פרק 115 : מהר"ל מנצח בוויכוח מול אנשי הכנסייה

00:01 אנחנו חוזרים מאה שנה אחורנית. הרי אנחנו נמצאים כאן בעיר פוזנא, כאשר מוישה, נכד נכדו של מהר"ל, נבחר להיות ראש הקהילה היהודית של פוזנא. זה בשנת תנ"ב. זה בדיוק מאה שנה מאז אותו אירוע שבגללו המהר"ל נאלץ להגיע לעיר פוזנא. כבר דיברנו על זה בעבר שמהר"ל הגיע לעיר הזאת, אבל אנחנו עכשיו נצייר את האירוע שקרה כאן. היה זה כאשר מהר"ל היה מוכרח לעזוב את העיר פראג שבה הוא כיהן ברבנות, וגם היה נרדף על ידי יהודים וגם לא יהודים. השתלשלות הסיבות שהניעו את מהר"ל לעזוב את פראג הייתה כדלהלן. על כיסא המלכות בפראג ישב אז רודולף השני. רודולף השני היה בעל דעות חופשיות. אנחנו זוכרים שהמלך הקודם לו היה פרדיננד הראשון, ועכשיו אנחנו נמצאים בזמן של רודולף השני. רודולף השני היה בעל דעות חופשיות ולכן הושפע במידה מועטה ביותר מן הכמרים, וגם גילה ידידות מיוחדת כלפי היהודים והיה ממעריציו הנלהבים של מהר"ל. דלתות ארמונו של רודולף השני היו פתוחות בפני מהר"ל, והמלך היה מבלה שעות ארוכות כשהוא שואב קורת רוח מרובה מחוכמתו וידיעותיו של מהר"ל. השיחות ביניהם היו דיונים נרחבים בנושאים חשובים העומדים ברומו של עולם. ענייני דת, ענייני מדע. הכמרים ייחסו את אדישותו של המלך כלפי הדת הנוצרית להתחברותו עם מהר"ל, ולכן פנו הכמרים אל האפיפיור בבקשה שיפעל לקרבו של המלך אל הכנסייה הנוצרית. האפיפיור חשב לצוד בו שתי ציפורים במכה אחת. מצד אחד לנצח את המהר"ל, מצד שני לקרב את המלך אל הדת הנוצרית. בשנת ש"ז שזה בערך אלף שש מאות ארבעים ושבע לספירה, שלח האפיפיור שלושה קרדינלים לפראג. היו אלה שלושת הקרדינלים הנכבדים ביותר אצל האפיפיור. תפקידם של קרדינלים אלה היה א', להוכיח את המלך

02:57 רודולף על אפיקורסיותו ולעורר אצלו התלהבות יתר לנצרות. ב', היה עליהם למצוא דרך כיצד להרחיק את המלך מן המהר"ל, אשר השפעתו עליו הייתה כפי שנמסר לאפיפיור השפעה מזיקה. בין השאר נצטוו הקרדינלים כדרך לעשות זאת, לארגן בארמון המלך ויכוח, ויכוח ציבורי, ויכוח פומבי עם מהר"ל, שבמהלכו של ויכוח זה יעמידו את מהר"ל אל עמוד הקלון לא פחות ולא יותר, וזאת לעיני המלך ולעיני הציבור, על ידי שיוכיחו לא פחות ולא יותר את בורותו של מהר"ל בענייני המדע והדת הנוצרית. האפיפיור, בטיפשותו, היה בטוח שבוויכוח המוצע ינצחו שלושת הקרדינלים הנבחרים. כאשר הגיעו הקרדינלים לפראג והמלך רודולף קיבל אותם ושמע את דרישת שליחיו של האפיפיור, קיבל זאת בחיוך. הוא מצידו היה בטוח שמהר"ל ישים לאל את כל ויכוחיהם וטענותיהם בגלל סיבה זאת הסכים מיד ובחפץ לב לרעיון הוויכוח הציבורי. הוא גם קיווה שתוצאות הוויכוח יביאו להשפלה פומבית וציבורית של הקרדינלים ושל הכנסייה. רודולף המלך היה מעוניין איפוא להביא לוויכוח מספר גדול ככל האפשר של צופים, ודווקא מן הנכבדים ביותר במדינה, ושלח רצים לכל המדינה להזמין אל הוויכוח את האישים החשובים ביותר, גם בכנסייה וגם באצולה. אם כבר ויכוח פומבי וציבורי, אמר רודולף שיהיה זה בעל תעודה כזאת שתיזכר לזמן רב. על דעת שני הצדדים מונו מזכירים שיעלו על הכתב את כל פרטי מהלך הוויכוח, כדי שלא יתעוררו לאחר מכן טענות כלשהן ביחס לתוכן הדברים או סגנונם. הוויכוח עצמו נמשך עשרה ימים. במהלך הוויכוח הציפו הקרדינלים את מהר"ל בשאלות ומהר"ל השיב תשובה ניצחת לכל שאלה ושאלה. כאשר הסתיימו עשרת ימי הוויכוח, היה ברור לכל אחד ניצחונו המוחץ של מהר"ל על הקרדינלים. הקרדינלים היו מוכנים לבלוע בשקט את העלבון, אבל המלך רודולף עמד

