הרב פרץ חן | איזו מחמאה הילדים שלנו לא צריכים לשמוע? - מיוחד לראש השנה

00:00 שלום לכם. כמה כסף אתם מוכנים לשלם למען הילדים שלכם? שיהיו שמחים, שיהיו מאושרים, שיהיה להם פשוט טוב. הרי את כל מה שיש לנו וגם את כל מה שאין לנו אנחנו מוכנים להעניק למענם. בשיעור היום אבל נלמד בעזרת השם על דבר מסוים שהוא ייתן להם המון לבנייה האישית שלהם, לעתיד שלהם, הביטחון העצמי שלהם והמחיר שלו הוא אפילו לא שקל אחד. בשיעור היום נדבר על מחמאות. נראה היום סיפור עוצמתי, מה הכוח של מחמאה. כמה מחמאה יכולה לשנות אדם מהקצה אל הקצה. נראה גם היום שחג ראש השנה הקרב ובא זה חג שיש בו מחמאה עצומה לכל אחד ואחת מאיתנו. ונראה היום, וזה, וזה עיקר השיעור, מהי מחמאה נכונה. איזו מחמאה נכון לומר על מנת שהיא תקדם ותבנה לעתיד? כי ישנם גם סוג של מחמאות שעדיף להימנע מלומר אותן. אני מאוד הייתי שמח שתגיבו על מה שייאמר כאן בשיעור. תאמרו מה דעתכם, מה אתם חושבים, מה הטיפים שלכם למחמאות שכל אחד מאיתנו יעשיר אחד את השני. אז הסיפור הוא סיפור מלפני כמה שנים שאני חינכתי כיתה של מה שנקרא נוער, נוער, אה, אה, מאתגר, נוער, אה, ש-- תלמידים שלא הצליחו בכל מיני מסגרות כאלה ואחרות והם באו אצלנו ללמוד ואני הייתי מחנך של אותה כיתה. זו השנה הראשונה שזכיתי לחנך סוג כזה של נערים. והיה בכיתה איזה נער שהוא היה נער עם פנים תמימות, עם פני מלאך. אבל אם הוא רק רצה, הוא יכל להפוך את השיעור, להפוך את הכיתה, להפוך את כל מה שהמורה דמיין שהוא רוצה לעשות באותו, באותו שיעור. יום אחד היועץ, יועץ, היועץ של, אה, יועץ של בית הספר, מדובר על תלמיד בכיתה ט', כן?

02:10 תלמיד לא קטן. היועץ מבית הספר קרא לו ואמר לו, קראו לו יוסף לאותו אחד, אמר לו "יוסף, לך בבקשה למכולת", יוסף חיים קראו לו, "לך בבקשה למכולת, למכולת הסמוכה פה מעבר לכביש. תקנה לי בבקשה בקבוק קרטון של חלב." יוסף חיים אמר "בסדר, אין בעיה". הרי תמיד נחמד לצאת החוצה. הביא לו היועץ אז מטבע של עשרה שקלים. יוסף חיים הלך למ-למכולת וחזר עם בקבוק חלב, קרטון חלב ועודף מהעשרה שקלים. היועץ אמר ליוסף חיים "יוסף חיים, תודה רבה. אתה התאמצת למעני, עבדת קשה, הלכת. העודף בשבילך. תיהנה מהעודף. תקנה לך עם זה משהו." יוסף חיים אמר ליועץ "תקשיב, הכס-- העודף הזה הוא לא שלי, זה שלך, נכון? למה שאני אקח דבר שהוא לא שלי?" היועץ שמע, שמע את זה, התלהב כי מ-מאותו, מאותו תלמיד זה מילים שקצת הפתיעו ואמר לו "תודה רבה. בסדר גמור". אחר כך היועץ קורא לי והיועץ אומר לי "תקשיב, קרה פה משהו מאוד מעניין, מאוד לא, לא, לא, לא שגרתי". היועץ סיפר לי בדיוק מה קרה עם העודף של ה, של הקרטון חלב ואומר לי היועץ בחוכמתו הרבה "תעשה מזה עניין בכיתה." אוקיי. למוחרת מתחיל הבוקר, תלמידים יושבים ואני אומר "תלמידים, אני רוצה לספר לכם סיפור מדהים, סיפור שלא קורה כל יום" ומספר להם שישנו תלמיד, שהתלמיד הזה... ואני מספר להם את כל הקרטון של החלב שהוא נשלח לקנות חלב וחזר עם עודף והיועץ אמר לו קח עודף. אבל התלמיד הזה אמר ביושר המיוחד שיש לו, התלמיד הזה אמר "מה שלא שלי אני לא לוקח" ואני רואה תוך כדי שיוסף חיים יושב ככה, מסתכל, לא יודע לאיפה לקחת העיניים שלו. אני רואה שהסיפור הזה

