פרק 277 - המצה השמורה של זלמן שצערבינא.

00:00 אנחנו עוברים לדבר על עניינים נוספים בחיי החסידים, ובמקרה שלנו, שלנו כרגע על עניין קצירת החיטה למצה שמורה לפסח, שזה עניין גדול בפני עצמו. ההכנות לחג הפסח התחילו בליובאוויטש עוד באמצע הקיץ, במרחק כשלושים קילומטר מליובאוויטש, בדרך לדוברובנה, הייתה אחוזת אצילים בשם שצערבינא, ששימשה מקום קבוע שממנו הביאו חיטה למצה השמורה. באותה שצערבינא גר יהודי חסיד, למדן בעל דרגה גבוהה גם במחשבות, גם במידות טובות, מכיוון שחסידים לא מדייקים בתוארי כבוד. הרי למרות היות יהודי זה ששמו זלמן שצערבינא בקיא גם בתלמוד בבלי, גם בעל ידיעה בירושלמי וארבעה טורים, וגם בקי בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל ובספרי החסידות שנדפסו באותו זמן. בנוסף לכל אלה הוא גם בעל צדקה מפורסם. עם כל זה לא קראו לו לא הגאון ולא החכם ולא הבקי, אלא קראו לו זלמן שצערבינא. הרב יוסף יצחק, בנו של הרבי הרש"ב, מספר שכאשר הכיר את רב זלמן שצערבינא, הוא היה כבר כבן שבעים שנה. תוארו והדרת פניו אינם ניתנים להעלות על הכתב. על פניו היו שפוכים סימני גדלות המוחין וטוב לב ויושר נפשי. הוא מן הרשומים הנכבדים ביותר בספר זכרונות שנות ילדותי, כך כותב רבי יוסף יצחק. זלמן שצערבינא, מלבד היותו טיפוס מדויק של חכם מהיישובים שבדורות שעברו, חכמי אמת, בעלי מידות טובות, הוא היה אחד מחשובי האברכים אצל הרבי הצמח צדק, שהסבא של הרבי הרש"ב, ומגדולי המקושרים אל הרבי מוהר"ש, האבא של הרבי הרש"ב. עשרות סיפורים, כך מספר רבי יוסף יצחק, עשרות סיפורים שמעתי מפיו, בהם משתקפים חייהם של סוגים רבים של חסידים ודרכי החסידות בדור הרביעי והחמישי לחסידות חב"ד. כאשר רב זלמן היה מספר סיפור, הרי בנוסף על כך שהיה מדייק בעצם הסיפור ללא הוספות וללא ביאורים,

03:00 כי אם את העובדות כשלעצמן. אבל בנוסף לכך היה מתאר לפני כן את המקום ואת הזמן של נסיבות האירוע, ומתוך כך היה השומע מקבל תיאור מושלם של המאורע כולו. שומעי סיפוריו של רב זלמן היו חשים עצמם נמצאים באותה סביבה שעליה הוא מספר בין אותם החסידים, והיו רואים בעיני עצמם את הצמח צדק או את הרבי מוהר"ש, מי שבו או סביבו היה הסיפור. בכל אדם ישנם דברים שנחקקים בליבו ובמוח זכרונו, והם בלתי נשכחים במשך כל החיים. היכן שאדם זה לא יהיה, היכן שההשגחה העליונה תוביל את האדם בזרם החיים ובאיזו מדינה שהיא ובאיזו סביבה שהיא, הרי שאותו אדם נזכר על המאורע החרוט בזיכרונו, מנתק אותו הזיכרון מחיי החולין שלו ומעמיד אותו באותם חיי ילדות תמימים ומוערים, ומיאמציו לאחר מכן בחיי הרעש והמהומה הוא חי מחדש את אותם ימים יפים ובהירים. העניין של זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, אצל החסידים הוא באופן אחר לגמרי. כל בית חסידי ספוג במידות טובות, ספוג באהבת השם, אהבת התורה, אהבת ישראל. כל בית של חסיד, בלי הבדל עשיר עני, היה בית ועד לחכמים. אצל חסידים בימים עברו היו חוסכים את השאל אביך ויגדך. הם סיפרו בעצמם והסיפור לא היה סתם סיפור מעשה, אלא שאלת חיים. הדברים היו מסופרים מתוך עצמם ובהם היה גלום חלק מהחיים, וסיפור כזה בוודאי שייחרט לנצח. כמה יפה היה אצל החסידים: זקניך ויאמרו לך. כבר דובר על כך כמה פעמים שזקני החסידים בימים עברו הרגישו חוב לעצמם להחיות את האברכים הצעירים. ואכן, פעם הייתה לאברכים החסידיים אוזן קשבת, תשוקה וגעגועים לשמוע פתגם מחסיד קשיש. תשוקה שלא ניתנת לעלות על הכתב. היו מקדישים ימים ולילות, וכאשר היו שומעים משהו

