הרב פרץ חן | איך מכבים מריבות של ילדים?

00:00 שלום לכם. מריבות בין אחים. כמה אנרגיה זה לוקח מאיתנו. אנחנו לפעמים בערב מכינים לעצמנו איזה כוס קפה עם איזה נשנוש בצד אחרי יום עסוק, יום תובעני, יום שבו עבדנו והוצאנו הרבה הרבה כוחות. אנחנו באים ללגום מאותה כוס קפה ופתאום זה מתחיל. "אבא, הוא לקח לי, אמא, היא עשתה לי", ואנחנו מיד מגיעים לזירת הקרב ומתערבים ומנסים לעצור את המריבה הזו וחוזרים משם מותשים כבר בלי כוחות. הכוס קפה כבר הספיקה להתקרר וגם אין לנו כבר חשק לאותה כוס קפה. אז מה עושים? מה אפשר לעשות? ואחד הדברים המתסכלים זה שנראה לנו הרבה פעמים שהילדים האחרים לא רבים כמו הילדים שלנו. מה קורה אצלנו בבית? מה? מה בעייתי אצלנו? אנחנו גם לא אחת סוגרים את החלונות שאף אחד לא ישמע כי לא נעים. איזה בושה. הרי רק אצלנו הילדים רבים. הילדים של כולם הם נראים תמיד כל כך שקטים ורגועים ולא רבים כמו שהילדים שלנו רבים בצורה, בצורה כזו כזו זוועתית. אז בפורום שלנו, בקבוצה המשותפת, השאלה הזו עלתה על ידי כמה מההורים. מה עושים? איך מתמודדים עם אותן מריבות של הילדים? ואם תמיד זה מציק לנו, במיוחד עכשיו בתקופה, עכשיו בתקופת המלחמה, כאשר אמנם בהרבה מקומות בארץ כבר חזרו ללימודים, אבל ישנם מקומות כמו אצלנו באשקלון, שעדיין הילדים לא הולכים ללימודים, לומדים דרך הזום בכל מיני שיטות אבל לא הולכים לבית הספר. ממילא מבלים שעות רבות בבית ושעות רבות בבית ומריבות רבות בבית. אז איך אפשר להתמודד? אז בשיעור היום נדבר על דבר ראשון, מה גורם, מה הסיבה שגורמת לילדים לריב? מה עומד מאחורי המריבות האלה? וגם מה הצורה, מה הגישה הנכונה כאשר יש מריבה? איך?

02:08 איך לגשת, מה לעשות, מה לא לעשות? מה הם הכללים במריבה בין אחים? אבל רוצים לפתוח בסיפור. סיפור יפה, סיפור שממחיש עד כמה חשובה ההרמוניה בבית וכמה המריבה זה משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה. סיפור עם מסר מאוד מאוד חזק. מסופר על הרב רבי מנחם מנדל מהורודוק, הוא היה תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש, שיום אחד ישבו קבוצה מחסידיו להתוועדות, שבט אחים גם יחד. וישבו ואמרו לחיים ואכלו ובירכו אחד את השני. ביניהם ישב שם גם אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן, האדמו"ר הראשון לאדמו"רי חב"ד. הוא היה אז תלמיד ובמהלך אותה התוועדות פתאום נעמד אחד מהמסובים, אחד מהחסידים שהשתתפו. הוא היה יהודי מסכן עם הרבה הרבה צרות, הרבה בעיות היו אצלו, הרבה קשיים היו עליו. הוא ממש היה זקוק לרחמי שמיים. והוא נעמד שם באמצע ואומר: "חברים, תרחמו עליי, חברים, תברכו אותי שיסתדרו אצלי הדברים." אמרו לעצמם החסידים שישבו שם, אנחנו נברך אותו? מי אנחנו? חסידים פשוטים. שילך לצדיק, שילך לרבי. מה הוא? מה הוא רוצה מאיתנו? איך לנו יש את הכוח לברך אותו? אז לא התייחסו למה שהוא ביקש, אבל הוא התעקש. "חברים", הוא התחיל לבכות, "תעזרו לי, תרחמו עליי, תברכו אותי." הם ראו, אותם חסידים ראו שהוא לא, שהוא לא נרגע. אז בשביל שלא ישמעו את הבכיות והזעקות שלו התחילו לשיר איזשהו שיר בקול כזה בשביל שקולות השירה יגברו על הקול שלו. ביניהם ישב, כאמור, אדמו"ר הזקן, בעל התניא. הוא היה צעיר ואז הוא נעמד והוא פתאום עשה ששש... הוא השתיק את כולם ואומר לכולם: "חברים יקרים, מה אתם לא יודעים? הרי נפלה פתקה מהשמיים, שבאותה פתקה היה כתוב שמה שהתוועדות חסידית פועלת אפילו מלאך מיכאל לא