04:01 עושה לו משהו. הרי הוא מזהה את הסיפור בשנייה שזה הוא. ואז אני אומר להם "אתם יודעים מי התלמיד הזה? התלמיד הזה הוא יוסף חיים שיושב פה איתנו בכיתה." יוסף חיים כל כך, כל כך הסמיק והתרגש והחליף צבעי, צבעים והיה כל כך מרוגש. נגמר השיעור ומגיע השיעור הבא ויוסף חיים הוא תלמיד שהוא תלמיד מאתגר, תלמיד שכל שיעור זה משימה איתו. פתאום אני שם לב בשיעור הבא כשתלמיד אחר רוצה לומר איזו מילה, אז מי שמי, מי שמרגיע אותו מיד יוסף חיים מרגיע אותו ואומר תכבד, איפה הכבוד? תכבד את הרב שלנו. וככה, שיעור אחרי שיעור, התלמיד שהופך שיעורים הפך להיות תלמיד שדואג לסדר שיעורים, לארגן שיעורים. הוא הוא התלמיד שדאג שיש שקט בכיתה, שאף תלמיד לא ידבר, שיכבדו מאוד, מאוד את המורה שכל כך, כל כך החמיא לו. וכך, בזמן שאצל מורים אחרים היו סיפורים. אבל בגלל שאני זה שהחמאתי לו בגלל עצתו החכמה מאוד של אותו יועץ חכם אצלי בשיעורים, הוא פשוט הפך להיות באמת לא רק פני מלאך, אלא באמת גם התנהגות של מלאך. מחמאה אחת, מחמאה אחת קטנה ששינתה אצל בן אדם את כל צורת ההתנהגות. כמה כוח יש למחמאה? עוד מעט נדבר על איך להחמיא, מה הצורה הנכונה להחמיא, איזו מחמאה היא מחמאה שבאמת תבנה ותקדם. אבל לפני זה עוד מעט מגיע ראש השנה. ראש השנה זה חג שבעצם החג הזה, בעצם קיומו של החג הזה מתי שמקיימים אותו יש בו מחמאה עצומה לכל אחד ולכל אחת מאיתנו. שהרי כל דבר בדרך כלל בנוהג שבעולם מתי חוגגים לאדם יום הולדת? ביום שבו הוא נולד. מתי חוגגים יום נישואים? באותו יום שבו הזוג בשעה טובה

