פרק 208 -רבי אברהם שיינס.

00:01 אנחנו ממשיכים לשמוע סיפורים על בני משפחתו של רבנו הזקן, וכאן סיפור על רבי מוישה, בנו הצעיר של רבנו הזקן. אנחנו זוכרים שבמשלחת של החסידים שהגיעה אל האדמו"ר הזקן כדי לבקש שהוא יצטרף אל החרם נגד המתנגדים, כלומר להפוך את החרם של המתנגדים עליהם. רבנו הזקן סירב בתוקף לעשות את זה, ולצערנו נפלטה אז קללה ו... הקללה הייתה מכוונת כלפי בנו הצעיר של רבנו הזקן, ואנחנו כאן מספרים את סיפורו של בנו רבי מוישה, כפי שהוא ידוע על ידי רבי יוסף יצחק, הרבי הריי"צ. כותב הרבי הריי"צ: "ידעתי הרבה מאשר שמעתי מכבוד אימי זקנתי, הרבנית הצדקנית מרת רבקה זכרונה לברכה, אשר היא שמעה מפי קדושת חותנה, הרב הקדוש בעל הצמח צדק, בדבר רוח קנאה שעבר על רבי מוישה בנו של רבנו הזקן בעת אשר שר הפלך של העיר מוהילוב הציג את אחיו, הרבי האמצעי, ואותו לפני המלך אלכסנדר הראשון כאשר ביקר בעיר בבינוביץ' [?] הסמוכה לליובאוויטש. ורבי מוישה חשב שהצגת-הצגתם הייתה לא לפי אותו כבוד אשר חשב שכך צריך להיות, כי הוא הציג אותם, שר הפלך, לאחר שהוא הציג תחילה את חבורת האצילים ובנוכחותו של הכומר הראשי של סמולנסק, הוכיח מוישה את השר, כיוון שמוישה היה מדבר בכמה שפות, ואז הכומר הראשי פגע בכבודו של רבי מוישה וגם בתורה, תורת משה. ורבי מוישה ענהו בעקיצה חריפה, ומזה הסתובב ויכוח דתי שהתקיים בשנת תקע"ו בחודש מרחשוון. הוויכוח היה במבצר בית תפלטם [?] בעיר יורצוב [?], פלך סמולנסק, בנוכחות הכמרים הראשים של סמולנסק ונג'ין. הוויכוח ארך כחודש ימים ומוישה ניצח את כל הכמרים, ואז הם החליטו לאסור אותו ולהעביר אותו לאחת ההיפרכיות בפלך קייב או לוולדימיר בפנים רוסיה. כשבאה הפקודה להביא אותו לוולדימיר,

02:58 העבירו אותו, וביום הרביעי להובלתו, כשהיה-- הוא היה בשמירה מעולה של שני כמרים וחיילים מזוינים, אז כאשר מלנו באחד הכפרים, אודארובקה, סמוך למוסקבה, נפלה תרדמה על כולם ורבי מוישה ברח מהם, והשם יתברך נתן לו כוח ועוז אשר מבלי הרגיש את הקור והשלג העמוק שהיה בדרך רץ כמעט מעת לעת, עשרים וארבע שעות. הוא בעצמו תמה על עצמו אחר כך איך רץ ובאיזה דרך רץ. הוא הגיע לעיר אוריול ושם התוודע לרב מוישה לייב יעקובסון, שהיה מהעיר פוקור [?]. רבי מוישה לייב יעקובסון הסתיר את רבי מוישה בביתו כמה ימים, ומשם הלך רבי מוישה למדינת וולין. זמן הצלתו של רבי מוישה היה בלילה אור ליום חמישי י"ט כסלו בשנת תקע"ו. המשפחה של רבי מוישה, כולם, נסעו לארץ הקודש, אבל הוא בעצמו הלך בגולה משנת תקע"ו ועד חודש סיוון תרל"ח. ר' מוישה נולד בעיר ליאזנא בשנת תקמ"ד ונסתלק בעיר רדומישל, רדומישל בפלך קייב בשנת תרל"ח ושם מקום כבודו. בהמשך יש את הסיפור שהוא מספר, כנראה רבי יוסף יצחק אני חושב עוד דברים שהוא שמע בעקיפין על גורלו של ר' מוישה. כשהייתי באוסלט [?] ראיתי איש אחד ושמו מיכאל לייב והוא אמר לי בזאת הלשון כנראה שאתה חסיד חב"ד. הנה אספר לך מעשה מבנו של האדמו"ר הזקן שלכם, והוא הסיפור שבהיותי בפאסטוב אצל חותני לבקר אותו שמעתי שיש פה איש זקן, בנו של האדמו"ר הזקן, והוא מקבץ נדבות ויותר מפרוטה אחת אינו נוטל וגם לא חוזר לבקש עוד פעם עד שהוא מסיים לעבור את כל העיר. הוא לבוש בגדי לבן פשתים גם הנעליים שלו הם של פשתים והם נקיות. מתי הוא מכבס אותם? איני יודע. בדרך כלל הולך כל היום ביער רק לעת

