פרק 132 : ברוך הצעיר שומע סיפורים על משפחתו

00:01 המשך סיפור שהייתו של ברוך בדוברומיסל והסיפורים שהוא שומע על משפחתו, על סבו רב מוישה, ראש קהילת פוזנן לשעבר. שמענו רבות עד עכשיו. אבל ברוך לא סיפק כלל שתוך כדי שהייתו בדוברומיסל, כאשר הוא עוזר בנפחייה ליצחק שאול, ישמע גם על גיסו יוסף יצחק, בעלה של דבורה לאה אחותו, ומי שאנחנו יודעים עליו כעילוי משרי[?]. אנחנו יודעים שלאחר נישואיו התמנה יוסף יצחק לראש ישיבה בויטבסק. ברוך, ברוך הופתע לשמוע סיפור על גיסו ובמיוחד בנסיבות שבהן סופר הסיפור. לאמיתו של דבר היה ברוך עד תוך כדי עבודתו בנפחייה לוויכוח בקשר לגיסו שבויטבסק, ובהתאם לדרכו המיוחדת, שמע ברוך את הסיפור מבלי שיפרסם שהעילוי משרי[?] שעליו מדברים הוא גיסו. ברוך אף פעם לא דיבר על המשפחה שלו. כל עניינו היה לשמוע וללמוד מפי כל מי שאפשר היה ללמוד ממנו, והוא נמנע מלרמוז על עצמו, על למדנותו או למדנות בני משפחתו. יחד עם זאת, שמח ברוך בליבו על כך שעד לדוברומיסל העיירה הקטנה הגיע שמעו של גיסו, ובמיוחד על כך שהסיפור שהוא שמע עליו הוכיח לו שגיסו אינו רק למדן סתם, שחוכמתו מרובה ממעשיו, אלא שהוא בעל מידות ומעשים טובים, וכפי שהוא שיער על פי הסיפור שהוא שמע, הוא גם אחד מחסידיו של הבעל שם טוב. וכך היה המעשה. בתחילת האביב, כאשר הנפחייה פתוחה שעות רבות, משום שרבו אז האיכרים שהגיעו לתקן את מכשוליהם, לפרזל את סוסיהם, לתקן את עגלותיהם, היו מתאספים גם יהודים, הולכי בטל למחצה לשליש לרביע כדי להחליף מילים עם בעל הנפחייה ועם העובדים, ומפעם לפעם היו מצטרפים גם יהודים למדנים וביניהם אחד בשם ירוחם פישל. ירוחם פישל הזה היה ספוג בהתנגדות לדרך החסידות החדשה. הוא לא ידע

02:41 שיצחק שאול עצמו, אותו הוא העריץ בגלל למדנותו, הוא חסיד. יצחק שאול מצידו הבין שהוא לא יצליח להשפיע על ירוחם פישל, ולכן הגביל את נושאי שיחותיו איתו בפלפולי תורה, וכך נהג גם ברוך הצעיר. הנפחייה מצאה חן בעיני ירוחם פישל, משום שבעליה אליעזר ראובן, למרות היותו יהודי די פשוט, חיתן את שלוש בנותיו עם למדנים ואת בנו היחיד שמואל נחום שלח לישיבה, ולכן הנפחייה מבחינתו הייתה בית ועד לחכמים. שמואל נחום, בנו של הנפח, נסע ללמוד בזמן החדש לאחר חג הפסח באחת מהישיבות של העיר ויטבסק. מי שהסיע אותו לשם היה זבולון בנימין, שעליו כבר שמענו, פושט נבלות. הוא היה בעבר עם הארץ גדול, והודות לקירובו של אליעזר ראובן הנפח נעשה ליודע ספר במידה מסוימת. עכשיו חוזר זבולון בנימין מוויטבסק ומספר בנפחייה שמכל הישיבות בוויטבסק בחר שמואל נחום בישיבתו של יוסף יצחק העילוי משרי[?], וכך עלה שמו של גיסו של ברוך מבלי שברוך ירמוז שמדובר בגיסו. ואז נפתחה שיחה על רבי יוסף יצחק. זבולון בנימין, אותו יהודי פשוט, התחיל לשבח את הגאון הצעיר ואמר לדידי הוא ראוי, למדן כזה לדרגתו, שכן אפילו אדם פשוט כמוני יכול להבין את דברי התורה שלו. זבולון בנימין סיפר שרבי יוסף יצחק נהג להשמיע את שיעור הפתיחה שלו בראשית כל זמן לפני ציבור רחב, בגלל שיהודים רבים מאוד היו משתתפים בשיעור הזה ובכללם יהודים פשוטים. הסיבה שיהודים באו לשמוע כיוון שיוסף יצחק נהג לשלב בשיעורים האלה דברי מוסר מאגדות חז"ל בצורה כזו שיהיו מובנים גם לאנשים פשוטים. זבולון בנימין המשיך לספר בהתלהבות על כך שכאשר הביא את שמואל נחום אל הישיבה, נשאר שם כדי לשמוע את שיעור הפתיחה. "היה זה פשוט תענוג, מעמד מחיה נפשות"

