הרב פרץ חן | להציל את העולם זה חשוב! אבל יש דבר שרק אתה יכול להציל!!

00:00 המסר של השיעור היום הוא חשוב מאין כמוהו. אנחנו הרי אנשים טובים, אנשים שאוהבים לעזור. לעזור ל-לחברת שנתקעה באיזושהי צרה, לעזור לקרוב המשפחה, להתמסר למענם גם בזמנים לא זמנים, בשעות לא שעות. אבל הנפילה שלנו היא שלפעמים אנחנו מתמסרים באמת מאוד למען אחרים, שהרי ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. אבל למען הקרובים אלינו ביותר, הילדים שלנו, שהם שליחות חיינו, אנחנו לא מגלים הרבה פעמים את אותה התמסרות. השיעור היום נפל אצלי ככה על רקע חוויה שחוויתי בשבת האחרונה. כשבשבת האחרונה, אה, בשבת האחרונה, כמו הרבה שבתות אח-- לאחרונה, יש לי חברותא. יש לנו אדם מהקהילה שהוא החליט שהוא רוצה להתחיל ללמוד גמרא. הוא לא למד בישיבה והוא רוצה לטעום את טעמה של הגמרא. יהודי יקר, יהודי ממש מתוק ומיוחד. אז לפני כמה זמן סיכמנו שנעשה חברותא. אנחנו ב-- מדי שבת, בליל שבת, אחרי, אחרי התפילה יושבים כמה דקות ולומדים קצת גמרא והספקנו כבר מעל עמוד גמרא למדנו. ובשבת האחרונה, ב-- אחרי התפילה, בליל שבת, הרגשתי שהספקנו מעט. אז אמרתי לו, "תקשיב, בוא אולי, אולי למחרת ביום שבת יש בערב, שש בערב יש שיעור הלכה, אז כמה דקות לפני שיעור הלכה ניפגש ונלמד עוד קצת גמרא". אז סיכמנו ואני פתאום מוצא את עצמי בשבת אחר הצהריים, כשבבית, הבית עסוק סביב הילדים, כל מיני משימות, משימות של שבת שהיו לי, משימות לימודיות של להספיק כמה דברים וללמוד ואני ככה טרוד בכל הדברים האלה ואני שם לב שהדבר שככה מטריד אותי, מלחיץ אותי, שאני אמור, אה, בשעה מסוימת להגיע לחברותא ואני לחוץ שאני אספיק את המשימות ולהגיע בזמן לחברותא. ואז פתאום נופל לי איזה אסימון. רגע, רגע, מה? מה הולך פה?

02:15 מה בדיוק הולך פה? הרי יש לי בבית את אחד מהילדים שלי, ששנה הבאה מתחיל, אה, מתחיל כיתה חדשה, מתחיל גמרא חדשה ומז-- והוא אמר לי כבר לפני כמה זמן שהוא רוצה שאנחנו נתחיל ללמוד יחד את הגמרא לקראת שנה הבאה. אז התחלנו. מדי שבת אנחנו ישבנו ולמדנו את הגמרא לקראת שנה הבאה ובשבת האחרונה זה ברח לי מהראש. אני אומר לעצמי, "איך זה יכול להיות? אני כל כך מוטרד בשביל ללמוד עם יהודי, אבל הבן שלי, אם אני רק אגש ואגיד לו בוא נלמד יחד, הוא יסכים והוא ירצה והוא ייהנה מזה גם. הוא אוהב את זה, ברוך השם הוא אוהב את זה". זה לא עומד לי בראש מה קורה? ואז המצפון התחיל לעבוד שעות נוספות ואני אומר לעצמי, "לא, זה לא, אין דבר, זה לא יכול להיות. לחברותא, את החברותא נעשה עם ה-- עם ה-- נעשה בעזרת השם, אבל עם הבן אני צריך ללמוד". ואז, ואז פשוט עצרתי את הדברים וקראתי לבן. אמרתי לו, "בוא, בוא נלמד". הוא אומר לי, "בטח אבא, בטח!" רץ, הביא את הגמרות מ-מארון הספרים וישבנו ולמדנו ולמדתי איתו מעבר לזמן שתכננתי והוא נהנה והוא הבין והרגשתי עם עצמי כל כך טוב. אבל אמרתי לעצמי, "איך דבר כזה יכול לקרות?" וזה בעצם רקע לשיעור. משם, משם נפל לי, נפלה התובנה הזו שלפעמים אנחנו מאבדים קצת את סדרי העדיפויות. חשוב מאוד ללמוד עם יהודי אחר. החברותא שאני מדבר עליו הוא יהודי יקר, יהודי מתוק. פשוט כיף, כיף ללמוד איתו יחד, כן? אבל בשום אופן לא ייתכן שהבן שלי פתאום יראה שאני לומד עם מישהו ואיתו לא למדתי. מ-מה הוא ירגיש? מה, מה, מה יעבור אצלו

