פרק 108 : מי היא דבורה לאה אחותו של ברוך הצעיר

00:01 אנחנו עוקבים ונמצאים יחד עם ברוך הצעיר בלימודיו על תורת החסידות מפיו של יצחק שאול [?], חתנו של הנפח מדוברובנה אליעזר אהובן [?]. כבר כמה וכמה סיפורים שמע ברוך מיצחק שאול על תולדות החסידות, על רבי אליהו בעל שם מוורמייזא, רבי יואל בעל שם מזאמושטש, רבי אדם בעל שם מרופשיץ, ועכשיו על רבי ישראל בעל שם טוב. ברוך לא יודע עדיין שלמעשה בבית שלו אחותו דבורה לאה יודעת את כל הדברים האלה ויותר מזה, כיוון שמשפחתו שלו בעצמו קשורה בה קשר בל ינתק בכל תולדות החסידות. בואו נעקוב ונשמע. דבורה לאה, אחותו של ברוך, הייתה נשואה כזכור לרבי יוסף יצחק, ראש ישיבת ויטבסק. דבורה לאה הייתה אישה מיוחדת במינה, צדקנית גדולה, מלומדת גדולה, משחר ילדותה ספגה לתוכה קדושה וטהרה והתנהגותה הייתה בהתאם למידות המפוארות שמנו חכמינו. עוד בהיות דבורה לאה ילדה בת שבע או שמונה, התגלתה בטוב ליבה ובדאגתה לזולת. היא הייתה מסייעת לשכנות עניות בעבודת הבית, בגידול ילדיהן, עזרה לאימה, ציתה להוריה. ביטויי טוב ליבה בבית היו תופעות מובנות מאליהן. היא גם גילתה דאגה לעז שהייתה שייכת להוריה והייתה מוליכה אותו למרעה דשן ומחזירה אותה לביתה, כשהיא מתייחסת אליה כאל הולך על שתיים. כאשר הייתה דבורה לאה בת עשר שנים כבר ניהלה את הבית כעקרת הבית לכל דבר, שכולם משבחים את ידי הזהב שלה. כל השכנים התברכו בה. אביה, רבי שניאור זלמן, שהיה מלמד מפוזנא, כמובן שהיה בנו של רבי משה, כפי שאנחנו כבר זוכרים, אז אביה היה עני מאוד. עבודתו כמלמד לא הספיקה לפרנסת הבית. כאשר הגיע פושט יד לבית לא הייתה פרוטה לתת לו, וגם פת הלחם שבבית לא הספיקה כדי לפרוס ממנה לעני, אבל דבורה לאה מיהרה לתת

02:43 לו מפרוסת הלחם שנועדה עבורה. היא טענה שהיא לא רעבה, וכך באמת הייתה נאלצת לרעוב מפעם לפעם, אבל מעולם לא נראה הדבר כלפי חוץ. היא הייתה תמיד עליזה ושמחה בחלקה וגם מעודדת ומנחמת כל מר נפש. דבורה לאה נאלצה לרעוב לא רק בגלל המחסור, אלא גם כיוון שהייתה טרודה בעבודות העזרה והסיוע. למרות כל זאת, האירו פניה בחן ובאצילות של בת ישראל. בשעות הפנויות של ימי הקיץ הייתה יושבת על המרפסת ועוסקת במלאכת יד, ותוך כדי כך הייתה מקשיבה לרב נח השכן, שהיה מלמד דרדקי, בשעה שלימד את תלמידיו הרבים. את השיעורים של אביה שניאור זלמן עם תלמידיו לא הייתה מסוגלת להבין, כיוון שתוכנם היה גמרא ומפרשיה, אבל את שיעורי רב נח הצליחה לקלוט, וכך התקדמה דבורה לאה בלימודיה במהירות יחסית. בתחילה הצליחה לקרוא את התפילות וגם להבין את פירושן. לאחר מכן הבינה קטע בחומש עד שהצליחה בכוחות עצמה ללמוד את התנך כולו. אביה, רבי שניאור זלמן, נמנה על אלה שסברו שבנות לא צריכות ללמוד תורה. גם ללמוד לקרוא את האותיות לא מצא לנחוץ ללמד אותה. דבורה לאה מאוד הצטערה על זה והייתה מאושרת כשניתנה לה הזדמנות למלא את שאיפת הלימוד שלה באמצעות שיעוריו של רבי נח המלמד. דבר זה אמנם לא סיפק אותה ולמעשה גדלה התשוקה ללימוד. אבל מי יפתח לפנייה שערי תורה? אביה בוודאי לא ילמד אותה שגם את ידיעותיה שרכשה תוך כדי האזנה לשיעורי ר' נח נאלצה להסתיר מאבא. אמה רחל הייתה דווקא למדנית גדולה, אבל משום מה מעולם לא ניסתה ללמד אותה. דבורה לאה הייתה שרויה לא אחת במועקה על כך שאמה לא דואגת ללמד אותה. מצד שני, התפלאה על כך שאביה של אמה איפשר לה

