פרק 154 : פטירתו של הרב המגיד ולימוד זכות על תורת החסידות

00:00 היום נספר על פטירתו של המגיד ממזריטש. סיפר רבנו הזקן בשבת פרשת וישלח בשנת תקל"ג, כלומר באלף שבע מאות שבעים ושלוש למספרם או שבעים וארבע, שהייתה השבת האחרונה לחייו של הרב המגיד בעולם הזה, אמר בשוכבו על מיטתו כאשר כל תלמידיו מסביבו. הפסוק אומר "וישלח יעקב מלאכים" ורש"י מפרש מלאכים ממש. אני אומר את הממש של המלאכים שלח יעקב לעשיו ואילו את הרוחניות של המלאכים השאיר יעקב בידו. לאחר תפילת ערבית והבדלה, ממשיך רבנו הזקן לספר, אמר לי הרבי המגיד חזון עובדיה. כי ביו"ד ובה"א הוה יצור עולמים, ביו"ד נברא העולם הבא ובה"א נברא העולם הזה. עובדיה, כלומר האדם שעובד את השם, חזון עובדיה - דבר שעובד השם רואה אותו. ביום ראשון בי"ז בכסלו אמר לי הרבי שבשלושת הימים האחרונים לפני שאדם מסתלק, רואה האדם רק את דבר השם הנמצא בכל דבר גשמי. דבר השם הוא מהותו של הגשמי, ובאותו לילה גילה לפניי את סדר ליל השימורים שלפני יום הכנסת ילד לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. שאל אותי הרבי למה אינני שואל על הסדר של שלום זכר. אמרתי לרבי שאני מרגיש ששיחות הקודש בהן הרבי מזכה אותי הן בדרך של התעוררות מלמעלה, טל שנוטף מדיקנא קדישא. כאשר הזכיר רבנו הזקן דברי קודש אלה, נשען על זרועות קודשו והיה בדבקות גדולה במשך שעה אחת, דבר שהטיל פחד נורא על הנוכחים, כי הדבקות הזו הייתה מעין הדבקות של היום הקדוש של יום הכיפורים. אבל ביום הכיפורים פני קודשו מוסבים אל הקיר. אבל בזמן שסיפר את הסיפור הזה היו פני קודשו הנראים מבין כיסוי ידי קודשו לוהטים ומאירים. כשהתעורר מדבקותו המשיך ואמר. ואיתמר בוא ואתם תחרישון לא

02:54 תטעו מידי, כלומר אתם תחרישון ולא תאמרו דבר. מורי הרב המגיד נענה בראש קודשו לאות הסכמה, ואז מסר לי את הסדר של יום הכנסת ילד לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, וגם את הסדר של שלום זכר וגם אמר לי חזון עובדיה העובד-יה. העובד יו"ד-ה"א רואה: בן ייוולד לך וקראת אותו בשמי, ובליל השימורים שלפני הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום תזכור ותזכיר את אשר אמרתי לך בלילה הזה. בין דברי הקודש, ממשיך רבנו הזקן לספר שאמר לי הרבי ביום הסתלקותו בי"ט כסלו שנת ה'תקל"ג, אמר לי גם: יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - יחיינו מיומיים הם שני הימים הראשונים לאחר הברית, בדמייך חיי בדמייך חיי - פעמיים, אבל ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואז, ביום שלישי י"ט כסלו תקל"ג נפטר רבי דב בער המגיד ממזריטש בעיירה אניפולי, ושם הוא גם נקבר. ואז נפל סכסוך בין החברה קדישא של העיירה לבין תלמידי הרב המגיד, מי יתעסק בטהרתו. החברה קדישא של העיירה אניפולי טענה שזה שייך רק להם. התלמידים טענו שכשם שהם שימשו אותו בחייו כך הם שימשו אותו גם במותו, והיה דין תורה בין שני הצדדים. הפסק דין יצא שהדבר שייך אמנם לחברה קדישא, אבל התלמידים שנרשמו בפנקס החברה הקדישא בעריהם התעסקו גם הם בטהרתו. וכידוע לנו, את רבנו הזקן רשמו בצעירותו בפנקס החברה הקדישא בעיירה ליאזנא, ולכן זכה רבנו הזקן להתעסק בטהרתו של הרב המגיד. תלמידי הרב המגיד הפילו גורל, מי יזכה לטהרתו של כל איבר ואיבר במיוחד, ובגורלו של רבנו הזקן נפל הפתק "ראשו כתם פז" וזכה להתעסק בטהרת ראשו הקדוש של הרב המגיד. מסופר שכאשר הובילו את הרב המגיד למקווה הטהרה אמר

