פרק 186 - כתיבת ספר התניא

00:00 סיפרנו את הסיפור הדרמטי על בתו של האדמו"ר הזקן הרבנית דבורה'לה, שהיא בעצם תוצאה של ההתנגדות המבהילה לחסידות ושל הדילטוריה הפנימית בין אה חסידיו של המגיד ממזריטש עצמם, כולל עם האדמו"ר הזקן, שהם באו בטענות כאלה ואחרות. כל זה יצר את הקטרוג הגדול למעלה. עכשיו אנחנו נדבר על התפתחות החסידות בעצם עניין החסידות, שכרגע בחסידות חב"ד מדובר על כתיבת ספר התניא. בימים ההם בשנת תקנ"ב אני חוזר שוב אלף שבע מאות תשעים ושתיים התפרסם, התפרסם הספר ליקוטי אמרים תניא בהרבה העתקות בכתב יד. כאשר התפרסם ברבים שרבנו הזקן מפרסם בכתב ספר עבודה בסדרי עצות והנהגה בעבודת התפילה ובעבודת התשובה, השתוקקו החסידים לרכוש את הספר. לשם זהירות משיבוש הספר בגלל ההעתקות של הכותבים, מינו חסידי חב"ד מעתיקים מיוחדים ברי דעת בעלי כתב ברור בעיירות לאדי, הדיטש, רודניה, ליובאוויטש, דובר מיסל[?], קליקס[?] ודובנא. במשך כמה חודשים התפרסם על ידי ועידות שונות של הרבנים שהתקיימו בויטעבסק ובמינסק, וגם בערים אחרות ברוסיה הלבנה ובאוקראינה, שישנו ספר בכתב המבאר את דרך החסידות והתעוררה דרישה גדולה לספר. ואז במשך כמה שנים התפשט הספר ליקוטי אמרים תניא גם ברומניה ובגליציה. אבל בשנת תקנ"ה הייתה כנופיה ממתנגדי החסידות שזייפו את הספר. באיזו צורה הם זייפו? הם זייפו כמה עניינים בתוך הספר, הכניסו בקטעים האלה מילים שעוררו ספקות באמונה והרהורי כפירה. ואז, אחרי שהם הצליחו לזייף, הביאו את הזיוף לגאון מווילנה כדי שהוא יפסוק פסק דין על הספר הזה. בסלוצק היה אחד הגאונים זקן מופלג כבן מאה שנה. הגאון רבי תנחום פרוש שמו שעוד בצעירותו היה מפורסם בין העילויים של הזמן ההוא. הוא היה בן גילו של אבי זקנו של הגר"א שבירך אותו באריכות ימים. הוא גם היה אחד

03:11 מהמתנגדים לצדיקים הנסתרים ורדף אותם בכל מיני רדיפות. בהתאספותם של אותם גאונים בירידים השונים במינסק, בסלוצק היה הגאון רבי תנחום פרוש דורש כל הזמן וכל תוקף עז על פי התורה, שיפרסמו חרם בנרות שחורים בתקיעת שופר לא רק על החסידים, אלא גם על כל איש ואשה בישראל אשר יקרב את החסידים, כולם יהיו בכלל החרם. אותו תנחום פרוש ציווה גם על בנו הגאון רבי יעקב קלונימוס קלמן, וגם על הגאון רבי משה שמואל וגם על הגאון רבי בצלאל עזריאל מסלוצק, שהם והתלמידים שלהם יחרימו את כת החסידים והנמשכים אחריהם. כת המתנגדים בשקלוב ובראשם הגאון הדרשן המפורסם. אמנם הוא היה עניו וצדיק תמים רבי פנחס זעירא, בנו של הגאון הדרשן רבי יהודה פרוש והמוכיח המפורסם רבי טוביה קלמן פייביש והמוכיח המפורסם רבי אברהם פרוש, הציעו להדפיס ספר מוסר מיוחד כדי להחליש את כוח רבם של החסידים. כל הגאונים שהזכרנו אותם באו בדברים עם רבי משה שיק שלמד בברלין ובפריז שהוא יחפש באוצרות הספרים שם איזה כתב יד או ספר מוסר שמדבר בענייני אמונה, אהבת השם, יראת השם ויהא כתוב בצורה מסודרת. רבי משה שיק חיפש באמת ומצא ספר שנקרא לקח טוב, שכתב אותו יהודי בשם אברהם יגל. אברהם יגל הזה היה בנו של חנניה ממונסליצ'ה ממשפחת גאליקו, והספר היה כתוב בדרך של שאלות ותשובות, כאילו רב ותלמיד מדברים. טוב, אז המתנגדים מחפשים דרך איך להתנגד יותר ויותר. והגאון רבי יעקב קלונימוס קלמן הדפיס את הספר הלקח טוב בשנת תקנ"ו, ושם בתוכו הוא שם הסכמות של הגאונים חנוך העניך, שמואל שיק, צבי הירש. אה ועוד כמה. ואז הם הם הדפיסו את הספר בכמה אלפים עותקים וחילקו אותו. נחזור לזיופים של התניא. בשנת

