פרק 114 : פירוט וסיכום תולדות משפחת מהר"ל עד רבי שניאור זלמן

00:01 ישנו כרגע מאבק בין המלך פרדיננד הראשון והבנים שלו, הנסיך פרדיננד והנסיך מקסימיליאן, לבין הכמורה. הכמורה רוצה לגרש את כל היהודים מהארצות מורביה, שלזיה וכן הלאה, והמלך מתנגד לזה בכל תוקף. אבל למרות התנגדות פרדיננד המלך לדרישה לגרש את היהודים ממלכותו, למרות ששני הנסיכים, פרדיננד ומקסימיליאן, יצאו בגלוי להגנת היהודים, עמד ראש הכנסייה על כך שתתקבל גזירת הגירוש, והסביר את עמדתו בכך שהאפיפיור, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה מאוד, עומד על כך. המניע שלו, של ראש הכמורה להחלטה לגירוש היהודים הייתה לא רק הרצון להשיג רכוש יהודי, כי אם גם כדי לצוד נפשות יהודיות. לפי חשבונו של ראש הכמורה תביא הגזרה לגירוש להמרת דת המונית מיהדות לנצרות. המלך פרדיננד היה חסר ישע, וכך גם בניו שראו את עצמם במצב של אין אונים באשר לאפשרות ביטול הגזרה. המאמצים שלהם התרכזו אפוא בשאלה על הזמן שיועמד לרשות היהודים עד לגירושם מן הארץ. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה כי המועד להשלמת הביצוע של הגזרה הוא שנתיים ימים. בסיומן לא יישאר יהודי אחד במדינה. לדרישת הכמרים נכנסה ההחלטה שבמשך הזמן הזה יחויבו היהודים לבוא לכנסיות כדי להאזין להטפות של הכמרים. הצעד הזה היה אמור להוות הכשרת היהודים לשמד. מיד הועבר הצו החדש לידיעת ראשי הקהילות. היהודים קיבלו בכאב גדול יותר את הגזרה לבוא לכנסיות ולשמוע את דברי הכמרים מאשר את הגזרה, שתוך שנתיים ימים עליהם לעזוב את בוהמיה, מורביה ושלזיה, הארצות שעליהן מלך פרדיננד הראשון. כאשר ראש קהילת פראג קיבל את צו הגירוש, מיהר מיד לביתו של מהר"ל, בה בבד גם הוצע חוק המחייב את כל יהודי פראג לבוא ביום ראשון הקרוב אל הכנסיות כדי להאזין לנאומי הכמרים. מהר"ל הורה לקרוא בדחיפות לאספה כללית

02:46 של כל הגברים, הנשים והילדים. האספה נקראה ליום המחרת בבוקר לאחר המניין הראשון של תפילת שחרית בחצר בית הכנסת. צעירים נשלחו לעבור על פני כל בתי העיר ולמסור בשם הרב ששום יהודי, איש, אישה וילד לא ייעדר מהאספה הזו. אף אחד לא ידע במה מדובר, אבל כל אחד הרגיש שיש כאן עניין רציני, שכן מעולם לא נקראה אספה כזו בפראג. במשך הלילה הוקמה בחצר בימה, וגם דבר זה שימש אות לרצינות העניין. הקהל, שהחל לנהור למקום בשעות הבוקר המוקדמות, הרגיש פחד סמוי מן המתרחש. מיד כאשר המניין הראשון סיים את תפילתו, יצאו מבית הכנסת מהר"ל עטוף בטלית ועטור תפילין בידו ספר תורה. לאחריו מרדכי מייזל, ראש הקהל, גם הוא עטוף בטלית ועטור תפילין וספר תורה בידו, ולאחרי זה יצאו בזה אחר זה שאר רבני העיר וראשי הישיבות, כולם בטלית ותפילין וספר תורה. כל אלה התייצבו על הבמה. על הציבור הרב נפלו אימה ופחד כשהם תוהים למשמעות המחזה. לפתע נשמע קולו של מהר"ל כשהוא קורא בדבקות רבה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הוא פרץ בבכי ואיתו כל העומדים על הבמה. הציבור כולו חש כי מדובר כאן באסון. המהר"ל פנה אל הציבור ואמר 'הקשיבו יהודים, בקריאת שמע ישראל יצאו אבותינו להילחם ביוונים כאשר רצו להעביר את חוקי רצון הקדוש ברוך הוא ולטמא את בית המקדש, וניצחו את היוונים. בקריאת שמע ישראל השליכו יהודים עצמם באש שונאיהם וקידשו את השם. ידליקנה הפסוק שמע ישראל גם עכשיו את אש מסירות הנפש בליבותינו, וייתן לנו את הכוח לעמוד בכל הניסיונות'. המשיך מהר"ל ואמר 'העם שאנו חיים בקרבו הוא ידידותי לנו. כך גם המלך, גם השרים. אמנם לצערנו מהווים הכמרים אויבים נוראים לנו. הם,