06:08 התחתנו. אבל ראש השנה היינו מצפים שמה זה ראש השנה, היום שבו נברא העולם. אבל העולם לא נברא ביום שבו אנחנו מציינים את ראש השנה. העולם נברא בכ"ה באלול. השיעור הזה מצולם היום בכ"ה באלול. זה יום בריאת העולם. אבל ראש השנה זה היום השישי לבריאת העולם. זה היום שבו נברא האדם. נשאלת השאלה רגע, אבל האדם נברא הרי בסוף הבריאה יותר מתאים שוב פעם שראש השנה יהיה ביום בריאת העולם, והתשובה לזה היא שעולם שבזה בעצם באים לומר לנו בא הקדוש ברוך הוא לומר לנו עולם בלי אדם אין לו שום משמעות. כל המטרה בעולם הזה שיהיה אותנו, את בני האדם, שאנחנו נעשה מעשים טובים, מעשי מעשי מצווה, נעשה את הדברים שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו, וכך בעצם אנחנו נשפר את העולם ונשדרג את העולם ונשמור על קיומו של העולם. אנחנו אומרים כל שבוע ביום שישי אומרים אשר ברא אלוקים לעשות. נשאלת השאלה אשר ברא אלוקים לעשות? יותר מתאים להגיד ביום השישי, ביום שבו הסתיימה הבריאה אשר ברא אלוקים ועשה הוא כבר סיים את הבריאה. מה פירוש המילים אשר ברא אלוקים לעשות? אז מוסבר על זה מכיוון שהעולם נברא בשביל לעשות, שנשפר אותו, שנתקן אותו, שמשדרג אותו, שנעיר את העולם הזה באור גבוה, באור רוחני, באור נעלה. מיהו זה? מיהם אותם אנשים שהם אלה שבכוח המעשים שלהם לשפר את העולם ולשדרג אותו, ולעשות עולם הרבה יותר טוב, ולהכין את העולם הזה לקראת גאולה, לקראת דברים עוצמתיים. זה אנחנו, זה הכוח שלנו. אם זו הסיבה שהעולם נברא דווקא ביום בריאה, שראש השנה זה דווקא ביום בריאת האדם, לא ביום בריאת העולם. פה הקדוש ברוך הוא בא לומר לנו כמה משמעות

08:20 יש לנו, בני אדם. אבל זה לא נגמר בזה. הרי בתחילה נברא אדם אחד, אדם בודד, אדם יחידי, האדם הראשון ואז האדם הראשון. לאחר מכן נבראה חווה ונולדו להם ילדים והעולם התחיל להתפתח ולהתרבות. אז ככה בעצם הציווי שנאמר נאמר בתורה פרו ורבו ומלאו את הארץ, ככה לאט לאט התחיל להתקיים. אבל נשאלת השאלה רגע, אם הקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם הזה יהיו בו הרבה אנשים, פרו ורבו ומלאו את הארץ היה יותר טוב שבמקום לברוא אדם אחד בתחילת הבריאה, את האדם הראשון, הוא היה בורא בבת אחת כמה אנשים בורא כמה אנשים, ואז הריבוי של העולם היה הרבה יותר גדול, הרבה יותר מהיר. אבל אבל זה מה שהשם רוצה. פרו ורבו ומלאו את הארץ. אז למה ברא הקדוש ברוך הוא דווקא אדם? דווקא אדם אחד בהתחלה. חז"ל אומרים שזה מלמד אותנו בצורה כל כך עוצמתית שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם וכל העולם הזה נברא גם בשביל אדם אחד בודד מאיתנו, רק בשבילי, רק בשבילו, רק בשבילה נברא העולם. למה? כי המעשים של כל אחד מאיתנו, של כל אחת מאיתנו, הם כל כך משמעותיים. הם כל כך חזקים, כל כך עוצמתיים, שעשויים לברוא עולם שלם עם כל מה שהעולם הזה כולל. עם כל בעלי החיים ביבשות והאוקיינוסים ומה לא שווה לברוא עולם כזה שלם עם כל הגלקסיות שלו בשביל מעשים ופעולות של כל אחד מאיתנו. לכן בתחילה נברא אדם יחידי ללמדנו ששווה לברוא עולם רק בשביל מישהו אחד בודד. כמה עוצמה וכוח יש לנו? איזו מחמאה גדולה זו אם כן, כשמגיע ראש השנה אנחנו נחשוב לעצמנו רגע, העולם לא נברא היום. אה נכון, היום נברא האדם כי יש, כי