05:18 אמר זבולון בנימין. תארו לעצמכם, אני מוצא את עצמי יושב בין בני ישיבה ויהודים למדנים, מאזין לדבריו של הגאון יוסף יצחק וגם מבין כל מילה. לא האמנתי לעצמי שאני אכן מבין אותו. הנה אספר לכם סיפור ששמעתי ותראו שקלטתי אותו. ומספר זבולון בנימין, חכם גדול הגיע לעיר ופגש באליהו הנביא. שאל החכם את אליהו הנביא מי מתושבי המקום מובטח בחלקו לעולם הבא, וזאת כדי לדעת מי ראוי להיות חברו. אמר לו אליהו הנביא, "אדרבה, לך אתה העיר, תראה את מעשי בני האדם, ואתה תאמר לי מי מהם לפי הבנתך הוא בן עולם הבא." בכך התכוון אליהו הנביא לבחון את כוחו של החכם, להכיר בטבעם של בני אדם. החכם יצא לחפש את בני העולם הבא, וראשית דרכו הייתה כמובן לבתי המדרש שבעיר. כאשר הגיע לבית המדרש וראה יהודים יושבים ועוסקים בתורה בהתמדה גדולה, חשב החכם לעצמו ודאי כאן מצוי זה שהוא מובטח לשבת בגן עדן. בעודו עומד ותוהה מי מבין האנשים שלפניו הוא בן עולם הבא, ניגש אליו אליהו הנביא ואמר לו, "נכון, יהודים אלה זכאים לשכר טוב בגלל לימוד תורתם. אבל בוא ואני אראה לך מי ראויים להיות חבריך בגן עדן ומובטחים בחלקם לעולם הבא." הלך אליהו הנביא והחכם הולך אחריו והגיעו אל השוק. ואז הצביע אליהו הנביא על שני יהודים עניים שפניהם היו מצומקות ומסוגרות. הם היו חגורים בחבלים על מותניהם ולא היו שונים בשום דבר מבני ההמון שהתהלכו בשוק. שני יהודים אלה אספו סביבם אנשים מבוגרים וצעירים שהיו מדוכאים מעוני ומסבל והתחילו לדבר לפניהם. הם סיפרו להם סיפורים שונים ודברים מבדחים והיהודים התחילו לצחוק ולחייך ושמחה התפשטה על פניהם. "רואה אתה שני יהודים אלה?" אמר אליהו הנביא לאורח.

07:47 שני יהודים אלה הם בני עולם הבא. מקומם מובטח להם בגן עדן והם זכאים להיות חבריך. אין להם כסף כדי להחיות בהם את העניים, אבל עזרתם לנדכאים ומרי הנפש גדולה מכל עזרה אחרת. הם משמחים שבורי לב ובזכותם שוכחים העניים את עוניים והסובלים משכיחים דאגתם מסביבם. זכותם גדולה ואשרי חלקם. זבולון בנימין סיפר את הסיפור בלשונו וכפי קליטתו והבנתו, והוא הסיק מסקנה שכל יהודי מסוגל לזכות לחיי העולם הבא על ידי מעשים טובים. עיניו של זבולון בנימין נצצו מחדווה ומסיפוק, כיוון שהוא ראה שהנה נסללה לפניו בחיים דרך להגיע לגן עדן בכוח מעשים טובים. יצחק שאול שמע בקורת רוח לסיפורו של זבולון בנימין, שטעם את השקפותיו והלך רוחו, וגם שמחתו של ברוך הייתה גדולה גם על כך שהסיפור טעם את הלך מחשבותיו, וגם על כך שגיבור הסיפור הוא למעשה גיסו. מסיפורו של זבולון בנימין הבין ברוך שגיסו רבי יוסף יצחק הוא לא רק למדן גדול, כי גם מצא לו דרך מיוחדת בעבודת השם. כאשר סיפר זבולון בנימין את סיפורו, היה בנפחייה גם אותו ירוחם פישל הלמדן שכבר דיברנו עליו. ירוחם פישל הכיר את זבולון בנימין שנים רבות והחשיב אותו לבור מהתורה, ולכן זה שהוא בא ומספר כזה סיפור חרה לו מאוד לירוחם פישל, וכעסו גדל על העזתו של זבולון בנימין לתת ציונים ללמדנים כאשר הוא מביע את ההערכה שלו לסוג הזה של למדנים כמו רבי יוסף יצחק. ולכן כאשר סיים זבולון בנימין את סיפורו, התפרץ לעברו ירוחם פישל בדברי גנאי ונזיפה על כך שהוא מעז למדוד ולהעריך את גדלותו של הגאון משרי[?] ולמסור בשמו איזה סיפור אגדה פשוט המדבר על הבנתם של עמי הארץ. רק בור ואדם נקלה יכול להעריך