05:20 הם אשר מעזים להתמודד עם בני אברהם, יצחק ויעקב'. עכשיו הקריא מהר"ל את צו המלך בדבר החובה על היהודים לבוא לכנסיות כדי להאזין לנאומי הכמרים, ואיש ממנהיגי היהודים לא יהין למנוע זאת. הציבור פרץ בבכי, שהלך וגבר עד שהגיע עד לב השמיים. נשים וקשישים התעלפו והתמוגגו מדמעות. המהר"ל קרא לשקט ואמר 'הבה נחדל מבכי. במקום גילויי חולשה נפגין כולנו, נער וזקן, אנשים, נשים וטף תוקף ועוז, ובכך נקדש שם שמיים. אנו נשבע כאן כולנו עם ספרי התורה שאיש מאיתנו לא ילך לשמוע נאום של כומר. ואם יגררו אותנו בכוח אל הכנסייה, נאטום את אוזנינו. האם הנכם מוכנים לקבל עליכם את השבועה?' 'אנו נשבעים, אנו נשבעים', קראו כולם פה אחד בקול גדול. 'אנו נשבעים בחיינו, בחיי ילדינו, כי לעולם לא נקשיב לדברי הכמרים בענייני אמונה'. מהר"ל ציווה לחזור מילה במילה אחרי החזן שהכריז 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וה' הוא האלוקים'. תקעו בשופרות. הכוהנים עלו לדוכן בנשיאת כפיים ובירכו את הנאספים. כאשר הסתיים המעמד פנו מהר"ל ושאר הרבנים וראשי הציבור בעצומה אל המלך שבה הם דורשים לבטל את גזירת ההאזנה לכמרים. בעצומה נאמר כי היהודים נשבעו לשמור אמונים ליהדותם, ומשמעות הדבר אפוא כי המשך קיום הגזרה עלול להביא לטרגדיה שכן היהודים יעזו להקריב את נפשם. מהר"ל, בליווי ראשי הקהל, ביקר את הנסיך פרדיננד וביקש ממנו לעצור בעד חוצפתם של הכמרים, שכבר החלו לחדור לרחובות היהודים ולהסית נגד אמונתם, דבר שהביא להתנגשויות. במקרים אלה נעזרו היהודים דווקא על ידי שכניהם הגויים שלא יכלו לסבול את היחס הנורא של הכמרים ליהודים. לא אחת גורשו הכמרים בכוח מן הרחובות היהודים. הכמרים מיהרו לנצל מקרים כאלה לעלילות נגד

