פרק 133 : מי היה מאמין המורה ר' משה סבו של ברוך הצעיר

00:01 אה המשך הסיפור ולקראת סיומו של הסיפור על קדיש, הדוד של ברוך הצעיר, שהוא הבן של כפי שאנחנו זוכרים, דוד ממושבת המקובלים שהוא נפטר ואשתו האלמנה צביה יחד עם הבן של הקדיש עברו לפוזנא ופוזנא קיבל על עצמו את האחריות עליהם אחיו של דוד רבי ברוך בטלן, כשאנחנו זוכרים אותו עוד מהעבר, ו-אה הוא קיבל את גיסתו האלמנה ואת בנה היתום בסבר פנים יפות וגם בתשומת לב רבה. הוא דאג להסתדרותם הטובה וקישר את האלמנה עם אישה אחרת, לצערנו גם היא אלמנה ש-- והוא הקים עבורם עסק משותף לבגדי נשים, דבר שהבטיח לשתיהן פרנסה בכבוד. את הילד הצעיר קדיש הכניס לישיבה טובה ודאג לתת לו חבר טוב ללימודים. בנוסף לזה קבע הוא איתו עצמו עם רבי ברוך בטלן שיעור יומי בגמרא. הילד קדיש הצטיין עוד במושבת המקובלים בלימודיו, גם בגמרא וגם בקבלה הרשים את ראשי הישיבה וגם את דודו רבי ברוך. הצלחתו בלימודים הייתה עצומה. בנו של רבי ברוך בטלן, בנימין, שהיה צעיר מעט מקדיש היתום, היה הרבה פחות מוצלח בלימודים מבן דודו היתום. לפי עצתו של רבי יואל בעל שם מזאמושטש שלח רבי ברוך את בנימין בנו לישיבה בפראג, והוא בעצמו התמסר לטיפוח בן אחיו. ועכשיו אנחנו נכנסים לסיפור מעניין שקשור שוב לרבי מוישה, סבו של רבי ברוך. שאנחנו יודעים שהוא היה מתנגד גדול לתורת הקבלה, ואנחנו תמהים לעצמנו איך יכול להיות שנכד של המהר"ל, שהמהר"ל בעצמו לא רק שהיה בעד תורת הקבלה, אלא גם עזר לפרסם וסייע לרבי אליהו בעל שם מוורמייזא בהפצת לימוד תורת הקבלה. איך יכול להיות שהנכד של מהר"ל רבי מוישה היה מתנגד כזה גדול לתורת הקבלה? בסיפור הבא אנחנו נבין את סדר

02:40 השתלשלות העניינים כאשר אנחנו נתוודע ליהודי שקראו לו אשר יהונתן. אשר יהונתן הזה היה ידוע בכינוי ראש הברזל, ואשר יהונתן זה היה בנו של יהודי בשם ישראל חיים. עכשיו אנחנו ניכנס ונראה את תולדותיו של ישראל חיים, ואיך התגלגלו הדברים לכך שאשר יהונתן, שהוא היה המורה של רבי מוישה, נהיה כזה מתנגד לקבלה. ושימו לב לסיפור. ישראל חיים הצטיין במעשים טובים יותר מאשר בלמדנות. קדיש שמע את הסיפור על ישראל חיים. ישראל חיים לא היה מן האישים הבולטים בפוזנא, כיוון שהעיר הייתה מלאה בחכמים וסופרים. למרות שהוא לא היה למדן גדול, כולם שיבחו את מעשיו הטובים. היה זה בעיקר בגלל הנטייה החזקה שלו לתשומת לב שהעניק לילדים הרכים שבעיר, תינוקות של בית רבן, שבכל יום שישי בשבוע, לפני שהילדים שוחררו מהחדר שלהם, מהלימודים שלהם היה בא ישראל חיים לכל חדר ומחלק לילדים ממתקים, עוגיות, צימוקים ושקדים, ואמר לכולם שזה לכבוד שבת קודש, ותוך כדי כך היה גם מזכיר לילדים לבוא לבית הכנסת לקבלת שבת ולמוחרת בבוקר לתפילת שחרית ומוסף. כאשר הגיעו הילדים לבית הכנסת היה ישראל חיים אוסף את כל הילדים ומשגיח שיאמרו בקול רם ברוך הוא וברוך שמו, אמן, קדושה, יחיירו בברוך, יקראו שמע ישראל וגם ייקחו חלק בתפילה לפי האפשרויות שלהם. כאשר הייתה בעיר יולדת היה ישראל חיים לוקח את הילדים לביתה כדי לקרוא את שמע ישראל. היו דברים נוספים שהוא עסק בהם שהילדים הקטנים ילכו משחר ילדותם עם כיסוי ראש ויתנהגו כפי שיהודים צריכים להתנהג. כל מה שההורים והמלמדים לא הספיקו לעשות בחינוך הילדים היה ישראל חיים משלים באהבה עזה ובשמחה על שנזדמנה לו הזכות הגדולה לחנך ילדי ישראל ולגדל אותם להיות יהודים טובים ויראי שמיים. אמנם

