פרק 284 - ניגונו של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

00:01 אנחנו נמצאים בהמשך הסיפור שהרב מברדיטשוב מגיע לאחוזה של אותו יהודי מרוחק, מתפללים מנחה בתפילת המנחה. הרב מברדיטשוב מכוון כוונות שמעוררות זיכרונות ומנהל האחוזה, אותו יהודי מרוחק לאט לאט מתחיל להיזכר ביהדותו ובעוד כמה דברים שקשורים אליו במשפחה. ועכשיו מגיעה תפילת ערבית ותפילת ערבית. עכשיו הרב מברדיטשוב מנגן ניגון. הניגון הזה הוא לא סתם ניגון, הוא ניגון של סיפור. הוא סיפור של הנשמה. והריי"צ מתאר לנו כאן בסיפור הזה כיצד הניגון הזה מעורר את האנשים, החסידים ושאר האנשים שמסביב. והנה הסיפור. כאשר החל הרבי מברדיטשוב לנגן, התרגשו כולם מהקול הנעים והמרגש, מהצער, מהרחמנות, עד כי בכך שאף אחד לא ראה מה עושה השני. כל אחד היה מכונס בתוך עצמו, כל אחד כאילו חי באותו רגע בעולם משלו. עולם גבוה יותר. עולם של יחיד. עולם של הקדוש ברוך הוא, עולם של מחשבה. לא שומעים אף אחד, לא רואים אף אחד. כאילו אתה הוא היחידי החי באוויר ודואג ובוכה על חייך בעבר. בכל תנועה מהניגון שניגן הרב מברדיטשוב כאשר עמד לפני עמוד התפילה ועוד לפני שהתחיל לומר והוא רחום בכל תנועה של הניגון, נשקעים יותר במרירות בגלל החיים הלא טובים עד לתנועה בחלק של הניגון הזה, בקול דממה דקה של שברים, גנוחי גנוח וילוליי יליל הנחה לבבית, עמוקה, שקטה, עם בכי פנימי עמוק כמו אחד שעומד לפני כלות הנפש. התנועה של הניגון מבטאת בבירור שהכוחות הולכים וכלים. הנשמה בוכה על הגוף, הגוף מיילל על הנשמה. שניהם יחד כאילו מתעלפים מגודל המרירות. שניהם, גם הגוף וגם הנשמה, רוצים עוד להיות ביחד. שניהם רוצים לחיות, אבל שניהם מרגישים וחשים שהרגעים ספורים. עוד רגע ועוד רגע מוכרחים להיפרד. עונש על התנהגותם

03:02 הלא טובה. ובתוך כך משתתק הרב מברדיטשוב. חלק מהנוכחים מתעלף, חלק אחר סתם מבולבל. ההתרגשות שאפפה את כולם אי אפשר לתאר. ופתאום נשמע קול אדיר. הרב מברדיטשוב החל בחלק השני של הניגון המתחיל בתנועה של קול מבשר קול גבוה וחזק הנושא בתוכו זיק של תקווה, איתנות של חיי הנשמה, תוקף וביטחון. הניגון שמח, נעים, רחב לב והוא אופף את כולם ומרענן ומעורר את כולם. כל אחד חש בחיות חדשה וברגש נעלה ופנימי בלתי ידוע. אי אפשר לספר ולתאר את הרושם שעשה הניגון על תלמידיו של הרבי מברדיטשוב. כולם שמעו והרגישו את המשל בלבד. הניגון חדר לתוכם עד לנקודת הלב והעלה אותם לעולם בלתי מוכר להם, אבל לא הייתה להם שום הבנה בעניין. מכל שכן שלא הייתה להם הבנה בנמשל שצייר הרב מברדיטשוב, שהיא ירידת הנשמה אל הגוף שתיאר הרב בניגון. ואותם תלמידים שכן ידעו והרגישו בכל תנועה את הנמשל, חיו אז מחדש את כל פרשת ירידת הנשמה אל הגוף. ניגון של הרבי מברדיטשוב היה לגבם כסיפור דברים, כאילו הוא דיבר איתם וסיפר להם. לאמיתו של דבר ניגון למי שמבין מה שהוא שומע יש בו יותר מאשר סתם סיפור דברים. התלמידים שמעו מה שהניגון מספר על אירוע ירידת הנשמה הנמצאת בעולמות השמימיים הגבוהים ביותר, והיא יורדת מעולם לעולם עד אשר היא מתלבשת בגופו של אדם. חלקו הראשון של הניגון מביע את הרגש הפנימי של הנשמה כאשר היא מקבלת את הידיעה הראשונה שעליה לרדת ולהתלבש בגוף. הנשמה הולכת ונפרדת ממקומה באוצר הנשמות, מהאורות והגילויים העליונים, מהנשמות חברותיה, מהרבי המלמד אותה, וכשהנשמה נפרדת מכל אלו מתחילה ללכת בדרכה לבצע את השליחות שהטיל עליה הבורא ברוך הוא להחיות גוף, גוף יהודי. היא מתמלאת הנשמה

