הרב פרץ חן | איך מתווכים לילדים סיפורים קשים?

00:00 שלום לכם, אז הבוקר אני נוסע באוטו עם הבן שלי ועם חבר שלו. ילדים בגיל עשר, ואני שומע את השיחה ביניהם ואני פתאום שם לב שהחבר בקיא בכל מה שמתרחש. הוא יודע בדיוק לספר על שלושת אלפים מחבלים שנכנסו באותה שבת, והוא יודע לספר בדיוק איפה החיילים נמצאים בעזה, איך, באיזה כיוונים נכנסו לרצועה, ועל טילים ועל משגרים. והוא שופע מידע, מספר מידע, מידע מכל החזיתות למיניהם. אבל זה מידע כזה שאני לא רוצה שהבן שלי ידע. אני לא... אני לא חושף אותו למידע הזה. אני משתדל שהדברים לא יגיעו לאוזניים שלו, והנה החבר מספר לו הכל. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו, שהילדים, והרי ברוב, ברוב האזורים הילדים כבר הולכים לבית הספר. ילדים שומעים מידע מהחברים שלהם, וההורים בבית עבדו קשה בשביל לא לחשוף את הילדים להכל. אבל החברים מספרים להם, כי יש חברים שיודעים בדיוק מה שקורה. פתאום אנחנו שומעים בבית שאלות מהילדים שלנו. מה, באמת חטפו אנשים לעזה? מה, גם תינוקות וגם ילדים? מה, ו-ו-והם יחזרו? איך? איך הם מסתדרים שם בכלל? מה, באמת אבא אמא, זה באמת שיש משפחות ש... הם נהרגו, משפחות שלמות. ככה סיפרו לנו. וכאלה שאלות שאין לנו אפילו מושג איך לענות, איך להתייחס, איך להגיב. זה שאלות נוקבות שילד, כילד, עם ילדים קטנים, המוח, הנפש שלהם לא בנויה אולי למידע הזה. אז מה עושים בתקופה הזו? איך מתייחסים? מה ל-ל-להגיד להם, להגיד להם זה לא נכון? להעלים מידע? לספר מ... איך לספר מידע? מה לעשות ב-ב-בסיטואציה, במצב ש-ש-שקורה עכשיו? אז בשבוע האחרון, בקבוצת הוואטסאפ של השיעור שלנו, השאלה הזו עלתה. עלתה מהור... עלתה מחלק, מחלק מההורים, שבאמת מה לעשות, איך להתייחס לאותו מידע.

02:04 ובמיוחד שזה מגיע מהחברים, וזה כבר מאבד, מאבד, מאבד שליטה. זה כבר לא בשליטה שלנו. אז מה לעשות? אז בשיעור היום נדבר על הנקודה הזו, ובעצם נראה שלכל מקרה בחיים, לכל סיטואציה ישנם כמה זוויות, וצריכים לחפש את הזווית הנכונה. אני רוצה לפתוח בסיפור שממש ימחיש את הנקודה הזו. מסופר על שני חסידים מהעיר אודסה שנסעו לבקר את הרב, את רבם. הרב שלהם זה היה הרבי הרש"ב, הרבי החמישי לבית חב"ד, והם מגיעים ל-ל-לשם. ואחד מרגעי השיא בביקור אצל הרבי זו כניסה ליחידות. יחידות זו פגישה אישית בארבע עיניים בין החסיד לבין הרבי. זה הדבר הכי הכי עוצמתי ש-ש-שיש ביחס שבין רבי לחסיד. וכשאחד נכנס ליחידות לרבי הרש"ב, אז הרבי שואל אותו מה המצב באודסה, איך שם, מה המצב, איך היחסים שם בין כולם, איך המצב הרוחני שם? אז הוא אומר לו: "רבי, אני אספר לך. אצלנו באודסה, ברוך השם, המצב כל כך טוב. היחסים בין כולם מצוינים, ואנשים יושבים בבית המדרש ולומדים תורה, והתפילה היא רצינית, ואווירת תורה וקדושה ורוחנית." הוא מספר בצבעים ורודים ויפים את המצב הנפלא שמתרחש באודסה, באודסה. כשהסתיימה היחידות, הרבי הרש"ב אומר לו: "תודה רבה על הבשורות הטובות", וכאות תודה הרבי העניק לו עשרה מטבעות של עשרה רובלים. "תודה רבה על הבשורות הטובות שאמרת לי." הוא יצא החוצה, פגש את החבר השני שהגיע איתו, גם מאודסה, ומספר לו מה שהיה. אז החבר חושב לעצמו: מה? הוא הרי לא סיפר את האמת. הוא צבע הכל בוורוד, אבל זו לא האמת. כשאני אכנס לרבי, אני אספר בדיוק את האמת. ואני בטוח שהרבי ייתן לי לפחות עשרה מטבעות כי אני אספר לו את האמת. וכשאותו חבר