05:45 ערב בא לבית ההקדש. הוא קושר רגל אחת לקורה אחת והשנייה לקורה שנייה וכך הוא ישן. מתי הוא מתפלל? אינני יודע. יש שאמרו שהוא מטורף רחמנא ליצלן, ויש אמרו שהוא מל"ו צדיקים. פעם אחת היה צדיק רם מצ'רנוביל, אולי ר' מרדכי מצ'רנוביל, בפאסטוב והיה חולה שוכב במיטה ובאו כולם לקבל שלום ממנו. כאשר ראה אותו הצדיק הנ"ל נתן לו שלום ואמר אההה ודיברו אחד אל השני ברמזים ואז הוא יצא ואז התחזק הקול שהוא בעצם מהצדיקים הנסתרים. לאחר מכן שמעו שהוא בנו של האדמו"ר הזקן. ופעם אחת ישבתי בבית חותני והוא נכנס ר' מוישה לבקש נדבה ונתנו לו פרוטה אחת. אני נתתי לו שבעים וחמש קופיקות והוא לא רצה בשום אופן לקחת וביקשתי ממנו שמכיוון שאני פה עובר אורח ובטח לא אראה אותו יותר, לכן יואיל נא לקחת ממני שבעים וחמש קופיקות ואחרי רוב בקשות לקח ממני והלכתי ללוות אותו ואמר לי תורה על ארבעה רגלי המרכבה, ובאמצע התורה שאמר, הפסיק ואמר גענוג ושמעתי שאחר כך נסע לרדומישל רחוק מקייב ושם נפטר לעולם הבא. ככה סיפר לי איש אחד ושמו מרדכי לייב. כאשר הייתי לאחרי זה אצל הרבי מוהר"ש סיפרתי לו את זה, והוא ביקש ממני שכאשר אהיה שוב במקומות ההם אראה לחקור את הדבר. ואז פעם אחת הייתי בקייב. כנראה מספר את זה חסיד אחד ונסעתי על ידי הפוסט, כלומר המרכבת הדואר לרדומישל, ונכנסתי לבית המדרש ושאלתי אם ישנם פה כאלה שזוכרים איש אחד, ישיש ושמו ר' מוישה. ואמרו לי בוודאי אתה שואל על בנו של האדמו"ר הזקן. שאלתי אותם מאיפה אתם יודעים שהוא בנו של אדמו"ר הזקן? ואמרו לי כולם יודעים שהוא בנו

08:19 של אדמו"ר הזקן. והראו לי איש אחד זקן ושמש שאינו זקן כל כך שהם הכירו אותו, וגם הם סיפרו שהוא היה הולך בבגדי לבן נקיים. מתי היה מכבס אותם? אינם יודעים. לא היה מתפלל בבית הכנסת רק שמע קדושה וברכו. קריאת התורה לא היה שומע כי חשש פן יתנו לו עלייה ויצטרך לומר את שם אביו. כאשר היו שואלים אותו למשפחתו היה שותק ולפעמים היה אומר איזו תועלת תהיה לכם אם תדעו? כדי לישון קשר את עצמו לקורות בעליית בית המדרש. שערותיו היו לבנות מזקנה וניכר שהיה מראהן ג'ינג'י או גלי בילדותו. אצבעות ידיו היו ארוכות ולפני פטירתו שאלו אותו מאיזה מקום הוא כדי להודיע למשפחתו, ואמר שאין צורך. הם ידעו מעצמם ונפטר אחר כך. והראו לי מספר המספר גם את קברו וכתבו שם הרבה שבחים, אך רק שמו ר' מוישה ולא שם אביו. כל זה שמעתי בעוד מישלא[?] וכשבאתי וסיפרתי לרבי מוהר"ש אמר לי בזה הלשון זו היא האמת כן, כפי שהוא יודע סימני הגוף שלו וגם יש לו ביכל כלומר כתבי יד מרבי מוישה, ויש שם מאמר אחד על ארבעת רגלי המרכבה כפי שאני סיפרתי. אז אלה הם פחות או יותר הפרטים שאנחנו יודעים על בנו הצעיר של רבנו הזקן. עכשיו בנותיו וחתניו של רבנו הזקן מרת פריידה הייתה אישה גדולה וחשובה מאוד, והייתה חביבה על רבנו הזקן, שהיה אומר לפניה דברי חסידות, עד כדי כך שאחיה האדמו"ר האמצעי, שרצה לשמוע איזשהו דבר מרבנו הזקן מאביו רבנו הזקן, היה מבקש מאחותו פריידה שהיא תשאל את רבנו הזקן, ורבנו היה אומר לה. הרבי האמצעי, אחיה היה מתחבא אז בחדר והיה שומע. ולפעמים בזמן שרבנו הזקן

