הילד מפריע לכולם- אולי כדאי שאפסיק להביא אותו לבית הכנסת?

00:00 שלום לכם, אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת החגים שבה אנחנו מבלים שעות רבות בבית הכנסת וכחלק מזה גם הילדים באים איתנו לבית הכנסת. ולהביא ילדים לבית הכנסת זו משימה, יש בזה אתגר. בתחילה הם מתארגנים בבית, שמחים וצועקים הולכים עם אבא לבית הכנסת, מארגנים להם שקית ממתקים, שקית פינוקים, הולכים עם אבא יד ביד לבית הכנסת ואחרי כמה דקות שהם יושבים שם הם מתחילים פשוט להשתעמם. וכשהם משתעממים הם גם דואגים שכל הסביבה תדע שמשעמם להם. אז הם מתחילים לדבר ביניהם ולריב ביניהם ולמצוא-- מוצאים חבר מהגן, חבר מהכיתה ונכנסים איתו ונכנסים פנימה ויוצאים החוצה ומתרוצצים והסיטואציה הופכת להיות ללא כל כך נעימה. ולא, ובעיקר הלא נעימה זה לא רק מהאנשים מסביב שזה לחלקם זה גם מפריע. אנחנו עצמנו ההורים מרגישים מאוד מאוד אי נוחות ולא נוח עם מה שקורה וזה יכול לגרום לנו לומר להם כל מיני מילים לפעמים לא נעימות שנצטער אחרי זה גם למה אמרנו את המילים האלה. אז בשיעור היום נדבר בעזרת השם על להביא ילדים לבית הכנסת. נדבר היום בהתחלה מבחינה הלכתית והשקפתית מה האם נכון להביא ילדים? האם לא נכון להביא ילדים? ועיקר השיעור יהיה שכשהילדים מגיעים איתנו איך לעשות את זה בצורה נכונה, בצורה יעילה, בצורה שרק טוב יצא מזה בעזרת השם. אני רוצה לפתוח בסיפור מהבוקר. היום בבוקר, היום זה לא חג. הרי השיעור מצולם היום לא ביום חג כמובן. היום בבוקר בתפילה בבית הכנסת, תפילת שחרית. הגיע איזשהו אבא עם עגלת, אה, אה עם עגלה עם ילדה קטנה בעגלה והתחילה התפילה והוא הביא אליו את הטלפון שלו, שתראה שם כל מיני דברים. בשלב מסוים כבר הוא לקח את הטלפון והילדה התחילה להשתעמם

02:01 והתחילה לנסות לסחוב לו את הטלית שהיא רוצה ללכת וללכת לפה ולשם. והאבא נכנס לתסכול והוא אומר לה, "מה יש לך היום? מה את רוצה היום? מה, מה יש לך היום?" ממש דיבורים של תסכול מאוד מאוד גדול. ואני מהצד רואה את הדברים ואני חושב לעצמי וכמובן זה ממש לא חוכמה לשבת מהצד ולתת הערות או ביק או ביקורות על מה שקורה אצל מישהו אחר. זה לא חוכמה בכלל. אבל בכל זאת אני יושב בצד ואומר לעצמי רגע, מה? מה זאת אומרת? מה, מה יש לך היום? מה זה מה יש לה היום? היא צודקת לגמרי. משעמם לה. מה? כמה היא יכולה לשבת? זה לא מעניין לה שם. היא רוצה ללכת לשחק, היא רוצה לעשות משהו מעניין, משהו שמדבר אליה ולשבת שם בבית הכנסת סתם לבעוט בקיר זה לא מעניין אותה. אז מה יש לך היום? יש לה עכשיו חתיכת שיעמום. זה מה שיש לה היום. האמת שגם אני הייתי בתפילה היום בבוקר עם שני ילדים שלי, אמנם יותר גדולים, והם בהתחלה היו