05:23 למרות כל זאת, ישראל חיים עצמו ורעייתו לא הצליחו לגדל את ילדיהם. רחמנא ליצלן. כל ילד שנולד להם מיד נפטר. כל הפעולות שנעשו לביטול רוע גזירה לא עזרו. בני הזוג ישראל חיים ואשתו לא התרעמו על מידותיו של הקדוש ברוך הוא ונשאו את כאבם הגדול בשקט. כל פעם שאירע להם אסון כזה היו אומרים השם נתן והשם לקח. יהי שם השם מבורך. אחד מילד- מילד- מילדיהם, בן בשם שמחה, חי עד גיל חמש שנים. ההורים קיוו שלפחות ילדם זה יאריך ימים, אבל גם שמחה קטן חלה בהיותו בן חמש ונפטר. סיפור עצוב מאין כמוהו. שמחה הקטן נפטר ביום שישי בבוקר ולכן באותו יום לא הלך ישראל חיים כדרכו לחיידרים ובמקום זה השתתף בהלוויית ילדו שמחה. כל העיר פוזנא הייתה שרויה בצער גדול. ישראל חיים ואשתו היו ידועים ואהובים בעיר. לב כל התושבים היה איתם. הייתה זו לוויה גדולה מאוד. כל תושבי פוזנא, מגדולי התורה ועד ליהודים הפשוטים ביותר, השתתפו בלוויה. בכל העיניים נראו דמעות. רק ישראל חיים ורעייתו החזיקו מעמד. הם קיבלו את רצון השם באהבה. בין ההמון הרב שליווה את הילד לבית העלמין, כמעט ולא הבחין איש בנוכחותו של זקן אשר שמו אשר יהונתן, שכולם בפוזנא חשבו שהוא מטורף. אם לא הייתה זו לוויה כה נוגעת ללב, בוודאי היו נמצאים כאלה שהיו מנסים ללעוג מן המטורף הזקן. אשר יהונתן הזה היה זקן מאוד ומאז הגיע לפוזנא לפני שנים רבות התאכסן תמיד בבית המדרש ואף אחד לא שם לב אליו. בדרך כלל היה מתפלל עם המניין הראשון ומיד לאחר מכן היה עולה אל תא האחסון שהיה קבוע בתקרת בית המדרש או בית הכנסת ושוהה שם כל העת. אף אחד לא