04:26 יכול לפעול." ואז הוא הסביר להם שמה הכוונה. הסביר להם, זה בדיוק כמו שיש אבא שלאבא יש כמה ילדים והילדים רבים ביניהם כל הזמן. ואז הם אומרים: "אבא, תן לנו את זה, אבא, תקנה לנו את זה, אבא, אנחנו רוצים את זה." האם לאבא יש חשק לתת להם מה שהם רוצים? אין לו חשק, אין לו מצב רוח. הוא לא רוצה לתת להם. אז מה עושה אותו אבא? אותו אבא, אומר להם אדמו"ר הזקן, לוקח מדריך שמדריך את הילדים במשך זמן איך להתנהג אחד עם השני, ואחר כך, אחרי שהם לומדים איך להתנהג נכון אחד עם השני, מתנהגים בהרמוניה, בהתחשבות, ואז הם מגיעים לאבא ואומרים לאבא: "אבא, תן לנו את זה, אבא, תקנה לנו את זה." אז אבא אומר להם: "באהבה, בשמחה, בכיף אני אתן לכם. יש לי מצב רוח, יש לי רצון לתת לכם." אומר להם אדמו"ר הזקן, אותו דבר, האבא זה הקדוש ברוך הוא ואנחנו הילדים. כאשר הוא רואה שיושבים יהודים בהתוועדות, שבהתוועדות זה זמן שבו מברכים אחד את השני מהלב. הם מאחלים אחד לשני דברים מהלב והוא רואה את הביחד הזה, את הפרגון הזה. אז יש לאב, לקדוש ברוך הוא את, את, את המוטיבציה להקשיב ולהגשים את מה שמבקשים. לכן הוא בעצם בא ואומר להם: יש פה יהודי, חבר שלנו מבקש עזרה. תברכו אותו, תברכו אותו מהלב שלכם. ודאי שבכזה מעמד של התוועדות חסידית, ודאי שהקדוש ברוך הוא ישמע את הדברים וייתן את המענה. כמה כיף ושמחה יש לנו כשהילדים בבית מסתדרים אחד עם השני ורגועים ומשחקים יחד בשיתוף פעולה. וכמה קשה לנו ו-ו-ומוציא כל, כל הרגשה נעימה והורס כל חלקה טובה, כשיש מריבות ומריבות ומריבות. אז