05:36 בייאוש מר על שאין היא יודעת להיכן היא הולכת, שהרי הנשמות בהיותן באוצר הנשמות אין להן שום ידיעה מהו העולם הזה ומהו גוף גשמי. יש לה ידיעה כללית שעליה לרדת לעולם הזה ולהתלבש ולהחיות גוף גשמי. הידיעה הזו מביאה אותה לרגש של ייאוש ולחרדה גדולה. בכלל, הנשמות לפני ירידתן למטה להתלבש בגוף אין להם שום שייכות לענייני העולם הזה. לא כמו המלאכים. המלאכים יודעים שקיים עולם הזה. הם גם יודעים מהו העולם הזה. הם גם יודעים המלאכים שבעולם הזה יש טוב ורע, יש יצר טוב ויש יצר רע. מלאכים מקבלים ידיעות לעיתים קרובות על הנעשה בעולם הזה על ידי המלאכים הנבראים ממעשי בני האדם. אבל הנשמות אינן יודעות כלל מהו העולם הזה ומהו גוף גשמי. אמנם גם בנשמות ישנן כאלו שיודעות מהו העולם הזה ומהו גוף גשמי. אלו אותן נשמות שכבר היו בעולם הזה בגוף וחזרו לעולם העליון. הנשמות האלו כן יודעות מהו העולם הזה והן כן יודעות מהו גוף גשמי. אבל הנשמות באוצר הנשמות אינן יודעות מהו העולם הזה ולא יודעות כלל מהו הגוף הגשמי. בזוהר מובא לעיתים קרובות הביטוי בארמית "ווי להון בני נשא דסתימין עינייהו ואטימין אודנייהו, חזן ולא ידעין מאי חזן, שמעין ולא ידעין מאי שמעין". כלומר, אוי להם לאותם בני אדם שהעיניים שלהם סתומות והאוזניים שלהם אטומות. הם מסתכלים ולא יודעים מה הם רואים. הם שומעים ולא יודעים מה שהם שומעים. הזוהר הקדוש מבכה ומצטער על אותם שיש להם מוח להבין, יש להם לב להרגיש, יש להם עיניים לראות ויש להם גם אוזניים לשמוע. כלומר יש להם הבנה ורגש ראייה ושמיעה ובכל זאת סתום להם המוח, סתום להם העיניים, אטום להם הלב וגם

08:04 האוזניים שלהם אטומות. דוד המלך עליו השלום מתאר מהי עבודה זרה והוא כותב בספר תהילים כך "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו. עין להם ולא יראו. אוזן להם ולא ישמעו. אף להם ולא יריחו. יד להם ורגל להם ולא יהלכו". חמישה מהם הם כלים של חמשת החושים. חמשת החושים שהם ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שהם חמשת האיברים. עין ראייה, אוזן שמיעה, פה טעם, אף ריח, יד מישוש. דוד המלך מונה גם רגל, מכיוון שלרגל יש מעלה שהיא מעמידה את האדם ויכולה להוביל אותו להיכן שהראש מבין והלב מרגיש שלשם צריכים ללכת. אבל אומר דוד המלך שהעבודה הזרה, למרות שיש בה את כל האיברים ואת כל החושים, אבל מכל מקום פה להם ולא ידברו. עיניים להם ולא יראו וכולי. אז כל זה כדי להבין את הניגון של הרבי מברדיצ'וב. כדי להבין את זה עוד יותר, נביא סיפור בתוך סיפור. סיפור על בנו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי. עוד מקטנותו נקרו ברבי האמצעי כישרונות גאוניים. מתמיד עצום היה, וכשלמד אצל המלמד הראשון שלו נקרא מלמד דרדקי, היה המלמד מתרעם על שאין הילד מניח לו ללמוד עם שאר הילדים. הוא רוצה שילמדו רק איתו. אצל אותו מלמד היו שתי כיתות. כיתה אחת לומדת אלף בית וצירופי מילים. כיתה שנייה פירוש המילים של התפילה והתחלת חומש. בשעה שהמלמד למד עם כיתה אחת הייתה הכיתה השנייה חוזרת על לימודיה. רבנו האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, למד אז בכיתה הראשונה ובשעה שכיתתו הייתה צריכה לחזור על לימודיה, היה הוא מאזין לנלמד עם הכיתה השנייה. המלמד הצטער על כך, אבל לאחר שבחן את הילד והילד ידע היטב מה שלמדו איתו, כי תפיסתו