בגלל שהם יותר גדולים ישבו וקצת קראו שם ספרים. יש שם ספרייה מאוד מאוד יפה, אבל בשלב מסוים גם נמאס להם לקרוא והם התחילו והם התחילו אה, קצת ל-לריב עם לריב ולשחק אחד עם השני. אז בגלל שאני ראיתי ממש מה שקרה אצל האבא ההוא וכך חשבתי את מה שחשבתי, אז זה גרם, זה עזר לי באופן אישי להבין שהם באמת לא אשמים. אז אמרתי להם שעוד מעט אנחנו הולכים והתפילה עוד מעט נגמרת והבטחתי להם משהו שווה שיגרום להם לשבת עוד קצת, עוד רגועים עוד כמה דקות. אבל מה באמת עושים בכאלה מצבים? והאם בכלל נכון

03:41 שנביא איתנו ילדים לבית הכנסת? אז דבר ראשון אומר האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, אומר האדמו"ר הזקן ילמד ילמד אדם בניו הקטנים ויחנכם לענות אמן. שמצווה על האבא ללמד את הילדים שלו ולחנך אותם שיענו אמן. הוא ממשיך ואומר ומיד שהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לעולם הבא. מיד כשהתינוק מתחיל ל-לענות אמן, אז יש לו חלק לעולם הבא. אז כמה נפלא זה לחנך אותם לענות אמן? ואיפה? איפה נחנך אותם לענות אמן אם לא בשטח? בבית הכנסת, במקום שבו כל הציבור יחד עונה אמן בבית פחות, יש פחות הזדמנויות גם בבית וודאי שגם יש על כל ברכה, על כל דבר. בבית הכנסת עם הקהל כולו יחד זה ממש מיוחד שיענו שם אמן וצריך, ממשיך האדמו"ר הזקן אומר וצריך שיחנכם לעמוד ביראה, באימה וביראה. צריכים לחנך אותם לדעת לעמוד באימה וביראה. זאת אומרת מדובר על בית כנסת שבו הם מתחנכים לענות אמן ובו הם מתחנכים לעמוד באימה וביראה. יש משהו נפלא מאוד מאוד בזה. בזכות זה יש חלק לעולם הבא. אם כן, להביא אותם לבית הכנסת שיבואו וישמעו את התפילה, את האווירה, את המנגינות, את האמן, ודאי שיהיה איזה מעלה נפלאה מאוד, מאוד, מאוד. ראיתי אצל הרבי מליובאוויטש שכשהרבי יצא לתפילות והיו שם ילדים שם, אז הרבי תמיד עצר לידם, הסתכל על הילדים, הביא להם במאור פנים גדול מטבע לצדקה, ראו שביעות רצון גדולה שהילדים נמצאים והרבי מביא להם עידוד על זה שהם נמצאים והם הגיעו. כמה זה חשוב, כמה זה נפלא שילדים מגיעים לבית הכנסת. מסופר על אחד מחשובי התנאים, רבי יהושע בן חנניה, שהיה תנא אחד מחשובי התנאים בדורו, חי בסוף תקופת בית שני, גם הוא חי לפני החורבן

05:49 וגם אחרי החורבן, וכשרבו רבן יוחנן בן זכאי דיבר על שבח תלמידיו, אז הוא התבטא ואמר כלפי רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, אשרי אמא שלו, שעל אמא שלו מסופר שכשהוא היה תינוק בעריסה הייתה לוקחת אותו לבית המדרש, שישמע שם את דברי התורה. הוא לא הבין, אבל הנשמה שלו הבינה ובזכות זה צמח תנא קדוש כמו רבי יהושע בן חנניה וכל החיים התואר המיוחד שלו היה אשרי אמא שלו. והכל הגיע