10:55 היה מסביר לה, היה הרבי האמצעי רומז לה על עוד איזה עניין שתשאל, והיא הייתה מבינה את הרמז והייתה שואלת. ורבנו הזקן היה אומר לה, אבל הבין רבנו הזקן שכנראה זה מגיע מבנו רבי האמצעי. ישנו מכתב אחד בחסידות שחסידים מייחסים אותו אליה שהיא כתבה לאחיה, אבל לא ברור. מנוחתה קבורת בעיר האדיטש, סמוך למקום משכן קודשו של רבנו הזקן. בעלה היה רבי אליהו בן רבי מרדכי. בתו השנייה, מרת דבורה לאה, שהיא אימו של אדמו"ר הצמח צדק. היא נפטרה בליאזנא בימי עלומיה, בחיי רבנו הזקן. כפי שאנחנו כבר מכירים את הסיפור המפורסם שהיא נתנה את חייה כדי שרבנו הזקן יוכל להמשיך לחיות. בעלה הוא הרב החסיד רבי שלום שכנא, שהוא בנו של רבי נח. רבי נח היה מחסידי רבי מנחם מנדל מהורודוק, ואחרי שנסע רבי מנחם מנדל לארץ הקודש בשנת תקל"ז, נסע גם הוא לשם אחרי כמה שנים. על הספינה הוא חלה מאוד ונפטר שם, נפטר על הספינה. המנהג שלהם היה שמישהו נפטר בספינה היו משליכים אותו לים, ולכן רבי נח לפני פטירתו ביקש שלא ישליכו אותו לים, כי יקשרו אותו לקרש אחד עם פתק של שמו ושם עירות ומקום מטרת נסיעתו. ורב החובל כך עשה, והוא צף עם הקרש על הים עד שמצאו אותו והובילו אותו לעיר טבריה, איפה שקבור רבי מנחם מנדל מהורודוק. אז זה היה רבי נח. ובנו רבי שלום שכנא, שנשאר יתום, לקח אותו רבנו הזקן לביתו וגידל אותו ואחר כך לקח אותו לחתן לבתו דבורה לאה. ואחרי שדבורה לאה נפטרה, כפי שסיפרנו, לקח לו אישה מגזע קרלין וסטולין, וגם היו לו בנים ובנות, וגם אחרי פטירת אשתו בת רבנו הוא לא זז

13:39 מאת רבנו הזקן והיה נחשב כאחד מבניו. בשנת תקנ"ו ונ"ז, כשהוציא רבנו הזקן לאור הדפוס בפעם הראשונה את ספרו התניא, היה רבי שלום שכנא מתעסק בעניינים של הדפסת התניא כפי שזה כתוב. כפי הנראה נפטר בערך בשנת תקס"ך או אולי אפילו לפני זה. בת נוספת של רבנו הזקן, מרת רחל, נפטרה בימי עלומיה בליאזנא, בחיי רבנו הזקן. היא השאירה אחריה ילד קטן וגם הוא נפטר אחר כך. בעלה החסיד רבי אברהם שיינס משקלוב, בנו של רבי צבי. וזה הסיפור עליהם. אביו רבי צבי היה מחשובי שקלוב והיה מהמתנגדים הגדולים לחסידות. וגם רבי אברהם בנו היה בהתחלה מהמתנגדים. ורבי אברהם היה גאון מפולפל וחריף וחכם גדול. ובעת החרם, כשהיו גדולי רבני המתנגדים מתקבצים בעיירות להחרים את החסידים והנלווים אליהם, הייתה עיר שקלוב המטרופולין לכך, כלומר עיר הבירה, ורוב האספות והמעשים של ההתנגדות לחסידות היו שם. פעם אחת התקבצו לשם הרבה רבנים כדי להתנגד לחסידות, ובאותו יום התענו ואמרו סליחות, והשליח ציבור היה כנראה רבי חיים מטשרי[?], תלמידו של הגר"א. ביום שלפני זה ישבו הרבנים ביחד וחשבו איזה סליחות יאמרו מחר. ואותו רבי אברהם, בנו של רבי צבי, שהיה עדיין צעיר, צעיר לימים, אבל מפני גאונותו וחוכמתו גם הוא היה בין אנשי האסיפה. אמר להם שיאמרו את הסליחות "אנשי אמונה אבדו, פסו גדרי גדר, כמי בפרץ עין." אז הוא היה מהמתנגדים הגדולים. אבל התנגדותו של אותו רבי אברהם, בנו של צבי, לא נמשכה זמן רב, כי במשך כמה שנים הגיע ריח החסידות גם אליו, כי הוא למד יחד עם אברך אחד גדול בתורה, וראה רבי אברהם וחברו שהוא תמיד בחיות רבה מאוד. שאל אותו רבי אברהם הרי אנחנו לומדים תמיד ביחד.

