הילד נכנס לישיבה קטנה? כל מה שהורים חייבים לדעת | הרב מוישי מאירי #004

00:00 דובר 1 איך משפיע על בחור המעבר מבית ספר תלמוד תורה לישיבה קטנה? איך מצד אחד אנחנו יכולים לתת בו אמון ולא לעשות את הכל במקומו? לפרק הנוכחי ישבתי לשיחה מרתקת עם הרב מוישי מאירי, יועץ חינוכי בישיבה הקטנה בצפת ומנחה הורים למתבגרים. דיברנו על גיל ההתבגרות, האתגרים שזה מביא ובעיקר איך פחות התערבות ויותר הקשבה יכולים לשפר את הקשר עם הנער. הוספתי בתיאור הפרק פרטים ליצירת קשר עם הרב מאירי. אני מאיר ווישנפסקי ואתם מקשיבים לי על החינוך החב"די. הרב מוישי מאירי ברוכים הבאים.

00:33 דובר 2 ברוכים הנמצאים. כיף, מדהים.

00:37 דובר 1 אין ישר כוח. רציתי לשאול מה התפקיד שלנו, ההורים, במעבר הזה בין בית ספר תלמוד תורה לישיבה קטנה?

00:49 דובר 2 זאת שאלה גדולה צריך להגיד והרבה נדרשים אליה. גם הרבה מורים מכיתה ח', גם הרבה אנשי צוות מישיבה וגם הרבה הורים שואלים את עצמם. אבל אם אני אזקק את התשובה שאני ארצה לתת זה יהיה לתת לו כוח. המעבר הזה הוא משמעותי מאוד והתפקיד שלנו כהורים לתת לילדים שלנו כוח שהם יעשו את המעבר הזה טוב ויבלו, יהנו בישיבה.

01:18 דובר 1 אהמ. אתה יושב שם הרבה על הצומת בקשר עם ההורים ומה האתגרים שאתה רואה שהרבה פעמים צצים שם ב במעבר הזה, במפגש בין הורה תלמיד במעבר של בית ספר תלמוד תורה לישיבה קטנה.

01:34 דובר 2 יש פה אירוע שהוא קודם כל אירוע עוד לפני האתגרים הנלווים. יש פה אירוע גדול שעומד בזכות עצמו. יש פער מאוד גדול בין כל ההתנהלות של הורים ומערכת בית ספר תלמוד תורה, מערכת יומית והילד והילד בתווך לבין מתי שהוא עובר לישיבה והוא נמצא שם עשרים וארבע שבע. הפער הוא מאוד גדול, כי כשאנחנו בכיתה ח' תמיד האחריות היא רק עלינו, כמעט רק עלינו. אנחנו רואים את הילד שלנו כל יום אנחנו שולחים אותו לבית הספר, אנחנו אוספים אותו, אנחנו דואגים לו לאוכל. אם יש בעיה בבית הספר מתקשרים אלינו. אנחנו תמיד שם וכשהוא הולך לישיבה פתאום בכמות זה משתנה מאוד. אנחנו כמעט לא שם. הוא נמצא עשרים וארבע שבע והמערכת מתנהלת כל הזמן עם זמנים ועם טיפולים והמערכת פשוט מתנהלת. מדי פעם מעריבים אותנו. אנחנו פתאום כמעט לא נמצאים שם כמותית, אבל מהותית אנחנו הילדים, אנחנו ההורים של הילדים האלה, זה הילדים שלנו, אנחנו ההורים. זה לא נעלם, זה אפילו מתחזק. אז זה קודם כל האירוע בפני עצמו. המעבר הזה הוא מעבר מטלטל להורים ולילד. לזה יש כל מיני כל מיני אתגרים נוספים. לדוגמא איך הילד עכשיו מחזיק קשר איתנו כשהוא נמצא יום יום בבית, הוא לא צריך לחשוב על זה כל כך. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה כל כך. זה קורה, אבל כשהוא נמצא בישיבה ויש איזה ריחוק, איך הוא מחזיק את הקשר איתנו? איך הוא מרגיש אותו?

03:26 דובר 1 באמת רציתי לשאול אם הרבה זמן אנחנו לא רואים את הילד, את הבחור כבר הוא כבר נהיה נער. במה הקשר מתבטא? כשהוא מגיע הביתה אני פוגש אותו אחרי עבודה. האמא, האמא מכינה את האוכל, מביאה את החיבוק. אבל בסוף כשאנחנו נמצאים בישיבה יכול להיות שבועיים הילד נמצא בכלל בעיר אחרת מרוחק. איפה כן מתבטא שם הקשר? אמרת שהקשר הוא הוא אפילו יכול להתעצם. איפה שם הקשר?

03:56 דובר 2 אז יש פה שאלה שיכולה להישמע טכנית איך שומרים על קשר טלפונית שולחים חבילות, מכתבים, איך שומרים על קשר? א-א-אני לא אתייחס לנקודה הזאת כי זה כל בית כמו שמתאים לו. אני מתייחס למשהו מהותי והוא כל כך חשוב. אנחנו ההורים של הילד הזה ויש קשר שהוא בלתי ניתן להפרדה. הדבר הזה הוא משהו נפשי ורגשי שהוא חזק מאוד והרבה פעמים באמת כשילד שלנו יוצא מהבית מתחיל איזשהו ריקוד. איך הקשר הזה מתבטא? אבל זה שהוא מתבטא, זה שהילד שלנו צריך אותנו זה בוודאי לא משתנה וזה אפילו מתחזק. אבל הצורה אכן לובשת פנים אחרות.