08:20 ידע מה הוא עושה שם. האמת היא שאף אחד אפילו לא טרח לברר. אף אחד גם לא ידע ממה חי אותו אשר יונתן, והאמת היא שזה גם לא עניין את אף אחד. אשר יונתן מעולם לא ביקש שום דבר מאף אחד, גם בשבתות וימים טובים לא סעד אצל אף בעל הבית ובכלל לא דיבר שום דבר עם אף אחד. כאשר מישהו פנה אליו בדברים, היה מסתכל בו בתמיהה, מסובב את ראשו מבלי להשמיע הגה, וכולם חשבו שהוא חסר דעה ומטורף. הוא הגיע לפוזנא לפני חמישים שנה. הגיל שלו אז הוערך בערך בארבעים שנה. באותו זמן בערה בעולם היהודי אש המחלוקת של כמה מן הגאונים נגד רבי אליהו בעל שם מוורמייזא ונגד לימוד, לימוד הקבלה. פוזנא, כמו כל הקהילות, נחלקה לשני מחנות. אף אחד לא העלה בדעתו שאותו אשר יונתן המוזר שהגיע אז לפוזנא והתחיל מייד בהתנהגותו המשונה, קשור בדרך כל שהיא למחלוקת הזו, ששימשה למעשה רקע והקדמה להופעת החסידות. אחרי זמן לא רב יחליטו כולם שאשר יונתן הוא סתם מטורף ובמשך הזמן התרגלו כולם לקיומו ולהתנהגותו ולא העניקו לו שום תשומת לב. לכן בכל הסיפור הזה אין פלא שאף אחד לא התייחס לזה שאשר יונתן בן התשעים ירד מעליית התקרה והגיע ללוויה של אותו ילד שמחה של ישראל חיים ואשתו. הציבור היה באמת שרוי בלחץ לקראת התקרבות זמן כניסת השבת ולכן כמעט ולא הבחינו בנוכחות של אותו איש. הם הגיעו אל בית העלמין. הציבור הקיף את הקבר הפתוח כאשר הגוף הקטן הורד אל הקבר, שפכו כל הנוכחים דמעות כמים. רק ההורים ישראל חיים ואשתו עמדו בדומיה והצדיקו את הדין בגבורת נפש בלתי רגילה. "אומנם חשבנו שנזכה להוליך את ילדנו לחופה,"

11:06 אמרו, "אבל מכיוון שהקדוש ברוך הוא גזר שנוליך אותו לקבר, עלינו לקבל את רצונו באהבה. השם נתן והשם לקח. יהי שם השם מבורך." אומנם בציבור היו כאלה שרתנו והקשו קושיות על דרכו של הקדוש ברוך הוא. האם מגיע עונש כזה לאנשים כמו ישראל חיים ואשתו? והנה באופן בלתי צפוי לגמרי פרץ הישיש אשר יונתן, שכולם חשבו אותו כמו שאמרנו למטורף את חומת האנשים שהקיפו את הקבר. הוא עמד ליד הקבר הרענן והרים את ידיו כדי להשתיק את הקהל ואמר, "רבותיי, הקשיבו נא לדבריי." הציבור עמד משתומם. כולם זקפו את עיניהם וגם את אוזניהם והמתינו בדריכות לשמוע מה הוא רוצה לומר. אשר יונתן המשיך, "זה כחמש עשרה שנים שבא הדבר השטן התקנא ברבי ישראל חיים החנווני בגלל התנהגותו הטובה ובגלל היותו איש תם וישר וירא אלוקים, ובמיוחד חרה לשטן מנהגו של ישראל חיים להתמסר לתינוקות של בית רבן ולהשגיח עליהם ועל התנהגותם הראויה. פחדו היה גדול כיוון כתוצאה מעבודתו של ישראל חיים תקופח פרנסתו של השטן, ובסופו של דבר יגברו המעשים הטובים של הקטנים והגדולים על חטאיהם. התייצב השטן לפני בית דין של מעלה ודרש שתינתן לו רשות להעמיד את ישראל חיים בניסיונות קשים כדי לראות אם יחזיק בתומתו. דרישתו הייתה להביא על ישראל חיים ורעייתו צער גידול בנים באופן המחריד והמכאיב ביותר, ולבחון את אמונתו בריבונו של עולם ומעשיו הטובים אם הם כפי שהיו לפני כן. אשר יונתן עצר את שטף דיבורו כמי שרוצה לשאוף אוויר והמשיך. אני היום בן תשעים וארבע שנים. בעוד חודשיים, המשיך אשר יונתן, אני הולך לעולמי. אני מבטיח שבעולם האמת אני אזמין את השטן שגרם לישראל חיים ורעייתו כל כך הרבה צער וייסורים, אזמין אותו