10:22 כי כי העולם, כי שווה לברוא עולם בשביל האדם. כי לאדם יש כזה כוח למעשים שלו ששווה לברוא עולם שלם בשביל האדם וגם בשביל אדם אחד בודד ויחיד. איזו מחמאה זו! את המחמאה הזו אנחנו גם צריכים ונדרשים להעביר לילדים שלנו. לקחת את הילד הקטן, את הילדה ולומר להם במילים הכי הכי פשוטות כמה אני שמח, כמה אני שמחה ומאושרת שאת הבת שלי, שאתה הבן שלי. תודה לאלוקים שקיבלנו ילדים כל כך מתוקים. כנראה שאני כנראה שאבא ואמא היו עשו מעשים מאוד מאוד טובים שזכו, שזכו, שהשם הביא לנו אותך. הביא לנו אותך. כמה זה יכול לבנות אותם. תראו, תיקחו את הילד הקטן שלכם, ילד קטן, ילדה קטנה. תרימו אותם, תנו להם משום סיבה, תנו להם חיבוק. תסתכלו איך פתאום על הפנים שלהם. פתאום יש כזה שלווה על הפנים כזה חצי חיוך. כמה זה עושה להם טוב החיבוק הזה, המילים האלה. זה בונה מאוד מאוד, כי כל אדם רוצה להרגיש. כל אדם שמח להרגיש שצריכים אותו, שהוא אהוב. זה מביא כוחות. זה מביא ביטחון עצמי. פשוט לומר לילדים אנחנו אוהבים אותך, אנחנו אוהבים אותך שוב פעם. תודה רבה שזכינו להשם שזכינו בכאלה ילדים מתוקים. כמה אדם רוצה להרגיש רצוי ואהוב. ישנו סיפור מדהים אפרופו עוד מעט חגי תשרי, אז יש. יש אצל הרבי מליובאוויטש היו חוגגים ועד היום חוגגים שם כל יום את שמחת בית השואבה ואת השמחה שעושים בימי חג הסוכות על על זה שבזמן בית המקדש היו שואבים מים ממעיין השילוח, ואת אותם מים היו מנסכים על גבי המזבח בזמן הקרבת הקורבן, ועד היום עושים את שמחת בית השואבה, שזו שמחה גדולה שכמו שהמשנה אומרת שמי שלא ראה

12:30 מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. אז הרבי מליובאוויטש עשה מזה רעש גדול. אז שצריכים לציין את זה ב-ב-ברחובה של עיר בצורה הכי יוצאת מן הכלל. אז אצל הרבי שם כל יום עד היום, בימי חג הסוכות, כל יום באחד מהרחובות המרכזיים, המשטרה חוסמת את כל ה, את כל הרחוב ויש שמה מוזיקה גדולה ושמחה וריקודים. כל ערב מהשעה עשר בלילה עד השעה שש בבוקר, וגם בשעה חמש בבוקר יש כמויות של רוקדים, אבל אנשים רוקדים ורוקדים ורוקדים וצמאים וגם רעבים. ואיפה יאכלו? הרי זה חג סוכות. אי אפשר בכל פינה לאכול. אז זה מעניין, אז זה מדהים לראות שיש שמה כל מיני סוכות שאנשים פשוט תולים שלט בכניסה לסוכה "כל דיך פין" [?]. זאת אומרת כל מי שרוצה מוזמן להיכנס ושם נכנסים אנשים ויש שמה כיבוד, שתייה ואוכל. יש כל מיני מאכלים וכל מיני סוגי מאכלים שונים ואנשים נכנסים בלי, בלי לבקש, בלי רישיון, בלי, בלי לדפוק בדף נכנסים ויושבים ושותים ואוכלים ונרגעים. ולפעמים אותם התכנסויות באותן סוכות הופכות לסוג של התוועדות, של שיח חברים. אז מסופר על יהודי בשם הרב משה אדרי, משה אדרי, יהודי מכפר חב"ד, שהיה דמות שחינכה הרבה הרבה הרבה הרבה אנשים. הוא עבד בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד. זה היה בית ספר שפשוט הרים הרבה בני נוער, נתן להם מקצוע לעתיד. הרבה משפחות היום הם-הם-הם הוקמו והוקמו בצורה יפה בזכות בית ספר למלאכה. אז הרב משה אדרי מספר שפעם הוא נסע, נסע לרבי לחודש לחודש תשרי ובחג הסוכות רקד ושמח בשמחת בית השואבה, והוא הלך לאחת הסוכות של "כל דיך פין" [?]. באותה סוכה ישבו שם עוד כמה יהודים, עוד כמה חסידים והתפתח ביניהם