10:05 את גדלותו של גאון בקני מידה של סיפור פשוט, טען ירוחם פישל בלהט והוסיף דברי זלזול וגנאי על חשבון מבינותו של פושט הנבלות בענייני למדנים וגאונים. שטף החירופים שהתפרץ מפיו של ירוחם פישל בזעם ובכעס הדהים את כל הנוכחים על הנפחייה ובמיוחד את יצחק שאול וברוך. בעת אדמומיות גוברת והולכת ראו את ירוחם פישל הלמדן יוצא מכליו, כשתוך כדי כך הוא מוציא מפיו מילים שאינן רגילות גם אצל אדם פשוט. יצחק שאול וברוך ניסו לאחר מכן לנחם את זבולון בנימין ולעודד אותו. אמנם לעצמם סיכמו את המאורע כהוכחה נוספת על החיסרון שבדרכם של למדנים הריחוקים מתורת הבעל שם טוב ודרכו. אמנם לברוך נוהדו בדובור מיסל[?] ידיעות נוספות על בעלי ייחוס ממשפחתו. אותו ברוך, שההשגחה העליונה הועידה אותו להיות בעתיד אביו של מייסד חסידות חב"ד, היה מרוחק ממשפחתו עד כדי כך שהיה צריך לוודא פרטים על ייחוסו מאנשים אחרים. וכן אמרנו, כפי שאמרנו, במיוחד כאשר היה בדובור מיסל[?] בחברת יצחק שאול וממנו למד הרבה מאוד גם על החסידות וגם על משפחתו. וכך שמע ברוך בפליאה, אבל גם בקורת רוח, פרטים על דודו קדיש שגר בוויטבסק ושבביתו הייתה אחותו דבורה לאה עד לנישואיה. אותו קדיש, דודו של ברוך, היה בנו של יהודי בשם דוד. דוד הזה היה אחיו של רבי ברוך בטלן, שאותו אנחנו כבר הכרנו, אבי אמו של ברוך שנקרא שנקרא על שמו שחי בפוזנא. דוד כמו אחיו ברוך בטלן היה שייך למחנה המקובלים וגם היה מתלמידיו של רבי יואל בעל שם מזאמושטש שעליו דיברנו רבות. מנהגו של דוד היה שונה משל אחיו רבי ברוך. דוד התגורר בכפר שנמצא במרחק של חמישה עשר מיל מפוזנא יחד עם מספר יהודים נוספים ועסקו