08:01 היהודים, אבל תמיד נמצאו שכנים גויים שהעידו לטובת היהודים והביאו למאסר המסיתים, וכך נמשכו המאורעות המסעירים יום יום. הכמרים, שציפו להעברת יהודים רבים על דתם, אוכזבו מרה כאשר מאמציהם הממושכים לא הביאו שום הישג. הגזרה לבוא אל הכנסיות לא קוימה כלל. היהודים שנגררו לכנסייה על ידי גברתנים שנשכרו על ידי הכמרים, אטמו את אוזניהם ולא שמעו מילה מדברי הכמרים. הכמרים ניסו את כל הדרכים כדי להראות את הצלחתם. ברוב עמל ובסכומי עתק עלה בידם אחרי זמן רב ללכוד ברשתם שלושה יהודים. שניים מהם היו מטורפים ידועים ברחוב היהודי זה שנים רבות. השלישי היה שיכור כרוני שהתגלגל תמיד שתוי ברחובות. הכמרים נוכחו לדעת כי אין להם כל סיכוי להצליח להביא את היהודים לידי שמד, לא בטובות, לא ברעות. היהודים כולם נשארו איתנים באמונתם למרות כל המאמצים של הכמרים, והם נואשו מתקוותם. עבר זמן. שלושה חודשים לפני המועד שנקבע לגירוש היהודים ממלכותו של פרדיננד עם תום שנתיים הימים... בא ראש הכנסייה אל המלך פרדיננד והזכיר לו את הבטחתו לגרש את היהודים. מצבו של אוצר המלוכה היה אז גרוע בהרבה מבעבר. פרדיננד המלך ידע היטב כי אם אמנם יגרשו היהודים מן המדינה, יחריף בה עוד יותר המשבר הכספי. ההכנסות מן המסים יפחתו כמעט לגמרי. יחד עם זאת, חש המלך שאין לו ברירה ועליו לקיים את הבטחתו, הוא היה שרוי במבוכה גדולה. בניו, הנסיכים פרדיננד ומקסימיליאן ייעצו לו שאחד המנהיגים היהודים ייסע אל האפיפיור ברומא וישתדל אצלו שיתיר למלך את הנדר שנכפה עליו על ידי הקרדינל הנוצרי לבצע את הגירוש. שליחות זו הוטלה על רבי מרדכי צמח, שכבר פגשנו אותו בעבר, מפראג. באותו זמן כבר היה האפיפיור פיוס הרביעי, שירש את כיסאו של פאול

10:29 הרביעי. פיוס הרביעי היה ידידותי ליהודים יותר מקודמו. כאשר התקבל מרדכי צמח אצל האפיפיור ושוחח עמו, עשה עליו רושם טוב והאפיפיור הסכים להעניק למלך, למלך בוהמיה ומורביה, כלומר לפרדיננד, את ההצהרה הדרושה על מנת שלא לבצע את גירוש היהודים. כאשר הגיע מרדכי צמח לפראג וההצהרה של הנדר בידו הייתה השמחה אצל היהודים גדולה לאין שיעור. המלך העביר את הטיפול בנושא לידי בנו מקסימיליאן, ובשנת שכ"ג בוטלה הגזרה כליל. בשנת שס"א... כלומר אלף שש מאות ואחד למספרם, נפטר מרדכי מייזל, ראש קהילת פראג, ובמקומו מונה כראש הקהל רבי שמואל, נכדו של מהר"ל. מהר"ל עצמו נסתלק ביום ח"י אלול שנת שס"ט, כלומר אלף שש מאות ותשע, בגיל תשעים ושבע שנים. מהר"ל הזמין בבית העלמין של פראג שלושה קברים, אחד עבורו, אחד עבור אשתו פרל הלמדנית ואחד עבור בנו יחידו בצלאל. אבל מכיוון שבצלאל נפטר בחלם, ששם, כפי שאנחנו זוכרים, הוא היה ראש ישיבה ולכן שם גם הובא לקבורה, ייעד מהר"ל את הקבר השלישי לנכדו שמואל. אם לרוץ קדימה, נראה שכאשר מלאו לשמואל שבעים ותשע שנים הוא חש בחולשתו הגוברת, לכן הזמין אליו את גבאי החברה קדישא והזכיר לגבאי כי הקבר השלישי שליד קברו של מהר"ל מיועד עבורו. גבאי החברה קדישא העמיד אותו על בעיה חמורה. השטח הפנוי שהיה שם כרגע מצומצם ביותר ואי אפשר לכרות שם קבר. התברר שבמשך השנים, בעקבות לחצים של נכבדים שונים שרצו להיקבר סמוך למהר"ל, התמלא השטח כולו בקברים רבים שנכרו בצפיפות גדולה ולאט לאט כמעט בלי משים, נגסו מחלקת הקבר של משפחת מהר"ל, עד שהשטח הפנוי הפך להיות קטן ביותר. שמואל אמר לגבאי אני עומד על זכותי להיקבר במקום זה. שמואל יעץ לגבאי ללכת אל קברו של