03:53 בראש? מה ייכנס לתת מודע שלו? שהוא פחות חשוב, משהו-- שאליו אני לא... שאליו אין לי זמן. זו נקודה שאנחנו צריכים לתת עליה את הדעת. אז בשיעור היום נספר על זה כמה סיפורים. סיפורים מרגשים. סיפור שאחד מהם, שכשאני לאחרונה קראתי אותו, העיניים שלי נשארו... לא נשארו יבשות. נראה היום גם מה יש למחקר לומר, מה יש לעולם המחקר לומר על, על מצבים שבהם ה-הילדים חשים, מרגישים, רואים שההורים מתמסרים למען אנשים אחרים ולא מתמסרים אליהם באותה מידה. נראה היום שגם התורה עצמה, התורה עצמה מורה לנו את הדרך שהילדים שלנו הם קודמים לכל העולם, הם קודמים לכולם. אז מסופר על אדם שחזר הביתה מהעבודה אחרי יום עבודה מתיש, יום עבודה תובעני, יום עבודה עם מלא מלא משימות והוא חוזר הביתה עייף ורעב. הוא רק רוצה להגיע הביתה ולשכב על הספה. קצת שקט, עם איזה כוס קפה טוב, שקט, זה מה שהוא רוצה. ואיך שהוא נכנס הביתה אז אחד מהילדים שלו קופץ עליו, ילד צעיר, ואומר לו "אבא, כמה אתה מרוויח לשעה?" אז אבא אומר לו, אבא גם ככה עכשיו הגיע הביתה כזה עצבני. "מה? תגיד לי, מה, מה השאלה הזו? כמה אני מרוויח לשעה? מה זה בכלל עניין שלך כמה אני-- מה אתה שואל אותי בכלל? כמה א-- כמה אני מרוויח לשעה? תביא לי כוס מיץ, כוס, כוס סודה קרה. מה זה כמה אני מרוויח לשעה?" אבא כעס על השאלה. אבל הבן ניג'ס. "אבל אבא, כמה אתה מרוויח לשעה?" אז בשביל ככה להתפטר מהבן הוא אומר, "מרוויח מאה שקל לשעה." אז הבן חייך. אז הבן אומר, "אבא, אפשר חמישים שקל?" אז האבא אומר לו, "תגיד, אתה לא מתבייש? אתה

