פרק 201 - רבי גמליאל.

00:01 סיפורים על חסידים של רבנו הזקן שייתנו לנו את האווירה החסידית ואת האופי החסידי. בעשרים השנים האחרונות למאה החמישית, אני מניח שמדובר על האזור של אלף שבע מאות ארבעים בערך. עזבה משפחה עברית אחת, כלומר יהודית שמוצאה היה מהעיר פראג, עזבה את ארץ פולין והתיישבה בעיר ויטבסק ברוסיה הלבנה. בימים ההם וכינויי שמות משפחה היו עדיין חזון לא נפרץ אצל היהודים במקומות הללו, ובדרך כלל היו האנשים נקראים על שם איזה מאורע שאירע בחייהם, או על שם מלאכתם או מסחרם, או מבנה גופם, או על שם מקום מוצאם. ומכיוון שמוצא משפחה זו היה מהעיר פראג כינו אותם בשם הפראגים. ראש המשפחה קראו לו רבי גמליאל, היה אז בן שישים לשבעים. הוא היה אדם בעל צורה, כלומר אדם אה יפה תואר, בעל דיבור יפה, מזג טוב. ביתו היה פתוח לאורחים. הוא היה תלמיד חכם, אוהב בני תורה ומקרב אותם בחיבה יתירה. מקצועו של רבי גמליאל היה לנהל את אחוזותיו של אציל פולני בסביבות אחת מערי פולין, ואז לאציל הזה נפלה בירושה נחלה מדודו בסביבות העיר ויטבסק. ו... האציל הזה נתן את האחוזה הזאת שנפלה לו בירושה מתנה לבנו הצעיר, אשר השתדך עם אדון העיר ויטבסק. ביקש האציל הזקן מרבי גמליאל שהוא ייסע עם בנו הצעיר לויטבסק וינהל שם את האחוזות החדשות. רבי גמליאל אמר לאציל אף שקשה עליו לשנות מקום מגורו שהוא גר בו כבר יותר מחמישים שנה. אבל הוא רוצה למלא את רצון השר, אבל הוא רוצה לסדר מראש את העסקים באחוזתו של האציל הזקן ולמצוא איש נאמן שימלא את מקומו באמונה. האציל ענה לו בתודה וגילה לו את רצונו שבנו הבכור של רבי גמליאל ימלא כאן את מקומו. ולרבי

02:54 גמליאל הזה היו שני בנים, שניהם היו כבר בעלי משפחה. הבכור קראו לו שלמה יעקב והוא עסק במסחר. הצעיר היה אהרון צבי והוא יושב ושוקד בתורה יחד עם אברכים בני גילו. רבי גמליאל ובנו שלמה יעקב החליטו לקבל את הצעתו של האציל, ונשאר שלמה יעקב לנהל את עסקיו של האציל כאן... בפולין, ורבי גמליאל ובנו הצעיר אהרון צבי יחד עם כל משפחתם נסעו לעיר ויטבסק, כפי שאמרנו ברוסיה הלבנה. ואת הבתים שלהם כאן מסרו לשלושה תלמידי חכמים לגור בהם חינם אין כסף. כאשר הגיע רבי גמליאל לויטבסק, הציג אותו האציל הצעיר לפני חותנו ראש העיר וסיפר בשבחו. ראש העיר ויטבסק הראה להם פנים שמחות והציע לרבי גמליאל לבחור לו ולמשפחתו מעונות באחת מארבע החצרות אשר יש לו בעיר. רבי גמליאל הודה לו על טוב ליבו ואמר לו שנראה שלטובת הנהלת העסק יותר טוב שבזמן הראשון הוא יגור באחת הנחלות של האציל חתנו הצעיר. ואחרי שנה קבע רבי גמליאל את מגורו בעיר עצמה ובנה לו בית ובית כנסת ועשרה תלמידי חכמים ובני ביתם ניזונים על חשבונו ויושבים בבית הכנסת שלו ושוקדים בלימוד התורה. בנו אהרון צבי נכנס לאט לאט אל עסק הנהלת האחוזות ורבי גמליאל עצמו בא רק מזמן לזמן לבקר ולפקח על ההנהלה. נכבדי יהודי ויטבסק, בראותם את גודל כבודו של רבי גמליאל בעיני ראש העיר וחתנו ועל ידי כך גם בעיני שאר השרים, מנהלי העיר והגליל, מינו את רבי גמליאל לראש הקהל ורבי גמליאל במזגו הטוב עשה חסד עם כולם. ואז עברו כעשר שנים. הבן שלו, אהרון צבי, התחתן עם בתו של אחד מנכבדי העיר ויטבסק וגם השיא את בניו ואת בנותיו מתוך הרחבה. אבל פתאום קרה אסון לאהרון צבי

