הרב פרץ חן | מה צריך לספר לילדים לפני השינה?

00:00 כמה אנחנו עובדים קשה על סעודת השבת שלנו כבר מיום רביעי ואפילו לפני זה אנחנו עושים קניות ומתארגנים. מוציאים הרבה, הרבה כוחות בשביל שהסעודה תהיה דבר ראשון טעימה ותהיה משפחתית. נשב יחד עם המשפחה, עם הילדים, נקשיב אחד לשני, נעביר להם איזשהו תוכן שילווה אותם כל השבוע בעזרת השם. אבל מה שקורה הרבה פעמים שאחרי המנה הראשונה או לקראת סיום המנה הראשונה, פתאום אחרי שהילדים אכלו והרגיעו את הרעב שלהם, כל אחד פורש לפינה שלו. וזה לא כמו שדמיינו, כמו שחשבנו, כמו שתכננו. לא יושבים באמת, באמת ביחד ואפילו התרגלנו שכך זה נראה. אנחנו לא רוצים באמת שכך זה ייראה. אנחנו רוצים בוודאי שזה יהיה הרבה יותר איכותי והרבה יותר ביחד. אז בשיעור היום נדבר בעזרת השם על משהו מסוים, שאם נעשה את המשהו הזה נגרום שעוד כמה דקות יקרות הילדים ישבו איתנו בשולחן השבת. אבל זה לא רק שהם ישבו איתנו בשולחן השבת. גם הדבר הזה יתן להם כיוון ודרך בעזרת השם לכל, לכל החיים שלהם. המשהו הזה הוא טוב לא רק לשולחן שבת, גם כשמרדימים אותם לישון זה משמעותי שנעשה את הדבר הזה ובכלל הדבר המיוחד שעליו נדבר עוד כמה רגעים הוא פשוט מורה דרך וכיוון, כיוון לחיים שלהם. בשיעור היום נדבר על סיפורים. בשיעור היום נראה את המעלה הנפלאה שיש בלספר סיפורים. נלמד היום גם איזה סוג של סיפורים. הרי כל סיפור על צדיקים, על חסידים, על יהודים בכלל הוא סיפור חשוב. אבל בשיעור היום נראה באיזה סיפורים כדאי עוד יותר להתמקד. מה הם הסיפורים שלהם יש איזושהי מיוחדות מיוחדת וכיוון מיוחד לחיים. גם נלמד היום איך מספרים סיפור, מה הדרך הנכונה יותר לספר את הסיפור וגם

02:08 נלמד היום בעזרת השם. אחרי שכבר סיפרנו את הסיפור, מה עוד צריך לעשות בשביל שהסיפור כמה שיותר יחדור לתוכם וישפיע עליהם בעזרת השם שוב פעם לכל המשך החיים? אז בשבת האחרונה חזרתי הביתה אחרי הסעודה, אחרי התפילה של של שבת בבוקר, אחרי שעשינו ב-ב-בית חב"ד התוועדות אחרי התפילה ובאתי הביתה לסעודת שבת. ובדרך כלל הסעודה של יום השבת היא קצת פחות עוצמתית מהסעודה של ליל שבת. נו, האמת שעל פי ההלכה יש חשיבות דווקא לסעודה של יום השבת. אבל מה שקורה הרבה פעמים שבליל שבת כולם מחכים לסעודה כבר רעבים, כבר מתרגשים מהאוכל של שבת שכבר עבר שבוע ולא טעמנו. אבל ביום-- בשבת בבוקר קצת פחות מתלהבים, בפרט כשמגיעים מהתוועדות ומנשנשים קצת גם יש פחות רעב, אז הסעודה היא נראית, נראית, נראית לפעמים פחות איכותית. ואז מתחילה הסעודה ואני נזכר פתאום בסיפור מאוד מרתק על הבעל שם טוב, כי בדיוק השבוע חל י"ח באלול, יום הולדת של הבעל שם טוב ושל האדמו"ר הזקן בעל התניא, ונזכרתי בסיפור מאוד, מאוד חזק על איזשהו תלמיד של הבעל שם טוב, שבתחילה מתנגד לבעל שם טוב, ואז בדרך דרמטית ומדהימה הוא הפך להיות חסיד גדול של הבעל שם טוב. והתחלתי לספר את הסיפור הזה. אני פתאום רואה שהילדים הגדולים יותר, כן כמובן הקטנים ממש פחות, אבל היותר גדולים קצת פשוט מהופנטים לסיפור. זה סיפור ארוך, פשוט מהופנטים. באמצע הסיפור מישהו הפריע אותו, מיד, מיד, מיד עצרו אותו כי הם רצינו לשמוע את המשך הסיפור. פתאום ראיתי מה הכוח של סיפור, כמה זה תופס אותם, כמה זה מהפנט אותם. אני הבנתי שאני חייב כבר לשבת הבאה בעזרת השם כבר למצוא סיפור טוב, מרתק, דרמטי, כי