06:22 למה הילדים רבים? אז דבר ראשון, ילדים רבים כי זה המנגנון שהקדוש ברוך הוא ברא. וילדים שרבים ביניהם זה משהו בריא, כי ככה, ככה גדלים. מה, אנחנו לא רבנו כשהיינו ילדים קטנים? כך ילדים גדלים. הם גם רבים ביניהם, וגם אותו ילד שלפעמים אנחנו לא מבינים, בבית הספר מספרים עליו שהוא כזה רגיש והוא כזה מתחשב, הוא כזה רגוע, ובבית פתאום הוא רב. אז זה, זה טבעי לגמרי. בבית הספר כל אחד מנסה להראות כמה הוא טוב ונחמד בעיני הסביבה, כי הרי שופטים שם כל אחד, ומי שמתנהג יפה גם מתייחסים אליו שם בהתאם, וחשוב לו היחס של המורים, של הצוות, של החברים. יגידו כל הכבוד. שמה, שמה הוא מרגיש צורך להתנהג בצורה יפה, אבל במקום שהוא כמה שיותר קרוב לבן אדם, כמו הבית, שבבית אנחנו מרגישים הכי הכי קרובים, הכי פתוחים, אז כשמרגישים קרובים ופתוחים אנחנו גם מרשים לעצמנו להוציא החוצה גם את החלקים הפחות אולי נחמדים ורגועים שקיימים אצל כל אחד מאיתנו. זה בדיוק כמו זוג ש-ש-כאשר בני זוג בתחילת דרכם יחד, אז הרבה יותר מתחשבים, רגועים, אין כל כך מריבות, אין, אין הרבה אי הבנות. אבל ככל שחיים יחד עוד ועוד ונהיים קרובים, אז קרוב, קירוב זה גם לשון קרב, נהיים קרובים אחד לשני. אז פתאום מתחילות יותר אי הבנות, יותר ויכוחים, יותר, נקרא לזה, מריבות. זה מזה נהיה יותר. למה? אדרבה, דווקא הקרבה מולידה מאיתנו, מוציאה מאיתנו את ה- את הנקודה הזו שאנחנו מרגישים בנוח להיות מה שאנחנו באמת, בלי כל הזמן להראות עצמנו בצורה כזו או בצורה אחרת. ולכן זה שהילדים רבים ביניהם בבית, זה כי זה הבית שלהם וזה האחים, זה

08:28 המשפחה. הם מרגישים שמה הכי קרוב, אז הם מרשים לעצמם להוציא את החלקים הפחות נחמדים שבאישיות שלהם, וזה טבעי וזה הגיוני וזה בסדר גמור. הרבה פעמים המריבות האלה של הילדים, שהם רבים ביניהם, אז בצורה סמויה הם מחפשים לזהות האם אנחנו איתם או אם אנחנו לא איתם. הרי נשים לב, הילדים דואגים כל הזמן שהמריבות יגיעו לאוזניים שלנו. הם רצים אלינו, הם עושים כל מיני פעולות. יש מריבה וההורים בבית, מיד מתקשרים להורים. הם תמיד מנסים לדאוג שאנחנו נדע מהמריבה הזו. למה? למה שנדע מהמריבה? מה... רבתם, תסתדרו ביניכם, תפתרו את הבעיה. מה הצורך הזה תמיד שזה יגיע לפתחנו? כי יש להם, אה, צורך סמוי כזה לראות האם אנחנו נקבל את הדעה שלהם, האם נהיה איתם, האם נהיה נגדם, האם נצדיק אותו או האם נצדיק אותה? הם מחפשים לבחון עד כמה אנחנו מאמינים להם, סומכים עליהם, בוטחים במה שהם אומרים. וזה, זה סוג גם של סוג של מלכודת, כי אם אנחנו במריבה באמת נצדד באחד מהצדדים, אז תמיד הצד השני ירגיש שהוא מאוד, מאוד מקופח. ולכן הכלל הראשון הוא: אנחנו לא שופטים. כאשר ישנה מריבה אנחנו אף פעם לא נבוא ונתחיל להגיד "אתה אשם" או "את אשמה", כי אנחנו באמת לא יכולים לדעת מי אשם בסיפור הזה. הרי ודאי שכל אחד מספר גרסה שהיא לטובתו, וגם מי אמר בכלל שהמריבה התחילה לפני חמש דקות? אולי זה יושב על משהו מאתמול, משלשום, משבת שעברה, מלפני שבוע. אנחנו לא יודעים מתי זה התחיל, על מה בדיוק זה יושב. אז את האפשרות להיות שופטים אין לנו. זה לא הוגן, לא נכון, לא מוצדק. אסור לנו בשום פנים ואופן להיכנס למלכודת הזו של