05:49 לא מתבייש? חמישים שקל שאני אביא לך למלא צעצועים הטיפשיים שלך? לזה כמה ממתקים לא בריאים. כאילו מה, מה אתה רוצה ממני? מה זה הבקשות האלה? מה זה השאלות האלה?" והאבא ככה זרק עליו קטעות ואומר לו-- א-אומר האבא לבן, "תקשיב, לך בבקשה לחדר. לך, לך, לך, לך מאוחר, לך תישן. אני עוד צריך את השקט שלי עכשיו." אז הבן, ילד טוב ומושמע, הלך לחדר והאבא ישב על הספה ושתה כוס שתייה וקצת נרגע וחזר לעצמו והרגיש עם עצמו לא נעים. "מה, ככה דיברתי לבן שלי מסכן. מה הוא שאל אותי, ביקש, ביקש חמישים שקלים. מה יש?" אבא הרגיש עם עצמו, עם עצמו רע. אז בשביל לכפר על המצפון אז הוא הוציא מהארנק חמישים שקלים, ניגש לחדר של הילד ודופק ואומר לו, שואל, "אתה ער?" אבא אומר, "כן, אני ער. אני תאם, ער אני לגמרי." מגיע, אומר לו אבא, מגיע אבא ואומר לו, "הנה, קח, קח חמישים שקלים. אם אתה כנראה רוצה לקנות משהו, קח שיהיה לך חמישים שקלים." יופי. ואז אבא רואה שהבן מרים את הכרית, מוציא משם איזה שטר כזה מקומט וכמה מטבעות וסופר אותם. ואבא אומר לו, "תגיד לי, אתה, אתה לא מתבייש?" פתאום, אה, חזרו לו הע-העצבים. "אתה מבקש ממני כשיש לך פה, אני רואה שיש לך פה כסף. למה ביקשת? מה, צריך הרבה כסף?" והאבא כולו ככה, זה, עצבני. אז הבן ממשיך לספור והבן, הבן סופר והיה לו שמה עוד בדיוק חמישים שקלים. ואז הבן מחזיק ביד את החמישים שלו והחמישים של אבא, סך הכול מאה, מאה שקל. הוא אומר לאבא שלו, "אבא, הנה, קח, עשיתי פשוט חמישים שקל. תודה רבה שהבאת לי. הנה, קח

07:26 מאה שקל. ואתה מה, מרוויח מאה שקל לשעה? אז הנה, אפשר אבא מחר תחזור שעה מוקדם מהעבודה. הנה, קח על זה מאה שקל על השעה הזו. תאכל איתי ביחד בבקשה ארוחת ערב." האבא שמע את זה, הוא חיבק את הבן שלו חזק, חיבק אותו חזק והבין. הוא הבין שהבן הזה פשוט רצה בסך הכול את אבא. אבא עובד, אבא מתרוצץ. אין לאבא זמן לבן. הוא רוצה להרגיש, לחוות ארוחת ערב יחד עם האבא. אז הוא הבין כנראה מה שמניע את האבא בעבודה זה הכ-- הסכום שהוא מקבל לשעה. אז הוא התחיל לאסוף כסף, לך עשה לו חמישים שקלים להביא לאבא שלו בשביל, בשביל לקנות אותו לשעה שיהיה איתו יחד כי הוא רצה להרגיש את אבא שלו איתו. הסיפור הוא סיפור קצת קיצוני, אבל המסר הוא מסר שחודר אלינו פנימה ואומר ריבונו של עולם, אנחנו מתרוצצים, משקיעים למען כולם, למען הכל. אבל הילדים שלנו בשר מבשרנו, שליחות חיינו. מה קורה איתם? איפה הם נמצאים בסיפור הזה? ולפני כמה שנים שמעתי סיפור אה... מזעזע, מרגש. לא יודע איך לקרוא לו. תאמרו אתם אחר כך. אבל הסיפור הוא על, על רב, רב של קהילה מכובדת שהחליט שהוא מארגן לקהילה הקדושה שלו ליל סדר ציבורי, וזה דרש הרבה הרבה התארגנות כמובן. והוא התחיל לארגן את הסדר הציבורי ולחשוב מה התפריט יהיה. והיה לו גם ילד בן קטן, בן צעיר, אולי בן עשר, בן צעיר, והוא רצה שהבן הזה יהיה חלק מה-- מאותה פעילות מאותו ליל סדר. אז אותו אבא בחוכמה כמובן, חוכמה, חוכמה, חוכמה רבה, אמ רצה שהבן יהיה חלק, אז הוא החליט שיהיה שותף לכל, לכל ההפקה, כי כשמשתפים מישהו בעשייה מסוימת הוא