05:43 כי במגפת הכולרה שהייתה לו עלינו בקיץ שנת תצ"א כלומר אלף שבע מאות שלושים ואחד לפי מספרם, מתה עליו אשתו. כאשר עברו שלושה רגלים התחתן אהרון צבי מחדש עם בתו של אחד מזקני הלומדים בוויטבסק, הגאון רבי שלמה שמו, אלמנתו של יהודי בשם רבי יואל מתמיד. כארבע שנים אחרי נישואיו של אהרון צבי השניים נפטר אביו רבי גמליאל בשם טוב, הספידו גדולי התורה בעיר ותקונן עליו כל עדת ישראל אשר בעיר ויטבסק. וכשנה אחרי פטירתו של רבי גמליאל נולד לאהרון צבי בן מהנישואים השניים וקרא אותו בשם אביו גמליאל. הילד גמליאל עלה על כל בני גילו בשקידה במזגו הטוב. אביו חינכו בחינוך טוב ועשה חיל בלימודיו, וכאשר הגיע לעונת הנישואין לקחו אחד מגדולי היחס בוויטבסק לחתן לבתו בתנאי שישב ויעסוק בתורה וכל מחסורו על חותנו, ולכן ישב האברך גמליאל הצעיר כתשע שנים על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת השם. אנחנו זוכרים שאנחנו נמצאים בעיר ויטבסק, ובימים ההם קנה לו שם טוב בוויטבסק בין הלומדים וגאוני העיר, האברך העילוי הגאון רבי שניאור זלמן. אנחנו כבר מכירים שזהו רבנו הזקן. יליד העיירה הקטנה ליאזנה הוא נהיה חתנו של הגביר רבי יהודה לייב סגל ורבים מבני העלייה בין האברכים הלומדים וגם רבי גמליאל ביניהם היו פונים אליו אל רבי שניאור זלמן בשאלותיהם ובספקותיהם במקרא, במשנה, בגמרא, בהלכה ובאגדה, והיו נהנים מתשובותיו. כלומר, אנחנו רואים כאן כיצד רבנו הזקן בצעירותו, עכשיו אנחנו רואים את זה מהזווית של אותו צעיר, רבי גמליאל, בנו של אהרון צבי, שהוא מתקרב אל רבנו הזקן בצעירותו. כעבור שנים אחדות הלך חותנו של רבי גמליאל לעולמו, כלומר אבא של אשתו, וכדי למצוא טרף לביתו, כלומר להשתכר פרנסה, הוכרח רבי גמליאל

08:42 להתחיל לעסוק במסחר והוא נכנס לחנות גדולה אשר הנחילו חותנו. אבל יחד עם זה קבע עיתים לתורה, ומזמן לזמן היה מבקר יחד עם אחדים מחבריו בני התורה את הגאון רבי שניאור זלמן להתענג מתורתו. בימים ההם הלך רבנו הזקן רבי שניאור זלמן למזריץ, כפי שאנחנו כבר יודעים, וכאשר חזר לויטבסק רעשה העיר, ובגלל שרבנו הזקן הביא לויטבסק את הגישה של החסידות, אז גדולי ויטבסק והישיש רבי שלמה, שדיברנו עליו קודם בראשם דרשו מחותנו הגביר יהודה לייב סגל לגרשו מביתו, ואשר בתו של רבי יהודה לייב סגל תדרוש גט פיטורין מבעלה. יחד עם זאת, רבנו הזקן, כשחזר ממזריץ הודיע לבית דין צדק של ויטבסק שהוא מוכן לעמוד לוויכוח על דרכו של הבעל שם טוב ודרכו של תלמידו, שהוא בעצם מורו, הרב המגיד ממזריץ. הוא גם אמר להם רבנו הזקן לבית דין של ויטבסק שהכרוזים והחרמות שהוכרזו על הבעל שם טוב ותלמידו הרב המגיד ממזריץ בשנת תקיו"ז הם נגד דין תורה. בית הדין צדק קיבל את בקשתו, ואחרי שקלא וטריא ארוך בשיתוף עם שאר הלומדים שבעיר, הוחלט לקבל את הצעתו של מה שהם קראו חתן רבי יהודה לייב סגל. כך קראו המתנגדים לשיטת הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ לרבנו הזקן וקראו לו לשמוע מה בפיו. כלומר, מה אתה אומר? ואמרו שהוא מתגאה בתורתו. היה אז ויכוח פומבי ציבורי שארך כשבוע ימים. רבנו הזקן הסביר את שיטת הבעל שם טוב ומורו הרב המגיד ממזריץ, ואז נהייתה מחלוקת גדולה בין גדולי ויטבסק. מהם אוחזים בשיטתו של רבנו הזקן ומהם מתנגדים. חלק גדול מהאברכים הצעירים וגם רבי גמליאל בתוכם נדבקו ברבנו הזקן וקבעו להם מועדים קבועים ללמוד יחדיו. אבל אז הורי אותם אברכים, חותניהם, כלומר