16:23 ממה יש לך חיות רבה כזאת? שכבי אין את זה בכלל. השיב לו חברו: אם היית אתה שומע תיקון חצות של הרב הגאון רבי יוסף קולבו[?] משקלוב, כמו שאני שמעתי, היה גם לך חיות כזאת. כאשר שמע זאת רבי אברהם החליט ללכת גם הוא לשמוע את תיקון חצות של רבי יוסף קולבו[?]. הלכו שניהם יחדיו לבית רבי יוסף, בחצות הלילה עמדו ליד החלון ושמעו את התיקון חצות שלו, ורבי אברהם התפעל מאוד כי מעודו לא ראה ולא שמע כזאת, והבין את העניין כי לא כאשר חשב על החסידים כן, ורק דרך החסידים גבוהה היא ומאוד נעלה. רבי אברהם התלהב מאוד מאוד להתחבר עם אנ"ש ולנסוע לרבנו הזקן, אבל פחד לנפשו מבית אביו ובני עירו, ולכן היה מתון בדבר. ובין כך התחיל ללמוד בספר הקדוש ראשית חוכמה. כיוון שרבנו הזקן ציווה לאנ"ש ללמוד בספר ראשית חוכמה ואמר שמי שלא ילמד ראשית חוכמה לא ילמדו עימו דברי חסידות. והמתנגדים הכריזו על הספר הזה שאסור ללמוד בו, כיוון שזה היה התחלה ללימוד החסידות. ורבי אברהם היה לומד בספר ראשית חוכמה לפני השינה, בזמן שכל בני הבית היו ישנים, ואחר כך היה מחביא את הספר תחת הכר כדי שלא יראו אביו ובני ביתו במקומה בקום משנתם, ובקומו משנתו היה לוקח משם את הספר ומצניעו. פעם אחת שכח להצניעו בבוקר, ואביו מצא את הספר והבין מה שקורה. הוא לקח מקל והכה את רבי אברהם מכה גדולה עד שנשבר המטה. רבי אברהם קיבל את הדבר בלב טוב. לאחר מכן קרה שרבנו הזקן היה בעיר קאפוסט הסמוכה לשקלוב. כאשר שמע זאת רבי אברהם ועוד חברים שלו שהיו גם כן בעצה אחת איתו, גמרו אומר לנסוע לקאפוסט, אבל

18:42 היו יראים שמא לא יניחו לאבותיהם לעשות כן, ולכן עשו מעשיהם בהסתר. הכינו עגלה מחוץ לעיר ובאמצע הלילה יצאו בלא מלבושיהם זולת הטלית קטן והמכנסיים, הלכו מחוץ לעיר ושם היה מוכן עבורם בגדים אחרים. לבשו אותם ונסעו לקאפוסט. כאשר ראו את רבנו הזקן ושמעו דברי חסידות ממנו, התלהבו מאוד ונפשם דבקה ברבנו הזקן ובתורתו. וכאשר נסע רבנו הזקן לעירו ליאזנא, נסעו גם הם אחריו והתעכבו שם לשתות בצמא דברי קודשו. אביו ובני ביתו של רבי אברהם, כאשר קמו למחרת בבוקר ולא מצאוהו כי אם את בגדיו מונחים, לא ידעו מה לדון בזה, וחשבו שהלך לנהר וטבע או שנחטף. אמנם בהמשך הזמן נודע להם שנחטף דווקא על ידי הכת של החסידים, והוא וחבריו נמצאים בליאזנא. מובן הדבר שגדל מספד אצלם. כולם קראו קריעה, חלצו ולא רצו להתנחם. אמנם אביו התיישב בדעתו לנסות, אולי יוכל להוציאו משם ולהחזירו למוטב. הוא כתב מכתב לרבנו הזקן שיראה לשלוח את בנו לביתו, ואם לאו מרעתי יאכלני. רבנו הזקן קרא לרבי אברהם והראה לו את המכתב ואמר לו שהוא מוכרח לנסוע לביתו. אבל רבי אברהם אמר לרבנו הזקן: איך זה אשא אליהם ופן יהרגוני אנשי המקום, אם רק בעבור ראשית חוכמה שברו עליי מקל, מה יהיה עכשיו? לא אוכל לנסוע עד שייתנו תקיעת כף ששום אדם לא יעשה לי מאומה.