04:48 דובר 3 מה, מה, מה הצורה שזה קור-- שזה, ש-ש-שזה אמור להיות ב-במעבר הזה בישיבה קטנה כשהוא לא נמצא? חבר'ה. עוד פרק של על החינוך החב"די מתחיל. אם אתם מתחברים למה שקורה כאן, תלחצו על עוקב או Follow באחת הפלטפורמות. ככל שהקהילה שלנו תגדל כך נוכל להגיע לאורחים מיוחדים ולייצר תכנים ברמה הכי גבוהה שיש. תהיו שותפים לדרך. ממשיכים.

05:13 דובר 2 אנחנו קודם כל צריכים לדעת שבחור בישיבה יכול להצליח הרבה, הרבה יותר כשיש לו את הגב של הבית. עכשיו מה זה הגב של הבית? אנחנו נצטרך לדבר על זה קצת, אבל הוא צריך את הגב של הבית. וזה קטע כזה בגיל ההתבגרות שמשדרים לנו באיזה קיפודיות כזאת "אני לא צריך אתכם ואל תחפרו לי", ואם הם באים לישיבה ההורים, "יואו, שלא יראו אתכם, זה פדיחות, אל תיכנסו", והוא לא הולך לפגוש אותנו. לא כולם, אבל הרבה ילדים. הוא פוגש את ההורים ברחוב סמוך או תבואו רק מתי שלא יראו וכל מיני דברים בסגנון הזה. הוא משדר לנו "אני לבד ואני לא צריך והחברים יותר מעניינים אותי אולי ואל תחפרו לי" וכל מיני כאלה. זה השדר. אבל מתחת לשדר הזה טמון צורך עמוק בגב שלנו, ההורים לילד שלנו. הוא צריך אותו ואם יש לו את הגב שלנו, אז היכולת שלו להצליח בכל מה שהוא עושה בישיבה, בלימוד, בשמירת הסדרים, במעמד חברתי, בשמחת חיים זה משהו אחר לגמרי.

06:18 דובר 3 מה זה הגב?

06:20 דובר 2 טוב, אנחנו נוגעים פה קצת בנקודה שהיא-- א-אני ארצה לטעון משהו שהוא יכול להיות אנטיתזה להרבה אחרים שמתרגמים גב למשמעות אחרת. הגב שילד שלנו צריך מאיתנו זה אמון. אבל אני רוצה להסביר מה זה אמון. אמון, אין הכוונה שאנחנו-- קודם כל אמון מנותק. "אתה תהיה יום אחד, אה, אה, ראש ישיבה". אני לא יודע אם הוא יהיה ראש ישיבה. הוא לא יודע אם הוא יהיה ראש ישיבה. לא יודע אם תהיה ישיבה שהוא יכול להיות לה ראש. אני לא יודע. לא אמון מנותק כזה. משהו גדול. ז-זה לא אמון, זה רק איזה שק על הכתפיים, הוא לא יודע מה לעשות איתו. מצד שני, אמון זה גם לא איזשהו מעורבות יתר ולרפד לו את הדרך שהכול יהיה לו כמו שצריך, שלא יהיו לו אתגרים שרק לא יישבר. זה לא אמון. אמון זה ממקום פנימי שלנו. זה שהילד שלנו, הבחור הזה, הוא צועד במסלול שהוא יכול לו. הוא יכול לעמוד באתגרים ויהיה לו אתגרים. צריך שיהיו לו אתגרים. אם לבן שלנו אין אתגרים בישיבה, משהו פה לא נכון. הוא צריך שיהיו לו אתגרים. אתגרים בלימוד או אתגרים עם חברותא, או אתגרים עם חברי חדר או אתגרים עם איש צוות. הוא צריך שיהיו לו אתגרים. יהיו לו אתגרים. ואנחנו חייבים להאמין בו שהוא יכול לצלוח את האתגרים האלה. ולהאמין בו זה אומר לא לרפד לו את הדרך.

08:04 דובר 3 מה הכוונה? א-אם אני מקבל טלפון, אני נמצא בירושלים, הילד לומד בעיר מרוחקת כמה וכמה שעות. אני מקבל טלפון. "אבא, אה, מאוד קשה, מאוד מורכב." לא יודע אם זה בלמידה או חברים הוא חווה אתגר. אני לא שם, אני לא באירוע, הוא לא מגיע אליי הביתה. איך אני אמור להגיב? כאילו אני אמור להגיב לו: "תסתדר, הכל טוב"? זה, זה ה-- זה הגב? מה זה, מה, מה זה מתבטא ברמה של שיחת הטלפון הזאת שבסוף כולנו, אה, מקבלים אותה מתישהו?