11:25 ההורים של הנשים ובני משפחתם, התחילו לרדוף אותם ככל אשר יכלו, בגלל שהם הלכו אל רבנו הזקן ללמוד את תורתו של הבעל שם טוב. כל זה לא הועיל להם, וככל אשר הציקו להם יותר דווקא נפשם יותר בדרך החסידות. לצערנו גם אותו גביר אהרון צבי, אביו של רבי גמליאל, היה מתנגד לרבנו הזקן, ולא פעם ביקש מראש העיר לגרש את חתן יהודה לייב סגל מהעיר. אבל כפי שאנחנו זוכרים באותו זמן רבנו הזקן פתר שם שתי שאלות גדולות. האחת הייתה שעון השמש בגנו של אחד האצילים או בגנו של ראש העיר, והשנייה הייתה אותו בעיה מתמטית שהוא פתר לפרופסור הצרפתי הזקן. אז מאז פתר רבנו הזקן את שתי השאלות הידועות האלה גדל כבודו בעיני אדון העיר ולא יכלו לו. לא עזר להם שום דבר. ואז קיבל רבנו הזקן משרה של מגיד בעיר ליאזנא. כלומר רבנו הזקן חזר לעיר הולדתו ליאזנא. ורבי גמליאל הצעיר היה מן הראשונים ההולכים אל רבנו הזקן לליאזנא. מאז שהתחיל ללכת לליאזנא התחילו אביו כן, אנחנו זוכרים אהרן צבי, אחיו, גיסיו וכל בני משפחתו לרדוף אותו בכל מיני רדיפות והתאמצו להרוס את מצבו המשפחתי והכלכלי. אבל החסיד רבי גמליאל התאמץ ללכת בדרכו ולא שם לב לכל אשר עשו לו אביו ואחיו והחברים שלהם, שכולם היו מתנגדים לרבנו הזקן. ומדי פעם הלך אל רבנו הזקן לליאזנא. מעולם לא התלונן רבי גמליאל לפני רבנו הזקן על מצבו הגשמי אשר הלך ונהרס מיום ליום על ידי רדיפות בני משפחתו. בנוסף לזה, הוא גם תרם סכומים גדולים בעין יפה כדרכו מאז לכל הצדקות אשר הטיל רבנו הזקן על החסידים גם בענייני הכלל, כמו אחזקת רבותינו שבארץ הקודש, פדיון שבויים וכדומה,

14:11 וגם בענייני פרט. יחד עם זה, צער גדול היה לו לרבי רבי גמליאל ולאשתו מזה שכבר עברו כחמש ועשרים שנה אחרי חתונתם ועדיין בנים לא היו להם. אז גם הקניטו אותו ואת אשתו, אמו, אחיותיו, גיסותיו והיו מקללות את אשתו ואותו בקללות נמרצות. רבי אבא שמספר את הסיפור אומר כך: "החסידים הישנים", כלומר הראשונים, "לא היו מטרידים את רבנו הזקן בעניינים הגשמיים שלהם, אפילו בדברים הנוגעים לנפש ממש, כי כל כוונתם הייתה לשם האמת ולא בשביל פניות עצמם, אפילו בדבר שנוגע לנפשות. רגילים היו החסידים הראשונים לומר משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, כי המאמין על פי האותות יש בליבו דופי." כלומר, האם זה נכון? האם זה אמת? האם זה לא? "במה האמינו במשה רבנו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר את האש, הקולות והלפידים. החסידים ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם את האש, את הקולות, את הלפידים, בזמן אמירת התורה של רבנו הזקן, ובזה נדבקו אל רבנו הזקן ברוח עליונה קדושה. והחסידים שבנוסף לזה גם סבלו ייסורי גוף בגלל היותם חסידים היו מקבלים את הייסורים לא רק באהבה, כי אם גם בשמחה רבה והיו יקרים בעיניהם כזבח וכקורבן." כאן מספר לנו רבי אברהם אבא, אותו בעל הסיפור על רבי גמליאל. סיפור בתוך סיפור על העניין של קבלת הייסורים על ידי החסידים בשמחה. וכך הוא מספר חותן חותני היה אומר סיפר החסיד רבי אברהם אבא אשר שמחתם של חסידי וילנה בייסורי הגוף ומסירת נפשם לחסידות עשו אותי לחסיד. וכך היה. פעם אחת סיפר חותן חותני הייתי מהלך באחת הסמטאות של בני העניים בוילנה, שהייתי רגיל לבקרם מזמן לזמן לקיים מצוות מתן בסתר, כלומר צדקה

