילה לפני שמונים ואחד יום, וכשהתחילה המלחמה אז כמובן הלב של כולנו בער וגעש וכל אחד רצה לעשות מעשה שיעזור, שיועיל, שבאמת יעזור לעם ישראל ולחיילים וישפר את המצב. ובתקופה הזו כל אחד ככה השתדל ועדיין משתדל לתת את המיטב שלו, את המירב שלו, את המאה אחוז שלו. אני החלטתי שאני יוצא מדי יום עם זוג התפילין שלי והולך להניח תפילין לאנשי חירום, אנשי מד"א, אנשי כיבוי אש, אנשים ש... אנשי משטרה. והתברר לי שבבית ספר שממש

02:30 סמוך לבית שלי ישנם, ישנם שם אנשי רפואה, אנשי מד"א, מתנדבים מחוץ לארץ, אנשי הצלה מחו"ל. זה בית ספר שחטף פגיעה ישירה של טיל וגם אין לימודים. הרי במלחמה בשבועות הראשונים לא היו לימודים, אז שם התמקמו אנשי הרפואה. אז הלכתי לשם ואני ניגש אליהם. תפילין. מי רוצה להניח תפילין? ושם פגשתי יהודי מאוד מאוד נחמד, שהוא בעצם היה אחראי שם על כל אנשי הרפואה באותו בית ספר, ואדם ממש נעים, נחמד. הצעתי לו שאני אניח תפילין והוא הסכים. התברר לי שכבר עוד לפניי מישהו אחר הניח לו תפילין יום יום או כמה ימים קודם לכן. ודיברנו. סיפר לי באיזה קיבוץ הוא גר וככה דיברנו וככה התחלתי לגשת לשם יום אחרי יום אחרי יום, וקבוע כשאני מגיע ואותו יהודי נחמד נמצא אז באופן קבוע הוא מניח תפילין. וכך עבר זמן ויום אחד הוא מספר לי שהבן שלו נכנס לעזה. הבן שלו הוא קצין ב... קצין בחיל ההנדסה. מהחבר'ה האלה שנוסעים על הדי-תשע ומשטחים שם את כל מה שצריך לשטח. ואני כששמעתי שהבן שלו בעזה אני האמת גם נלחצתי, כי כי זה היה ככה בהתחלה. היום קצת התרגלנו שחיילים בעזה, זה עוד היה בהתחלה, שכבר זה היה... זה היה קצת הרבה יותר נשמע מלחיץ ממה שהתרגלנו היום. ואני אומר לו, מה באמת? וואו, ואיך הבן שלך? וככה כמעט כל יום כשנפגשנו עם התפילין אז השיח היה על הבן שלו. אני גם אמרתי לו בהתחלה כשסיפר לי. אמרתי לו, בוא תניח תפילין ונצלם את זה ותשלח את זה לבן שלך. תגיד לו, בני יקירי, אני מניח תפילין בשביל ההצלחה שלך שתחזור בעזרת השם בריא ושלם. ככה עשינו באמת. וככה עובר

04:26 יום אחרי יום ואנחנו נפגשים מדי פעם והוא מניח תפילין ואנחנו... אני אני מתעניין בשלומו של הבן שלו, כי באמת דאגתי לבן שלו, ואחרי תקופה אז העבירו אותם מבית הספר למיקום אחר בעיר, ואחרי תקופה כבר הוא הפסיק להגיע ומספרים לי החברים שהוא הלך לקיבוץ כרמיה, קיבוץ כרמיה שנמצא בעוטף. הוא שמה גם שמה עם חבר'ה של רפואה. בסדר, וככה בעצם אפשר לומר שדרכינו נפרדו. ועוברים כמה שבועות, כמה שבועות מאז. ויום שישי לפני כמעט שבועיים אני מקבל הודעה בטלפון. הוא שולח לי הודעה. הוא כותב לי בהודעה שהבן שלו יצא מעזה והוא מספר שהקצין שהחליף את הבן שלו בעזה, הקצין שהחליף את הבן שלו ועוד אחד מהחיילים של אותו קצין חטפו טיל נ"ט. לא עלינו. נפגעו בצורה קשה, פגיעה קשה, פצועים קשה, ופינו אותם לבית רפואה ועכשיו הם שניהם בשיקום, אחד בסורוקה ואחד בתל השומר. והוא ממשיך וכותב. הוא אומר, וזה שהוא... והוא בטוח, הוא מרגיש שזה שהבן שלו יצא משם ברוך השם בלי שום פגע, הוא אומר, הוא כותב, זה לא גזירת גורל. אני בטוח שהתפילין שהנחתי לזכותו הם אלה ששמרו עליו, הם אלה שהביאו לו את הכוח לצאת משם בריא ושלם. והוא כותב לי, תודה לך, תמשיך בעבודת הקודש שלך. והוא מוסיף את המילים: אני ממשיך להניח תפילין גם בכרמיה. עכשיו רק שנבין. מדובר ביהודי שהוא הניח תפילין בבר מצווה בגיל שלוש עשרה, ומאז, הוא כיום בגיל חמישים, הוא לא הניח תפילין כל השנים האלה הרבה הרבה שנים, ורק עכשיו במלחמה, בפגישות שלנו הוא הניח תפילין כמעט מדי יום שנפגשנו, ויהודי שלא הניח תפילין כל כך הרבה שנים כנראה שתפילין זה לא נמצא בראש סדר מעייניו.