12:45 שם בחקלאות. כולם היו מקובלים שהלכו בדרך הקבלה, כפי שהם למדו אותם מאבות אבותיהם, יוצאי ספרד ופורטוגל, שהיו ברובם מקובלים. התנהגות המקובלים בימים ההם הייתה בכיוון של פרישות והתבודדות. המקובלים עובדי האדמה שליד פוזנא לא התבודדו מהעולם בצורה מוחלטת, אבל אורח חייהם היה דומה במידה רבה לדרך של התבודדות, כך שמצד אחד התפללו יחד בציבור את כל התפילות, אבל ביניהם כמעט ולא קיימו יחסי חברה. דוד אמנם נמנה על תלמידיו של רבי יואל בעל שם, אבל נסע אליו רק לעיתים נדירות, לא כאחיו רבי ברוך, שהיה נוסע אל רבו באופן קבוע. דוד וחבריו החקלאים המקובלים היו מוכרים היטב בסביבה. הם לא היו צריכים להוביל את תוצרתם, התבואות, הפירות, הצמר אל הערים הסמוכות כדי למכור אותם. הלקוחות הקבועים שלהם היו מגיעים אל הכפר ונוטלים בעצמם את סחורתם. פעם אחת, כעבור כעשר שנים לקיומו של היישוב החקלאי של המקובלים, הגיע לשם סוחר מפראג והוא הציע להם לקנות את כל תוצרת הכפר בבת אחת ובמחיר גבוה ביותר. המקובלים התכנסו לאסיפה כדי להחליט האם לקבל את הצעתו של הסוחר. דעות הנוכחים היו חלוקות. אלה ששללו את הצעתו, שהעסקה המוצעת תפגע בסוחרים הזעירים הקבועים שהיו קונים מהם את הסחורה בחלקים קטנים יותר. בסופו של דבר נמסר העניין להכרעת זקני היישוב ושני המלמדים שהיו שם, והם קבעו שצריך לדחות את ההצעה למרות הפיתוי שבה, כדי שלא לפגוע בפרנסת סוחרי הסביבה. עבר זמן ונודעה הסיבה האמיתית מדוע הציע זאת הסוחר. בפראג התפשטה הידיעה שתוצרת היישוב הנידון, אותו יישוב חקלאי שבו היו מקובלים שמו של היישוב היה ארץ החיים. התוצרת שלהם, אמרו בפראג, מבורכת במזל מיוחד. מפה לאוזן נמסר כי כל דבר שבא מיבול הכפר הזה

15:12 מביא איתו הצלחה. בין סיפורי הנפלאות שסופרו הייתה עובדה למשל, שפרץ, יצרן המשקה החריף, היה מפיק מתפוחי האדמה והדגן שקנה אצל המקובלים כמות גדולה פי ארבעה או חמישה מהרגיל, ובנוסף לזה המשקה שהיה מופק היה משובח וטעים יותר מהמשקאות האחרים. עוד סיפור היה על שמעון החנווני שהתעשר מן הצמר והפשתן שנרכש בארץ החיים. כאשר הגיעו הסיפורים אל הסביבה נוצר ביקוש לתוצרת ארץ החיים. החל כמעט מרוץ אל היישוב כדי לקנות את תוצרתו. המקובלים היו יכולים לקבוע כל מחיר שרצו להתעשר מכך, אבל הם העדיפו להמשיך ולמכור את התוצרת לסוחרים קבועים במחירים הקודמים. היה סוחר מסוים בפוזנא שהוא התחכם. מה הוא עשה? הוא רכש שטח אדמה בגבול ארץ החיים, ואז הוא הציע למקובלים שהם יעבדו את אדמתו לעצמם, שכל תמורת התוצרת תהיה ל-להם רק אחוזים מסוימים מ-מן הרווחים ימסרו לו תמורת השקעתו. אבל המקובלים דחו את ההצעה. ביישוב הזה, ארץ החיים, גרו שני מלמדים שלימדו תורה את ילדי הכפר. אחד מהם היה רב נפתלי, מלמד הדרדקי. השני היה רב שמעון מלמד הגמרא, ובנוסף לכך היה שם רבי יעקב קפלן הזקן, שהיה משמיע שיעור לפני הנערים המבוגרים יותר. שלושתם היו מקובלים והיו מחסידי הבעל שם מזאמושטש, רבי יואל, כפי שאנחנו יודעים. עד גיל שמונה עשרה לא למדו נערים קבלה, אבל המלמדים החזירו את רוח הקבלה בתלמידיהם הרבה לפני הגיעם לגיל האמור. הדברים מצאו את ביטוים באגדות חז"ל שהמלמדים סיפרו במידות הטובות שנטעו בהם. כבר המלמד הדרדקי נפתלי השתדל להחדיר בקרב תלמידיו מייד עם התחלת לימוד האלף בית את התחושה שבאותיות עצמן ישנה קדושה ואמר להם צאן קדשים שלי היה רב נפתלי אומר לילדים אתם לומדים את האלף בית. אלה אותן האותיות הקדושות