05:32 רבנו הזקן, "חכמינו אומרים שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ולכן הניחו לרב המגיד לטבול בעצמו." וכן היה. הניחו לטבול בעצמו וטבל שלוש פעמים. החסיד רבי חיים מרודנייה [?] סיפר ששמע מה שאמר הרב הצדיק רבי מנחם מנדל מהורודוק כשדיבר על הזכייה שזכה רבנו הזקן להתעסק בטהרת ראשו של הרב המגיד אמר כך, "כולנו קיבלנו ממעיין אחד. אחדים מאיתנו זכו גם למקור המעיין, אבל הרוב קיבלו רק את המקיף, והוא רבנו הזקן קיבל גם את המקיף וגם את הפנימיות של הפנימיות." רבנו הזקן ממשיך ומספר על התקופה שבה היה אצל הרב המגיד עוד בחייו. כאשר הגעתי למזריטש למדתי מהלהב יותר מהאד. כל אחד מהתלמידים הזקנים יותר היה משמש את מורנו יום אחד בחודש לפי סדר מסוים. אותי זיכה השם שבבואי למזריטש נחשבתי ברשימת המשמשים. כעבור כמה שבועות ואני כבר בן בית ומצאתי חן בעיני מורי ורבי ללמוד ביחד עם בנו רבי אברהם. ראיתי שביום חמישי וביום שישי עסוק בשעתו של מורנו ורבנו בצורכי הבית בהכנה לשבת קודש, ולכן הייתי נמצא אז בחדר הראשון של מורי הרב המגיד כדי לשמשו ככל הדרוש לו בתור משרת ביתו. אמנם בפעם הראשונה לא רצה מורי להשתמש בי, אבל בראותו את גודל תשוקתי הרשה לי. ומני אז הנה בשני הימים, יום חמישי ויום שישי בערב שבת קודש היה מושבי בחדר הראשון של רבנו המגיד. פעם אחת קרא אותי הרבי המגיד לחדרו אליו ושאל אותי איזה סוג אורחים בא לשבת ואילו דברי תורה אני אוכל לומר בפניהם שיהיה לפי ערכם. ואמר המגיד לפניי דברי תורה, ואמרתי לו שדברי תורה כאלו יכבד על האורחים לקבל. אמר לי דברי תורה פעם שנייה ושלישית ורביעית. רק את התורה החמישית מצאתי

07:56 לראויה לפני האורחים שבאו לאותה שבת. וכך היה כמה פעמים במשך ימי שהותי במזריץ. כאשר הרב המגיד אמר לי לסדר את השולחן ערוך, כלומר לכתוב מחדש את השולחן ערוך כבר נודע להרבה מהחסידים הבאים אל מורי ורבי מגודל הקירוב שקירב אותי, ואני חששתי מעין לא טובה חס ושלום וסחתי למורי ורבי את כל ליבי. כאשר שמע הרב המגיד את דאגתי עמד במלוא קומתו, שם את ידיו הקדושות על ראשי ובירך אותי בברכת כהנים וכאשר סיים לברך דיבר איתי כשעה ארוכה על דבר עריכת השולחן ערוך ומני אז הנה גם החברה הקדישא היו איתי עימי באהבה ובאחווה. כאשר מסתלק הרב המגיד עשו התלמידים הגרלה כפי שסיפרנו. עודני משתומם ודואג על הזכייה הגדולה שזכיתי. נזכרתי על המאורע אשר הרב המגיד קרא לי ולרבי לב כהן[?] ולרבי זושא מאניפולי ואמר לי ספר נא לי איזה מעשה קרה בזמן אשר ישנתי. וכך היה המעשה. הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, שהיה תלמיד של הרב המגיד, היה מנגד לשיטת מורנו ורבנו לדבר דברי תורה בפרסום. ואמר רבי פנחס כי דברים רמים ונסעים כאלו צריכים זהירות. באותו יום מצא רבי פנחס מקוריץ שני דפים כתובים בדברי תורתו של הרב המגיד מתגלגלים בחצר לרוח היום והוא הקפיד על זה. כאשר הייתי בחוץ וראיתי שרבי פנחס נמצא במצב של קפידה סיפרתי לו משל. באחד מן הזמנים היה מלך אדיר ולמלך הזה היה בן יחיד וכאשר המלך חפץ כי בנו יתעלה במעלת החוכמה ובמעלת הגבוה שלח אותו למדינות רחוקות ואיי הים ללמוד בטבעיות צמחים שונים בעלי חיים שונים ולצוד ציד חיה ועוף במקומות מסוכנים. באחד הימים הגיע שמועה למלך כי בנו הנמצא בעת ההיא באחד מאיי הים הרחוקים הוא חולה אנוש