09:34 מרגיש חלק. אז הוא אמר לבן שלו בוא איתי ביחד ניסע לחנות של החד פעמי ונקנה ותעזור לי לבחור את, את הצבעים של החד פעמי ושל המפות של השולחן, וישבו יחד על התפריט ואבא התייעץ איתו מה כדאי להזין מן התפריט. וככה הבן ממש ממש הרגיש חלק מכל, מכל ההפקה הזו, וזה עוד פעם זו פעולה ממש חכמה של האבא. אם רוצים שמישהו ירגיש חלק, הדרך היא לשתף אותו. ומתקרב האירוע והבן מחכה לזה בכליון עיניים, כי הרי זה אירוע שלא בעצ-- אירוע פרטי שלו, כך הוא מרגיש. והגיע לסדר וסידרו את השולחנות ואת הכיסאות ואת הסכו"ם וארגנו את הכל. והבן לוקח, לוקח את הכיסא שהוא ת-- מניח את הכיסא האישי שלו ליד הכיסא של אבא שלו. הוא רוצה לשבת ליד אבא, הרי הם ביחד מעבירים את הסדר הזה והוא כל כך מחכה וגאה בעצמו ושמח על, על, על, על, על החלק שלו ועל האבא המתוק שעושה דברים נפלאים איתו ביחד. והגיע הסדר והמוזמנים התחילו לזרום פנימה וארגנו שם את המקום בצורה ממש מדויקת למספר האנשים שהוזמנו וכבר המקומות מלאים עד אפס מקום ו-ואין כיסא אחד מיותר והכיסא שלו כמובן ליד אבא שלו והוא גאה בעצמו וגאה באירוע הענק שהם הקימו. ופתאום נכנס פנימה אדם נוסף, אדם שלא נרשם מראש, לא הזמין מקום מראש, האבא לא ידע שאותו אדם יגיע ואין לו כיסא. והאבא רואה את זה, הוא לא יודע מה לעשות. הגיע יהודי נוסף. איש לא-- כמובן לא, לא, לא זורקים אותו החוצה. הוא הגיע לחגוג את הסדר. אז האבא חושב מה לעשות ואז הוא אומר לבן שלו, "אתה יודע מתוק שלי, אתה יודע אהוב שלי, אתה יודע ש--

11:32 כמה חשוב אה להתחשב בזולת ואהבת ישראל. הנה אתה רואה, הגיע יהודי נוסף ואין לי איפה לשים אותו. רק אם אתה מסכים, אם אתה לא מסכים אז לא. אבל רק אם אתה מסכים תוותר לו על המקום ואני אמצא לך, אני אמצא לך מקום לשבת. לא תישאר בלי כיסא, אבל תוותר על המקום שלך לאותו יהודי שהגיע כרגע, שהגיע כרגע בלי הזמנה." אז הבן הזה, הילד ממושמע, הילד שמה שהאבא אומר הוא מקשיב. הוא לא מתווכח יותר מדי. בלב הוא כמובן לא רצה. הוא רוצה לשבת ליד אבא שלו, אבל אבא מבקש אז הוא עושה ילד טוב ירושלים. אז הוא אומר לאבא שלו, "אבא, אוקיי, בסדר, אבא בסדר." אז מיד האבא סי-- קרא לו את היהודי והושיב אותו לידו והבן קם. ואמממ כך האבא התחיל את, את הסדר, אפילו כנראה שכח בכלל לארגן כיסא אחר לבן שלו, או שהוא ארגן לו באיזו פינה אחרת, והבן כבר איבד את כל הטעם כי הוא לא יושב ליד אבא, הוא לא מה שהוא חשב שיקרה. הוא התחיל להסתובב ויצא החוצה ונכנס פנימה והלך לחדר האוכל והסתכל שם ויצא ונכנס ונכנס ויצא ונגמר אותו ליל סדר מוצלח מאוד. אנשים נהנו, שיבחו והכל היה ממש בצורה מדהימה. אבל אותו ילד לא בדיוק היה בפנים. עברו כמה שנים והילד הזה גדל והוא ירד מהדרך. הוא לא, הוא לא, הוא לא הלך ב-ב-בדרכו של אביו. ויום אחד שככה הבן נפתח וחשב וסיפר ושיתף, התברר שהרגע, הרגע שבו אותו ילד ה-התחיל את הנפילה שלו בצורה לפחות סמויה בצורה, בצורה סמויה מסוימת, זה היה אותו רגע שאבא שלו אמר לו תעשה אהבת ישראל, תוותר ליהודי אחר. באותו רגע שאבא