13:39 לדין תורה כי תרוגע [?] על אנשים יראים ושלמים אלה היה בלתי צודק. על ישראל חיים ורעייתו אני אמליץ טוב ואני אפעל שהקדוש ברוך הוא יזכה אותם בבן זכר שיאריך ימים ויכונן בכשרונות גדולים ויהיה לגדול בישראל. אבל אני מתנה תנאי. הבן שייוולד להם יקרא על שמי אשר יונתן. אשר יונתן הזקן סיים את דבריו המפתיעים והתרחק מן הקבר. הציבור נשאר על עומדו נדהם ופעור פה. מבוכה רבה השתררה בין האנשים שלא ידעו כיצד להתייחס לדברים ששמעו. האם השמיעותם אדם מטורף, רחמנא ליצלן? או אולי צדיק נסתר שהסתיר עד עכשיו את צניעותו מן הציבור? זמן ממושך הסתכלו איש על רעהו בדומיה מוחלטת. גם ישראל חיים ואשתו שקעו בהרהורים. הקבורה הסתיימה. האבלים והמלווים שבו איש איש לביתו. כל פוזנן, מגדול ועד קטן דיברה עכשיו על מה שהתרחש בבית העלמין. כמובן, כרגיל גם נוספו פרטים ופרטי פרטים על המאורע כפי שהתרחש במציאות, וגם בדבריו של אשר יונתן חלו תוספות. הקהילה התחלקה לשני מחנות. היו אלה שהיו משוכנעים שאשר יונתן הוא צדיק נסתר. היו אלה שטענו שהוא סתם מטורף, שלא צריך להתייחס ברצינות לדבריו. אלה שכן האמינו ידעו גם לספר סיפורי נפלאות ומופתים ממנו, וגם על למדנותו המופלגת וגדולתו בנגלה ובנסתר. כאשר בעיר פוזנן כמעט והגיעו לידי ריב בקשר לאישיותו של אשר יונתן, הרי הוא עצמו חזר להתנהגותו הקודמת. הוא חי את חייו בתא עליה שבית המדרש שם שהה יומם ולילה, וגם כאשר ירד לשעה קצרה לבית המדרש לא דיבר אף מילה אחת עם אף אחד. ישראל חיים ואשתו היו אלה שכן האמינו באשר יונתן ובדבריו וקיבלו עידוד ונחם מהבטחתו כי יבורכו בבן זכר. וכדי שלא להיכשל בחטא כלשהו שבגללו יפסידו חלילה את הבטחתו

16:10 הגבירו בני הזוג את זהירותם מכל ביטוי שלילי ומכל עוול קטן, וחיזקו את התמסרותם לילדים, לאלמנות ויתומים ולנזקקים סתם. וגם ישראל חיים ורעייתו חיפשו דרך איך להתקרב אל אשר יונתן. הם רצו להכניסו לביתם ולהחזיקו בכבוד ובשפע. הם גם היו מוכנים בשמחה להביא לו מזון ובגדים וכלי מיטה אל תאו בעליית הגג כדי להנעים לו את שיבתו שם, אבל הם לא הצליחו ליצור איתו שום קשר. כאשר ישראל חיים דיבר אליו הוא לא ענה לו. פעם אחת המתינה אשתו של ישראל חיים, כשהוא ירד מן העלייה וכשראתה אותו התחילה לבכות לפניו ואמרה לו יאמר לנו אשר יונתן מה יהיה משפט הילד שייוולד לנו, מה יעשה וכיצד עלינו לנהוג? אשר יונתן הסב את ראשו והלך לדרכו כמי שלא שמע את מה שדיברה. אנשים שהיו עדי ראייה למאורע ניסו להוכיח כי אכן אין הזקן אלא אדם מטורף. הגיע חודש אב ואחד הבקרים לאחר התפילה, כאשר המתפללים לא הספיקו לעזוב את בית הכנסת, עלה אשר יונתן על הבימה ובקול שצלצל כאילו יש בפיו בשורה טובה ומשמחת, הכריז רבותיי, היום הנני עוזב אתכם. סלחו נא לי כולכם שמא פגעתי בכבודו של מישהו או שמא גרמתי למישהו צער. רצוני גם להודות לגבאים ולמתפללים על שאפשרו לי לשהות בצל קורתם שנים כה רבות. אשר יונתן סיים את דבריו וירד מן הבימה. רבים חשבו שבדעתו של הישיש לעקור מפוזנא ולהתיישב בעיר אחרת. לאחר מכן יצא אשר יונתן מבית המדרש, הלך אל חנות סמוכה וקנה שם שלושה נרות. לאחר מכן הביא חבית ומילא אותה במים. כאשר סיים את הפעולות האלה עמד להתפלל תפילת מנחה גדולה באריכות ובכוונה עצומה. אותות של שמחה נראו על פניו בתפילתו. כאשר סיים