06:39 זאת אומרת, הוא מכבד את זה מאוד, אבל הוא לא עושה את זה כל יום כי זה לא עמד לו בראש כמשהו, אולי לא כל כך כל כך חשוב, כן, ובסדר של חשיבות גדולה. ופתאום בעקבות הנחת תפילין של יום אחרי יום אחרי יום, תקופה, כמעט כל יום בתקופה כל כך ארוכה, פתאום נכנס אצלו בלב, בנשמה, שהתפילין זה משהו באמת חשוב, באמת חזק. הוא זוקף את הצלתו של הבן שלו להנחת תפילין שלו. הוא רשם לי את ההודעה הזאת וכל כך התרגשתי, ואמרתי לו שאני חייב לספר לו סיפור שממחיש עוד את מה שהוא אומר. סיפרתי לו סיפור שפעם קראתי על אישה יהודייה שפעם בזמן מלחמת וייטנאם הלכה ברחוב בניו יורק בשבת אחר הצהריים. היא עברה ליד בית מדרשו של הרבי, וכשהיא עוברת שם הרבי עבר גם, והרבי פונה אליה והרבי אומר לה: גברת, את יהודייה? היא אומרת כן. אז הוא אומר לה, הרבי: את יודעת, אולי לא כדאי שתלכי עם התיק שלך בשבת? היא הלכה עם התיק האישי שלה, תיק קטן, תיק יד כזה, והרי בשבת אסור לטלטל איפה שאין עירוב, ושם אין עירוב. אז הרבי אומר לה: לא כדאי שתלכי עם זה. אבל היא לא הבינה מה הרב ירצה ממנה. הרבי אומר לה שוב: את יודעת, לפי הכללים של היהדות, של ההלכה היהודית, בשבת אסור ללכת עם תיק יד. והיא לא מבינה מה, מה, כאילו מה לא בסדר, מה רוצים ממנה? ואז הרבי פונה אליה ואומר לה: גברת, אם אני אומר לך שמה שאני מבקש ממך עכשיו זה למען הבן שלך, את תעשי את זה? אז היא אומרת לרבי: בשביל הבן שלי אני אעשה הכל. ואז הרבי

08:27 ביקש משני תלמידים שם שישבו על הספסל וישמרו על התיק עד מוצאי שבת. אותה גברת הלכה אחרי מוצאי שבת והיא לוקחת את התיק. אחרי כשבועיים הבן שלה, שהיה חייל אמריקאי בוייטנאם, מתקשר אליה, אומר לה: אמא, אני יכול לספר לך משהו? שלפני שבועיים, הוא אומר לה, שכבנו באיזה מארב וגילו אותנו, הוא אומר, והתחילו להפגיז אותנו בכל כך הרבה יריות. הוא אומר לה: אמא, את לא מבינה, כדורים שורקים לימיני ומשמאל וחברים נופלים, ואני כאילו שאיזה משהו שומר עליי ואף כדור לא נגע בי. יצאתי מזה בריא ושלם. וכשהם עשו ביניהם, האמא והבן הזה, איזשהו ככה חישוב של הזמנים, מסתבר שהזמן שהייתה אותה דרמה שאותו בן היה בתוכה זה בדיוק אותן דקות, אותם רגעים שהרבי בניו יורק אומר לאמא שלו: גברתי, למען הבן שלך, אל תטלטלי את התיק הזה בשבת. זאת אומרת, הסיפור הזה ממחיש עד כמה קיום המצווה, קיום ההלכה של האמא שמר על הבן. סיפרתי את זה לאותו יהודי שבדיוק זה הסיפור שהוא אומר לי, שהתפילין שלו שמרו על הבן שלו. אז אני האמת לא ידעתי גם איך להגיד את הסיפור הזה. אז הוא אומר לי, אני כותב לו. הוא מקליט לי הודעה בחזרה: אני מאמין בזה בלב שלם. אני מאמין בזה בלב שלם שבאמת ככה. והוא אומר לי: אני לא צריך הוכחות. זה סיפור שהתרחש אצלי, אצלי מכלי ראשון. אני חושב שאחד מהדברים שגרמו לאותו יהודי פתאום לייקר את התפילין הרבה יותר מאשר קודם לכן, זה זה שהוא הניח תפילין כמעט כל יום, יום אחרי יום אחרי יום, ונפגשנו ודיברנו והניח תפילין. כשעושים משהו בהתמדה, יום אחרי יום אחרי יום, לאט לאט זה נכנס פנימה וזה