10:34 לשפוט ולהחליט אתה אשם או את אשמה או מישהו שם אשם. אנחנו לעולם, לעולם לא נשפוט. אז מה כן עושים? כבר נראה, אבל לא נשפוט. לא נאמר מי אשם. אנחנו לא שופטים, אנחנו לא שוטרים, לא מחפשים לחפש, אה, אה, אה, אה, להוציא מכאן מישהו אשם ומישהו זכאי. זו נקודה ראשונה. אחד מהדברים גם שאנחנו, אה, לפעמים, אה, עושים, אומרים לאחד מהצדדים: "תוותר. אתה הגדול, הוא הקטן, היא הקטנה, הגדול מוותר לקטן". או לפעמים יש בבית ילד, תמיד יש את הילד הוותרן הזה, את הילדה הוותרנית. יש כאלה שהם תמיד, תמיד אלה שמוותרים. אז הכי, הכי נוח לנו, מה לעשות? לומר לוותרן או לוותרנית: "תוותרו", ואז הם מוותרים וקיבלנו שקט. אז האם זו גישה נכונה? אז הגישה הזו היא גם, צריך להיזהר ממנה. למה? כי האם אנחנו רוצים שאותו בן או בת וותרניים כל החיים תמיד יוותרו? האם זה נכון לוותר תמיד? התשובה היא ודאי שלא. זה לא נכון לוותר תמיד. הם צריכים לדעת שלפעמים הם צריכים לעמוד על שלהם. לפעמים הם צריכים לקבל גם מה שמגיע להם. מי שיוותר כל הזמן, גם כשזה לא מוצדק, אז בחיים זו, זו לא דרך נכונה. הוא או היא יכולים להפסיד דברים בחיים. בסיטואציות מסוימות זה יהיה דבר שמאוד, מאוד יכול גם לפגוע בהם, ולכן לא נכון לבקש תמיד "תוותר" או "תוותרי". וגם האחות הקטנה, שאנחנו תמיד אומרים לגדולים "תוותרו לקטנים", אבל הקטנה צריכה ללמוד גם שלא תמיד צריכים לוותר לה. כי בבית יוותרו לה, אבל מי אומר שבחוץ יוותרו לה? אז אם היא תתרגל שבבית מוותרים לה כי היא הקטנה, אבל בחוץ שוב פעם לא יתחשבו בצורה כזו. אז

12:29 איך היא תתמודד עם מצבים בחוץ? כי שם אף אחד לא יתחשב בה ויוותר ויוותר לה בגלל שהיא קטנה? וגם מי אמר שהילד לא צריך לוותר שוב פעם? מי אמר? אולי זה לא נכון או לא צודק? הוא יודע שהוא לא עשה כלום. הוא באמת לא עשה כלום בהבנה שלו ואנחנו נגדו שהוא צריך לוותר. למה שאני אוותר? מה שהיא קטנה, אבל זה באמת לא אשמתי. אני בניתי, בניתי פה איזשהו מגדל, עבדתי על זה קשה והיא סתם הציקה לי ושברה לי את זה. למה אני אמור לוותר? זה מאוד מתסכל אותו. אז גם שיטת הוויתור היא לא תמיד השיטה והגישה הנכונה. אז מה צריך לעשות? אז אחת מהדרכים שכדאי לנקוט כשיש מריבה בין אחים, שאגב אני בעצמי, אה, ניסיתי ומנסה את זה בבית וזו גישה שמאוד מאוד עוזרת. כשמגיעים למקום ההתרחשות, לזירת האירוע, דבר ראשון אנחנו, כמו שאמרתי קודם, אנחנו לא שופטים. אנחנו מגיעים עם עם עם לב נקי ואנחנו מנסים לגלות אמפתיה לכל אחד מהצדדים. אז כשנכנסים לחדר, לחדר, למקום שבו מתרחשת המריבה, דבר ראשון נשאל, לפני האמפתיה נשאל: האם אתם רוצים עזרה או שאתם מסתדרים? אם הם טוענים, אם הם אומרים שהם מסתדרים, אז תסתדרו, הכל טוב. כי כי לפעמים הילדים נהנים מהמריבות האלה. לפעמים זו מריבה, אבל זה סוג גם של איזה משחק ביניהם. אז למה שבכלל ניכנס לזה? אז אם שניהם אומרים אנחנו מסתדרים, מצוין, מצוין, אנחנו נלך, שימשיכו ויסתדרו ביניהם. הכל טוב. מוסכם על שניהם שהם מסתדרים, אבל אם זה לא המצב, הם לא מסתדרים. זו מריבה ממש. אז נאמר לכל אחד מהם. נעצור כמובן את הלהט, את הצעקות, ונאמר לכל אחד מהם: מה