08:37 דובר 2 אז בוא נדבר שנייה על זה. לנו, לכולנו, לי באופן אישי, לך באופן אישי ולכל הורה יש את המסלול שהוא עבר בחיים בהשגחה פרטית. המסלול הזה יצר אצלנו מה שאני מכנה סדקים. מה הכוונה סדקים? אנחנו נהיה רגישים מאוד לדברים מסוימים בגלל המסלול שעברנו. נהיה מאוד רגישים לאם מישהו עקף אותנו בכביש. נהיה מאוד רגישים לאיזשהו כישלון במבחן, כי אנחנו מפני סיבה מסוימת, ואני לא נכנס לסיבה הזאת, חווים כישלון במבחן כמשהו בלתי אפשרי. זו חוויה שלנו. הרבה פעמים היא לא מודעת. אנחנו לא יודעים שזו החוויה שלנו, אבל זו החוויה שלנו. מי יודע שזאת החוויה שלנו? הילד שלנו. הילדים שלנו מרגישים את הסדקים שלנו היטב. איפה אפשר לראות את זה מאוד טוב? כשהילד מדבר עם אבא, הוא מדבר במנגינה מסוימת. לאבא הוא יספר שהרב שלו מחפש אותו דווקא, או שהוא נשאר היחיד בכיתה בלי חברותא. כשהוא מדבר עם האימא הוא מספר גם את החוויות שלו מהישיבה, אבל לא הוא מספר שהאוכל בישיבה לא אכיל. הוא לא מספר את זה לאבא ולאימא הוא לא מספר על החברותא. למה? הוא יודע מה מדבר לאבא שלו, מה מפעיל אותו, והוא יודע מה מדבר לאימא שלו, מה מפעיל אותה. הוא מרגיש את זה בצורה בלתי מודעת, אבל הוא מרגיש את זה היטב. והילד שלנו רוצה, חשוב לו להגיע לסדקים האלה, להפעיל אותנו.

10:16 דובר 3 מה הוא מרוויח מזה שהוא מפעיל אותי?

10:19 דובר 2 א-אני אגיד תשובה כללית, למרות שהיא, שהיא משתנה בין כל אחד, אבל באופן כללי, אם הילד שלי מפעיל אותי אז הוא מוביל אותי ואני מובל. אני מאבד את שיקול הדעת. אני לא נמצא בעמדת הכוח, בעמדת ההבנה, בעמדת שיקול הדעת. כשאני מדבר עם הורים, הרבה פעמים אני אומר להם, כשהם אומרים אנחנו חסרי אונים, אני אומר להם האונים, הכוח, הוא נמצא. אם אתם חסרי אונים אז הכוח נמצא אצל הילד, והתפקיד שלנו זה שהכוח יהיה אצלנו, שאנחנו מופעלים על ידי הסדקים שלנו, אנחנו לא חושבים שיקול דעת. הילד שלנו מרוויח בצורה הזאת המון אבא. האבא כולו הולך אחריו. הוא, זה צורך של הילד. הוא ממש מרגיש עכשיו את אבא ואת אימא, הם כולם כרוכים אחריו כל כך, כי הוא רעב. מה יעשה הילד? הוא רעב. או כי אין לו חברותא. מה הוא יעשה בלי חברותא? הוא בודד. זו תחושה כל כך קשה ואבא כל כך מתערבב עם הילד שלו שם, שזו תחושת חיבור בשביל הילד כל כך חזקה, הוא לא יכול לוותר עליה. זה ממכר.

11:32 דובר 3 אז הוא מקבל יותר אבא. הוא אומר עכשיו אבא חושב עליי, עכשיו א-- וואו.

11:35 דובר 2 אבא עסוק בי. ויותר מזה, עם יותר מודעות או פחות מודעות, הוא יכול ככה לתמרן. עכשיו אבא לא יכעס עליי אם לא הצלחתי במבחן. עכשיו אבא יבקש בשבילי אישור כי הוא התקשר למשגיח או לרב שלי והוא יסביר כמה המצב חמור והוא חייב התערבות. הוא מרוויח ככה הרבה יכולת להשיג דברים שהוא רוצה.

12:00 דובר 3 והוא לא מודע לזה לרוב. כלומר הוא לא יודע.

12:02 דובר 2 זה לא, זה לא מודע. אין פה רוע. יש פה צורך אמיתי ומכובד, צורך יפה. הוא רוצה יותר אבא ויותר אימא. הוא רוצה להשיג דברים. זה באמת לגיטימי. זה צורך יפה, אבל הוא צריך אותנו שאנחנו נהיה חזקים, שלא ניתן לו לנגן על הסדקים האלה.

12:26 דובר 3 אז מה הדרך? איך אפשר לצאת מזה? זה נשמע כמו, הוא תופס איפה שאני, איפה שה-- בסדק שלי ומקבל את מה שהוא צריך משם. לא, לא מתוכו. איך אני יכול להעביר את איך אמרת את האונים לצד השני? את ה...