10:23 משנה משהו פנימי, כמו שאצלו זה פתאום הכניס בראש. אני לא יודע אם לפני זה הוא חשב כך, אבל בהחלט עכשיו ככה הוא מאמין וחושב שהתפילין יש כוח, וזו אמת. יש להם כוח לשמור ולהגן, אבל זה בזכות שזה היה אצלו יום אחרי יום אחרי יום. כוח ההתמדה, דבר שמגיע יום אחרי יום אחרי יום, הוא פועל שינוי. הוא פועל, הוא פועל משהו אצל בן אדם. יש ספר שנקרא עין יעקב. בהקדמה לעין יעקב כתוב שם מהו הפסוק, הפסוק המשמעותי החזק שיש בתורה. אז יש שם מי שאומר שהפסוק המשמעותי ביותר זה הפסוק, ה-ה-הפסוק החשוב ביהדות: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אבל כתוב שם ששמעון בן פזי אומר שהפסוק החשוב הוא: את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. זה פסוק שמדבר על זה שבבית המקדש היו כל יום בבוקר מקריבים את קורבן התמיד של שחר, ובערב היו מקריבים את קורבן התמיד של בין הערביים. תפילת שחרית היום היא כנגד קורבן תמיד של שחר, ותפילת מנחה זה כנגד קורבן תמיד של בין הערביים. מה מיוחד בפסוק הזה? למה הוא כזה חשוב? למה שמעון בן פזי אומר שזה הפסוק החשוב? אז ההסבר לזה הוא כי את הכבש האחד שהקריבו בבוקר ואת הכבש השני בין הערביים היו עושים את זה כל יום, יום אחרי יום אחרי יום. כוח ההתמדה. כל יום עשו את זה, ביום חול, בשבת, ביום הכיפורים, כל השנה כולה, כל השנים כולן. דבר שהוא בהתמדה הוא עוצמתי. לכן אומר רבי שמעון בן פזי שזה הפסוק. זה הפסוק, כי המסר של הפסוק הזה הוא שדבר שעושים אותו בהתמדה יום אחרי יום אחרי יום, יש לו

12:29 עוצמה, יש לו כוח, יש לו חוזק, הוא הדבר שיכול לגרום לשינוי התנהגות, להתקדמות, להגיע למקומות חדשים ולמקומות טובים טובים. ההתמדה שעושים יום אחרי יום אחרי יום באופן קבוע. ואם כן אנחנו רוצים לגרום לשינוי התנהגות הילדים שלנו, צריך לעשות דברים באופן קבוע. מה זה אומר? התחלנו עם רשימת דברים שהיינו רוצים שישתנו. שינה בזמן ולפנות את האוכל ושפה נקייה וכולי. אם נתפוס את הכל יחד באמת לא נצליח. תפסת מרובה לא תפסת. אבל אם ניקח דבר אחד ונחליט אנחנו עכשיו מתלבשים עליו, זו המשימה שלנו. אנחנו עכשיו רוצים שהילד הזה, הילדים ישנו בזמן ואנחנו עכשיו יום אחרי יום לא נוותר. נקבע שעה שהיא שעת השינה. נדאג שכבר אכלו ארוחת ערב והתקלחו ומה שצריך לעשות, כל ההכנות. בשעה הזו הבית הולך לישון, הם הולכים לישון. אנחנו, ואנחנו על זה עכשיו, יום אחרי יום אחרי יום, באופן קבוע, בהתמדה. אחרי תקופה פתאום נראה שזה נכנס לסדר. והשיטה להצליח היא לקחת באמת דבר אחד. אם ניקח הרבה דברים יחד, יהיה לנו קשה ועמוס ונתייאש. אבל אם נתמקד במשהו אחד ונלך איתו עכשיו חזק, שזה הדבר, זו המשימה. בהחלט בהחלט נצליח לראות תוך כמה זמן איזושהי התקדמות, איזשהו שינוי, אבל צריך להתמיד בזה. תארו לכם מה קורה אם אנחנו מגיעים לעבודה באיחור יום אחד והבוס שלנו, אה אה, הבוס שלנו אמר יופי, מחבק. נבוא יום אחר והוא יתעצבן ויצעק. נו, אבל לא יודעים ביום השלישי רגע מה יקרה כשנהיה כך? זה מבלבל אותנו. או שהוא תמיד מכיל את האיחורים או שהוא עצבני, אבל כשיודעים משהו אחד אז זה הרבה יותר קל. בוא נאמר ש-שכמובן שעדיף תמיד יהיה נחמד. כן, אבל. אבל העקביות, הסדר