06:15 תקנ"ד הגיעו ממקומות שונים בגליציה וברומניה שאלות שונות בתניא, ונמצאה סיבה לכך שהיו טעויות בהעתקות, ואחר כך נודע שזה בעצם היה זיופים מכוונים, כי המתנגדים בווילנא ובבריסק העתיקו את ספר התניא ושמו שם בפנים כמה זיופים. גם החסידים רבי פנחס שיק ריזס[?] וגיסו רבי בנימין קלצקר כאשר היו ביריד בלייפציג בשנת תקנ"ה, ראו שבזמן היריד מפרסמים את המאמר תניא והם שמחו מאוד. אבל רבי בנימין לקח מאמר אחד ומגודל הנאתו שילם במיטב וסיפר לגיסו רבי פנחס וגם הוא קנה ושילם. הם כבר היו בקיאים במאמר וכאשר קראו אותו עכשיו מצאו שם נוסחאות משונות וראו שהוא מזויף בכוונה. אז הם חיפשו ומצאו את האיש שמוכר את זה והתחפשו שהם מהמתנגדים, והוא סיפר להם שהוא הביא איתו כשש מאות מאמרים וכמאה וחמישים כבר מכר. ואז רבי פנחס ורבי בנימין קנו אצלו את כל המאמרים, וכאשר חזרו מלייפציג פרסמו את העניין הזה שהמתנגדים מזייפים את ספר התניא. ואז כשנה עברה עד שרבנו הזקן הסכים להדפיס את הספר, את התניא. רבנו הזקן כדי להדפיס את ספר התניא התנה כמה תנאים. התנאי הראשון היה שיהיו הסכמות מרבי יהודה לייב הכהן ורבי משולם זושה מאניפולי, שניים מהחברים של האדמו"ר הזקן, מהתלמידים של המגיד ממזריטש. דבר שני אדמו"ר הזקן דרש שלא יזכירו את שמו בתוך הספר. ואז האדמו"ר הזקן כתב את ההקדמה שנמצאת בספר התניא שמתחילה במילים "אליכם אישים אקרא". ובסוף שנת תקנ"ו הגיעו ההסכמות של רבי לוי הכהן ורבי זושא, והספר הזה, הספר של בינונים הודפס בפעם הראשונה בחמישה עשר אלף עותקים בשנת תקנ"ח. רגע, סליחה. ההדפסה הראשונה הייתה בכסלו תקנ"ז הסתיימה בכ"ז כסלו. אמרנו חמישה עשר אלף עותקים. אחר כך בשנה שאחרי זה חמשת אלפים,