13:26 שלו העדיף את הנוחות של מישהו אחר על פני הנוחות על, על פני ה-הרצון של הבן שלו, זה אותו רגע שהכניס לתוך הבן, לפחות בתת מודע, שאחרי זה גם ירד למודע שהוא שווה פחות, שמישהו אחר שווה יותר ממנו, וזה הרגע שבעצם התחיל והפיל אותו. זאת אומרת אנחנו לפעמים לא, לא, לא-- אותו אבא כמובן אם הוא יודע את כל זה אולי עושה את זה, וודאי וודאי מדובר באדם, אדם שלא לא רוצה לעשות רע ובוודאי לא לבן שלו. וודאי שאין פה איזה כוונה רעה, כוונה רעה במזיד, וזה לא חוכמה לצאת בביקורת על אדם שהיה מבולבל באותו רגע ובאמת לא ידע מה לעשות. אבל הסיפור הזה הוא הדרכה, הדרכה בשבילנו, שעם כל הכבוד לכולם ועם כל היחס שצריך להעניק לכולם וההתמסרות למען כולם וצריך כך להיות אנחנו, אנחנו גדלים-- גדלנו על זה וגדלים על התמסרות למען מישהו אחר, אבל הילדים הקרובים אלינו, הילדים שלנו, הם קודמים לכולם. לכולם. לעולם אסור לוותר על טובתם האישית למען מישהו אחר, בשום פנים ואופן לא. הם, הם השליחות שלנו. הם אלה שהקדוש ברוך הוא נתן תחת ידינו בצורה הקרובה ביותר על מנת שאנחנו נקדם אותם ונחנך אותם, וזה רק כדי שנשפיע עליהם הרבה הרבה אהבה והרבה הרגשה שהם יקרים לנו ביותר עלי אדמות יותר מכל מי שקיים בעולם. וישנו גם סיפור יפה, מכתב מעניין שכתבה פעם לרבי הרבנית קליין. הרבנית קליין הייתה אשתו של אחד המזכירים של הרבי, הרב בנימין קליין, עליו השלום. אז פעם אשתו של הרב קליין כתבה לרבי מכתב שמבקשים ממנה ללכת ולהיות אחראית על הפנימייה של בית חנה. בית חנה זה מוסד לבנות ושמה בבית-- שמה הייתה פנימייה והיה

15:33 שמה הרבה דברים שצריך לחזק ולשפר ולקדם, והיא הייתה האישה שממש מתאימה לעשות את זה. אבל המשמעות של הבקשה הזו שבשעות אחר הצהריים, כשהילדים שלה חוזרים הביתה מבית הספר, היא צריכה להיות שם בפנימייה ולדאוג לכל הצרכים של הפנימייה, לכל צורכי הבנות שם. והיא באמת אם היא הייתה, אם היא, אם היא תעשה את זה, זה אמור לקדם שמה את העסק בצורה מדהימה, כי היא טובה, היא מוכשרת, היא יודעת איך עושים את המשימה בצורה הטובה ביותר. אבל היא התלבטה כמובן, כי הילדים שלה בבית, אז היא לא ידעה מה לעשות. היא לא ידעה מה נכון לעשות. היא התלבטה, לא ידעה מה לעשות. אז היא התלבטה, אז היא שאלה את הרבי במכתב. המכתב הזה מופיע היום אפשר לראות אותו. היא רשמה מכתב לרבי שמבקשים ממנה כך וכך, אבל זה השעות שהילדים מגיעים הביתה והיא מתלבטת מה לעשות. אז הרבי כתשובה לשאלה שלה כתב באותו דף שהיא רשמה את השאלה הרבי. הרבי סימן סימן שאלה, ולאחר מכן סימן קריאה כאילו עצם יש פה תמיהה על עצם השאלה. והרבי אומר לה הרי כבר דובר כמה פעמים שראשית הכוח של האמא הוא חינוך הילדים. הרי כבר דובר על זה. הרי כבר דובר על זה כמה פעמים שראשית הכוח, האנרגיה, המאמצים, ההתמסרות של האמא צריכים בשביל הילדים שלה. אז באמת יכול להיות כן. עד כאן מה שהרבי כתב באמת יכול להיות שאם היא תהיה שם זה יקדם וישפר פלאות, אבל אם זה מגיע על חשבון הילדים שלה זה פשוט לא בא בחשבון, כי דובר כבר שראשית הכוח שהאמא צריכה להשקיע זה על הילדים שלה בבית שלה. הרבי, הרבי בצורה ברורה בעצם אמר מה הם