04:13 אין ספק שזה אותם וזה יתפוס עוד כמה דקות ישרות ש-- אה, יקרות שהם ישבו איתנו גם ישרות וגם יקרות, שהם ישבו איתנו בשולחן השבת בעזרת השם. לסיפור יש כוח. אני נזכר ב, אה, באיזו חוויה מהילדות שיום אחד אמא שלי באה אליי לחדר ומספרת לי, אה, סיפור, סיפור על דובדבנים. לא זוכר את הסיפור, אבל זה סיפור מרתק מאוד על דובדבנים, והסיפור הזה גרם לי להתלהב מהפרי הזה שנקרא דובדבן, וכשהיא סיימה את הסיפור היא הלכה למטבח והביאה צלחת עם, עם דובדבנים טריים, והיא אומרת לי בוא תיקח תאכל. וכל כך התלהבתי מהסיפור על הדובדבנים שאכלתי את הדובדבנים בהנאה רבה. כנראה שהיא עשתה את זה, היא עשתה את זה בחוכמה מאוד מאוד גדולה כי נראה שהייתי ילד קצת בררן, בררן באוכל, והיא ידעה שאם היא תבוא אלי עם צלחת דובדבנים לא בטוח שאני אוכל את הדובדבנים האלה. אז מה עשתה בחוכמה גדולה? היא סיפרה לי סיפור מרתק על דובדבנים, וזה פתח אצלי חשק ורצון לאכול דובדבנים, ואכלתי את זה ונהניתי ואני עד היום נהנה ואוהב ל-- ואוהב לאכול דובדבנים, כי לסיפור יש כוח. סיפור גורם לאדם להבין, אה כן, אז הדבר הזה הוא טוב, הדבר הזה, הדבר הזה הוא כדאי, הנה מישהו עשה כך, ההוא דיבר כך וזה השתלם לו, ההוא התנהג כך והרוויח מזה. כדאי לעשות כך, כדאי להתנהג כך. אנחנו, אנחנו לפעמים דורשים מהילדים דרשות. חשוב לעשות כך וכדאי לעשות כך, ולמדנו שצריך כך. דרשות הן חשובות ויפות, אבל כשהם שומעים סיפור שהיה אדם מסוים שהתנהג בצורה הזו והיה קשה לו אולי, והוא התגבר על הקושי, סיפור, סיפור מהחיים מחבר. לסיפור יש כוח, לסיפור יש עוצמה. לפני