בזכות זה, בזכות השהות שלו שם, לבית המדרש, לבית הכנסת. כמה נפלא, כמה חשוב שנמצאים שם. שנה קודמת הייתה שנת הקהל. שנת הקהל זה שנה שבאה שנה אחרי השמיטה שבאה בזמן בית המקדש היו בחג הסוכות כל עם ישראל הולכים לבית המקדש. האמת שגם עכשיו לפני חג הסוכות עדיין העניין של הקהל נמשך לו עד חג הסוכות, ומה היה מיוחד בהקהל שהגיעו לבית המקדש שהיו מגיעים לשם כל ה כל המשפחה, הגברים, הנשים וגם הילדים. ולא סתם כתוב שהיה שכר מיוחד לאלה שהביאו את הילדים להביא שכר, ליתן שכר למביאיהם שכר למי שיביא את הילדים שם לבית המקדש. כמה חשוב אם כן להביא את הילדים למקום הקדוש הזה של בית כנסת. אבל מצד שני כתוב גם וגם זה כתוב בהלכה, שאם הילד מפריע לכולם, אבא לא יכול להתפלל, הציבור לא יכול להתפלל, הוא לא מבין איפה הוא נמצא והוא רק מרעיש, מפריע, אז ילד כזה טוב לא להביא לבית הכנסת כי כי זה לא מקום של בייביסיטר, כן? ילד שמפריע לא מבין את העניין. אז אם כן, להביא ילדים זה מאוד מאוד חשוב, אבל אם זה ילד שממש הורס ומפריע לכולם זה כבר זה כבר סיפור אחר על

07:39 פי ההלכה. אבל כאן נכנס הקטע ההשקפתי. לפעמים אנחנו בקלות מחליטים שלא טוב שיגיע כי הילד עושה רעש. היד קלה על ההדק בנקודה הזו, אבל בדור שלנו היום של העולם החיצוני לרחוב יש כל כך הרבה דברים מרתקים, חוויות להציע, ריגושים להציע. חובתנו לדאוג שבית הכנסת יהיה חוויה לילדים. לא סתם היום בהרבה הרבה קהילות מקימים מניינים מיוחדים לילדים, כשכאשר ה-ה-הציבור מתפלל יש מניין מיוחד עם כמה אנשים שנרתמים למשימה והם עושים מניינים עם הילדים תוך עם שירים ועם תמריצים למיניהם. לא סתם היום כמעט בכל בית כנסת שמגיע ילד מיד יש את אותו אדם נחמד או כמה אנשים נכבדים שמציעים לו סוכריה, משהו טעים. בהרבה בתי כנסיות, אחרי, בסוף, לקראת סוף התפילה, הילדים מתאספים לענות אמן על הקדישים האחרונים ואחרי זה נשארים לומר את שנים עשר פסוקים, כי בדור שלנו היום מוכרחים להביא להם כתשובת המשקל למה שיש לרחוב להציע חוויה רוחנית, חוויה של בית כנסת. זה מאוד מצער לראות איך בתי כנסיות שכשהרבה עולים הגיעו, הגיעו כאן לארץ ופתחו בתי כנסיות והיה שם הרבה הרבה אנשים, אבל כשהציבור ההוא גדל, התבגר, פתאום ה-ה-ה-האוכלוסייה בבית הכנסת נהייתה ממש ממש דלילה, כי כבר ילדים שלהם לא הגיעו לבית הכנסת, הצעירים לא הגיעו והצעירים לא הגיעו, כי כשהם היו כילדים מגיעים וקצת מרעישים, מיד היו מעירים להם המבוגרים. אז למה שאדם-- מי רוצה להגיע למקום שבו מעירים לו? וזה גרם שלצערנו הרב בתי כנסיות פשוט נסגרו ויש הרבה הרבה בתי כנסיות גם היום שהם הציבור שמה נאבק על מניין כמעט בכל תפילה. הצעירים כבר לא המשיכו להגיע כי הם לא הרגישו שזה מקום של חוויה. אז אם כן, היום בדור שלנו