14:35 שיח והם שותים קצת ואוכלים ומדברים. ואז הרב משה אדרי אומר ככה, מדבר ואומר עם קצת כאב. הוא אומר היום חב"ד, הוא אומר היום חב"ד זה לא כמו פעם. פעם חב"ד הייתה קטנה והיית מרגיש כאילו הרבי מכיר כל אחד, הוא אומר. היום זה כבר נהיה גדול, זה לא כמו פעם וכך הוא אמר את זה בסוג של כזה כאב. טוב, כל אחד סיים לאכול ולשתות. חזרו הריקודים, נגמר חג הסוכות, נגמר שמחת תורה ולאט לאט כל האורחים שנסעו שם לרבי חוזרים חזרה לארצותיהם. לפני החזרה הרבי עושה בבית מדרשו סוג של יחידות כזו וכל הנאספים אנשים, כן, יש לנשים בנפרד, והרבי מדבר לפניהם דברים לקראת החזרה שלהם, כל אחד עוד פעם הארץ שלו. זה נקרא יחידות כללית. לסיום אותה יחידות, אותה פגישה מיוחדת, הרבי העניק לכל אחד דולר לברכה, דולר לצדקה, לתת בצדקה, ומספר הרב משה אדרי שבזמן שזה התקיים הוא רצה מאוד מאוד להשתתף, אבל היו לו כמה כמה תלמידים מבית ספר למלאכה שצריכים לחזור חזרה לארץ, אז הוא ליווה אותם לשדה התעופה JFK בניו יורק והוא ליווה אותם והזדרז לחזור שיספיק. הוא ככה יוצא מהרכב שהחזיר אותו, הוא אומר, הוא יוצא, הוא נכנס במהירות לבית המדרש של הרבי ל-770 והוא רואה שממש עוד כמה בודדים הולכים לקבל דולר מהרבי והאירוע נגמר. אז הוא הזדרז מהר מהר סגר את הכפתורים של החליפה, לבש את החגורה השחורה מה שנקרא גרטל אצל החסידים, שכשניגשים בפני הרבי אז לובשים את זה. הוא תוך כדי מסדר את עצמו ועומד בתור, ועוד כמה רגעים מגיע התור שלו ומגיע התור שלו. והוא אומר פתאום כשהרבי מביא לו דולר, הרבי אומר למזכיר שעומד ליד,

16:31 ביידיש כמובן, הרבי אומר לו, "זהו משה אדרי מכפר חב"ד, מבית הספר למלאכה". הוא קיבל את הדולר, התקדם הלאה ופתאום נופל האסימון מה קרה פה. אני אמרתי לפני כמה ימים, היום זה לא כמו פעם. פעם הכירו כל אחד באופן אישי, היום זה כבר לא כך. פתאום הרבי אומר לו, הרבי קורא, קרא את מחשבותיו והרבי אומר לו, אומר לו אני יודע איך קוראים לך. אתה משה אדרי. אני יודע איפה אתה גר. אתה מכפר חב"ד, ואני גם יודע איפה אתה עובד בבית ספר למלאכה. חשבת שאני לא יודע ממך? לא יודע ממי שנמצא מכל אחד ואחד. אני יודע טוב מאוד מי אתה ואיפה אתה גר וכל הפרטים. וזה עשה לו הרגשה כל כך טובה, כל כך שמחה. הוא חזר לארץ כל כך שמח ומאושר. הוא סיפר את הסיפור הזה לאחר מכן. זאת אומרת, כמה עושה לאדם טוב, אדם בכל גיל, לדעת שרואים אותו, שמרגישים אותו, שחשים אותו, שהוא קיים. כמה לילדים שלנו זה עושה טוב כשהם ירגישו שאנחנו מרגישים אותם וחשים אותם ואיתם. אבל איך נכון להחמיא? כי ישנם סוג של מחמאות שלא כדאי לומר, שזה נראה לנו שזה יקדם, אבל זה יכול לעשות את הפעולה ההפוכה בדיוק. המחמאות. ישנם שני סוגים של מחמאות: מחמאה כללית על עצם זה שאנחנו אוהבים את הילדים, כמה אנחנו שמחים שיש לנו אותם, כמו הדוגמאות שדיברנו קודם. זה מחמאות שכמה שיותר ניתן מהם זה רק לתועלת, כי אין לזה שום תופעות לוואי. זה רק יעשה להם יותר ביטחון עצמי, יותר הרגשה טובה שאני אהוב, שאני אהובה, ש-ששמחים בי. בסוג הזה של מחמאות כמה שיותר זה, זה מצוין. אבל כשאנחנו באים להחמיא על דברים