18:26 את תפילת המנחה ניגש אל אחד האנשים שישבו ולמדו בבית המדרש וביקש ממנו שיגש אל החברה הקדישא ויודיע לגבאי שהוא אשר יונתן גוסס ועל החברה קדישא להזדרז כדי שלא לאחר את יציאת הנשמה. הלה רץ בחיפזון ובאימה לבצע את השליחות. אשר יונתן, במלוא חושיו ניגש אל יהודי אחר מיושבי בית המדרש, מסר בידיו את שלושת הנרות שקנה לפני שעה קלה, וביקש ממנו שלאחר יציאת הנשמה יניחו אותו על הקרקע ואת הנרות שידליק, יעמידו אחד לראשותיו ואחד לימינו ואחד לשמאלו. בבית המדרש נמצאו באותה שעה אברכים רבים שעסקו בתורה ובתפילה. כאשר ראו את עיסוקו של אשר יונתן בהכנות לפטירה, נפלו עליהם אימה ופחד. מעולם לא ראו ולא שמעו תופעה כזו. אחדים מהם חששו שהדבר מצביע על כך שאשר יונתן אינו במלוא שכלו, שכן לפי כל הסימנים הוא בריא ושלם בכל איבריו, כך שאין כל סימן לפטירה. ניגשו אפוא אל רב אשר יונתן והתחילו לטעון כלפיו שיחדל מדיבוריו ומעשיו המבשרים על פטירתו הקרובה. אשר יונתן פנה אליהם בנימה של תחנונים בבקשה אל תבזבזו את זמני בטענות ובויכוחים. אם תעזרו לי ותמלאו את בקשותיי, עוד אספיק להעניק לכם ברכה בטרם איפרד מכם. מייד כמובן הניחו לנפשו. אשר יונתן ישב עכשיו ואמר וידוי בקול ברור וצלול. כל מילה נשמעה מפיו במלוא חיוניותה. האברכים הכריזו ועקבו אחר מעשיו למלא את כל בקשותיו. כעבור שעה הגיעו אנשי החברה הקדישא. אשר יונתן שכב על הספסל וביקש שיגישו לו את השק שבו מונחים חפציו. הוא הוציא משם תכריכים, הגיש אותם לאחד מן החברה קדישא. לאחר מכן הכניס שוב ידו לשק והוציא משם צרור קשור. הוא התיר את הצרור והיו בידו שלושה זהובים. את הכסף הורה למסור

20:44 לגבאי החברה קדישא כתמורה לחלקת הקבר ודמי קבורה. הוא ביקש שיחצבו לו קבר ליד הגדר הצפונית של בית העלמין, ששם השטח זרוע בסלעים ואף אחד לא מעוניין להיקבר שם, כך שהחברה קדישא לא תפסיד כמעט מן השטח שנועד לקבורה. מצד שני, יקיים בזה רצונו לשכב בודד. הוא אמר "אינני מסוגל לסבול את ריח המתים הנודף מהם בגלל אכילות השבע והתענוגים שלהם". את שאר הכסף הועיד לצדקה. אשר יונתן קיפל את בגדיו, ביקש לשלוח את הבגדים לקרובי משפחתו בפראג. הוא גם ביקש להזכיר לישראל חיים ואשתו שאת בנם שייוולד להם יקראו על שמו. עכשיו ביקש מחילה וסליחה מכל יהודי פוזנא, בירך את כל הנוכחים וביקש שיטהרו אותו במים שהכין לעצמו ושיקברו אותו בו ביום. הוא קרא בקול שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ונפח את נשמתו כשחיוך קל על שפתיו.