17:20 סדרי העדיפויות, מי קודם למי, מי לפני מי. דבר ראשון הילדים שלנו בבית, השליחות שלנו בעולם ואחר כך להתמסר לכל העולם, אבל לא על החשבון שלהם. אנחנו צריכים לשים לב לא ליפול בדבר הזה, לא ליפול שם כן, ולדעת שדבר ראשון הם לפני כולם, כי הם שליחותנו העיקרית בחיים. על הנושא הזה כמובן שנכתבו הרבה, הרבה מחקרים ונאמר שם כמה כמה דברים שיכולים לקרות, שכמה דברים שיכולים לקרות להתרחש אצל הילדים כמובן כשילדים חשים שהם פחות שווים מאחרים, שהיחס שלנו מופנה לאחרים יותר מאשר אליהם בעצמם. למשל, ברגע שילד חש שההורה מתמסר למישהו אחר יותר מאשר אליו, זה פוגע לו בביטחון העצמי שלי. הוא חושב לעצמו מה אני פחות חשוב בעיני ההורים? הנה למען ההוא ההורה מתמסר. ההורה שלי פחות פחות משקיע בי, מתייחס אליי. זאת אומרת כאילו חסר בי משהו. משהו בי לא טוב. עובדה שאליו יש יחס וכלפיי אין כזה יחס ואת משהו בי חסר. למה לא מתייחסים אליי בצורה במידה שווה כמו שמתייחסים למישהו אחר? זאת אומרת שמשהו חסר בי וזה אוטומטי מוריד אצלם את הביטחון העצמי שלהם. דבר נוסף שזה יכול לגרום שהילד יתחיל לחפש, הרי כל אדם רוצה יחס. אדם רוצה שיתייחסו אליו, אז פחות יחס פחות יחס מההורים יגרור חיפוש של יחס במקומות, במקומות אחרים. הם לא מתייחסים אליי. אני אחפש שיתייחסו אליי אז במקומות אחרים. ואנחנו ממש לא רוצים שהילדים יחפשו יחס במקומות אחרים, כי שם מי יודע מי יעניק להם את היחס. מי יודע אם זה לא אנחנו, מי זה כן יהיה. אוי ואבוי, אנחנו לא רוצים להגיע למקומות האלה. אז אם כן, אם אנחנו לא נתייחס אליהם אז הם יחפשו יחס