05:54 על כך שהפרוטוקול שנוהל על ידי אותם המזכירים, שנבחרו בדייקנות רבה, יאושר על ידי שני הצדדים בחתימת ידם. נו, הקרדינלים הסכימו מחוסר ברירה. בפרוטוקול הופיעה כל מילה שנאמרה על ידי הצדדים, כך שניצחונו של מהר"ל היה ברור ובולט לכל מי שקרא את הפרוטוקולים. הקרדינלים נאלצו לחתום על הפרוטוקול וכך גם מהר"ל, ולאחר מכן הטביע המלך על המסמך את החותמת המלכותית. הידיעות על ניצחונו הגדול של מהר"ל בוויכוח עם הקרדינלים התפשטו במהירות ברחבי המדינה וגם מחוצה לה, וגם הגיעו לידיעת האפיפיור ברומא. הבכיר בשלושת הקרדינלים זה שהאפיפיור השליך עליו את יהבו באופן מיוחד, וקיווה שהוא ינצח את המנהיג היהודי, לקח את הכישלון באופן אישי לגמרי. הוא ראה בדבר כישלון אישי נוסף לעלבון הנצרות, ולכן לא מצא בנפשו את העוז להתראות עם האפיפיור. הוא הסתגר איפוא בחדר מיוחד בכנסייה הנוצרית ולא נתן לאף אחד להיכנס אליו. כעבור זמן נמצא תלוי בחדרו. הוא איבד את עצמו לדעת מחרפה ומעוגמת נפש. דבר זה נתן לוויכוח משקל גדול יותר. הכמרים היו מדוכאים ביותר. המלך רודולף התהלך בקורת רוח שקטה, אבל מהר"ל לא הרגיש עצמו מאושר כלל וחשש שהניצחון הזה ישפיע לרעה על מצב היהודים. הוא ידע היטב שהכמרים לא יסלחו לו על ניצחונו וכי הם ממורמרים עליו, ולכן יחפשו כל דרך להתנקם בו ובאמצעותו ביהודים נוספים. לכן החליט מהר"ל לעזוב את פראג עד שהתקרית תישכח. שלוש שנים שהה מהר"ל בניחור[?], ומזה שנה אחת שנת תנ"ב שהה בעיר פוזנא. למשך התקופה שמהר"ל היה מחוץ לפראג, השאיר את בנו רבי בצלאל כממלא מקומו. מהר"ל אמר לו כי בשאלה הלכתית מסובכת עליו להתייעץ עם אמו הלמדנית פרל. דבר זה מוכיח את החשיבות שייחס מהר"ל לאשתו וללמדנותה. בתקופת שהותו