10:14 שהרופאים נלאו מלמצוא מזור למחלתו המסוכנת. ציווה המלך להעביר קול בכל מדינת מלכותו כי מי האיש אשר יד לו ברפואה או יודע איזו סגולה למחלה הקשה שנחלה בה בן המלך יבוא להיכל המלך. כל הרופאים הגדולים והחכמים הידועים ונקובים בשם שמו יד לפה כי לא ידעו מזור ותרופה לחולי הזה. ויהי היום ויבוא איש אחד ויספר למלך כי הוא יודע סגולה בדוקה לחולי בן המלך לרפואתו. אמנם אמר האיש סגולה זו נמצאת רק באבן טובה שהיא יקרה במציאות ולכן ימצאו האבן הטובה ההיא וישחקו אותה ויכתתו אשר תהיה דק כחול היותר דק וייתנו זאת ביין הטוב ומזה ישתה בן המלך ויתרפא. המלך נתן צו שיתקבצו כל החכמים היודעים בטיב אבנים טובות ויחפשו חפש מחופש בכל האבנים הטובות אשר נמצאות באוצרות סגולת המלך למצוא את אותה אבן הטובה על פי הסימנים שנתן האיש שיודע סגולת אבן טובה זו. החכמים שהתאסרו בדקו בחלו את כל האבנים הטובות ואכן לשמחת לבב החכמים נמצאה האבן הטובה בעלת הסגולה ברפואה על פי אותו הסימנים שאמר אותו איש. אמנם האבן הטובה הזאת היא האבן היושבת ראשונה בכתר המלכות של המלך. כיראות החכמים את האבן הטובה בתחילה שמחו שמחה גדולה אבל אחרי כן כשנזכרו שכאשר תילקח האבן הטובה מכתר המלכות אשר בה נכתר המלך תוסר תפארתו של הכתר ונתעצבו מאוד אבל לא הייתה להם ברירה ואמרו למלך שהאבן הטובה נמצאה. וכששמע המלך כי נמצאה האבן הטובה אשר על פי סגולתה תוכל להביא רפואה לבנו יחידו שמח שמחה גדולה ציווה לקחת את האבן הטובה ולכתתה עד אשר דק ולמהר לעשות הרפואה לבנו החולה. באותה שעה הגיעה שמועה אל המלך כי כה הורע מצב בנו עד כי שפתיו נדבקו

12:14 ואינו מקבל שום דבר לח. החכמים האמונים אשר לקחו את האבן הטובה מעטרת המלך, חשבו כי במצב כזה בוודאי יצווה המלך שלא לכתת את האבן הטובה כדי שלא לאבד את יופי הכתר. אבל מה נדהמו, מאוד נבהלו בשומעם דבר המלך להזדרז ככל האפשרי בקציצת האבן הטובה ובהכנת הרפואה לצאת לתוך פיו של בן המלך החולה. אמר המלך כי כדאי שיכתת את אבן הסגולה כולה וישפך הכל לאיבוד. אבל ייתכן שטיפה אחת תגיע לפיו של בנו יחידו החולה, ואז ייתכן שהוא יתרפא. השרים היושבים ראשונה במלכות התפלאו על מצוות המלך ואמרו למלך: "בתחילה, כאשר שפתי בן המלך היו פתוחים ויכול היה לקבל את האוכל והשתייה, היה כדאי לאבד את האבן הטובה בשביל רפואתו. אבל עכשיו, כאשר מצבו כה מסוכן וספק בדבר אם יוכל לקבל, מה? האם כדאי לאבד את עטרת תפארת כתר המלך אשר בו, בו נכתר ביום יושבו על כיסא מלכותו?" אמר המלך וענה לשרים: "אם חס ושלום בני לא יחיה, למה אני צריך את הכתר? אם בני יתרפא, הנה זה יתפארתו אשר בנו יחידו, שבשביל לקיים מצוות המלך לעלות במעלת החכמה והגבורה, סיכן נפשו באמר רב למלא את רצון המלך עד שנכלא בכל כזה גדול, ועכשיו ברוך השם, יתרפא." כל המשל הזה, אומר רבנו הזקן, סיפרתי לפני רבי פנחס מקוריץ. ואז התחיל רבי פנחס לצחוק ואמר: "צדקת בדבריך ויהו לימוד זכות על השיטה לומר דברי תורה ברבים. ואשרי הרב", אמר רבי פנחס, "שיש לו תלמידים כאלה." ולכן כששאל אותי הרב המגיד מה אראה בבית המדרש בזמן שהוא ישן, סיפרתי לפניו את כל האמור בקיצור נמרץ. אמר לי הרב המגיד: "אתה הצלת אותי כי כאשר ישנתי ראיתי קיצור גדול,

14:20 רחמנא ליצלן, עליי ועל כל תורת מורי הבעל שם טוב. אבל ראיתי אותך עומד וטוען ומלמד זכות, ודבריך נתקבלו וזיכית אותי ואת תורתי ואת תורת מורנו הבעל שם טוב."