06:20 גם סיפור מלפני, אה, לפני שנים כשהייתי בחור איזה שבת אחת ביקשו ממני להגיע לשבת עם עוד כמה בחורים צעירים ממני לאשקלון. אני כיום גר באשקלון, אבל אז לא דמיינתי שאני בכלל אגור באשקלון, אבל בהשגחה פרטית ביקשו ממני להגיע לאשקלון עם כמה בחורים צעירים. המטרה הייתה ללכת בשבת בבוקר לבתי כנסיות ולדבר שם על איזשהו משהו מסוים. זה היה לקראת איזה תאריך, איזה חג מסוים, לנאום שם בפני הקהל על נושא מסוים. בקיצור הגענו, קמנו מוקדם והלכנו לכמה בתי כנסיות ואחרי שסיימנו את הסבב הלכנו להתפלל תפילת שחרית של שבת בבית כנסת של חב"ד, ולפני התפילה אני הולך, אה, הולך למקווה כי אצל חסידים מקווה זה משהו משמעותי, מקווה זה ערך עליון. אצל חסידים נהוג לטבול כל בוקר במקווה ובשבת בבוקר ובערב שבת כמובן, ובחור אחד צעיר שהלך איתי אני, אני אומר לו "הולכים למקווה, כן?" הוא אומר לי "לא, אני לא טובל בשבת". אמרתי לו "למה אתה לא טובל בשבת?" הרי הוא מגיע מבית שכך הם נוהגים. אז הוא אומר לי בגלל שביום חול אחרי שהוא טובל הוא עושה מקלחת חמה ומתקלח ככה וזה. הוא אומר לי בשבת יש בעיה להתקלח עם מים חמים הלכתית, הוא לא יכול להתקלח כמו שהוא אוהב, אז הוא מוותר על המקווה. אז איך שהוא אמר לי את זה ככה קפץ לי לראש סיפור, ואני מספר לו שפעם היה חסיד שקראו לו, קראו לו רב מוישה וישצקי. אותו חסיד, אגב, ברוסיה. יום אחד אותו חסיד הולך עם הבן הקטן שלו לטבול במקווה. עכשיו מה זה לטבול במקווה? זה יום חורפי, זה לשבור את הקרח שמכסה את הנהר ולטבול שם. כשהם הולכים בדרך איזשהו

08:14 יהודי רואה אה, רואה אותם הולכים, אותו יהודי אומר ל-ל-לרב משה וישצקי, "רב מוישה, אתה נורמלי? אתה לוקח את הבן שלך לטבול בקרח?" אמר לו רבי מוישה, "הכל בסדר". הם הלכו לאיפה שהלכו, שברו את הקרח, רבי מוישה טבל בקרח, הוא כבר היה רגיל בזה. יצא החוצה, אומר לבן שלו, "בני יקירי, תורך לטבול". אז הבן הוריד את המעיל והתחיל לצעוק, "קר לי!" "לא, לא קדימה," וככה הוא הוריד כל בגד שהוא הוריד הוא צועק מסכן, ועד שהוא כבר הוריד את הבגדים, אותו בן, והכניס את הקצה של האצבע של הרגל, הוא נתן כזאת צרחה שפשוט קר לו. אז אבא שלו אומר לו, "טוב, תתקבש, הולכים". כשהם חזרו חזרה אותו יהודי רואה אותם ואומר להם ולא הבין, כאילו הוא הבין שהבן לא טבל, אז הוא אומר לו, "אה, רבי, אה, רבי מוישה, למה?" כאילו מה קורה פה? הרי מראש ידעת שהוא לא יצליח, אז למה בכלל הבאת אותו? ואם אתה אדם כזה לא אחראי, אז למה לא הכרחת אותו? אז רבי מוישה וישצקי אמר, ענה לאותו, לאותו אדם, "ידעתי שהבן שלי לא יטבול במקווה עם המים הקרים האלה, אבל כשהבן שלי ירגיש על הבשר שלו כמה זה קר וראה שאני טבלתי, זה יכניס לו לעצמות לכל החיים שעל מקווה צריכים להתאמץ, שלמען מקווה מוסרים את הנפש, וכך אני מספר לאותו בחור צעיר." אז באותה שבת הוא לא הלך למקווה, אבל אחרי כשבועיים אני פוגש אותו, אנחנו נפגשים והוא אומר לי, "אתה יודע, אני הולך למקווה בשבת." אמרתי לו, "מה קרה?" אז הוא אומר לי, "סיפרת לי את הסיפור, אתה זוכר?" אמרתי לו, "כן, זוכר." אז הוא אומר, "חשבתי על זה