12:44 דובר 2 זאת שאלה מעולה. אולי היא חזות הכל. אני חושב שכשה-- כהורים אנחנו עסוקים בזה או צריכים להיות עסוקים בזה המון. והדבר הראשון זה קודם כל מודעות. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מופעלים על ידי הסדקים שלנו. אנחנו צריכים לדעת שהילדים שלנו מחפשים אותם. כשאנחנו יודעים את זה, כל פעם שאנחנו מופעלים מהבטן, אנחנו צריכים לעצור ולא לפעול. זה נכון כשהילדים קטנים ואנחנו מאבדים שליטה בהשכבה או ביציאה בבוקר, אנחנו ממהרים לעבודה והם מתעכבים והם תופסים את הסדק. אנחנו לא יכולים לאבד את העשתונות, לא יכולים אלימות מחוץ לתחום. לא יכולים לצעוק. זה לא נכון. אנחנו צריכים להחזיק רגע כוח. זה אנחנו יודעים שאם אנחנו מאבדים שליטה שנייה עוצרים, נושמים. אותו דבר גם שם כשהילד כבר בישיבה ונדרשת פה פיקחות, כי כשהילדים מפעילים אותנו כשאנחנו בבית, אז אנחנו עם הידיים על ההגה אז זה יצא בצורה של, של חוסר אונים, יצא בצורה של כעס, איבוד שליטה. אנחנו יודעים שזה לא טוב, אבל כשהילד בישיבה חוסר אונים יוצא אחרת. הוא יוצא בהתערבות לטובתו, אז זה הרבה יותר מבלבל אותנו. אנחנו הרבה פחות מזהים את החוסר אונים פה וזה הדבר הראשון. התרופה הראשונה זה ידיעת המחלה. תרופה ראשונה זה לדעת שאנחנו מופעלים על ידי הסדקים ושהילדים שלנו עובדים בזה והם מקצוענים בתחום. אז קודם כל אנחנו יודעים את זה. נושמים עמוק ומחזירים שליטה אלינו קודם כל במודעות.

14:28 דובר 3 אמ, יש לך אולי סיפורים מהשטח שימחישו את ההורים שמובלים ש-שאתה פגשת, המקרים ש-שלא רש-- שהוא מגיע למצב של חוסר אונים ואתה.

14:39 דובר 2 לאחרונה הגיעו אליי הורים להתייעצות והם, אה, פורשים בפניי תמונה שהבן שלהם בישיבה קטנה, בחור טוב, חסידי, מונח במקומות טובים, אבל העסק טעון. הם מרגישים שבישיבה מחפשים אותו. המדריך נגדו וגם המשגיח נגדו. והר"מ ככה ככה, עם המשפיע יחסית יש לו קשר טוב, אבל כל העסק לא נרגע כבר כמה חודשים והוא לא מצליח והם לא יודעים מה לעשות. הם אובדי עצות במקום הזה והם באו להתייעץ איתי ובהבנה שלי הם באו להתייעץ איתי, בעיקר איך לדבר עם המערכת שתבין אותם סוף סוף ותיתן לילד את המענה שהוא צריך. וכשאני מדבר איתם ומתחיל לפרוס את התמונה ולהבין אותה, אז מצטיירת לי תמונה של בחור באמת טוב. מונח במקומות טובים, בחור חסידי, אבל מדי פעם הוא עובר את הגבולות בצורה ממש לא שגרתית. הוא שובר את הכלים כמעט מול כל דמות סמכותית בישיבה, הוא שובר את הכלים. אני לא יכול לתת דוגמאות מדי מפורטות שלא יבינו ממש מי הבחור, אבל הוא ממש שובר את הכלים. ומה קורה אז? הוא מתקשר לאבא. הוא מספר לו איך שהמדריך הוא לא בסדר ככה וככה וככה וככה, ובסוף לא הייתה לו ברירה והוא כבר התפרץ על המדריך וגם שם זה לא בסדר וגם זה לא בסדר ולא הייתה לו ברירה. אז הוא לא הצליח במבחן. הוא התפרץ על זה והתפרץ על זה הכל." והאבא אומר לו "תשמע, זה לא יעבוד בצורה הזאת שאתה תשבור את הכלים ואז תתקשר אליי שאני אסדר את העניינים אחריך. זה לא עובד בצורה הזאתי. אתה צריך לעשות כמו שצריך." שזאת תגובה נהדרת, אבל רגע אחרי שהטלפון מתנתק האבא מתקשר לסדר את העניינים והבן שלו יודע את זה, ובכל סיפור מחדש

16:51 דובר 2 הוא עובר את הכללים של הישיבה ובצורה בוטה ואז מתקשר לאבא שיסדר לו את הדברים. ואחרי שהדפוס הזה היה מאוד ברור, אז פניתי להורים והצגתי בפניהם את התמונה איך שאני רואה אותה. הם הבינו היטב. נפל שם האסימון. אז הם שאלו אותי "אז מה אתה מציע?" כאן אמרתי להם, אני מציע לכם לתת אמון בילד. תאמינו בו. יש אתגרים. זה נכון שיש אתגרים, אבל הוא יכול לצלוח אותם. הוא בחור מוכשר, הוא בחור חזק, הוא יצליח את האתגרים האלה. ובשביל לחדד את זה עוד יותר סיפרתי להם מה שאני קורא לו משל הגלידה. משל הגלידה הוא כשאנחנו יכולים ללכת לקניות עם ילד בן שלוש, בן ארבע, בן חמש, ובאמצע הקניות באמצע הסופר הוא פתאום מחליט שהוא רוצה גלידה, הזאת ועכשיו. כולנו לדעתי מכירים את המקרה הזה בצורה קצת כזאת, קצת אחרת, אבל מכירים את זה. עכשיו כשהילד שלנו בוכה באמצע החנות, הוא רוצה גלידה עכשיו וכל המבטים וכל החנות עלינו. מי זה ההורה הזה שלא מסתדר, שלא יודע לשים גבולות והצרחות? ומה קורה? מה הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות עכשיו?

18:25 דובר 4 להביא לו את הגלידה, לא?

18:26 דובר 2 אכן להביא לו את הגלידה. אבל למה זה הדבר הכי גרוע?