17:40 שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ובהן באותיות אלו נתן את התורה לעמו ישראל בהר סיני על ידי עבדו משה רבנו. רב שמעון מלמד הגמרא היה אומר באוזני תלמידיו כי כאשר אומרים חידושי תורה משמו של מי שנמצא בעולם האמת, שפתותיו דובבות בקבר ונשמתו מתענגת בגן עדן. ולכן אמרו לנו חכמינו זכרונם לברכה, שמי שאומר שמועה בשם אומרו צריך לראות כאילו בעל השמועה עומד לפניו. התנאים הקדושים, האמוראים הקדושים, שתורתם אנחנו לומדים נמצאים איתנו ועלינו להיות באימה ובהירא בנוכחותם. וכאן ביישוב ארץ החיים נולד קדיש לאביו דוד. דוד נחשב לאחד מגדולי המקובלים ביישוב והוכר כגדול גם בנגלה וגם בנסתר. אותו דוד היה איש רוח, אבל היה קר ומחושב. מעולם לא התרגז. הוא נטל חלק באירועי שמחה או צער של הזולת רק משום שכך מצווה התורה, לא בגלל תחושה ורגש. שמחתו או צערו של יהודי אחר לא נגעו לליבו. הוא לא היה מסוגל כמעט לצחוק או לבכות. אותו רב דוד התנהג בהתאם לכתוב בספרים הקדושים וכפי שהכתיבו לו הבנתו והגיונו, אבל בלי שום רגש או חמימות. הוא נהג אבלות בתשעה באב. הוא נהג שמחה בשמחת תורה. הוא כיוון בכל דבר את הכוונות הקבליות המתאימות, אבל בעצמו נשאר צונן בפנימיותו ובחיצוניותו. קדיש בנו של דוד גילה כבר בילדותו כישרונות גדולים. אמו צביה פינקה אותו משום שהיה בן יחיד. הילד היה שונה מאביו באופיו ודומה יותר לאימו, שהייתה אישה עליזה, שופעת חמימות וטובת לב. עם זאת, בעקבות תוך כדי התפתחותו אחרי אביו, השפיע הדבר גם עליו להיות מאופק ומסויג ורציני בניגוד לטיבו. החינוך של קדיש לא היה שונה משל שאר ילדי ארץ החיים. בתחילה למד אצל מלמד דרדקי רב נפתלי. לאחר מכן

20:13 המשיך אצל רב שמעון מלמד הגמרא. כעבור זמן התקבל לשיעורו של יעקב קפלן והצטיין מאוד בלימודיו. כאשר מלאו לו לקדיש שש עשרה שנים נפטר עליו אביו. אמו צביה האלמנה החליטה אז לעזוב את היישוב ולהתיישב בפוזנא. כוונתה הייתה כדי שבנה קדיש ילמד בישיבה הגדולה והמבורכת בתלמידים שהייתה שם, אבל בעיקר חפצה שקדיש יעמוד תחת השגחת גיסה, אחיו של בעלה ברוך בטלן. לשם כך היה בדעתה למכור את נחלתה בארץ החיים ובכסף הזה לקנות חנות בפוזנא, שהיא תהיה לה מקור מחיה. אבל מנהיגי היישוב הסבירו לה שלפי התקנות על חברי היישוב ללמוד ולהתפלל לעילוי נשמת הנפטר במשך שנה, ובמשך שנה זו יעבדו החברים לפי גורל את נחלת האלמנה והיתומים לפרנס אותם כדי שיהיו משוחררים לעסוק בתורה ובמעשים טובים למען נשמת הנפטר. צביה נאותה אפוא להישאר שנה נוספת ביישוב, ובמשך השנה הורשה קדיש ללמוד את תורת הקבלה, למרות שהיה לפני גיל שמונה עשרה. באותה שנה התרחש מאורע מעניין. בכל הסביבה הייתה בצורת, כל תבואות ופירות כפרי הסביבה הוכו בשידפון ורק בארץ החיים ירדו גשמים והתבואה והפירות הצליחו בצורה נפלאה. כל הקהל הבין שזהו ביטוי לזכותם וצדקתם הגדולה של אנשי היישוב. הבצורת העלתה כמובן את מחירי המזון בכל המרחב, אבל המקובלים לא ביקשו אפילו פרוטה אחת יותר מכל שנה, ואפילו שהוצעו להם מחירי עתק, הם גם התנו עם הסוחרים שקנו מהם שהם לא ייקחו מלקוחותיהם מחיר שונה מהרגיל. כעבור שנה מכרה צביה את נחלותיה לאחד מבני היישוב. לפי תקנות היישוב לא הורשתה מכירת הנחלה אלא לאחד מבני היישוב או צאצאיהם, וצביה ובנה היתום קדיש עזבו את היישוב.