09:47 על פי ההלכה, שוב פעם חשוב להביא ילדים. מי שמאוד מאוד מפריע אז טוב שלא להביא אותו, אבל ההשתדלות שלנו היום צריכה להיות לדאוג כמה ש-- כמה שיותר כן להביא אותם. כמובן, כמו שנדבר עוד מעט בחוכמה ולחשוב איך לעשות את זה בצורה נכונה, אבל שכן יגיעו, כי כמה צריך היום לדאוג שיהיה להם חוויה טובה עם בית כנסת וגם ששם בבית הכנסת יעשו דברים מתאימים שלילדים יהיה כיף ונעים ונחמד, להיות חוויה טובה שבית הכנסת יישאר אצלם, ישאר חרוט אצלם ב-ב-בזיכרון זה מקום כיף, נעים וטוב, מקום ששווה להגיע אליו. זו החובה שלנו היום. אז מה אנחנו אם כן אבל נעשה? אז אנחנו, אני מגי-- אני אבא מגיע עם הילדים והם, אה, הם יכולים לעשות אבל גם לא נעים לי, מאוד מאוד לא נעים לי. אנשים גם מסתכלים, יש מבטים מאנשים גם, מה לעשות. אז דבר ראשון הכל תלוי בהכנה שלי מראש, איך שאני מראש מתכונן למה שיקרה זה כבר חצי מהפיתרון. שבוע שעבר נסענו עם התלמידים, אני מחנך תלמידים בכיתה י', לסיור סליחות ממש מרתק. נסענו ל-- התחלנו אותו בנתיבות, בציונו של, בציונו של הרב יורם, יורם אברג'ל. שם אמרנו איתם סליחות באמצע הלילה, במשהו כמו שלוש בלילה, ומשם המשכנו, מנתיבות המשכנו להר המצדה, כשהמטרה היא לטפס על ההר עם זריחה, להתפלל שם תפילת שחרית ולעשות סיור בהר וככה לעשות להם משהו ככה ייחודי, מ-מיוחד, משהו חווייתי, אה, סביב, סביב הסליחות והתפילה וכל, אה, וכל זה. אנחנו מגיעים לערד ומערד יש כחצי שעה נסיעה עד, אה, עד להר המצדה, חצי שעה נסיעה מפותלת כזו מדברית והתלמידים ככה כבר חצי ערים ומתחילים קצת להרעיש באוטובוס ואומר המנהל, אומר לי

11:40 המנהל, "בוא קצת תסביר להם לאיפה אנחנו נוסעים, קצת ירגיע אותם שישמעו סיפור". אז אמרתי לו אוקיי, אני קצת מכיר את הסיפור של מצדה, הייתי שם כמה פעמים, אני קצת קראתי על זה והם התחילו לספר את הסיפור המדהים של מצ-מצדה על הר שנמצא באמצע מדבר יהודה, הר בודד כמו מצודה, ואיך קבוצה גדולה של כתשע מאות יהודים נמצאים על ההר כשלוש שנים, והרומאים שכבר הרחיבו את בית המקדש לא מצליחים לעשות, ל-לתפוס את היהודים האלה כי היהודים נמצאים על ההר למעלה, ועד שבשלב מסוים, אחרי מצור גדול סביב ההר, ה-התחילו הרומאים לבנות סוללה כמו עלייה כזו שבנו אותה עבדים יהודים שהם הביאו אותם מירושלים. ואיך היהודים על ההר לא רוצים לפגוע באותם יהודים שבונים עלייה להר כי יהודי לא רוצה לפגוע ביהודי. אני מספר להם את הסיפור בצורה ככה דרמטית ואת הסוף הדרמטי מאוד של הסיפור אני לא מספר להם. אני אומר להם חכו ותשמעו על ההר למעלה. ופתאום אני רואה שכשהתחלנו לטפס על ההר אני רואה תלמידים שאומרים