08:41 של מהר"ל בפוזנה, יסד שם חברה ללימוד משניות בכל יום. הוא רשם פנקס מיוחד שבו היו תקנות החברה וכן את שמות חבריה, ומאז שעשה זאת מהר"ל קיים המנהג ללמוד משניות בחברות מיוחדות לכך בקהילות ישראל. נחזור חזרה עכשיו לפוזנה, מאה שנה לאחר שהייתו של מהר"ל שם, ועכשיו במלאת מאה שנה לשהותו של מהר"ל בפוזנה, הוחג אותו מאורע של הגעתו של מהר"ל לשם על ידי הקהילה בהשתתפות כל רבניה, ראשי הישיבות שלה ונכבדיה ובראשות רב מוישה, הנכד של מהר"ל, שנבחר באותה עת לראש הקהילה, סגר כאן מעגל משפחתי מיוחד. בנו של רב מוישה, שניאור זלמן, הצטיין משחר, משחר ילדותו בכישרונות גדולים. זקנו, יהודה לייב, היה המדריך שלו ולמד איתו תורה שנים רצופות. במיוחד למד איתו מוסר. יהודה לייב נפטר בשנת תס"ד בגיל תשעים ושלוש שנים. תס"ד בערך שנת אלף שבע מאות וארבע למניינם. כשהגיע שניאור זלמן לגיל שש עשרה שנה נסע להורודנה שבליטא כדי ללמוד בישיבה המקומית, ושם למד במשך חמש שנים ומשם נסע לישיבת פראג שבה למד שנתיים. בשנת תע"ה, כלומר אלף שבע מאות ושתיים עשרה למניינם, נשא לאישה את רחל, בתו המלומדת של רבי ברוך בטלן, ואם כן אנחנו רואים כאן את האיחוד של המשפחות של רבי ברוך בטלן מצד אחד, החסיד של רבי יואל מזאמושטש, רבי יואל בעל שם מזאמושטש, עם משפחתו של מוישה, הנכד של מהר"ל, שכפי שסיפרנו רב מוישה היה מתנגד ללימוד תורת הקבלה, ויחד עם זה הוא לא מנע מעצמו להיות מחותן של רבי ברוך בטלן החסיד. כל עוד ישב שניאור זלמן בביתו העשיר של אביו רב מוישה הוא לא חסר דבר. מאוחר יותר הייתה תקופה שעליה עוד יסופר שכל המשפחה נאלצה לעזוב את פוזנה

11:42 ולנדוד לפולין, ואז התחיל שניאור זלמן לסבול מדוחק כספי. כיוון שדעתו של שניאור זלמן הייתה שעם נשים אין ללמוד תורה, זה דבר שכבר דיברנו עליו, השאיר את בתו דבורה לאה בחוסר הידיעה שלה, למרות שאשתו רחל הייתה למדנית גדולה כפי שאנחנו יודעים. רחל עצמה, בתו של רבי ברוך בטלן, למרות שלא החזיקה בשיטת בעלה שניאור זלמן, כיבדה את רצונו שבתו לא תלמד תורה. כל זה מספרת רחל לבת שלה דבורה לאה. ועכשיו היא ממשיכה ומספרת לה, "ועכשיו בתי," אמרה רחל, "כשאת יודעת את אופן חינוכו של אביך בסביבה של גאוני עולם ויראי אלוקים, אבל מתנגדים בכל תוקף ללמד את בנותיהם תורה. ואנוכי חונכתי בסביבה של גאונים בעלי הקבלה ובעלי מוסר המחבבים גם אנשים פשוטים, ודעתם ברורה שגם הנשים רשאות ללמוד תורה." ובכן, שני אופני חינוך אלה הבאים משתי שיטות מיוחדות שהן שתי דעות בגמרא. שיטה אחת מחייבת את האדם ללמד תורה גם את בתו, והשנייה אומרת שלא. גם הדעה השנייה לא אוסרת את הלימוד לנשים, אלא סוברת שלא בלבד שאדם לא חייב ללמד את בתו תורה, אלא שעלול גם להזיק. שאלה דבורה לאה את אמה, "במה עלול לימוד התורה לנשים להזיק?" מפני מה הנערים חייבים בלימוד? וכל המתמיד בלימוד הרי זה משובח, ולנערות עלול הלימוד הזה להזיק. ובכן, אמרה הרבנית רחל לבתה, "טבעי בני האדם שונים המה. וכך אמרו רבותינו במשנה המפורשת במסכת סנהדרין, שבני האדם שונים האחד מהשני בפרצופיהם, בתוארם ובמראיהם. כל הנבראים שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו מתחלקים לארבעה מינים כוללים. דומם כמו אבנים ועפר ומתכות וכדומה. צומח כמו אילנות, דשאים ועשבים. בעלי החיים כמו בהמות, חיות ועופות, שקצים ורמשים. ומדבר, מדבר ומין האדם, שיש לאדם יתרון ביצירה

