פרק 256 - חסידי הרבי הרש"ב - יענקלה דער פוילישער.

00:00 אנחנו ממשיכים בסיפורים על חסידיו של הרבי הרש"ב, שמהם אנחנו גם לומדים על דמותו של הרבי הרש"ב. בליובאוויטש היה אברך אחד מפולין ושמו רב יעקב, ובפי הכל נקרא יענקלה דער פוילישער. הוא, יענקלה, היה זמן רב בליובאוויטש, והוא זה שלימד את כולנו את המארשים הידועים ועוד ניגונים, ובתוכם את המארש ששרים בכל מוצאי יום כיפור לפני תקיעת שופר. כאשר הוא לימד אותנו את המארש, קרא למארש הזה בשם יענקלה'ס מארש. פעם ראשונה שרנו אותו במוצאי יום כיפור לפני הרבי הרש"ב, והרבי חזר עליו. וביום כיפור הבא אמר לנו הרבי לשיר אותו שוב, וכך נשאר המנהג קבוע לשיר את יענקלה'ס מארש בכל שנה במוצאי יום הכיפורים לפני תקיעת השופר. על אותו יענקלה דער פוילישער סיפרו בליובאוויטש את הסיפור הבא. יענקלה היה אברך אשר ישב לשולחן חותנו ולמד. אביו וחותנו, שניהם היו חסידי גור. יענקלה, נוסף ללימוד הרגיל, התחיל גם לעיין ולחקור בספרים שונים ובתוכם גם בספרי מחקר עמוקים, והואיל וחסידות לא למד, התעוררו אצלו שאלות וקושיות רבות. כיצד נודע לו על חסידות ועל ליובאוויטש? אינני יודע, אבל זאת אומר לכם, שיעקב, יענקלה, השתוקק מאוד מאוד לנסוע לליובאוויטש, אבל ידע שבביתו לא ירשו לו לעשות זאת, ולכן קיבץ מעט כסף, התגנב מביתו ובא לליובאוויטש. יענקלה הגיע לליובאוויטש, נכנס ליחידות אל הרבי הרש"ב, והרבי סידר לו סדר. יענקלה התאכסן באכסניתו של רב אברהם פרדקין והיה בא לאולם הישיבה ולומד. הוא גם עסק בעבודת התפילה. הוא היה א לעבעדיקער יונגערמאן, איש חי. הוא לימד את הבחורים ניגונים רבים, כפי שסיפרתי. אבל לאט לאט אזל כספו. גם את שעון הזהב שלו מכר. כך סיפרו בליובאוויטש מפה לאוזן. ופתאום, ביום בהיר אחד, הגיע חותנו או

02:46 אביו לליובאוויטש ולקח עמו את יענקלה ונסעו. סיפרו בימים ההם שבתקופה בה היה רב יעקב בליובאוויטש הייתה באחת הערים אספת רבנים, וגם הרבי הרש"ב היה באספה וגם הרבי מגור. באותה אספה הציע הרבי הרש"ב ללמוד חסידות בכל הישיבות, משום שלימוד חסידות פועל לטובה ובמיוחד פועל לטובה על בחורים ועל אברכים צעירים. וראיה לדבריו סיפר להם לדוגמא, שאברך אחד מפולין היו לו ספקות וקושיות, אבל כשהתחיל ללמוד חסידות השפיע זה עליו לטובה ונהפך לאיש אחר. הרבי מגור ידע כבר אודות רבי יעקב, משום שגם אביו וגם חותנו התלוננו לפניו כמה פעמים על שהוא עיגן את אשתו והלך לאיבוד. התחיל הרבי מגור לחקור את הרבי הרש"ב על אותו אברך שהוא דיבר עליו. כאשר נודע לו שזה הוא, שלח אחרי אביו וחותנו של יענקלה, גילה להם שהבן האבוד נמצא בליובאוויטש, ואז בא אחד מהם ולקחו משם. וסיפור נוסף. ידוע שהסדר בליובאוויטש היה שבשמחת תורה לפני ההקפות היה הרבי הרש"ב מתוועד עם החסידים, אבל להתוועדות הזו לא נתנו לכולם להיכנס. אבל היה שם רב גרשון חן מראגאטשוב, והוא סיפר כך: אני הייתי אז בחור, למדתי בתומכי תמימים. גם לי לא נתנו להיכנס להתוועדות. אמנם מקום מלוני היה אצל הרבי הרש"ב בחדר החיצון, ולכן בעל כורחי שבאתי לנוח על משכבי, שמעתי שבחדר בו יושב הרבי עם החסידים שמח. הטתי את אוזני לכותל לשמוע משהו ושמעתי שני דברים בלילה ההוא. דבר אחד אמר הרבי הרש"ב בזאת הלשון, "אונזער השגה אין תניא איז ווי א ציג קוקט אויף דער לבנה" כלומר, השגתינו בתניא, מה שאנחנו מבינים בתניא דומה למה שעז מסתכלת על הירח וחושבת שהיא מבינה מה זה ירח. דבר שני סיפר הרבי הרש"ב "דער מיטעלער רבי