09:48 אחר כך. המאמץ שלי שאני פחות אתקלח כמו שאני אוהב, זה לא מגיע לקרסוליים של המאמץ של אותו חסיד לטבול בקרח, הבנתי שאני צריך להתאמץ את המאמץ הקטן ולטבול במקווה גם בשבת." הבחור שמע סיפור והסיפור הזה שינה אצלו את כל הכיוון, שינה אצלו את כל קו המחשבה. כמה כוח יש לסיפור לשנות אותנו, לקדם אותנו. אני נזכר גם ב-ב-בחוויה אישית שגם כש-כ-שהייתי בחור פעם שמעתי או קראתי שהיה חסיד מסוים, משפחה שלו הייתה דוכמן, לא זוכר את שמו הפרטי, שהיה כל יום קורא, לומד את פרק התניא לפי מספר השנים שלו. דוגמה, אם הוא היה בגיל עשרים את פרק כ"א, כי הוא נכנס לשנת העשרים ואחת, בגיל עשרים ואחת פרק כ"ב, ואני קראתי את הסיפור הזה והוא תפס אותי והתחלתי לעשות כך גם ואחרי השנה הזו, הייתי אז בגיל עשרים, אחרי השנה הזו ידעתי את פרק כ"א בעל פה פשוט מלקרוא את זה בכל יום, כי שמעתי סיפור והסיפור תפס אותי. אז אולי יש הרבה הרבה סיפורים ששמעתי ולא תפסו אותי כל כך, אבל ישנם סיפורים שהם נכנסים, חודרים לעומק הנשמה שלנו. לכן צריך לספר לילדים כמה שיותר סיפורים, להכין סיפורים טובים, מרתקים, מעניינים, מלמדים. אנחנו לא יודעים מה הסיפור שייכנס פנימה עמוק לתוכם ו-ו-ויקדם אותם. אז איזה סיפור כדאי לספר? אז היה חסיד שקראו לו, אה, קראו לו רב אבא פליסקין[?], שהוא היה חסיד שהיה שליח, שליח שהיה גר באוסטרליה, הרבי הקודם של חב"ד, של חב"ד, הרבי הריי"צ שלח אותו לאוסטרליה לאיזושהי שליחות. אחרי זה הוא נסע לארצות הברית, עבד שם בישיבה, היה שמש בבית המדרש של הרבי ב-770, ופעם אחת הוא, הוא אמר לר-- כתב לרבי שהוא

11:49 מרגיש שהתלמידים צריכים יותר חיות, יותר, זה נקרא לכלוכית. צריכים להחדיר בהם עוד הרבה, עוד הרבה עוצמות. איך עושים את זה? אז הרבי כתב לו, "ספר להם סיפורים." ואז הרבי הוסיף ואמר, "אני לא מתכוון סיפורים על הרביים, דהיינו על האדמו"רים, אלא סיפורים מחסידים, ולמה? כי אם נספר," כמובן שגם סיפורים מהאדמו"רים זה חשוב מאין כמוהו, כמובן. אבל יש העדפה דווקא לסיפור מחסיד. למה? כי כשמישהו שומע סיפור שרב שרבי צדיק התנהג כך וכך, מה הוא יכול להגיד לעצמו? טוב, הוא התנהג כך כי הוא רבי גדול, צדיק. אני לא שם. אבל כששומעים סיפור מחסיד, מאדם כערכנו, שנהג בדרך מסוימת, שהתאמץ, שעשה מעשה מסוים, זה הרבה יותר קרוב אלינו, כי זה אדם כערכנו. והנה הוא התנהג כך, הוא עשה כך, אז זה בהחלט בהחלט אפשרי. לכן ישנה עדיפות מיוחדת דווקא לסיפור על חסידים. סיפורים מהחיים איך אנשים התנהגו, איך סבא התנהג, איך ההוא התנהג. אנשים כערכנו זה הרבה יותר מחבר. זה הרבה יותר מראה שהדרך הזו, שהכיוון הזה הוא דרך אפשרית. זו הסיבה, דרך אגב, מעניין שבספר התניא בפרק ח' מדבר שם האדמו"ר הזקן על זה שצריכים לאכול לשם שמיים ומי שאוכל בשביל התאווה שלו, כי סתם בא לו עכשיו להסתער על איזה ארוחה בשביל ההנאה שבזה, שזה לא רק לשם, שזה לא רק לשם שמיים, אז יש לזה מחיר שהמחיר הוא נקרא חיבוט הקבר אחרי מאה ועשרים שנה. מי שרוצה יעיין שם בפירוט בפרק ח' של התניא. הוא אומר שם האדמו"ר הזקן, אבל מי שלא נהנה בכלל מהעולם הזה, אלא הכל אצלו לשם שמיים כמו רבנו הקדוש, אז הוא הוא לא. הוא זך וטהור ולא יקבל את כל