08:59 ובשנה שאחרי זה תקנ"ט עשרים אלף, ואז מדי שנה הדפיסו מספר מסוים של עותקים של ספר התניא. אנחנו ממשיכים ומספרים את כמה ממעלותיו של ספר התניא וגם כמה מהדברים ההיסטוריים שקשורים אליו. הדברים מבוססים על מכתב של הרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק, שהוא כותב כך: "ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב של תורת חסידות חב"ד, ושם בספר התניא לא בלבד שכל פתגם ופתגם הוא מדויק ומכוון, אלא אפילו כל מילה ומילה מדויקת איך היא תהיה כתובה. אבותינו רבותינו הקדושים והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור התייחסו לספר התניא באותו הדרת קודש שמתייחסים לספר חומש. ברשימותיי", ממשיך הרבי הריי"צ לספר, "נמצאים הרבה עניינים וסיפורים שמתייחסים לספר התניא, ואני כותב כמה מהם כאן בקיצור נמרץ. סיפור ראשון. החסיד רבי חנוך הנדל היה מספר בשם החסיד רבי צבי מהעיר סמילאן מה ששמע בבחרותו מהחסיד הידוע הרב רבי יעקב מסמילאן. רבי יעקב מסמילאן סיפר שרבנו הזקן היה עובר לפני התיבה, כלומר היה מתפלל לפני העמוד בי"ט כסלו, יום ההילולה של הרבי המגיד ממזריטש. ועל הרוב לאחר תפילת ערבית היה אומר תורה ביחידות כנהוג בעת ההיא, ואחרי תפילת מנחה היה אומר חסידות ברבים. בשנת תקנ"ז", אנחנו מדברים עכשיו על השנה שבה הודפס התניא לראשונה, "אז בשנת תקנ"ז, בי"ט כסלו, זה היה אז ביום שני, התפלל רבנו הזקן לפני העמוד כמנהגו בכל שנה. עוד כמה חודשים קודם לכן, בחודש אלול, חזרו השליחים החסידים רבי משה, רבי פנחס ורבי יצחק משה מנסיעתם אל הרבנים הצדיקים רבי יהודה לייב הכהן ורבי משולם זושא מאניפולי, שמהם ביקש האדמו"ר הזקן הסכמות על ספר התניא. ואז כשהגיע הסכמות מהם הודיע רבנו הזקן למדפיס מהעיר סלאוויטא שהוא מסכים להדפיס את התניא,

12:04 אבל בתנאי שהספר יהיה גמור מהדפוס לא יאוחר מתחילת חודש כסלו תקנ"ז, וברגע שהוא יהיה מודפס הוא מייד ישלח לליאזנא. הידיעה הזאת שרבנו הזקן הסכים להדפיס את התניא התפשטה חיש מהר וגדלה השמחה בין אנש. אבל עבר הזמן. הגיע חצי חודש מרחשוון, עוד לא הגיעה שום ידיעה מה קורה עם הדפוס. ורבנו הזקן הצטער מאוד. וכאשר הגיע יום ההילולה וספר התניא עדיין לא הגיע, הפיקו פני קודשו צער מדבר זה. כפי שסיפרנו אותו יום י"ט כסלו היה ביום שני פרשת ויישב. כאשר הגיעו לקריאת התורה קרא רבנו הזקן בעצמו את הפרשה. לכהן קרא להעלות את החסיד רבי אלימלך ליאנובר, ללוי את החסיד רבי זליג מאיגולה, ולשלישי עלה רבנו הזקן בעצמו. ומה מאוד נבהלנו מספר רבי יעקב מסמילאן לשמוע את אופן קריאתו את הפרשה האחרונה בהתאמה מיוחדת ובהתלהבות ממושכת, ובייחוד את שני הפסוקים האחרונים: "ויספר לאביו ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר". כאשר רבנו הזקן סיים לקרוא את האותיות "ואביו שמר את הדבר", נאנח אנחה עמוקה ובברכת "אשר נתן לנו את תורתו" היה קולו רועד באמרו את הקדיש. אחרי קריאת התורה אמר בדבקות גדולה, וכאשר סיים את המילים "לעילא מכל ברכתא" נשען על שולחן הקריאה זמן רב. ביום השני של חנוכה כ"ו כסלו הגיע רץ מיוחד מסלאוויטא והביא עימו מאתיים ספרי תניא הראשונים שיצאו מבית הדפוס ביום שלישי עשרים לחודש כסלו. כאשר הראו לרבנו הזקן ספר אחד הסתכל בו זמן ממושך ואז אמר "רבות מחשבות בלב איש. ברצוני היה אשר הספר יוגמר תחילת כסלו וביום ההילולה של מורי ילמדו בו. אמנם עצת הוי' היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחודש, ויכפול וישלש לאמור: כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו" וסיים את המילים