05:33 איז געווען בבחינת אנוכי עומד ביניכם לבין אלוקיכם." כלומר האדמו"ר האמצעי היה בבחינת אנוכי עומד ביניכם לבין אלוקיכם. סיפור נוסף מספר המספר. ראיתי כתב יד קודש של הרבי הרש"ב וכך כתוב שם. אספת הרבנים בפטרבורג, שעל ידי המיניסטריון... הניסיון הראה אשר כל אדם שהוא גדול יותר יהיו עליו מתנגדים יותר, והסיבה לזה היא הקנאה שהיא מידה שאין אדם יכול להימלט ממנה. בטבעו של אדם שנמשכים האנשים איש אחרי רעהו, וכאשר רואה חברו בונה איזה בניין, משתדל גם הוא כמוהו, עד שאמרו החכמים הקדמונים שאלמלא הקנאה אין אדם נוטע כרם ואין אדם בונה בית וכיוצא בזה. ועל זה רמז החכם מכל אדם בקהלת פרק ד' "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו." עם כל זה היא גנות הנפש ושפלותה והרע שבה היא מראת המידות ביתר שאת על כל המידות הרעות, וגם הטובה שבה היא מגונה. וכאשר סיים החכם מכל אדם "גם זה הבל ורעות רוח." הקנאה היא בשלוש דרכים. האחת היא טובה במינה ועוד שתיים שהן רעות. האחת היא המקנא בכשרון מעשהו של חברו, אשר קנה חכמה הרבה, משתדל גם הוא להיות חכם כמוהו. ועל זה אמרו בבבא בתרא, "קנאת סופרים תרבה חכמה." הקנאה הזאת תהיה באיש המעלה אשר ביכולתו להגיע אל המעלה העליונה, כי לא יחמוד איש בדבר המופלא ממנו אשר לעולם לא יגיע אליו. והנה היא גנות המדי במה שלא רצה במעשהו, בחכמה מצד עצמה, כי אם בקנאתו בחברו. ואיש השלם יגיע וישתדל בכשרון המעשה ובקנין החכמה לאהבת הטוב בעצם. זהו הנקרא לשמה, ובזה לא יהיה לו שיעור והגבלה בהשגת המעלות. אבל אם מקנאת אדם ישתדל בהם, אין זה מאהבת הטוב בעצם,

08:13 ולכן היא אז שלא לשמה, ואז יסתפק עצמו בהגיעו אל מעלת חברו. אמנם הנאות ובהתחלת קנין המעלות וזהו אמנם קנאת סופרים ולא קנאת חכמים. אמנם יש שתי דרכים רעות בקנאה ובהן לא יימצא טוב כלל. האחת היא מצד הפחיתות שלו להיות שהוא אינו הולך בדרך הטובה ואין בו את העילוי שיש באיש המעלה, אולי בגלל חוסר כישרונות או שהוא פשוט לא רוצה. הוא לא רוצה שיהיה בעולם מישהו שהוא הולך בדרך טובה ומישהו שיהיה בו את העילוי כדי שלא יימצא בעולם מישהו שהוא יותר טוב ממנו. אז זה דרך רעה אחת. הדרך הרעה השנייה הוא השונא את הטוב, וכשרואה מישהו שהולך בדרך הטובה הוא מקנא בו מצד שנאתו בעצם למין הטוב. זוהי הקנאה הרעה מכל הקנאות. הצד השווה שבהם, שהמקנא משתדל להציק ולהעיק ולאצר לאיש המעלה והטוב, לבלבלו ולהדיחו מהדרך הטובה. אמנם גרוע הוא גם פעולתו, שהוא משתדל להביא את הטוב אל ההפך ממנו, כי המין הראשון של הדרך הרעה רצונו רק למנוע מנתו כדי שלא יהיה מעולה ממנו עצמו. אבל הדרך השנייה הרעה הוא רוצה להכחיד את הטוב, להשמיד אותו, וזה דווקא על ידי שמביאו לידי תמורה אחרת הפכפית ומשתדל להביא אותו לידי רע ולהתאים לו את הרע שימצא בו דוגמת אותו הטעם והתענוג שמצא בטוב. המקנא הראשון מזה המין היה הנחש הקדמוני, כי אדם לפני החטא עסק במושכלות ובהשגות אלוקיות אשר בזאת חננו הבורא והבדילו מכל בעלי החיים. והוא שנאמר בו בצלם אלוקים ברא אותו. ומעוצם עיונו של אדם הראשון במושכלות האלוקיות לא היה לו מושג מינימלי בטוב הגופני והרע הגופני, כיוון שהיה דבוק אל המושגות הרוחניות האלוקיות, ולכן היה מובדל בתכלית מהמושגים הגופניים. והנחש שהוא השטן והוא היצר