18:31 דובר 4 לדעתי כי הוא מתחיל להכתיב לי. הוא יעשה את זה עוד פעם. הוא ילמד שאם הוא רוצה ממני משהו הוא פשוט יתחיל לבכות.

18:41 דובר 2 יפה מאוד.

18:42 דובר 4 הוא יפעיל אותי יותר נכון. לא?

18:43 דובר 2 יפה מאוד. זו תשובה יפה ונכונה, כי הילד עלול ללמוד שזו שיטה והוא צריך להבין גבול, כי פעם הבאה מה, מה פעם הוא יבקש שהוא רוצה לטוס? איפה הגבול? הוא יבין שזה עובד. אבל אני הייתי רוצה לתת עומק קצת לדבר הזה, ואני ארצה לטעון שהילד שלנו, כשהוא רואה את הגלידה עכשיו בסופר והוא רוצה אותה, הוא באמת מרגיש שהוא לא יסתדר בלי הגלידה. הוא מרגיש עכשיו אני חייב את הגלידה. אני לא יכול להסתדר בלעדיה. אני ממש מוכרח את הגלידה והוא לא עושה לנו הפגנה. הוא משקף לנו את חוסר האונים שלו. הוא לא מסוגל בלי גלידה. הוא חייב, חייב, חייב אותה. ואז אם אנחנו נותנים לו את הגלידה, מה אנחנו אומרים לו? אתה באמת לא יכול בלי הגלידה. זה מסר כל כך לא טוב. זה מסר כל כך מחליש, כל כך מקטין. מסר של חוסר אמון. ולכן בשניהם אנחנו לא ניתן לו את הגלידה. אבל אם אני לא נותן לו כי אני אומר הוא לא יראה לי מה זה. התנועה שאני אמצא זה תנועה של הורדת ידיים, תנועה של כוח. אבל אם אני לא נותן לו את הגלידה בגלל שאני אומר הוא יכול בלי הגלידה, הוא לא יודע את זה, אבל אני יודע שהוא יכול בלי הגלידה. אז זה מסר של אמון. זה מסר של כוח. אני נמצא בתנועה אחרת לחלוטין. אני לא נותן לו את הגלידה גם פה וגם פה, אבל כשאני לא נותן את זה מתוך מקום של אמון, אני נמצא במקום אחר וממילא גם הבן שלי יהיה במקום אחר לגמרי.

20:25 דובר 4 ולמרות שזה יהיה אותה תגובה שזאת תהיה אותה תגובה בשטח זה יהיה תוצאה אחרת.

20:30 דובר 2 זה ייראה אחרת. אני אספר בעוד סיפור שלאחרונה פגשתי גם כן. מתקשרת אליי אמא שהבן שלה לא ממש מסתדר בישיבה. הוא חורג כך וחורג כך ולא יודעת מה לעשות. הוא חווה חוסר הצלחה והוא כבר אומר אני רוצה להישאר בבית ולא רוצה לחזור. וככה ממש מעסיק אותה המון ולא יודעת מה לעשות והיא מתערבת ככה ומתערבת אחרת. ובשלב כלשהו היא אמרה לישיבה אל תעירו לו כל דבר שקורה תתקשרו אליי, אני אגיד לו בשביל שהוא לא יחווה עוד פעם שאתם מחפשים אותו ו. והיא מתקשרת אליי אחרי אותו שבוע שחוקה. זה לא עובד. והילד אמנם היא רק היא מעירה לו, אבל היא כל חריגה היא מקבלת טלפון מהישיבה והיא צריכה לדבר עם הילד ולטפל בזה וזה פשוט לא עובד. היא שחוקה והילד שחוק. ובישיבה אין מענה. הילד ממשיך לעבור על כללים. הישיבה אומרת זה כבר לא יכול לעבוד. אז דיברתי איתה על אותה נקודה, על האמון שהבן שלך צריך לקבל ממך, שהוא יכול לעמוד בישיבה. וגם אם בישיבה לא כולם יתנהלו איתו בצורה הכי טובה שיש, אולי יש אנשי צוות כאלה ואחרים שהם פחות מנוסים או פחות חינוכיים. זה יכול לקרות בכל מערכת. הוא חזק, הוא יכול לעמוד בזה. היא קיבלה שמה. שבת חופש הקרובה היא עשתה שיחה עם הבן שלה והיא אמרה לו את זה. היא אמרה לו זהו, זאת הישיבה שלך, זאת המערכת שאתה נמצא בה. אתה חורג, אתה נושא בתוצאות. זהו. היא משתפת אותי אחרי השיחה הזאת שהילד קיבל את זה ובשמחה. הוא ממש התחבר לזה למרות שהוא הולך לשלם עכשיו מחירים. אבל הוא קיבל פה מסר של אמון. מה המסר היה? אתה חזק, אתה יכול לעמוד

22:31 דובר 2 בזה ותעמוד בזה. זה המסר. היא באמת התחברה לזה. זה המסר שעבר אליו. זה לא היה המסר. נמאס לי ממך, אין לי כוח. תפסיק כבר לחרוג. זה היה מסר של אמון.

22:41 דובר 4 איך עושים את הסוויץ'? תשמע, אני אני חושב על הסיפור עם הגלידה. יש לי ילדים צעירים, אבל איך עושים את הסוויץ' הזה? זה תהליך של מחשבה. פשוט.