14:40 על כל השלושה סוגים שקדמו לו. ארבעת הסוגים האלו דומם, צומח, חי ומדבר, הנה כולם בעלי נפש הם. כי כל אשר ברא אלוקים בארץ, בין שהם ברואים שביבשה, בין שהם ברואים שבמים ובין שהם ברואים שבשמיים כמו השמש והירח והכוכבים ומלאכים, ברא אותם הקדוש ברוך הוא עם גוף ועם נפש. הנפש מחיה את הגוף וכל נברא ונברא היא נפשו לפי גופו. אין לדמות את נפש הצומח לנפש הדומם, ואין לדמות את נפש המדבר לנפש החי. וגם נבדלות הנפשות של המלאכים מהנפשות של צבא הרקיע כשמש, ירח וכוכבים. צבא הרקיע, שמש, ירח וכוכבים נבדלים מצבא הארץ ומצבא השמיים המלאכים. צבא הרקיע הוא מחומר דק יותר מכל-- מכמו חומרם של צבא הארץ. הצד השווה שבהם, בין שהם ברואי הארץ ובין שהם ברואי הרקיע, הוא מה שהם מורכבים מארבעה יסודות. אש, רוח, מים ועפר. אמנם צבא השמיים, שהם המלאכים, הנה הם מורכבים רק משני יסודות, רוח ואש. כאמור עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. כפי שהסברתי, ארבעה סוגי הנבראים דומם, צומח, חי ומדבר, כולם בעלי נפש אימא. ובכל נברא הנה מעלת הנפש היא לפי אופן החומר שלו. ואם כן, הרי שאנחנו מוכרחים לומר שיש ארבעה סוגי נפשות. הנפש הדוממת, הנפש הצומחת, הנפש החיונית, כלומר החיים והנפש המדברת. למעשה, אומרת רחל לבתה. לכל אחד מהסוגים יש נפש מיוחדת של עצמו, אבל יש בה בהרכבה הפנימית גם את כל שלושת הנפשות האחרות. העיקר הוא הנפש, שהוא לפי עניינו כמו האבן שהיא דומם. יש בה גם נפש הצומחת, יש בו גם נפש החיונית, אלא ששתי הנפשות האלה הן באבן בהעלם ולא ניכרות כל כך, כי הצמיחה שבאבן היא במשך שנים רבות וגם חיותה היא בלתי תנועה.

17:43 ועיקרו של האבן הוא נפש הדוממת ובצומח הגוף הוא דומם ויש בו גם נפש החיונית, אבל העיקר שלו זה הנפש הצומחת. והחי הנה גופו דומם וצומח מקטנות לגדולת ועיקרו הוא נפש החיונית הבאה בתנועת האיברים. ככלל הידוע שכל חי מתנענע. והאדם שהוא בכיר הנבראים, הנה לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא קבע בו את הנפש השכלית. נוסף על שלושת הנפשות הדוממת, הצומחת והחיונית, הנה היתרון של האדם הוא בנפש השכלית, שהיא יכולה להשכיל ולהבין ולהעמיק בכל דבר של מדע החוכמה, וגם לגלות אותה ברבים על ידי דיבור בשפה ברורה. ולמעשה מהות הנפש של האדם הוא גבוהה יותר אפילו ממלאכי השרת. האדם כבריאה הוא הבריאה המרכזית בכל היצירה כולה. חכמי הגמרא אמרו ששישה דברים יש באדם. שלושה מהם כבעלי חיים ושלושה כמלאכים. כלל ידוע שכאשר מחברים שני דברים שונים זה מזה, צריך כוח עליון יותר משניהם כדי לחבר אותם. זוהי הנשמה העליונה שהיא היתרון האמיתי בעם הנבחר, כלומר בעם ישראל על כל העמים אשר על פני האדמה. והנשמה הזו מתגלה רק על ידי לימוד התורה וקיום מצוות הקל ברוך הוא. האדם עם היותו בעל כישרון בחוכמה ובמדע. אך הנה אין דעותיהם של בני האדם שוות. יש אדם שכישרונותיו נעלמים. יש אדם שכישרונותיו מתפתחים ושניהם גם זה שהכישרונות נעלמים וגם זה שהכישרונות מתפתחים באים על ידי סיבות שונות על ידי לידה, על ידי הדרכה, על ידי חינוך. האדם בהיותו בריאה יסודית ותיכונית בכל היצירה כולה, מתחלק גם לשני מינים אנשים ונשים. החלוקה הזאת לאנשים ונשים איננה רק חילוק גופני שגוף האיש חלוק מגוף האישה, אלא יש גם חילוק רוחני ונפשי בטבעם, במידותיהם ובשכלם, וגם במהלך נפשם של האנשים והנשים. האיש