18:32 ספציפיים, לא מחמאות כלליות, על דברים ספציפיים, המבחן שהם עשו, על הבית שהם סידרו, על הכלים שהיא שטפה, על החדר שהיא סידרה, על החדר שהוא סידר. מחמאות פרטיות, מחמאות כאלה צריך לדעת איך לומר אותם. מחמאות כאלה צריך לדעת להחמיא לא על הכישרון אלא על המאמץ. לא נחמיא על הציון, אלא על המאמץ. נאמר לילד, נאמר לילדה כל הכבוד שהתאמצתם בשביל המבחן הזה. ראינו שהתאמצתם, ישבתם ולמדתם. כל הכבוד. נאמר להם כל הכבוד שהתאפקת שלא הגבת כמו שיכולת להגיב. כל הכבוד לך שהשקעת וסידרת את החדר. ראינו כמה זה היה קשה. למה? אם נחמיא על הציון, וואו, איזה צי-- כל הכבוד על הציון ולא על המאמץ, פתאום ייכנס לילד בראש שמחמאה הוא יקבל רק אם הוא יקבל ציון טוב, כי הרי על מה הייתה המחמאה? על הציון שלו. אז הוא יהיה עכשיו מאוד מאוד לחוץ להשיג ציון טוב וכשיעמוד מול מבחן שהוא יראה שהמבחן הזה מאוד מאוד קשה ואין לו סיכוי להשיג בו ציון טוב, הוא מהר מאוד יוותר, היא מהר מאוד תישבר ולא תעשה את המבחן הזה. אבל אם הם רגילים שהמחמאה תהיה על המאמץ שלהם, ראיתי שהתאמץ, בכלל לא צריך להתייחס לציון. תודה-- כל הכבוד שהתאמצת, הם ראינו את המאמץ. אז גם כשיהיה משהו קשה היא יודעת והוא יודע שאנחנו מעריכים מאמץ, לא דווקא את הציון הסופי, את המאמץ שלהם, אז זה לא ישבור אותם. ייכנס אצלם ב-במודעות שצריך פשוט להתאמץ ועל זה מגיעות מחמאות. בשפה המקצועית זה נקרא התניה אופרנטית, שהכוונה היא שכמו, כמו, שכמו למשל כש, כשמאלפים בעלי חיים אז מה עושים? מרגילים את ה, את אותו בעל חי שאם הוא יעשה את הפעולה הזו הוא