19:26 אחר בצורה לא מבוקרת. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. דבר נוסף, ברגע שאנחנו פחות נשקיע בהם זה יגרום להם לבלבול רגשי. המשמעות של בלבול רגשי זה הרגשה של תסכול, הרגשה של חוסר שביעות רצון מעצמם. הוא לא מבין מה קורה פה. כן, הוא לא מבין מה קורה. רגע, למה? למה יתייחס אלי? מה לא טוב בי? מה חסר אצלי? כן, זה יכול לגרום לתסכול, לדכדוך או לסוג של דיכאון כזה וחוסר הבנה מה קורה. הוא לא מבין. הוא לא מבין מה הוא מרגיש בתוכו. למה? למה? למה אני פחות? למה אני? למה הם כן? מה כי חסר? אבל אני הבן שלהם. מה בדיוק הולך פה? זה רגשית מאוד, מאוד יכול לבלבל את הילד. יכול לגרום לבלבול רגשי. אז בשביל שהילדים שלנו לא יחוש את הדברים האלה, אנחנו צריכים לדאוג ולשים לב שהם לא ירגישו אף פעם סוג ב', שהם לא ירגישו שהם פחות שווים, שהם לא ירגישו שיש מישהו אחר שהוא יותר חשוב, יותר חשוב אצלנו מאשר הם בעצמם. אם נסתכל בתורה, מספרת התורה על בני גד, על בני גד ובני ראובן, שכאשר משה רבנו מכניס את עם ישראל לארץ ישראל את כל השבטים, בני גד ובני ראובן ביקשו לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, זאת אומרת ב בגבול בחלק המזרחי של ארץ ישראל, מחוץ לגבולות גבולות ארץ ישראל. משה רבנו בהתחלה בא אליהם בביקורת מה אתם רוצים? אתם לא רוצים לעזור לאחים שלכם במלחמה? כולם יילחמו. אתם תשבו כאן. אז הם הסבירו להם שיש להם פשוט הרבה הרבה מקנה והם ילכו. הם יילחמו והיו אפילו הראשונים במלחמה. ובסופו של דבר משה רבנו כמובן מסכים והם מקבלים את עבר הירדן המזרחי,

21:24 אבל הם יוצאים לעזור לאחים שלהם לשאר השבטים בכיבוש בכיבוש ארץ ישראל. ככה מספרת לנו בעצם התורה. בדו שיח ביניהם, כשמדברים עם משה רבנו ומבקשים לקבל את הנחלה בעבר הירדן המזרחי, אז המילים שהם אומרים למשה רבנו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. עוד הפעם גדרות צאן נבנה למקננו פה נבנה למקנה שלנו גדרות. כן, מקום לצאן. ואחר כך הם אומרים וערים לטפנו. הם בעצם מקדימים את הצאן לילדים. דבר ראשון נבנה, נבנה מקום לצאן ולאחר מכן נבנה גם ערים לילדים שלנו. כשמשה רבנו שומע את צורת הבקשה שלהם, הוא נותן להם על זה ביקורת. משה רבנו אומר להם בנו לכם ערים לטפכם. דבר ראשון תבנו ערים לילדים שלכם, מקום לילדים ולאחר מכן וגדרות לצאנכם. לאחר מכן תעשו תבנו מקום לצאן ואז תלכו ותעזרו לאחים שלכם במלחמה כמו שהבטחתם. משה רבנו בעצם אומר להם לא נכון, הצורה שבה דיברתם לא נכון לבוא ולהקדים את הצאן לילדים. אמנם יש על זה הרבה הרבה הסברים. יש מסבירים שלמשל שהם רצו, פשוט הם היו הם היו כל כך חזקים. הם רצו להמחיש את זה שגם הילדים שלהם חזקים ואין להם פחד מאויבים. אז אם לא יבנו לצאן מקום, הצאן יברחו. אבל הילדים שלהם הם חזקים, הם לא בלחץ. אפשר לבנות להם גם אחר כך הם לא יפגעו. להראות על החוזק שלהם. יש כאלה גם מסבירים על פי סוד שצאן זה מראה על דרגות רוחניות גבוהות, ולכן דבר ראשון לצאן זה כל מיני עניינים רוחניים, אבל אין מקרה יוצא מן הדין פשוטו. על פי פשט הדברים הם הקדימו את הצאן, את הממון שלהם וילדים שלהם. משה רבנו לא קיבל את זה. משה רבנו