13:20 סבו הקדוש מהר"ל ולהזכיר לו שהוא עצמו ייעד את החלקה הסמוכה לקבורה לקבורת נכדו. ואמר שמואל הגבאי בוודאי יקיים סבי את הבטחתו. ואכן, כאשר נפטר שמואל בשנת תט"ו כלומר אלף שש מאות חמישים וחמש, קוימה הבטחה זו ואז התרחבה חלקת הקרקע מעליה ונוצר מקום מרווח לכריית קבר עבור שמואל, נכדו של מהר"ל. לשמואל היה בן שאת שמו קרא על שם זקנו יהודה לייב. נכד זה של שמואל, שהוא בעצם גם נכד של מהר"ל, חונן בכישרונות גדולים והיה ללמדן גדול. באותה תקופה התיישב בפראג רבי אליהו, בעל שם מוורמיזא. אנחנו הרי כבר זוכרים את רבי אליהו בעל שם מוורמיזא מהסיפור על הולדתו ועל גדילתו. ועל המאבק שלו ללימוד תורת הקבלה. שמו של רבי אליהו התפרסם עוד בחיי מהר"ל, ולאחר שנים רבות של לימוד התורה בישיבותיו בוורמיזא ולאחר מכן בחלם שבפולין שמהן יצאו מאות תלמידים, העביר רבי אליהו בעל שם את ישיבתו לפראג. בישיבה הזו למדו גם את תורת הנגלה וגם את תורת הנסתר. רבי שמואל, נכדו של מהר"ל, שהיה עשיר גדול, סייע בסכומים גדולים מכספו לאחזקת הישיבה של רבי אליהו בעל שם מוורמיזא. כאשר העביר את ישיבתו לפראג, הוסיף בעל שם מוורמיזא לישיבתו מחלקה חדשה מכינה לנערים צעירים. לא כמו בוורמיזא ובחלם שבהן היו ישיבותיו מיועדות לאברכים בלבד, אבל כאן הוא עשה ישיבה גם לנערים צעירים. לישיבה הזאת שלח רבי שמואל את בנו יהודה לייב, והוא עשה בה חיל בלימודיו. כאשר נפטר שמואל, נכדו של מהר"ל, היה רבי אליהו בעל שם מוורמיזא בן מאה ושמונה שנים, ולכן כאשר התעורר הצורך ללכת אל קברו של מהר"ל ולהזכיר לצדיק את אחוזת הקבר שייעד לנכדו שמואל, היה זה רבי אליהו ששלח למילוי המשימה

16:17 עשרה מתלמידיו ובהלוויה עצמה של שמואל גם הוא השתתף ונשא בה גם הספד. נחזור ליהודה לייב, בנו של שמואל. יהודה לייב ירש מאביו שמואל רכוש גדול. חברי הקהילה של פראג בחרו את יהודה לייב לראש הקהל במקום אביו, אבל הוא דחה את ההצעה ואמר שאין לו את השלמות הראויה לתפקיד נכבד כזה. גם סבל היה מנת חלקו של יהודה לייב. אשתו הראשונה נפטרה והשאירה לו ילדים קטנים. הוא התחתן שוב. אשתו השנייה נפטרה גם היא כשנה לאחר פטירת אביו. גם אחריה נשארו ילדים קטנים. ואז קרא רבי אליהו בעל שם הגאון והמקובל את תלמידו יהודה לייב, ואמר לו שהוא רואה לו עתיד טוב בעיר פוזנא ובירך אותו באריכות ימים. ואכן, כעבור שלוש שנים הציעו ליהודה לייב שידוך עם בתו של יהודי בשם חיים מפוזנא, יהודי שהיה למדן גדול ועשיר גדול. שמה של הבת היה שרה. בשנת ת"ח, כלומר אלף שש מאות ושישים. בהיות יהודה לייב בן חמישים ושש שנה, כנראה בשנת אלף שש מאות שישים עבר לגור בפוזנא. כעבור שבע שנים, בשנת תכ"ז אלף שש מאות שישים ושבע נולד להם בנם רב מוישה, מי שהיה אב סבו של רבי שניאור זלמן בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד. אז אם כן, אנחנו רואים כאן את השלשלת שמתחילה במהר"ל מפראג, שהוא היה כידוע כפי שסיפרנו קודם נצר מבית דוד המלך, והנכד שלו כרגע יהודה לייב, שנולד לו בן בשם מוישה ולמוישה אחרי שני דורות או שלושה דורות נולד רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד. העיר פוזנא הייתה אז מקום תורה, ויהודה לייב מצא שם למדנים רבים לשוחח איתם בדברי תורה. במיוחד הרבה להתפלפל עם תלמידיו של רבי יצחק קלויבר, שאנחנו זוכרים שהיה רבו