22:51 דובר 2 זה זה לא רק מחשבה. גם צריך להגיד צריך להגיד זה לא הכל או כולו. אנחנו כבני אדם אנחנו נתונים לכמה ישנו בלילה, כמה אכלנו, כמה עומס יש לנו עכשיו בחיים. יש בר מצווה לעוד ילד, יש חתונה של ילד אחר, יש הוצאות כלכליות משמעותיות. אנחנו נתונים להרבה דברים מסביב, כוחות מסביב שיכולים להוסיף לנו סבלנות או לקחת לנו סבלנות לפי המצב. אנחנו כהורים לא צריכים להיות הורים מושלמים. כנראה שאין הורים כאלה, אבל אנחנו צריכים להתחיל. ההתחלה היא המודעות, כמו שאמרנו בהתחלה. אחר כך יש פה אימון. צריך לעשות את זה ברמה הפרקטית. אנחנו עוד פעם ועוד פעם מתאמנים לתת לבן שלנו כוח ולסגת משם, לא להיות מעורבים, למשוך את האצבעות שלנו ולא להרים את הטלפון עכשיו לאיש צוות הזה והזה. לסמוך עליו שהוא יסתדר עם המצב שעכשיו הוא נמצא בו. כשאנחנו נסוגים קודם כל בראש ואחר כך מדי פעם בביצוע. לאט לאט אנחנו לומדים לעשות את זה יותר ויותר. זה שריר, אפשר לאמן אותו, אפשר לפתח אותו לאט לאט, אפשר לפתח אותו. הדבר המעניין הוא שזה עובד קצת הפוך. המסר הזה יכול להישמע קצת כמו חוסר אכפתיות כזה. כאילו אני נותן לבן שלי להסתדר ושלח את זה שלו לא שלי. עזוב אותי. אבל האמת שזה פשוט הפוך. למה? כשהבן שלנו מתקשר אלינו ואנחנו מעורבים אז שיחה פשוטה. הוא מתקשר ואומר אה הרב הוציא אותי מהכיתה היום. למה הוא הוציא אותך? כי נתתי פתק לחבר. עכשיו, אם כאבא אני צריך עכשיו לטפל באירוע הזה, מה אני אומר לו? אבל למה עוד פעם העבר את הפתק לחבר? אבל דיברנו על זה כבר וכבר שבוע שעבר על זה ואתה יודע שהרב

24:58 דובר 2 מחפש אותך. אני, אני קצת נותן לו על הראש כי אני לא יכול כיום לטפל בזה. אני עסוק בחוויה שלי, אני עכשיו יש לי עוד אירוע שצריך לטפל בזה. זה קשה לי, זה מתסכל אותי. אני מעביר את זה לבן שלי, אבל אם אני יודע שאני לא הולך לטפל באירוע הזה, הרב יטפל באירוע הזה מול הבן שלי וכל עוד שהוא לא יתקשר אליי לבקש ממני מעורבות, אני לא אתערב. ואולי גם אחרי שהוא התקשר אליי אני אנסה לא להתערב.

25:26 דובר 5 אז איך תהיה התגובה להבא לאותו בן?

25:28 דובר 2 יפה, אז אני טוב, אז אני יכול להקשיב לו. אני יכול לשאול אותו שאלה שאף פעם לא חשבתי לשאול. מה היה כל כך דחוף בפתק? אבל אני לא שואל את זה בטון ביקורתי. אני באמת מתעניין למה שלחתי את הפתק. עכשיו אני לא מסכים איתו, הוא יודע את זה ואם יש לי ספק אני גם יכול להגיד את זה. אני לא מסכים איתך, אבל זו אמירה אחרת. היא לא מהבטן, היא לא שיפוטית, היא לא ביקורתית. אני פשוט איתו וזה הרבה יותר חשוב. זה ממש כדור שלג הפוך. כשאני משחרר את המעורבות אני פנוי להיות עם הבן שלי. כשאני פנוי להיות עם הבן שלי, אני. זה רווח הרבה יותר גדול מכל מעורבות אחרת שאני מתקשר לרב ואומר לו אל תחפש אותו. הוא כן, זה פתק. לא התכוון. הוא כן התכוון. אני עם הבן שלי. הוא מקבל אבא בדרך הנכונה, בדרך המלך, בדרך הישר. התקשורת שלנו הרבה יותר טובה. החוויה. אנחנו יכולים לדבר, זה פשוט עובד הפוך.

26:28 דובר 5 מתי כן היית אומר שנכון כאבא להיות מעורב ברמה של להרים טלפון לאיש צוות לאנשי צוות? כי הבאנו את הצד השני של לך אחורה.