04:13 נכנס לפגישה אישית גם הוא לרבי, הרבי ישב. שואל אותו הרבי: "נו, אז מה המצב באודסה?" אז הוא אומר לרבי: "באודסה? הרבי לא ישאל איזה מצב, אין יחסים טובים בין אחד לשני, ובית הכנסת ריק. אנשים לא קובעים עיתים לתורה, התפילה היא לא רצינית." מספר בצבעים, צבעים מאוד מאוד כהים ולא טובים, את המצב שמתרחש באודסה. הוא בטוח שהרבי, כתודה על האמת שהרבי סוף סוף שומע, הוא יקבל לפחות עשרה מטבעות. כשהסתיימה אותה פגישה, הרבי אומר לו: "תודה רבה שאתה עדכנת אותי", והביא לו מטבע של רובל אחד. הוא יצא החוצה והוא לא מבין מה הולך פה. החבר סיפר סיפורים וקיבל עשרה מטבעות, ואני אמרתי את האמת וקיבלתי רק מטבע אחד. ואז הסבירו לו ואמרו לו: "אתה לא מבין. אתה לא מבין מה... אתה לא מבין כלום. ישנם שני אודסות. באודסה ישנם יהודים שחיים בצורה טובה, טהורה, רוחנית, קובעים עיתים לתורה, מתפללים, יחסים טובים. ישנם כאלה שלא עושים את כל הדברים האלה. כל אחד מספר מהמקום שבו הוא חי. החבר שלך, הוא נמצא עם החברה היותר רצינית, לכן זה מה שהוא רואה מול העיניים, אז זה מה שהוא מספר. זו האודסה שלו. אבל אתה, כשאתה סיפרת על המצב של אודסה, בעצם סיפרת על עצמך. סיפרת על החברה שבה אתה חי, וזה פשוט מה שאתה בעצמך רואה, כי אלה הם החברים שלך. אז זו אותה אודסה, אבל אחד רואה אותה בצורה כזו והשני רואה אותה בצורה שנייה, והחוכמה היא לראות דברים בצורה חיובית." מסופר גם על חסיד ש... שהגיע ל-ל-ל גם לפגישה עם הרבי שלו, והוא התחיל לספר על הצרות שלו. אבל אותו חסיד היו לו חיים ממש בריאים, טובים, משפחה