14:18 קרה? וכשהוא יאמר מה קרה, הוא יאמר: אני בדיוק, אה, אה, בניתי, בניתי את המגדל הזה ו-ו-ו-כל כך הרבה זמן השקעתי בזה. והאח הזה בא ופשוט הוא פירק לי את הכל. אז נאמר לו: מה, אה, בנית והוא פירק לך את הכל. וואו, בטח זה ממש ממש מתסכל אותך. אז כן, זה מתסכל אותי מאוד מאוד. זה מרגיז אותי, זה מעצבן אותי. ואז נאמר לשני: ומה, מה קרה? ואז הוא יאמר: כן, בגלל שבדיוק החלק הזה אני השתמשתי מקודם והוא לקח לי. אז אני אומר לו: אה, בגלל זה היה שלך מקודם. אז הרגיז אותך שלוקחים משהו שהיה שייך אליך קודם לכן? הוא אומר: נכון, בדיוק זה מה שקרה. ואז דבר ראשון הרווחנו ששני הצדדים מרגישים שאנחנו מבינים אותם. אין לאף אחד מהם כעס עלינו. הבנו אותו וגם הבנו אותו. ואז נאמר להם: אוקיי, אז מה אתם עכשיו מציעים לעשות? מה אתם מציעים לעשות? מה אתם חושבים? בואו נמצא איזושהי פשרה. כל אחד שיגיד מה הוא חושב. וככה אולי אפילו אם זה שייך, נאפשר להם לדבר ביניהם. לא תמיד זה שייך, כי הם עכשיו בלהט ובכעס המריבה. אבל אנחנו נבוא ו-וננסה לעמוד שם לידם ולומר להם: אז מה אפשר לעשות? ול-ל-לנסות לתווך ביניהם, שימצאו איזושהי פשרה, איזושהי דרך שתהיה דרך האמצע בין שניהם, בין שני הצדדים. ככה גם נרוויח שנחנך אותם לכל מיני התמודדויות אחרות שיהיו להם בחיים, הרי החיים מלאים בהתמודדויות וכן הם יקבלו גם כלים איך להתמודד, איך ל-לדעת להגיע לדרך האמצע, איך לגשר על אותה אי הבנה שעכשיו התרחשה בין האחים. לפעמים כשממש ממש זה לא עובד כי הם, אין עם מי לדבר והם כועסים

16:14 כל כך. אחד מהדברים שאפשר לעשות, פשוט לקחת אותו, אותו, אותו, אותו משחק, אותו מחשב, אותו דבר שעליהם הם רבים ולומר: אוקיי, עכשיו זה לא אצלך ולא אצלך. זה אצלי, אבל לא אצלי בכלל. כי אם אנחנו ניקח את זה, יש כאלה שלוקחים וזהו, אין משחק, אין זה. אז הרווחנו שקט, אבל לא הרווחנו באמת משהו משמעותי, כי המריבה לא נפתרה, פשוט חתכנו פה ועוד מעט תהיה שוב מריבה. זה אצלי, אבל עד שאתם תמצאו פתרון. בגלל שזה כבר אצלי והם רוצים את זה, זה יותר ידרבן אותם לנסות ולחפש למצוא איזשהו פתרון למצב שנוצר, וכך בעצם הם ילמדו שצריכים לחפש בחיים פתרונות. אני חייב לומר לכם שתוך כדי הכנת השיעור הזה, אה, אתמול קרו אצלי בבית גם מריבות. יש לי ברוך השם ילדים וניסיתי את הגישה הזו בדיוק וזה פשוט עבד בצורה מדהימה, הרבה יותר ממה שחשבתי. פשוט תנסו ותראו. זו דרך מדהימה, דרך טובה שיכולה מאוד מאוד לעזור כאשר צצות מריבות בבית, בבית, אה, בין האחים. ובעצם הגישה הזו והרעיון הזה זו גישה גאולתית. למה זו גישה גאולתית? אנחנו, כתוב בתורה, כתוב בתורה פרשת שופטים: ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״, שצריכים למנות שופטים ושוטרים, כי מדינה לא יכולה להתקיים בלי שופטים, בלי שוטרים. השוטר, השופט תפקידו להחליט החלטות והשוטר דואג שמה שהשופט החליט זה באמת ייושם בשטח. אבל מעניין שבתפילת שמונה עשרה, בתפילת שמונה עשרה שאנחנו מתפללים כל יום, אנחנו מאחלים כבר שהדברים האלה יחזרו ושם אנחנו אומרים ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה״, שהדברים האלה יחזרו. נשאלת השאלה: רגע, רגע, הרי כתוב בתורה שופטים ושוטרים. אז למה בשמונה עשרה אנחנו אומרים השיבה, תשיב את השופט, את