14:34 הקבוע הוא עושה אצלנו סדר בראש. תארו לכם שעכשיו המשימה שלקחנו זה שהילדה תסדר את החדר, את המשחקים, והקפדנו על זה היום ולמחרת היא לא עשתה ואנחנו אומרים טוב, אנחנו נסדר. היא ראתה שסידרנו אז איבדנו את זה. אנחנו יום יום. אם זו המשימה שלנו יום יום, את חייבת. את רוצה מחר לשחק? את רוצה את זה? את צריכה לסדר את המשחקים שלך. גם קצת נעזור. נסייע. אפשר כן, אבל נהיה על זה יום אחרי יום אחרי יום שלה יש חלק באיסוף המשחקים. אם זה באמת יום אחרי יום אחרי יום, בהתמדה, לאט לאט זה ייכנס. ואם כן, זה בעצם הסוד. הסוד הוא לקחת משהו אחד ולהתמיד בו יום אחרי יום, עד שאנחנו מרגישים וחשים זה נכנס למסלול. אבל ישנם שני תנאים שאם נעשה אותם מאוד מאוד יעזור שזה יצליח. דבר אחד, להכין את הבית לזה. אי אפשר ליפול עם שינוי. צריכים מראש להגיד מהיום והלאה בשעה עשר בלילה, תשע בלילה, הולכים לישון. מהיום אחרי שמסיימים לאכול, כולם מפנים את הצלחת לכיור או לפח. להכריז. ומאוד מאוד חשוב גם שאנחנו בני הזוג נדע יחד שזו המשימה, שנחליט את זה יחד, שנסתער על זה ביחד. כי אם זה יהיה של שנינו ונדע שזו המשימה וניתן לזה את כל תשומת הלב, הרבה הרבה יותר סיכוי שזה יצליח, כי אנחנו הרי ראשי הבית, מפקדי הבית. אם נהיה בזה ביחד הרבה יותר שייך שזה יקרה. והדבר הנוסף, מעבר ללהכין את הבית ולתאם את זה בינינו ההורים שהכל יהיה מסונכרן, זו הסבלנות. לתהליכים דרוש זמן. לא, אם תוך יומיים, תוך שבוע נראה שזה עוד לא נכנס כמו שרצינו, לא להתייאש. סבלנות! דברים לוקחים זמן ובסוף

16:33 הם לוקחים. אם כן, המסר מהשיעור היום הוא שבשביל ליצור שינוי התנהגות, שינוי של משהו בבית, הסוד לזה זו ההתמדה. שלא נוותר על זה וניקח את כל העוצמה סביב זה בעקביות יום אחרי יום אחרי יום. כאשר נעשה את זה נראה שלאט לאט דברים נכנסים, דברים חודרים. כדאי להתחיל עם משהו אחד כי משהו אחד יהיה לנו כוח. אם נעשה הרבה דברים כמו שדיברנו קודם, אנחנו נתייאש מהר מאוד ואת המשהו האחד הזה נעדכן את הבית. נמתין בסבלנות כי תהליכים לוקחים זמן ונראה בעזרת השם הרבה ברכה והרבה, הרבה, הרבה הצלחה. יהי רצון שהשיעור הזה יהיה לרפואת אותם שני חיילים שסיפרתי קודם שנפגעו מאותו טיל נ"ט, שיהיה לרפואת כלל החיילים, שכולם בריאים ושלמים, שאף אחד לא ייפגע, שאף חייל, אף, אף יהודי, אף חיילת לא ייפגעו. שיחזרו השבויים הביתה בריאים ושלמים, בריאות הגוף ובריאות הנפש. ושעם עם ישראל יזכה לגאולה שלמה בעזרת השם, לתחיית המתים, שנזכה להיות יחד בגוף עם אותם קדושים, אותם נרצחים קדושי עליון, ש-שבפתאומיות כזו נלקחו מאיתנו. שנזכה בעזרת השם לגאולה שלמה ושעד אז יהיה לנו הרבה, הרבה נחת מהילדים. אם אתם מרגישים שהמסר של השיעור הוא מסר שמדבר אליכם, ת-תעבירו אותו הלאה. שתף חבר. שתפי חברה. אם יש לכם משהו לומר, איזה רעיון, איזה הגיג, איזה קצת תיבול למה שמה שנאמר פה, תרשמו גם בתגובות למטה. תשתפו אותנו גם בזה ושיהיה בעזרת השם הרבה ברכה והרבה, הרבה הצלחה. תודה רבה.