06:10 אוהבת, תומכת, עבודה, פרנסה, היו קשיים, הם היו קשיים. לכולם יש קשיים כאלה ואחרים. ואחרי שהוא מספר רק את הקשיים והוא לא, לא, לא מזכיר את הטוב הגדול שיש לו. אז הרבי הסתובב לקיר והרבי לקח כלי כתיבה והרבי צייר עיגול שחור בקיר. והרבי אומר לו, "תגיד, מה אתה רואה בקיר?" אז הוא ענה, "מה אני רואה? אני רואה עיגול שחור". אמר לו הרבי, "זו הבעיה. תראה כמה לבן יש מסביב ואתה בחרת לראות דווקא את העיגול השחור. במה שקרה והתרחש זה לא עיגול שחור קטן, זה עיגול שחור ענק, זה שחור גדול. זו טרגדיה, זה אסון, זה קושי. דבר באמת לא רגיל, קיצוני ביותר". אבל כשאנחנו מעבירים את המצב, מס-- מדברים על המצב, מספרים על המצב, במיוחד לילדים שלנו, אז המשימה שלנו היא לספר להם את היופי ואת הטוב שמתרחש בתקופה הזו, את הזווית החיובית. וכל כך הרבה דברים מדהימים עכשיו קורים. למשל, לפני כשעתיים דיברתי עם מישהו מהשכונה שלנו, שהוא כבר ב-- שהוא כבר כמה שבועות לא נמצא באשקלון, אה, נמצא בעיר אחרת. יהודי שברוך השם, השם ברך אותו ב-ב-בממון, אה, ב-בצורה ב-ב-בהרחבה גדולה. הוא מספר לי שעכשיו קצת קשה לו כי הוא עצמו אין לו עכשיו הרבה עבודה, אז יחסית אין לו הכנסות כמו תמיד. אבל הוא מספר לי על כמה חסדים שהוא עושה, מספר על משפחה שהתקשרה אליו שהאישה ילדה והיא צריכה איזשהו בית חלמה [?] שעולה כמעט ששת אלפים שקל והוא נתן להם. ועוד מישהו שהתקשר והיה צריך והוא נתן והוא נותן ונותן למרות שהוא, עוד פעם לא קל לו, אבל הוא מרגיש, אנשים צריכים אני אתן. אז זה דבר שאפשר לספר ולהעצים. תראו איזה יופי.

08:03 הנה היהודי הזה, מכירים אותו? כן. אתם יודעים כמה חסדים הוא עושה עכשיו? ולהדגיש את הנקודה הזו. ראיתי סרטון מדהים שאולי גם חלקכם ראיתם על גוי-- על גברת מקיבוץ בארי שעכשיו הם נמצאים כולם בבית מלון בים המלח. היא מספרת בהתרגשות על בית הכנסת שלהם שם בקיבוץ, איך שהוא עכשיו פתוח, פעיל ונמצאים שמה הרבה חיילים ונמצאים שמה ולומדים מתפללים, קוראים שם, לומדים שם משניות. והתחילה שם כתיבה של ספר תורה שה-- ה-- התוכנית זה בעזרת השם לקראת שמחת תורה בשנה הבאה כבר לסיים אותו. והם נמצאים שם ונחים שמה ואוכלים שמה. יש במקרר שם אוכל שנשאר. והיא מספרת את זה בהתרגשות. והאישה הזו עברה תופת נוראית. יש לה שכנים וחברים שלא עליהם נרצחו וחלקם נמצאים, אה, אה, אה, ב-ב-שבויים בעזה, ועם כל זה היא מספרת בהתרגשות וזו הנקודה שהיא בוחרת להדגיש ולהראות ולספר ולדבר. וזה מדהים. וזה הדבר שאנחנו צריכים לספר ולהעביר לילדים שלנו. בשכונה אצלנו באשקלון, באחד מבתי הספר ישנם קבוצה של אנשי רפואה, אנשי מדע, אנשי מילואים, מתנדבים מחו"ל שהגיעו, ומכיוון שהם נמצאים בתוך בית ספר אז אחד מהצרכים שלהם זה לעשות כביסה לבגדים. אז נשים בשכונה שלנו עושות ביניהן תורנות לכבס, וכשמישהו צריך כביסה הוא מעדכן ודואגים להעביר את זה לאחת מהנשים בשכונה, והנשים בשמחה ובהתלהבות מכבסות להם את הבגדים, מגהצות, מכניסות, אה, אה, יחד עם הבגדים של חול גם כמה ממתקים, דברים נחמדים. וזה דבר מדהים, דבר מרגש, דבר יפה, וזה דבר שצריך לספר אותו. נכון, אנחנו נמצאים בתקופה קשה, תקופה של מלחמה. אתם יודעים מה קורה עכשיו בשכונה שלנו? אלה עושים כך ואלה עושים כך. ולהעצים את הדברים המדהימים שקורים ולספר אותם וזה, זה