20:39 יקבל את האוכל הזה ואז הוא מבין לאט לאט ששווה לו לעשות את הפעולה הזו כשהוא שומע את הצליל המסוים, כי אם הוא יעשה את הפעולה הזו אחרי שהוא ישמע את הצליל הזה או את הסימון הזה, הוא יקבל את האוכל הזה ש-שהוא אוהב. זאת אומרת שפעולה מגיעה בעקבות תוצאה בגלל התוצאה שהוא יודע שהיא, שתקרה בסוף הוא עושה את הפעולה המסוימת. אותו דבר אם הילדים שלנו ידעו שבשביל לקבל את המחמאה אז הפעולה שהם צריכים בשביל התוצאה של מחמאה, הפעולה שהם צריכים לעשות זה פעולה של ציון טוב. אז כשהם רואים שאין סיכוי לציון טוב הם ישברו לגמרי. אבל אם הם ידעו שהתוצאה של מחמאה תהיה בגלל פעולה שנקראת מאמץ, מאמץ המבחן על, על, על, על יחסים בין האחים בבית, על סידור החדר, על מה שלא יהיה. אם זה על מאמץ אז הם ימשיכו להתאמץ. כמה יקבלו? כמה שיקבלו, אבל הם יתאמצו ואין דבר נפלא מזה. אם כן, אנחנו נתמקד להחמיא להם על המאמצים שלהם בעיקר. ואגב, מח-מחקרים שעשו הראו שילדים כאלה שקיבלו מחמאות על מאמצים לא הפסיקו להמשיך ולהתאמץ וגם לשפר בעקבות זה ציונים. לעומת כאלה ש-שקיבלו מחמאות על ציונים, אז כשקיבלו מבחן קצת קשה הם פשוט ויתרו. הם לא עשו אותו או שעשו אותו בצורה גרועה מהלחץ שעמד להם על הראש שלא תהיה כאן מחמאה, כי כנראה שגם לא יהיה כאן ציון טוב. אם כן, מחמאות כלליות על כמה הם אהובים, כמה הם ברוכים, כמה אנחנו שמחים בהם זה דבר מבורך וכמה שיותר כל המרבה הרי זה משובח. אבל מחמאות פרטיות ספציפיות על דברים מסוימים לא נחמיא על הכישרון המולד, לא נחמיא על איזשהו ציון, נחמיא על

22:36 המאמץ, על הדרך שהם עשו, כי זה מה שיגרום להם חשק ורצון וכוחות להמשיך להתאמץ, להמשיך ולעשות את אותה הדרך בשביל להגיע לדברים, לדברים הטובים. כמה הקדוש ברוך הוא סומך עלינו גם ב, גם בהקשר של הגאולה, גם בהקשר של הגאולה. כותב הרמב"ם שהגאולה תבוא בזכות כל אחד מאיתנו. אומר הרמב"ם שכל אדם צריך לראות את העולם הזה כאילו העולם הוא שקול חציו זכאי, חציו חייב ופעולה אחת שלי, אחת שלי בודדת היא זו שתקדם את העולם לגאולה. זאת אומרת הכל תלוי בי, בי הדבר תלוי כמה זה מחמיא לנו. זה גם מאוד מאוד מחייב, אבל זה גם מאוד מאוד מחמיא שיש לנו את הכוחות. יש לנו בידיים את האפשרות להביא את הדברים הכי הכי עוצמתיים לעולם. אם כן, למדנו בשיעור היום שמחמאה יכולה לבנות בצורה מדהימה. היא יכולה להפוך אדם מהקצה אל הקצה, כמו הסיפור עם יוסף חיים. זה יכול להפוך מהקצה אל הקצה. זה לא עולה כסף, שקל אחד אפילו זה לא עולה, אבל התועלת של זה היא תועלת עצומה. ראינו שבעצם ראש השנה שזה היום שבו נברא האדם וזה שהאדם נברא י-י-יחידי בהתחלה ולא נבראו כמה אנשים, זה מראה כמה כוח ועוצמה ומשמעות יש לכל אחד מאיתנו. איזו מחמאה עצומה זה בשבילנו. ואז ירדנו לנושא המחמאות ולמדנו שמחמאות כלליות ניתן כמה שיותר מחמאות פרטיות, נדגיש את המאמץ,את הדרך ולא את התוצאה דווקא לא את הציון דווקא. תודה רבה והייתי שמח מאוד מאוד שבשיעור הזה תשתפו גם מישהו אחר. תשתפי את מישהי. תשתף אתה מישהו שהמסר הכל כך חשוב הזה והפשוט הזה יגיע גם אליהם ויעזור גם להם בעזרת השם בחינוך הילדים שלהם. שיהיה בשורות טובות שתהיה

24:43 גאולה קרובה, שנזכה לשנה טובה לכתיבה וחתימה טובה. הרבה הרבה נחת בעזרת השם מהילדים. שנדע שהילדים שלנו זה הדבר הכי חשוב בעולם. בהם נשקיע, עליהם נחשוב, בשבילם נתאמץ. שיהיה בעזרת השם הרבה הרבה נחת. שוב פעם שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, בשורות טובות.