15:11 וכל דעביד רחמנא לטב עביד. כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הוא עושה לטוב. אף אחד מאיתנו, סיפר החסיד רבי יעקב מסמילאן, אפילו בניו של רבנו הזקן לא הבינו את פירוש הדברים. למה הצטער רבנו הזקן על איחור צאת הספר לאור כשני שבועות לערך? ולמה הכפיל את יום גמר הדפסת הספר? והיה בעינינו לפלא. בתחילת חודש חשוון תקנ"ח, כלומר שנה אחרי זה, היה עליי מספר החסיד רבי יעקב מסמילאן, לנסוע לגבות את כספי התרומות עבור יושבי ארצנו הקדושה. ציווה עליי רבנו הזקן שאני אודיע לכל אנש בכל מקומות מושבותם שישקדו ויתמידו בלימוד ספר התניא, וביום שבת קודש פרשת ויישב כ' כסלו ילמדו בכל מושבות אנש שני פרקים בחלק א' ופרק אחד בחלק ב'. ואנחנו לא הבנו כלל. אמנם שנה לאחר-- לאחר מכן, בשנת תקנ"ט, כאשר יצא רבנו הזקן מבית האסורים ביום שלישי י"ט כסלו ונכנס אז בטעות לביתו של המתנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה, אור ליום רביעי כ' כסלו נפדה מבית המתנגד הצר הצורר. אז נזכרנו כולנו מה שהזכיר רבנו הזקן את היום כ' כסלו. וגם שמענו מפי הרבי האמצעי בשם אביו רבנו הזקן, שאמר ששתי השנים החיות בתורה ובעבודה, שהוסיף ספרו בקרב החסידים, הצילו אותו ממוות. ועל פי אלפי האלפים וריבוי רבבות המלאכים שנבראו מאותיות ותיבות ליקוטי אמרי קודש של רבותיו המליצו בעד דרכם ודרכו להוציא לאור צדקו. ממשיך הרבי יוסף יצחק וכותב: "דודי רבי זלמן אהרון היה מספר מה ששמע מדודו זקנו, הרב הצדיק רבי נחום בנו של הרבי האמצעי, בשם אבא שלו, הרבי האמצעי, וכך הוא אומר: עשרים שנה כתב רבנו הזקן את ספר התניא. הוסיף וגרע ודייק בכל מילה ומילה עד אשר צרפו וזיקקו בחסר ויתיר, ונתן

18:03 רשות להעתיק אותו ולהפיצו ברבים. אבל על ידי אלפי העתקות בכתבי יד שונים השתבש הרבה. ואז שלח רבנו הזקן שליחים מיוחדים אל הרבנים הצדיקים רבי יהודה לייב הכהן ורבי זושא מאניפולי להתייעץ עמם האם להדפיס את הספר. ובהסכמתם הרשה רבנו הזקן להדפיסו, ובאגרתו הקדושה אל המדפיס בסלאוויטא התחנן שהוא ידייק מאוד בהגהה בחסר ויתיר ולא ישחית הכוונה הפנימית שעלתה על רבנו הזקן ביגיעה עצומה."