10:06 מה שנדגיש. סביב זה יהיה השיח. ממילא לילדים יהיה הרבה יותר עוצמות חיוביות מהתקופה הזו ולא ח-- דברים שליליים חלילה. וכל דבר גם זה איך ל-- איך מספרים אותו. למשל נושא של אזעקות. אזעקה זה משהו מפחיד. זה משהו מלחיץ. פתאום האזעקה עולה ומלחיצה את כולם. אבל אפשר לשווק את זה לילדים. תספר להם. נכון, כשאנחנו נוסעים באוטו אז יש את החיישן הזה שכשמתקרבים לאוטו אחר הוא מצפצף כדי לשמור עלינו. זה צפצוף מצוין. בזכותו אנחנו נשמרים, לא מתקרבים מדי לאוטו שנמצא מקדימה. אז גם האזעקה היא בשביל להטרי-- ל-ל-להזכיר לנו להיכנס למקום מוגן וכשנעשה את זה הכל יהיה בסדר. אז אנחנו לקחנו את האזעקה וממשהו מאוד מאוד מפחיד פתאום למשהו יותר, קצת, אה, קצת נרמלנו את זה. זה משהו שהוא טוב, שהוא שומר עלינו. זאת אומרת את הדברים שהם נחשפים ממילא. אזעקה אי אפשר למנוע מהם להיחשף לאזעקה. אז נשתדל נרמל להם את זה. ו-ו-ו-והשיח יהיה בבית סביב דברים חיוביים שקורים, אבל זה גם דורש מאיתנו כמה שפחות תקשורת בקול בבית. לא להפעיל את המסך או את הרדיו כל הזמן. זה, זה לא טוב התקופה הזו. סיפר לי מישהו ש-- אה, אה, אתמול פגשתי מישהו, אה, שהוא מספר לי. הם נמצאים בירושלים ו-- והוא, הוא מ-- הוא ממש רוצה לחזור הביתה לאשקלון ממש, אבל אשתו לא מוכנה לחזור הביתה. היא לחוצה, היא חרדה מזה. בסדר, מה לעשות, זו התקופה. אבל הוא אומר לי "אני לא מבין, הרי אין עכשיו כמעט אזעקות, אז מה הבעיה לחזור?" הוא אומר לי, אבל הבעיה היא, הוא מספר לי שאשתו יושבת כל היום מול המסך ורואה דיווחים ועדכונים ותחזיות ופרשנויות, והיא באווירה של מלחמה,

12:02 ובאווירה שהטלוויזיה משדרת לה כל הזמן יש מלחמה ויש בעיות ויש קשיים, אז היא מפחדת לחזור הביתה והוא חולם לחזור הביתה, אז הוא לא חוזר הביתה כי הוא מבין שקשה לה והוא מתחשב כמובן באשתו. אבל אבל אבל אבל הלחץ מגיע מכל מה ש... הרי התקשורת צריכה לספק סיפורים, צריכה לספק מידע, צריכה לספק דרמה, וזה הם עושים את זה בצורה מצוינת. אבל אנחנו לא רוצים שבבית זה מה שיישמע כל הזמן. הפוך. לדבר על המצב, לדבר בצורה חיובית. כשעולה, כשעולה שיח סביב חטופים אז לומר כן נכון, חטפו יהודים, אבל הצבא עובד מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד בצורה רצינית ובעזרת השם יעשו הכל לשחרר אותם שיחזרו הביתה. ואז כשהבן או הבת ישמעו מחבר על החטופים אז הם יודעים. אה נכון, כבר בבית דברו, כבר אמרו לנו זה בבית שיש, אבל הם יחזרו ועובדים על זה קשה וברוך השם יהיה בסדר והכל יהיה בסדר. עובדים קשה למענם, וכך אנחנו קצת מנרמלים להם את הסיפור הזה, וכך כל אחד מהדברים הקשים שקרו. המשימה שלנו בשיח מול הילדים כמה שיותר להרגיע ולנרמל, שגם כשהם ישמעו דברים קשים אז הם ידעו אה בבית הזכירו את זה, אבל הזכרנו את זה בצורה של תקווה, של, של יהיה בסדר, וזה גם מה שמיד יקפוץ להם לראש, כי זה מה שדובר בבית. ושוב פעם יחד עם זה גם נעצים את כל הטוב המדהים שמתרחש ומתרחש עכשיו. כמובן שלהעלים מידע, להגיד להם לא, לא קרה כלום, זה כל אחד מאיתנו מבין שזו לא דרך, לא שיטה. זה גם יאבד את האמון שלהם בנו וזה גם יפגע להם הביטחון העצמי. אז אנחנו כן מדברים על דברים. אם זה