05:35 מהחסיד הקשיש היו חוזרים עליו עשרות פעמים. לאברכים הייתה הכרה בעניין הכללי של חסיד קשיש ובתוככת המגולה ואמרות ההדרכה החמורות של זקני החסידים בלטה האהבה המסותרת של החסיד הקשיש אל האברך החסידי הצעיר. בשדותיו של זלמן שצערבינא הייתה נקצרת החיטה למצה שמורה והיה סדר קבוע בכך. היה סדר לגבי בחירת השדה שהניבה את החיטה המעולה ביותר, וגם סדר לגבי בחירת היום המתאים לקצירה. התנאים לקצירה היו כאלה. היום צריך להיות בהיר וצח. השמש צריכה להיות זורחת בכל תוקפה, כאשר שלפחות שלושה ימים לפני כן לא ירדו גשמים. השעות הקבועות לקצירה היו מהשעה שתיים עשרה בצהריים עד שתיים או שתיים וחצי אחרי הצוהריים. כאשר התקרב זמן הקצירה היה הרבי זלמן בא לליובאוויטש לשם סידורי הקצירה. הסידור התבטא בכך שמאחר שאי אפשר לדעת מראש מתי תהיה אפשרות הקצירה, כיוון שיש צורך בתנאים שהזכרנו, היה רבי זלמן מביא לליובאוויטש מספר מרכבות משלו כדי להסיע לשצערבינא את האנשים שהיו רגילים לקצור את החיטים כדי שהם יהיו מוכנים ומזומנים לכך. וזאת למרות שהמתעסקים העיקריים בקצירת החיטים היו רבי זלמן ובני ביתו והיהודים תושבי האחוזה. אבל היו נוהגים להצטרף כמה מהלמדנים מליובאוויטש וגם אורחים שהיו באותו זמן בליובאוויטש, כיוון שזאת הייתה חוויה מיוחדת. לעיתים ארכו ימי הציפייה ליום הבהיר בעל התנאים הנדרשים לקצירת החיטים למצה שמורה שבוע ימים. הייתה זו לרבי זלמן עבודה בשמחה רבה, כפולה משולשת. ראשית, קצירת החיטים לשמורה בשביל הרבי. שנית, קבלת אורחים למשך מספר ימים, דבר שהיה חביב מאוד על רבי זלמן, שחונן בחוש מיוחד לקבלת אורחים. ושלישית, העובדה שסבי הרבי מוהר"ש ובזמני אבי הרבי הרש"ב היו באים בכבודם ובעצמם אל הקצירה, עניין שהיה מעניק לו חיות לרב זלמן למספר שנים. למן