וואי זו הסוללה. הסוללה זו אותה עלייה, אותו כבש שהיה-- היהודים בנו בשביל ה-- ש-ש-שהרומאים אחרי זה על, על גביו הצליחו לפרוץ את ההר. וואי זה הכבש! והם נוגעים בזה בהתרגשות. וכשסיימנו אומר לי המנהל, אומר לי כמה טוב שסיפרת את זה. אומר למה? אומר כי, כי תראה איך הם, איך הם הגיעו ברצינות למקום במקום מבחינתם הם לא מכירים את הסיפור של הר, הילדים, תלמידים. במקום מבחינתם להגיע לאיזשהו הר במדבר שמטפסים עליו ומזיעים וסתם עובדים קשה על הבוקר הם מבינים שהם הגיעו להר שקרה בו סיפור, שיש לו משמעות, שקרה שם משהו. יש לו מסר. קרה בו דבר

13:23 מרגש, דבר מיוחד. כשיודעים מראש לאיפה הולכים זה נראה אחרת לגמרי. זה בדיוק כמו אדם שמגיע לבית מלון. אדם שמגיע לבית מלון ומצפה שיפנקו אותו, שיהיה אוכל טוב ושהמזגן בחדר יקרר טוב ולא ירעיש ושיהיה גם הווי, שתהיה איזו הופעה טובה בערב ותעסוקה לילדים ושבבריכה יהיה נחמד. ויש לאדם שמגיע לבית מלון הרבה הרבה ציפיות כי הוא שילם במיטב כספו. אבל כשמגיע לאותו מלון, בדיוק לאותו מלון עובד, אדם שבא לעבוד, הוא לא מצפה לחדר עם מזגן לא מרעיש. הוא לא מצפה לארוחות הכי מיוחדות. הוא לא מצפה להוואי ולא מצפה לכלום כי הוא יודע שהוא הגיע כעובד. אז שניהם הגיעו בדיוק לאותו מלון, אבל הוא הגיע כאורח ששילם על זה הרבה הרבה כסף, והוא הגיע כאדם שבא לעבוד, להתפרנס. כשמגיעים מראש ויודעים לאן מגיעים ואיך מגיעים, אז ממילא הציפיות הם בהתאם. אני צריך לדעת, אנחנו צריכים לדעת שכשאנחנו מגיעים עם הילדים לבית הכנסת אנחנו לא מגיעים לבד. אנחנו מגיעים עם הילדים לבית הכנסת ולכן צריכים להתארגן מראש ולכן אני אביא איתי מראש בכיס כל מיני דברים לתת להם, לשחד אותם בשעת לחץ מסוימת. לכן מראש אני גם אבחר לשבת לא ב-- לא, לא עמוק, עמוק, עמוק עמוק בתוך בית הכנסת, אלא קרוב ליציאה, כי הילדים הרי יבואו וייצאו וילכו, אז למה שיעשו את כל הדרך הזו עם כל ה-- עם כל מה שזה כולל בדרך? אם אני רוצה לצאת אליהם אז אני לא צריך לעבור כל פעם מהקצה של בית הכנסת או מאמצע בית הכנסת. אני יושב ב-- קרוב ליציאה, הרבה יותר נוח לצאת ולהיכנס ולהם לפי הצורך. זה הרבה, הרבה יותר מקל את העניין. ואם הם פתאום מתחילים

15:10 להרעיש אז אני מבין שזה היה צפוי מראש כי הם ילדים. אז אני, אז אני שולף להם את מה שהכנתי מראש. אני אומר להם אני יוצא איתם יחד החוצה, נמצא איתם קצת דברים, מתפלל קצת בחוץ, עושה מה שצריך לעשות. כי לפעמים גם, גם מי שלא כל כך מתלהב ללכת עם הילדים, לפעמים אין ברירה. לפעמים האישה אחרי לידה, האישה לא מרגישה-- אמא לא מרגישה טוב ו-ו-ויש צורך שיבואו איתי לבית הכנסת. אז אם מראש יודעים שהולכים איתם, יודעים לארגן את