26:40 דובר 2 זאת שאלה מעולה. באמת זאת שאלה מעולה ולפני שאני אענה עליה אני שוב אגיד את הכלל שאין כלל, כי כל ילד הוא סיפור אחר. אני הולך לענות, אבל קודם כל צריך לדעת שאנחנו כהורים התפקיד שלנו זה להרגיש ולסמוך על התחושה שלנו כהורים. ואם אנחנו מרגישים כהורים שעכשיו זה זמן להתערב, אנחנו צריכים לסמוך על ההרגשה שלנו ובלבד שזה יגיע אחרי שהתאמנו על לשחרר. אם אנחנו מעורבים בכל דבר אז זה לא רלוונטי. גם השאלה לא רלוונטית, אבל אם כבר שחררנו משך זמן ועכשיו מגיע איזה אירוע שאנחנו אומרים טוב, זה אירוע שבאמת מצריך התערבות, אז זה באמת מצריך התערבות. באופן כללי הייתי מחלק בין התערבות שבאה מהבטן לבין התערבות. לדוגמא כשילד עומד להיכנס לישיבה ועכשיו אנחנו יודעים שיש לו בעיה עם גלוטן. להרים טלפון לפני זה ולשתף את הצוות שיש כזאת בעיה או יש לו הפרעת קשב וריכוז ואנחנו מתקשרים לצוות ומעדכנים יש הפרעת קשב וריכוז. זה דורש התאמות. כשמגיעים לישיבה פתאום סדר היום נגמר בתשע בערב. ואם יש התוועדויות גם בשתיים בלילה. הצוות צריך לדעת. כל התערבות שהיא באה מתוך מקום של הבנה מתוך מקום של חשיבה, מתוך מקום של גיוס הצוות, של שיתוף פעולה, התערבות נכונה. אני אגיד יותר מזה, גם אם אנחנו מתערבים והילד שלנו לא יודע כמה אנחנו מתערבים, אם אנחנו מרגישים שיש לו מבחן שהוא יתאמץ מאוד, מאוד, מאוד ומאוד חשוב לו להצליח, מותר לנו להתקשר אליו ולהגיד לו "אני רוצה לספר לך שלוי שלי מאוד השקיע לקראת המבחן." מותר לנו לעשות את זה, אבל אם אנחנו עושים את זה מתוך מקום של שיקול דעת, לא מתוך מקום של מעורבות, לא, לא מתוך

28:27 דובר 2 מקום שאנחנו לא סומכים על הבן שלנו, אז אפשר ואפילו רצוי.

28:32 דובר 6 אהמ. דיברת מקודם, מאוד, אה, על נקודה מאוד, מאוד מעניינת ש-ש-כשהתלמיד או הבן מתקשר לאבא להגיד לו, אמ, אם הוא-- להפעיל אותו לפי הסדקים שלו, הוא מייצר קשר. אז, אז אמרנו שאנחנו צריכים להיות מודעים ל-ל-ל-- שיש בנו סדקים והוא מפעיל. השאלה היא, יש דרך אחרת שאני יכול להיות יותר אבא וזה יחפה על הצורך הזה? כי הוא אומר, "אבא רחוק, אבא לא פה, ההורים שלי לא פה. אני רוצה ליצור, אני רוצה יותר אבא, יותר אמא, אני צריך את זה." איך אני אפעיל את זה? אני אמצא מה הסדק, אני אדליק את ההורים, אני אקרא לזה ככה, ואז יהיה לי יותר אבא. אבא חושב עליי, אבא מתקשר אליי, אבא מתקשר לצוות עליי. יש תחליף לדבר הזה? כאילו, איך אני יכול לתת אבא כשאני לא, לא נמצא שם?

29:27 דובר 2 התשובה היא שקודם כל אני צריך לסתום את הסדק. כאשר הבן שלי ידע שהוא לא יקבל יותר אבא ככה, אז אנחנו נמצא דרכים אחרות.

29:43 דובר 6 אהמ.

29:45 דובר 2 אבל גם אני אוסיף שזה מה שדיברנו מקודם על הכדור שלג, שכאשר אני לא מעורב ואז הבן שלי מתקשר, אני פנוי להיות איתו בחוויה שלו. זה האבא הנכון שהוא יכול לקבל ושהוא מרוויח מזה ושאני מרוויח מזה. כך זה בעצם צריך לעבוד.

30:04 דובר 6 אתה עכשיו יוצא עם תוכנית חדשה, אה, מאוד, מאוד מרתקת. אני אשמח שקצת תרחיב על התוכנית ומאיפה זה הגיע. איך הגעת ל-ל-לבנות כזו תוכנית ולצאת איתה החוצה? וקצת מה, מה מקבלים שם? למי זה מיועד? קצת לדבר על הפרויקט.

30:18 דובר 2 אז קודם כל אני אגיד שכמו הפרק שעכשיו דיברנו, על האימון הזה בילד, האימון האמיתי, הוא לא הגיע, הפרק הזה, התובנות האלה לא הגיעו מתוך ספר שקראתי, מתוך משהו שלמדתי. זה הגיע מתוך הרבה שנים של עבודה בשטח. אתה רואה את המקרה הזה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ומחדדים את זה להורים, וממש אפשר לראות כמעט ניסים. כשהורים מבינים את זה, באיזה מהירות יש שינוי בתפקוד של הבן שלהם בישיבה. וכשאתה פוגש עוד מקרה כזה ועוד מקרה כזה בשטח, אתה לא יכול להשאיר את זה אצלך. אתה חייב לצאת עם תוכנית. אני צריך להגיד, אני זאת השנה שלוש עשרה שאני עובד בגיל הזה. רוב השנים עבדתי בישיבה קטנה כמשגיח. הייתי משגיח בישיבה קטנה ו-

31:08 דובר 6 משגיח שלי גם.