13:47 אותם דברים אחרי מאה ועשרים שנה. שאל הרבי למה כשהאדמו"ר הזקן אומר את זה, הוא אומר את המילים כמו רבנו הקדוש, הרי רבנו הקדוש זה רבי יהודה הנשיא. אז למה הוא לא? למה לא אומר האדמו"ר הזקן כמו רבי יהודה הנשיא שלא נהנה מהעולם הזה? למה הוא משתמש במילים רבנו הקדוש? אמר הרבי כי אם מישהו, אם היה כתוב רבי יהודה הנשיא שרבי יהודה הנשיא לא נהנה מהעולם הזה בכלל, והוא היה עשיר גדול. כתוב שהיה עשיר גדול ואצלו הבית לא היה חסר שום מאכל, גם מאכלים שקשה להשיג בחורף, כמו צנון וחזרת, היה אצלו גם בחורף, והוא העיד על עצמו שלא נהניתי מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. אז אם יהיה כתוב רבי יהודה הנשיא יגיד לעצמו מישהו טוב, הוא היה כזה קדוש וטהור ולא נהנה מהעולם הזה כי הוא רבי יהודה הנשיא. מה קשר אליי? אני לא רבי יהודה הנשיא. לכן הוא משתמש במילים האדמו"ר הזקן, רבנו הקדוש, רבנו הרב שלנו. זאת אומרת, מי ששייך לנו, מי שיורד לרמה שלנו בשביל להגיד לנו גם אנחנו שייכים להתקרב וללכת לכיוון הזה של גם כשאוכלים אוכל לאכול לשם שמיים. זה גם קשור אלינו. לכן הוא כותב רבנו הקדוש. זאת אומרת כש... זה הסיבה שכשמספרים סיפור, סיפור שהוא מחסיד מישהו שקשור אלינו, זה הרבה יותר נוגע, פוגע ומכוון דרך. דבר נוסף כשמספרים סיפור, אומר הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, חשוב גם לתת רקע לסיפור. הרבי הריי"צ בעצמו היה דוגמה לזה. הוא מספר המון סיפורים. הוא בעצמו כנער היה ילד, היה אוהב לשבת ליד זקני החסידים, לשמוע מהם סיפורים והוא רשם אותם. ואצלו כשקוראים סיפור שהוא שהוא מספר, כשהוא כתב, פשוט נכנסים לתוך

15:36 התמונה. למשל, הוא מספר סיפור שיום אחד הוא הולך באיזשהו איזשהו גן כזה גן הכוונה כמו גן הכוונה עם עצים וספסלים, והוא אומר והוא אומר זה גן ישן, זה גן שקצת מוזנח והוא מספר איך שהוא הולך באותו גן, והוא אומר יש שם עצים זקנים, עצים מאוד מאוד גדולים ועצים שנטעו אותם לפני הרבה הרבה שנים ובעצים יש חורים גדולים. והוא מספר שכשאתה הולך שם בגן אתה מפחד שכל רגע מתוך החורים שבעצים יצא איזה נחש ועקרב, ובין ספסל לספסל יש הרבה צמחייה שגדלת והעזובה רבה. וכל מי שקורא את הסיפור הזה, זה סיפור שנמצא ב-ב-בהקדמה לקונטרס מעין מבית ה'. מי שקורא את הסיפור הזה ממש נכנס לתמונה, ל-למצב של היער עם העזובה הגדולה והעצים המפחידים האלה עם החורים בהם, ממש נכנסים לתוך האווירה של הסיפור. גם כשמספרים סיפור לילדים צריך להכין אותו. רקע. איזה מזג אוויר היה? מה עבר על אותו, על ה-- על-על אותו אדם, אותו גיבור סיפור באותו יום? איפה הוא היה גר? מה היה המצב באותה תקופה? להביא רקע לסיפור זה הרבה הרבה יותר מחבר. ודבר נוסף, כשמ-- אחרי שמספרים סיפור צריך לקבל משוב מהשומע. לומר לשומע, לילד ששמע: "אז מה הבנת? אז מה אתה אומר? אז-אז באיזה, איזה מידות טובות למדים מהסיפור הזה? איזה יראת שמיים הסיפור הזה מלמד אותנו?" מסופר שאצל האדמו"ר האמצעי, הרבי השני לבית חב"ד, הייתה לו ישיבה, וכל אברך חדש הגיע צריך ל-- היה מקבל הדרכה בתקופה הראשונה שלו. מי שהיה-היה אחראי על ההדרכה היה הרב הצדיק רבי הלל מפאריטש, ורבי הלל היה ממנה-- מינה שני אברכים שהם ידריכו את האברך החדש, וסופר שעיקר ההדרכה שלהם הייתה לספר לאותו אברך חדש