10:32 וכוח זכרונו היו מופלאים. כאשר חזר אדמו"ר האמצעי מהחדר הביתה היה חוזר בעל פה על מה שהאזין למה שלמדו עם הכיתה השנייה, וכך נהיה בקיא בהרבה פרקי תנ"ך בעל פה. בעונת לימודים אחת למד בחדר עם תלמידים בגילו. לאחר מכן למד עם חברים קשישים בהרבה ממנו, כי התקדם בלימודיו באופן מופלא ביותר. והנה פעם אחת בערב, בשעה שהילד אדמו"ר האמצעי חזר מהחדר, מצא כמה חסידים יושבים בחדר הקדמי של אביו שנקרא גן עדן התחתון. זה היה בעיירה ליאזנא. בין החסידים שהילד ראה שם היו החסידים רבי שמואל מונקעס, רבי איסר כיסס[?], רבי שלמה רפאל מווילנה, והם ממתינים להתקבל ליחידות אצל אביו רבנו הזקן. ובתוך כך נכנס אל החבורה גם רבי יוסף משקלב, שהיה לפני כן מהמתנגדים והיה לחסיד והיה מגדולי העשירים ובעלי המסחר בשקלב ונדיב גדול. והם ישבו כולם יחד והתוועדו ביניהם. רבנו האמצעי רצה להיכנס אל אביו, רבנו הזקן, אבל בעודו את החסידים הנזכרים, ובייחוד את רבי שמואל מונקעס שאהב להשתובב. ורבנו האמצעי הרי היה ילד חי ושמח והייתה לו משיכה מיוחדת אל שמואל מונקעס, אז הוא ניגש אליהם. כאשר ניגש רבנו האמצעי הילד אל שמואל מונקעס, שמע אותו שואל את רבי יוסף משקלב למה אתה עצוב כל כך? אמר לו רבי יוסף המצב קשה והפרנסה לקויה. כך ענה לו גם רבי שלמה רפאל מווילנה, שהוא גם היה גביר גדול ועשיר. כאשר שמע הילד תשובה זו פנה אל שמואל מונקעס בתמיהה ואמר לו למה אתה מציג להם שאלה כזו? הרי זה פסוק מפורש בתהילים עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם עצביהם. הסיבה לעצבותם היא כסף וזהב מעשה ידי אדם. מפני שעיוורים וטיפשים הם וסוברים שכסף וזהב רוכש לו אדם

13:12 על ידי מעשיו וכוחותיו. הטיפשות הזו מעוורת אותם על דעתם. הם חושבים לעצמם שככל שאדם יתאמץ יותר להרבות בעסק של מסחר, לרוץ ללייפציג. מכיוון שרבי יוסף משקלב היה סוחר עם לייפציג ומביאים משם סחורה. ולקניגסברג גם כן רבי שלמה רפאל היה קונה את הסחורה שלו, משקאות טובים מקניגסברג. ככל שהם ירוצו לשם להביא סחורה, הם חושבים שהתרבה כספם וזהבם. הם מרמים את עצמם ולכן באים לידי כך שפה להם ולא ידברו. יש להם פה מדברים וחוזרים על דברי חסידות, אבל ולא ידברו. אין הם מביאים את הדברים שבפיהם לשליטה. ידברו מלשון ידבר עמים בתוך כוחותיהם, ולכן לכל דיבוריהם אין טעם. עיניים להם ולא יראו. הם לא רואים כיצד הקדוש ברוך הוא בעצמו מנהל את העולם. יש להם אוזניים, אבל הם רק מרגישים את החיצוניות ולכן גם לא יריחו. אין להם חוש הריח. על ידי כל זה אומר רבנו האמצעי הילד הזה אומר לרבי שמואל מונקעס על ידי כל זה מתהווה עבודה זרה. כלומר הם חושבים שהם עושים וכביכול לא הקדוש ברוך הוא.