11:02 הרע בקנאתו הגדולה במעלתו הנפלאה של אדם הראשון, בשנאתו בעצם את הטוב, הסיט אותו לעסוק במקצת על כל פנים בטוב הגופני. כלומר היא הנגיעה כמאמר חז"ל שהנחש דחף את חווה והבטיח לו שבזה שלא תמות נפשו מוות רוחני והוא לא יאבד את אשר הוא חושב לטוב. אמנם גם הרע הוא בריאה מהקדוש ברוך הוא, אבל הרע לא נברא בשביל עצמו, כי אם כדי לבחון את הטוב. כי הנה אין דבר מתבטל בביטול גמור על ידי משהו שהוא נגדו, אלא אם הדבר הבטל בעצמו, אבל הדבר הקיים בעצמו כמו האמת, לא יתבטל מהרע, ואדרבה האמת תתגבר יותר, ואם היא מנוצחת זה רק לפי שעה. אחר כך האמת תנצח ותתגבר על כן הטוב המדומה להיותו חלק אלוקה, חלק עצמי וקיומי לא יתבטל בביטול על ידי מנגדו, כלומר על ידי הקנאה. ולהפך, הוא עוד יתגבר ויסיר מאיתו את הרע הכרוך עליו. כמו כאשר המים סתומים בעפר. הרי המים מתגברים, וכאשר יתאספו ויתקבצו הרבה מים הם יבקעו ברעש את הסתימה ויהיו ניגרים כדרכם וכטיבם בכוח אמיץ וחזק יותר. כך הטוב העצמי. גם אם הרע מצליח לכסות אותו והוא נסתם. אבל כאשר הוא נסתם מתאספים כוחותיו הטובים וסוף כל סוף הוא ינער מעליו את הרע ויצא כברק חיצו באור מאיר. וזוהי תכלית כוונת בריאת הרע בשביל התגברות הטוב עליו, אשר אז הטוב יהיה טוב מאוד. ובמדרש כתוב שאמרו חז"ל הקדוש ברוך הוא לא מנסה אלא את הצדיקים. וכך הקדוש ברוך הוא מנסה אם לא מנסה את הרשעים אלא רק את הצדיקים. והוא הדבר אשר אמרנו שתכלית הכוונה היא לבחון ולצרוף את הטוב שעל ידי זה הוא משתבח מהנודע אשר העשייה בפועל קלה יותר מאשר המושכלות

13:40 בפועל. ועל כן תכלית התגברות הטוב הוא לנגד את הרע במעשיו הטובים בפועל, ואחר כך יתגבר גם בחוכמתו ועם השתדלות בלימוד הטוב. וסיפור נוסף בנעוט דשא בזאולשה [?] הייתה בכל שני וחמישי מניין בדירתו של הרבי הרש"ב ובקריאת התורה היה יוצא הרבי מחדרו. באותו מקום גר הישיש הנקרא פסח קופר. הוא היה עוסק בעזרה לחסידים הנזקקים ומקבץ עבורם כסף להוצאות נסיעתם לרבי, לאשל וכיוצא בזה. הייתה לו קופה כזאת, ובימים שני וחמישי לאחר קריאת התורה היה מקשקש בקופתו וכל אחד מהמתפללים שם בתוכה נדבה. לאחר מכן פסח רוקן את הקופה והיה ניגש עם הקופה הריקה לרבי הרש"ב. הרבי היה מכניס לתוכה מטבעות בודדות. את המטבעות הללו היה פסח מוכר ביוקר בין החסידים. היו שנתנו בעד המטבעות של האדמו"ר פי שלוש ואף למעלה מזה. זה היה מנהגו של אותו פסח תמיד. פעם אחת, בזמן שפסח ניגש אל הרבי לבקש נדבה, אמר לרבי בבקשה רבי תכוון משהו, משום שאת הכסף של הרבי אני מוכר. אמר לו הרבי הרש"ב יש כוונה פשוטה כל המרבה הרי זה משובח.