31:09 דובר 2 כן, זה כשרק התחלתי, ובמהלך השנים שלי כמשגיח הרגשתי צורך לעשות עבודה יותר חינוכית, יותר מקצועית, והלכתי ללמוד ייעוץ חינוכי בשביל כמשגיח לעשות עבודה יותר חינוכית. לא חשבתי שאני אעבוד בזה. ולמדתי ונהניתי מאוד מהלימודים ונטרנתי מהם מאוד. בשלב כלשהו הצורך בישיבה ב-ב-במקום המקצועי הזה של יועץ חינוכי הלך וגבר עד שלפני שנתיים עשיתי את המעבר הזה להיות רק יועץ חינוכי בישיבה. ובתוך כל השנים האלו, בפרט בשנתיים האחרונות, שאני פוגש עוד בחורים ועוד הורים, חלק בישיבה, חלק מפה לאוזן מגי-- הגיעו אליי בצורה פרטית, ואני פוגש את אותה שפה עוד פעם, את אותו בלבול סביב גיל ההתבגרות שמגיעים לגיל הזה ולא יודעים מה לעשות. הורים מגיבים מתוך אינסטינקטים. גם ילדים טובים, הורים מצוינים שעברו עם הילדים שלהם את גיל הילדות בצורה מאוד טובה. פתאום הילד מתבגר וזה גיל מאוד סוער ולא מובן, וקיפודי כזה כמו ב-באמצע הפרק ועוד כל מיני תופעות. הורים פשוט לא מבינים, הם לא יודעים מה לעשות והם מאוד מופעלים והם לא יודעים שהם מופעלים. ומתוך המקום הזה יצרתי מתוך השטח תוכנית "לגדול בדרך המלך". התוכנית הזאת באה לתת להורים את הכלים הכי מקצועיים, הכי פרקטיים וגם הכי חסידיים. הכל מאוד שזור בגישה של הרבי לכל העניינים האלה. ב-במפגשים בקורס הזה מובאים הרבה מכתבים של הרבי ושיחות, לא מתוך מקום לנסות להכניס את זה בכוח, באסוף ואי רצון, אלא ממש כחלק מהגישה, כי זאת הגישה שאנחנו מאמינים בה. זאת הגישה שאנחנו עובדים איתה בישיבה וגם אני באופן פרטי. והקורס ממש בא לתת. בהתחלה יש ארבעה מפגשים שמדברים להורים עצמם. מדברים על סמכות הורית, על שייכות, על נפרדות ועל גבולות. זה בא לתת בסיס. כל הורה שיראה

33:19 דובר 2 את ארבע הפרקים האלה ידע ויעשה את ה-- בכל סוף מפגש יש משימה ויעשה את המשימה הפרקטית הקטנה. ועבדתי מאוד קשה להוריד הרבה חומר שכל פרק יהיה קצר. רבע שעה, שש עשרה דקות, קצר עם המון עומק ועם משימה ומאוד פרקטי. כל הורה שעושה את הקורס הזה, את הארבעה מפגשים הראשונים יצא עם כלים להתמודד כמעט עם כל אתגר שגיל ההתבגרות ייתן לו. אחר כך יש שני פרקים על גיל ההתבגרות עצמו. מה זה, איך זה מתנהג, מה התפקיד שלנו שם? שני פרקים על מוגנות, מוגנות ומוגנות וירטואלית. עוד פרק על מעבר לישיבה ותקשורת עם צוות חינוכי ואז יש שלושה פרקים לבחירה. כל הורה יכול לבחור או פרק ל-- שמיועד להורים חוזרים בתשובה. אני בן להורים חוזרים בתשובה, אז ראיתי לנכון וגם מתוך העבודה בישיבה, אה, לעשות פרק ייחודי או פרק להורים שיש להם ילד עם הפרעת קשב וריכוז או פרק להורים שלוחים, מחו"ל ששולחים את הילדים שלהם ללמוד פה בארץ.

34:28 דובר 7 מה ש-- או, זה נשמע שזה בא מהשטח עם כל הדיוק של ה, של הדברים. אנחנו פה כל פעם שואלים לפני שאנחנו מסיימים אם יש איזה טיפ, אה, בעבודת השם, אה, ששמעת שאתה חי איתו והיית מוכן לשתף אותנו ככה לפני סיום.

34:51 דובר 2 אני חי עם נקודה. אנחנו באים, מקליטים את המפגש הזה בסמיכות לפסח שני ופסח שני מלמד אותנו שאין דבר אבוד. אני חי עם הנקודה שהתפקיד של יצר הרע הוא כל הזמן לטפטף לנו כמה המצב אבוד, כמה אנחנו אבודים. אני לא מדבר על הילדים, אני מדבר עלינו. כמה אנחנו אבודים. כבר אין לנו סיכוי. פעם התחלנו להתפלל ופעם התחלנו ללמוד. פעם היינו רציניים, חסידיים, טהורים. היום כבר אין כוח, כבר הרבה זמן, כבר כל מיני. הוא בכל מיני דרכים. כל אחד עם הסדק שלו. עוד מישהו שלוף בסדקים. זה היצר הרע. כל הזמן רוצה להגיד לנו כמה המצב אבוד ואנחנו צריכים לפני שאנחנו נותנים אמון בילדים שלנו, לתת אמון בעצמנו. אנחנו יכולים ומסוגלים. אנחנו ראויים. כשאנחנו יודעים לתת אמון בעצמנו, יש לנו כוח-- ב-בעבודת השם. זה נותן לנו כל כך הרבה כוח מבפנים. אנחנו יכולים לתת אמון בעוד הרבה אחרים.

35:57 דובר 7 וואו. הרב מוישי מאירי, תודה רבה.

36:00 דובר 2 תודה, היה תענוג להיות פה.