08:20 היום שבו נסע ר' זלמן בליווי שלוחי המצווה ועד לאותו יום בהיר שבו קצרו את החיטה למצה שמורה... הייתה שיחת כל יום מוקדשת למזג האוויר. היו מסתכלים על השמיים אם הרוח יבשה, אם אין מורגשת רטיבות באוויר. עשרות השערות הובאו מדי יום על מזג האוויר העתידי ליום למוחרת, ובכל יום ציפו לבוא השליח המיוחד משצ'רבינה שיבשר כי היום תתקיים הקצירה. הנסיעה לשצ'רבינה ארכה כשעתיים. גם העניינים שמסביב עשו רושם גדול עליי כילד בגילי אז מצאתי במחשבתי לכל מאורע סיפור דומה בתנ"ך או באגדות חכמינו שידעתי, והם רשומים פחות או יותר בזיכרונות ילדותי. הקצירה והדישה היו נערכות בשמחה רבה, יחד עם רצינות שהייתה שפוכה על כל הפנים. כולם היו חגורים באבנטים וחבשו כובעים עליונים וכיפות. החום יקד והעבודה התנהלה במהירות כזו, כאילו אין-- כאילו היו אלה רגילים מכבר לעבודת השדה. החסיד זלמן, הישיש בעל הזקן הרחב והמהודר וסבר הפנים המאיר והעליז ומגל הקצירה בידו היה זריז ומהיר תנועה כאברך צעיר מאוד. נראה בעליל שהשמחה מקפיצה אותו. הסנדלים וגרבי הלבן מרחפות בצורה רוחנית כרגלי נפתלי בשליחות אלוקית, דבר שיכול להיות רק באדם עובד אלוקים, שאפילו עקביו חשים את העונג הגדול שבמוח ואת הרצון הפנימי שבתשוקת הלב שבעבודה זו. חלק מהאנשים היו קוצרים, חלק אחר מהאנשים היו מזמרים. הייתה זמרה משתפכת בחלל בעריבות מיוחדת ומהדהדת במרחק רב. הדרת קודש הייתה שפוכה על השטח כולו. הנשים והילדים של המשפחות תושבי שצ'רבינה היו עומדים מרחוק ומתבוננים בשמחה הגדולה. כולם לבושים בגדי שבת ועל כל פנים היה אפשר לקרוא, כי אכן מתרחש היום דבר בלתי רגיל. מיד לאחר סיום מלאכת הקצירה והדישה הלך חלק מן הקהל, ר' זלמן ביניהם, להתרחץ. בחזרה מבית המרחץ היה ר'

10:52 זלמן לובש בגדי שבת והתחיל את תפילת מנחה. מי שעובר לפני התיבה היה ר' זלמן בעצמו, ודווקא בניגון של שמחת תורה. תחנון לא היו אומרים. את תפילת עלינו לשבח היה ר' זלמן משמיע במנגינה עליזה מיוחדת, ולעושה שלום של הקדישים היה כבוד ר' זלמן ממתין שיגלגלו אותו האברכים כולם, כמנהג הידוע. אם היו מסרבים לכך משום יחס דרך ארץ כלפיו, היה משמיע קריאות "נו, נו" וממתין בפסיעת שלושת הצעדים של עושה שלום במרומיו עד שהיו נאלצים לגלגלו, ואז היה ר' זלמן יוצא בריקוד עם כל הציבור. בשעת הריקוד היה ר' זלמן מזמר את הפסוקים הנאמרים אחרי עלינו בקול רם ובנעימה מושכת כקצב הניגון, וכשהיה מגיע לסיום הפסוק "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" היה מבצע קפיצה ומתגלגל שלוש פעמים הלוך ושוב, ואז הסבו כולם לסעודת השמחה שהייתה ערוכה בגן הפרי. שולחן גדול מלא מאכלי חלב מכל הסוגים בהרחבה. בשעת הסעודה היה אבי, הרבי הרש"ב, אומר מאמר חסידות ומתוועד מספר עם הקהל. לאחר מכן התפללו תפילת ערבית. אבי הרבי היה הולך לנוח בחדר מיוחד שהוכן עבורו, ואילו הציבור כולו היה ממשיך בהתוועדות כל הלילה. למחרת התפללו בציבור ובשעה עשר נוסעים הביתה ללובאוויטש. ר' זלמן והחברה היו באים רק בערב ומביאים איתם את שק החיטה שנתלה על ידי השמורה בחדר מיוחד