זה בצורה נכונה, כל אבא, כל אמא יודעת מה הדברים שיגרמו להם יותר להיות רגועים ושלווים. אם מתארגנים לזה מראש זה הרבה, הרבה יותר קל ונכון ויעבור טוב. פחות לח-- פחות לחץ, פחות זיעה, פחות, פחות לחץ ממבטים מסביב, מתגובות מהסביבה. אם כן, הכל תלוי מאוד בהתארגנות שלנו מראש. אם כן, להביא ילדים לבית הכנסת זה דבר נפלא, דבר חשוב. על רבי יהושע בן חנניה נאמר אשרי יולדתו. זה מה שיחנך אותם טוב טוב לענות אמן ו-ו-והערך הוא נפלא ביותר. אבל כמובן שאם הילד מאוד מאוד מפריע אז א', לא תמיד צריך להביא אותו, אבל השאיפה צריכה להיות לדאוג שכן נביא אותם ב-ב-בגלל מצב היום של העולם וכל החוויות והנחמד שבחוץ, הם צריכים לדעת שנחמד גם בבית כנסת, רק שנדרש מאיתנו להתארגן לזה מראש ולחשוב בצורה חכמה. לשבת פשוט עם ה-- עם האישה ולחשוב איך נעשה בצורה חכמה שהזמן שנמצאים, אולי שיהיו קצת זמן, חלק מהזמן, לא כל הזמן. צריכים עוד פעם לחשוב על זה, דברים שצריכים לתת עליהם את הדעת ואז זה נראה הרבה-- נראה אחרת לגמרי. אז יהי רצון שיהיה לנו בעזרת השם נחת מהילדים ושנזכה שהילדים

17:01 שלנו, כמו שכתוב שם בהלכה, ידעו לנו תאמן וידעו את הערך והיוקר של בית כנסת ובית מדרש, ושהם יהיו בית הכנסת לא רק במובן הגשמי, הפיזי, אלא גם שהמהות שלהם, ההוויה שלהם, בעזרת השם תתחבר למקום של בית כנסת, למקום של קדושה. שנזכה בעזרת השם בקרוב לגאולה, שבגאולה גם נבוא עם כל הילדים יחד לבית הכנסת, נעלה איתם לרגל עוד מעט בחג הסוכות. כנראה ששם הם יהיו יותר רגועים, כי אז המצב יהיה קצת שונה. אז באמת כל אחד ירגיש את העוצמה המיוחדת שיש בקדושה, שזו החוויה האמיתית של החיים. אז יהי רצון שנזכה לזה בקרוב ממש ונזכה להרבה נחת מהילדים. אני אשמח מאוד מאוד שתשתפו את השי-- את השיעור הזה, כי כל כך הרבה הורים הרי נתקלים בסיטואציה הזו. מה זה כולם? כל הורה עם ילדים, הרי זה מה שעובר עלינו כשמגיע החגים במיוחד, הנושא של להביא אותם לבית כנסת. אז תשתפו, תשתף עם חבר, שתפי עם חברה. תנו להם גם לשמוע את הדברים שאולי יפתחו כמה נקודות חשובות בחינוך הילדים שלנו. אני גם אשמח מאוד מאוד שתגיבו במקום של התגובות מתחת ל-- מתחת לסרטון יש מקום להגיב. תאמרו מה דעתכם, תנו טיפים מניסיונכם. בואו נעשיר אחד את השני במידע הכל כך חשוב בנושא הכל כך חשוב הזה. אז אם כן, שוב פעם שיהיה הרבה הרבה נחת מהילדים, שנגדל אותם מתוך שמחה, מתוך בריאות, מתוך שלוות נפש, מתוך הרבה כוחות נפש, מתוך פרנסה בשפע, מתוך, מתוך בריאות והרמוניה בבית בעזרת השם. ושיהיה שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה, גמר חתימה טובה. שנזכה לגאולה שלמה. שיהיו בשורות טובות. כל טוב, להתראות. תודה רבה.