19:12 של מהרש"ל. התלמידים היו של יצחק קלויבר היו גאונים גדולים גם בנגלה וגם בקבלה. אחד מילידי פוזנא היה הגאון רבי שמואל אליעזר הלוי אידלש, שכונה בשם מהרש"א. הוא היה רב בטיקטין, לאחר מכן באוסטרהא ונודע בישיבתו המפוארת שהוציאה מקרבה גדולי תורה רבים. מהרש"א היה בשעתו מן המתנגדים לקבלה, וכן רבים מתלמידיו שהיו ילידי פוזנא, וכך התגבשה בפוזנא קבוצה גדולה של מתנגדים ללימוד הקבלה, ואנחנו כבר זוכרים את המאבק שהיה בין תלמידיו של רבי יואל מזאמושטש רבי ברוך בטלן וחבריו החסידים של רבי יואל בעל שם ובין המתנגדים ללימוד הקבלה ולנסתרים וכל מה שהיה קשור בפוזנא עם הבית שעליו השתלטו הרוחות הרעות וכל העניין הזה. כל זה היה בעיר פוזנא. אנחנו גם נזכיר שבנו של יהודה לייב, מוישה, חי במקביל לרבי ברוך בטלן. כלומר בעצם גם רב מוישה חי בזמנו של רבי יואל, יוא-- רבי יואל בעל שם מ-מ-מזאמושטש, שהוא למעשה מילא את מקומו של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא. אז אנחנו רואים כאן שתי, את, תנועות מקבילות אחת בפראג, רבי אליהו בעל שם שפתח שם ישיבה והתלמיד שלו רבי יואל נהיה הבעל שם אחריו, במקביל בפוזנא תלמיד של רבי אליהו בעל שם יהודה לייב עבר לפוזנא, התחתן שם, נולד לו הבן מוישה ומוישה הזה בסופו של דבר נעשה מחותן עם רבי ברוך בטלן. אז מוישה מצד אחד בצד של התנגדות לקבלה ורבי ברוך בטלן מצד שני בצד של החסידים והצדיקים הנסתרים. בכל אופן, ההתנגדות לקבלה בפוזנא גברה לאחר האירועים העצובים שהיו בקשר עם שבתאי צבי משיח השקר. רבים סברו שההתפתחות העצובה הזו באה בגלל לימוד הקבלה. במשך עשרים שנה היה מאבק בין תומכי לימוד הקבלה לבין המתנגדים אליה. אלה היו

22:15 בעצם העשרים שנה שבהן גדל והתפתח מוישה בנו של יהודה לייב, והאישיות שלו עוצבה. והמסיבה-- מהסיבה הזו חונך מוישה רק על לימודי הנגלה בלבד והוא לא למד בכלל קבלה. כאשר היה בן שבע עשרה שנה שודך רב מוישה עם שרה, בתו היתומה של שניאור זלמן. שניאור זלמן הזה היה מגזע היוחסין של רבי יצחק כץ, חתנו של מהר"ל, וכך נקשרו הקצוות של שני ענפי משפחת מהר"ל, הצאצאים של בנו היחיד והצאצאים של בתו. שניאור זלמן, אביה של שרה, אשתו של מוישה, היה סוחר יהלומים ואבני חן. למרות שבתו הייתה צעירה מאוד כאשר האב שניאור זלמן נפטר, היא קיבלה לידיה את המסחר של אביה והצליחה בו מאוד וצברה רכוש רב נוסף על הירושה שהייתה לה מאביה. עברו שנים ומוישה, בעלה של שרה, מונה לראש הקהל של פוזנא. היה זה בשנת תנ"ב, בדיוק מאה שנים לאחר שמהר"ל ביקר בפוזנא. לבן שנולד להם, למוישה ושרה, קראו מוישה ושרה על שם אביה שלהם שניאור זלמן, והוא למעשה הסבא של רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד. רב מוישה היה בן עשרים ושתיים, בן עשרים ושתיים שנה כשנולד לו בנו וכעבור שלוש שנים מונה לראש הקהל של פוזנא, כהונה שמעולם לא שימש בה אדם כה צעיר. ולא היה זה בגלל ייחוסו ולא בגלל למדנותו או עשו, כי אם בעיקר בזכות מעלותיו וסגולותיו המיוחדות במינן של מוישה, שכן אצל מוישה בגיל צעיר נתגלו כישרונות מיוחדים של הנהגה שמכשירות להיות מנהיג בישראל