17:39 סיפורים מצדיקים קדומים, מחסידים מדור קודם, ולומר לאותו אברך אחרי הסיפור: "אז איך הבנת את הסיפור? מה זה לימד אותך? איזה יראת שמיים זה מלמד? איזה מידות טובות זה מלמד?" והיו דורשים מאותו אברך להתייגע מאוד מאוד בשביל ל-להוציא את המסרים מהסיפור הזה. ממש כמו שמתייגעים בלימוד תורה עמוק. ואחרי שהאברך התייגע על הסיפור היו אומרים לו: "אוקיי, יפה מאוד. עכשיו בוא גם תשמע איך ר' הלל למד את הסיפור הזה". זאת אומרת, עיקר הדגש היה על סיפורים, כי סיפורים הם מכוונים. סיפורים הם מורי דרך. זה מה שיקדם. אם כן, אנחנו צריכים לדאוג לספר סיפורים. זה לא בשליפה אצלנו כנראה, אצל רובנו, להכין סיפורים לפני שבת, להכין סיפור טוב, שני סיפורים טובים, מעניינים, עם דרמה, משהו ככה שיחבר את ה-- שידבר ללב של הילדים שלנו. זה ייתן להם כיוון ודרך בעזרת השם לכל החיים. סיפור שמדבר אליהם, סיפור עם אנשים ברמה שלהם. לספר להם סיפור כזה עם-עם-- להכין אותו עם כל הרקע, ואחרי זה גם לברר אצלם מה בדיוק, מה בדיוק הם-הם הבינו מזה. גם לפני השינה. לפני השינה לספר סיפור זה דבר עוצמתי ביותר, כי עם מה שנרדמים איתו זה מלווה לכל המשך הלילה. לכן צריך לדאוג להכניס כמה שיותר סיפורים. בשולחן שבת, לפני השינה. עוד מעט משיח יבוא בעזרת השם ואז יהיה הסיפור הכי גדול. למה? כשמשיח יבוא פתאום נבין כל הגלות, כל משך הגלות, כל מה שעבר על עם ישראל, נבין למה זה היה. נבין מה עמד מאחורי הכל, נראה את הסיפור כולו בצורה מושלמת. אבל כיום מוטל עלינו לקחת סיפורים קטנים, סיפור קטן מפה, קטן משם, ולשתף בזה את הילדים שלנו. בשי-- בשיעור הזה, השיעור

19:44 החש-- הכל כך חשוב הזה, שתפו אותו עם אחרים. שתפי אותו עם חברה, שתף אותו עם חבר. אני בטוח שכדאי שישמעו את הדברים שהם-- את המסרים האלה, את הרעיון הפשוט הזה כל כך של לספר סיפור לילדים, כדאי שגם אחרים ישמעו אותו, כי זה יכול לתרום המון המון המון לחינוך הילדים שלהם. שבעזרת השם יהיה הרבה הרבה נחת ותהיה לכולנו, אה, ברכה והצלחה ונשמח עם הילדים שלנו והילדים שלנו ישמחו גם הם איתנו. ונזכור שוב פעם כל אחד מאיתנו, כל אחת ששומעת, כל אחד ששומע נזכור שגם גם גם אנחנו בטוח שלכל אחד או אחת יש איזהשהו סיפור מהעבר. זה סיפור שעשה איזה שינוי דרך איזה כיוון בטוח כל אחד, כל אחת. כן, זה החיים. אז שנעניק את זה גם לילדים שלנו. שבשורות טובות כל טוב. תודה רבה.