18:31 השופטים, השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. פתאום משופטים ושוטרים זה הפך לשופטים ויועצים. איפה נעלם השוטר? למה? מה זה היועץ הזה? אז מוסבר על זה שבזמן הגלות יש שופטים ושוטרים. למה? כי בזמן הגלות, כשהשופט מחליט משהו מסוים, מאוד יכול להיות שהשוטר, שהבן אדם לא יסכים ל-ל-לבצע את זה. אז צריכים את השוטר שיכריח אותו. אבל בזמן הגאולה כולנו נרצה לעשות את מה שצריך לעשות. אף אחד לא יגיד לא רוצה, לא בא לי. כולם ירצו לעשות את הטוב. אבל לפעמים גם כשאדם רוצה לעשות טוב, הוא לא יודע בדיוק איך לעשות אותו למרות הרצון הגדול. לכן מגיע היועץ, והיועץ מייעץ מה לעשות בשביל לעשות את הדברים בצורה הנכונה ביותר, ולכן לעתיד לבוא כבר לא יהיו שופטים ושוטרים, שופטים ויועצים שייעצו איך להגיע לפתרון הנכון. אז גם אנחנו בבית צריכים להפוך להיות אותם יועצים, לא שוטרים, אותם יועצים. אנחנו נייעץ להם איך לצאת מהסיטואציה, איך ל- איך לפתור את המשבר שנוצר, וככה נרוויח שא', זה יפתור את המריבה בצורה מדהימה, אבל גם הם יקבלו כלים ודרך איך להתמודד עם מצבים דומים בהמשך החיים שלהם בעזרת השם. אני ממש אשמח שאת ה- את הפתרון, את הגישה, את השיטה הכל כך נכונה הזו, עוד פעם מניסיון, ממה שלמדתי וקראתי ויישמתי אצלי, השיטה הכל כך נכונה והמדהימה והעוזרת הזו, שתפו אותה הלאה. שתף חבר, שתפי חברה, תנו גם להם את ה- את ה- את ה- את הרעיון הזה. זה יעזור גם להם בבית עם הילדים שלהם. יהי רצון שנזכה בעזרת השם להרבה הרבה נחת, להרבה בריאות, להרבה הצלחה, להרבה שמחה ונזכה לגאולה שלמה. ואז בעזרת השם כל המצבים הקשים כבר ייפתרו.

20:41 בעזרת השם שנזכה בקרוב ממש ל-להתראות יחד עם החטופים בריאים ושלמים, ושכל החיילים שעכשיו נלחמים יחזרו הברי- הביתה בלי שום פגע, ששערה משערות ראשנו לא תיפול חלילה, יחזרו הביתה בריאים ושלמים ושיחלימו הפצועים ושנזכה בעזרת השם לגאולה השלמה שאז יהיה השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ואז גם תהיה תחיית המתים ונתראה שוב פעם עם כל אותם קדושי עליון שלצערנו הרב, אה, הלכו מאיתנו בתקופה האחרונה. הרבה הרבה נחת, בשורות טובות.