20:43 ברא אותו הקדוש ברוך הוא בטבע קשה. האישה ברא אותה הקדוש ברוך הוא בטבע רך. הקשיות והרכות הן שתי מידות בטבע בני אדם. וכמובן אשר בכל אחד ואחד מהם יש מעלה ויש חיסרון. אבל בנוגע לרכישת ידיעות וידיעת ההנהגה על פי הידיעות, הנה הקשיות של האיש יש לה יתרון על הרכות, כי הרכות עלולה להשתנות. בנוסף על חלישות הדעת לעומת טבע הקשה העומד חזק על דעתו. ממשיכה רחל ומסבירה לבתה אלוקים, כאשר נתן לנו את התורה הכוללת מצוות המתייחסות אל האנשים והנשים, אמר למשה רבנו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל הנשים שהן רכות הטבע ציווה אלוקים לדבר אליהן בלשון רכה שהיא האמירה והאנשים שהם קשי הטבע ציווה אלוקים לדבר אליהם בדיבור קשה כגידים. ומכיוון שהנשים הן בטבע רך וטבע הרך עלול להשתנות. לכן הנה ישנם מן החכמים בחוכמת הגמרא החושבים אשר לימוד התורה, שעיקרה הוא הוראה בהלכה במצוות עשה ומצוות לא תעשה, אין ראוי ללמדה לנשים אשר מצד טבען טבע הרך לא יוכלו להתעמק בעומקי ההלכות ועלולות לטעות. נוסף על מה שאין להן את אותו התוקף בהנהגה מסודרת כמו לאנשים שהם בטבע הקשה. כל זה מסבירה רחל לבתה דבורה לאה. דבורה לאה, הנה מבלי להתחשב עם שנותיה הצעירות, הבינה היטב את דברי אמה ובגודל שמחת שמחתה נשקה את ידי אמה על גודל חסדה אמה להסביר לה את יסודי טעמי מתנגדי לימוד התורה לנשים, וביקשה מאמה שתואיל לספר לה על חינוכה שלה והדרכתה איך היא התנהגה בילדותה ובימי נערותה. והנה אז גם היא דבורה לאה תתאמץ בכל כוחה להתנהג ככה ותוסיף. והוסיפה לנשק את ידי אמה. רחל, כאשר ראתה את תשוקת בתה דבורה לאה ללמוד תורה, והרושם הגדול

23:27 שעשו עליה הסיפורים שסיפרה לה בכל לילה במשך השבוע, וטיב הבנתה וכל מה שהסבירה לה בטבעו טבעי בני אדם. הבטיחה לדבורה לאה שבכל יום, כשתהיה לה לבד בבית, תקבע לה זמן לספר לה מחינוכה והדרכתה והנהגתה בימי ילדותה וגם נערותה, ובבואה בברית האירוסין ונישואין עם אביה. רק שאף אחד לא ידע מזה, וגם לאחיה הבכור לא תספר. דבורה לאה, שהייתה בטבעה מתונה ביותר וגם מצניעה לכת גם מאמה היא הצניעה לכת. אמה לא ידעה שכבר דבורה לאה ידעה לכתוב. כאשר שבן שכנתה שמשון, נער כבן חמש עשרה, מעיין בספר וכותב, חקרה ונודע לה שהוא ספר דקדוק ומורה דרך ללמוד לכתוב בלשון עברית. השיגה גם היא דבורל'ה ספר כזה ובמשך שנה למדה לכתוב לשון עבר צח ובכתב נאה ולכן כל אשר שמעה מאמה בכל לילה במשך השבוע, הסיפורים, כתבה לעצמה על מחברת וחזרה עליהם פעמים רבות ורוחה טובה אליה מאוד בתקווה טובה על עתיד מזהיר שאמה תקבע את השיעור בלימוד התורה