23:34 הביא להם על זה ביקורת ואמר להם לא, לא, לא, לא כך עושים. דבר ראשון תבנו, תבנו ערים לטפכם ולאחר מכן תבנו את הגדרות לצאנכם. תורה מלשון הוראה. התורה מספרת לנו את זה לא כסיפור של מה שהתרחש אז, אלא גם כמסר אלינו היום שגם אנחנו היום צריכים לשים לב ולתת את הדעת על כך שהילדים שלנו הם לפני הכל ולפני כל הדברים הכי חשובים עלי אדמות. הם העיקר. הם החשובים ביותר. גם רואים בכל מהלך ההיסטוריה שהחשובים ביותר הם הילדים. כשיצאו מארץ מצרים אז הילדים תפסו מקום, מקום, אה, מקום מרכזי ביותר. כשבני ישראל יוצאים, אה, יוצאים מארץ מצרים. מתי ש-- מתי שה' מביא את התורה לעם ישראל והוא חיפש ערבים על התורה. אז מי היו הערבים על התורה? בנינו ערבים בעדנו. הילדים הם, הם הערבות לכך שבגלל זה הקדוש ברוך הוא הסכים להביא את התורה. השם שאל מי ייקח ערבות שתקיימו את התורה. אמרו ה-- בני ישראל אמרו האבות הקדושים והשם לא קיבל את זה עד שאמרו הילדים שלנו יהיו הערבים שנקיים את התורה. והשם אמר אם כך תקבלו את התורה בנינו הערבים בעדנו. כל הסיפור של ההיסטוריה בסיפור של, של פורים למשל, כש-- כש-- כשמרדכי היהודי רוצה לבטל את הגזרות, אז הוא אוסף את כל הילדים אצלו יחד, והילדים שמה קשרו את עצמם אחד על השני ואמרו שהם מוכנים מסירות נפש להמשיך וללמוד תורה עד שתתבטל הגזירה. וכך הם עשו. לכל אורך ההיסטוריה הילדים שלנו הם אלה שתפסו את הפרונט, את המרכז, וככה זה צריך להיות אצלנו בחינוך הילדים שלנו, שהם ייקחו את המרכז. משיח מגיע עוד מעט בעזרת השם. כשמשיח יבוא נצטרך להציג

25:33 לפניו את כל מה שעשינו, את כל התורות הטובות שעשינו, את כל המשימות שעשינו. הדבר המרכזי כנראה שנצטרך להציג לפניו זה הילדים שלנו, אותם גידולים שאנחנו מגדלים, ולומר לו משיח ראה גידולים שגידלנו. להראות לו את הילדים שלנו שהשקענו בהם ועלינו מוטל להשקיע. לתוצאות צריך הרבה ברכת השם, הרבה סייעתא דשמיא, אבל ההשקעה צריכה להיות השקעה שלנו. אם כן, המסר שלנו אם כן מהשיעור הזה היום לשים הרבה יותר לב לילדים, לצרכים שלהם. צריך לעזור לכולם. צריכים להשקיע בכולם. צריכים שיהיה ואהבת לרעך כמוך. וודאי שצריכים לעשות הכל למען למען לעזור ליהודים אחרים, וזה הערך הכי עליון. אבל הילדים לפני כולם ולא ייתכן שאנחנו נוציא אנרגיות אינסופיות למען כל העולם ופחות על הילדים. הם רואים את זה, הם שמים לב, הם רואים מה שקורה. אז לא צריך שישלמו לנו מאה שקל לשעה בשביל שניתן להם יחס. לא צריך גם ש-ש-- לא צריך גם שהם יבואו ויאמרו, כי הם לא יאמרו את זה, אבל אנחנו צריכים להפעיל ראש, להפעיל מחשבה, לתת את הדעת על הדברים האלה. לדעת שהם ישבו, הם ישבו לידינו בכיסא, ידינו. הם קודמים לכל האורחים, כולם. הם המרכזיים ביותר ויהי רצון ש-ש-שלא להתבלבל בנקודה הזו. נשים לב לדברים האלה, ניתן להם את היחס שהם צריכים לקבל מאיתנו ונזכה מהם בעזרת השם להרבה הרבה נחת ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון. תודה רבה. שוב פעם נחת רב, גאולה שלמה. ואם אתם מרגישים שהמסר הזה הוא חשוב, הוא מסר ש-- שהוא אמיתי לחיים, אני חושב לגמרי שכן, תשתפו את השיעור. תשלחו אותו לחבר. שלחי אותו לחברה. שלחו אותו גם להורים אחרים. חשוב גם שהם ישמעו את המסר

27:47 הזה. תודה רבה! בשורות טובות גאולה שלמה. כל טוב.