17:03 בסתר. עברתי ליד אחד הבתים שחלונותיו הנמוכים היו על פני האדמה. שמעתי קול מנגנים בשמחה. בטח חשבתי לעצמי כאן ברית מילה או חתונה ונכנסתי להשתתף בסעודת מצווה. כאשר נכנסתי ראיתי כעשרים איש יושבים צפופים כי החדר היה קטן מאוד. על השולחן מונח פת לחם שחור, בקבוק משקה וכוסות קטנים. המסובים, רובם לבושי קרעים, פניהם צנומות ודלות ומנגנים בקול שמחה אשר נגע לליבי מאוד. ובין המסובים יושב לו איש גבה קומה, רזה מאוד. פניו בכלל לא ראו כי היו חבושים בתחבושות. מזמן לזמן היה איש זה מוציא אנחה מפיו, כנראה מגודל כאביו, ויחד עם זה הייתה שמחתו גדולה משמחת שאר המסובים. ישבתי לי ליד הפתח ופניתי אל היושב לידי בשאלה בטח סעודת מצווה כאן. כן אמר לי סעודת מצווה. ומיהו בעל השמחה? שאלתי. הנה האיש היושב שם בקצה השולחן, ענה לי והאירה באצבעו על האיש העטוף בתחבושות. כשפסקו לנגן התחילו לברך ולהתברך בברכת לחיים. ואז הבנתי שכל החברה הלזו היא מבני הכת, כלומר החסידים. ולפי שכבר ידעתי מספר רבי אברהם לא חותן חותנו של רבי אברהם אבא. ולפי שכבר ידעתי אשר אחי רבי מוישה, שהוא מכונה אצל החסידים רבי מוישה וילנקר נעשה לחסיד נלהב ואדוק ברבנו הזקן, ובקרב ליבי רכשתי כבוד רב לאחי רבי מוישה. לכן נהניתי מזה שהזדמן לי לראות מקרוב את בני כת החסידים. ואז כיבדו גם אותי בכוס משקה. לקחתי את הכוס, בירכתי ברכת שהכל, ומכיוון שלא ידעתי שמחה זו מה היא עושה, קראתי בקול: מזל טוב, בעל השמחה! מזל טוב לכל המסובים! ברוכים תהיו ענו המסובים ובעל השמחה גם ונתנו את קולם בשיר. כאשר כילו לנגן ולשיר אמרתי שאני חפץ להשתתף בסעודת המצווה ואתן כמה אגורות לקנות

19:43 מנה מתיקה או איזה לפת ולא רצו ואמרו שאם ייקחו ממני יאבדו את הטוב. איזה טוב יכולים אתם לאבד על ידי אכילת לפת או מיני מתיקה בסעודת מצווה? שאלתי. אמרו לי את הטוב האמיתי של "טוב פת חרבה ושלוה בה" אמר לי אחד המסובים והתחיל השיר ואחריו כולם. ישבתי שם כשעתיים. שמעתי גם דברי תורה אשר חזרו בשם מורם ורבם, ולבסוף נודע לי גם סיבת השמחה. האיש העטוף בתחבושות היה קרובו של רבי מאיר רפאלס, שאנחנו כבר שמענו עליו שהוא נהיה חסיד של רבנו הזקן. שמו של הקרוב הזה שהוא יושב שם בסעודת מצווה קוראים לו שמעון חיים. הוא היה מאברכים למדנים המצוינים בין תלמידי הגר"א רבי הגאון רבי אליהו. וזה כמה שנים שהוא התחבר אל החסידים ונעשה לחסיד מקהיל קהילות ומדבר לפניהם דברי חסידות. אבל לפני יומיים תפסה אותו קבוצת אברכים מהמתנגדים לחסידות והכו מכות רצח, ולכן חבש תחבושות על פצעיו ולשמחת הזכות שזכה להיות מוכה בשביל החסידות עשה סעודת מצווה. השמחה בייסורים בשביל החסידות ואהבה ואחווה ששררה בין חברי עדת החסידים בווילנה לא נתנו לי מנוח, ולאט לאט התחלתי להתקרב אליהם עד אשר סוף סוף נעשיתי לאחד מבני חבורתם הצעירים