13:56 עולה, אם שאלו, ואגב, ומאוד חשוב גם כמובן לאפשר להם לשאול. מה שמעת? מה שמעת? בוא תדבר, בוא בוא נשב, בוא נדבר על זה. אבל לספר, אבל כשנשמע מה שהם אומרים אז לנרמל להם את זה. נעצים להם את הטוב שקיים. זה ייתן להם כוח. כמובן שיחד עם כל זה מאוד מאוד חשוב בתקופה הזו לומר להם הכל יהיה בסדר, אתם בטוחים, אנחנו איתכם כל הזמן, אנחנו איתכם כל הזמן. אתם לא לבד בכל הסיפור, וככה להקנות להם הרגשה של ביטחון. אם כן, אסכם. הנקודה היא לחפש את הזווית החיובית, לא את הזווית השלילית. לחפש לא את הנקודה השחורה שעל הקיר, אלא את ההרבה לבן שיש מסביב. וגם עכשיו עם כל השחור הגדול יש גם הרבה הרבה לבן. הרבה דברים מדהימים, יפים שמתרחשים. כמה יהודים שמניחים תפילין, כמה יהודים שלובשים עכשיו ציצית. כמה יהודים שהלב שלהם נפתח ליהדות דווקא בתקופה הזו. את זה צריכים לספר. את זה צריכים להעצים. ואז ממילא במקום שהילדים יצאו מהימים, מהתקופה, עם מידע קשה, מידע מלחיץ, מידע שמערער ביטחון, הם יצאו עם הרבה הרבה סיפורים מדהימים, מרגשים ומחזקים. זו אם כן המשימה המרכזית שלנו כהורים בתקופה הזו. יעזור השם שבעזרת השם נזכה כבר לימים טובים, ימים רגועים. אם אתם מרגישים שהתוכן של השיעור הזה הוא נותן לכם משהו, שתפו הלאה. תשלחו את השיעור לחבר. תשלח את השיעור לחבר. תשלחי את השיעור לחברה שלך. שתפו גם אותם שגם הם ידעו מהנקודות הכל כך פשוטות, אבל כל כך כל כך חשובות האלו. אם יש לכם משהו לומר, משהו להוסיף, משהו להגיב, נקודות חשובות להאיר, אז אני אשמח מאוד גם שבתגובות שמתחת לסרטון תרשמו מה שאתם חושבים. זה

16:14 רק להוסיף ולתרום לכולנו. אז שנזכה בעזרת השם לימים טובים, ימים רגועים, ימים שלווים, ימים שבהם לא נצטרך לחפש להעצים טוב כי יהיה רק טוב, ובעזרת השם עוד מעט אנחנו משוכנעים, בטוחים שעוד מעט משיח יבוא. זה כנראה שקרוב יותר מתמיד שמשיח יבוא כבר, ואז באמת יהיה טוב מושלם, ואז נשב יחד עם החטופים יחד עם הנפטרים כאשר תהיה בעזרת השם, אה, תחיית המתים, נשב איתם יחד, שמחים, מאושרים. בעזרת השם שנזכה לכל זה בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון. תודה רבה.