05:19 רבי ברוך, כפי שאנחנו זוכרים, כן, איפשר לה ללמוד תורה בשעה שאביה שלה, בעלה של רחל, התנגד בצורה נמרצת לכך שביתו תלמד משהו. מעט מזעיר על היקף למדנותה של אמה רחל ידעה דבורה לאה מהעובדה שכאשר אביה רבי שניאור זלמן נעדר מן הבית, הייתה האם מזדרזת להוציא ספר מארון הספרים ולומדת בו ביום. כעבור זמן התברר לדבורה לאה להפתעתה הגמורה, שהספר הזה אינו אלא גמרא. רחל אמה הייתה פשוט מתעמקת בגמרא ולומדת בה בקול, ולפעמים אפילו הייתה מפזמת את מנגינת הגמרא המוכרת מלימודי האבא. בהזדמנויות כאלה הייתה דבורה לאה מתכנסת לפינתה, עוסקת בתפירה או ברקמה, והייתה מקנאה באמה על שהיא מסוגלת ללמוד. יותר מכך, הייתה תמהה על כך שאין האם מנסה ללמד אותה. במקרים רבים היו דמעות נקוות בעיניה. פעם אחת, בהזדמנות כזו, העיק הדבר כל כך על דבורה לאה עד שהרגישה עצמה נאלצת לפרוץ בבכי כדי שאמה לא תרגיש בדבר. מיהרה לחדר השני ושם התחילה לבכות בבכי קולני. כאשר האם הבחינה בהיעדרה של בתה והתחילה לחפשה, נדהמה להיווכח, להיווכח בעיניה האדומות מבכי, היא פנתה אליה בחרדה ובמבוכה. מה לך בתי? בתחילה היססה דבורה לאה לספר לאמה את הגורם לצערה, אבל כשאמה חזרה על שאלתה, גילתה לה את כל המעיק על ליבה ושאלה למה לך אמי מותר ללמוד תורה? וממני נמנע הדבר לחלוטין מלבד מה שהשגתי בכוחות עצמי. רחל אמצה את בתה אל ליבה וביקשה ממנה להירגע, כשהיא מתחילה לתת לה הסבר נרחב. לאביה, סבה של דבורה לאה שקראו לו רבי ברוך מפוזנא. אנחנו זוכרים שהוא היה חסיד של רבי יואל מזאמושטש, כפי שהיה ידוע בכינויו רבי ברוך בטלן, הייתה שיטה שונה לחלוטין מזו של רבי שניאור זלמן, בעלה של

08:04 רחל ואביה של דבורה לאה בענייני חינוך בכלל ובנושא חינוך הבנות בפרט. נודע עכשיו לדבורה לאה להפתעתה הרבה שברוך בטלן אביה של רחל, נמנה על תלמידיו של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא ומאוחר יותר על המקובלים והנסתרים שהלכו בדרכו של רבי יואל הבעל שם מזאמושטש. תוך כדי כך סיפרה רחל לבתה מעשה נורא שאירע בעיר פוזנא, היא העיר שממנה היה מוצא המשפחה. המעשה היה רשום בפנקס קהילת פוזנא, אמרה רחל אמא וכך סיפרה רחל לבתה דבורה לאה. רבי ברוך בטלן ומשפחתו גרו אז בדירה שנמצאה בבית שעמד ברחוב הפורטוגלי בפוזנא. הרחוב נקרא בשם זה משום שמרבית תושביו היו גולי פורטוגל שברחו מפחד האינקוויזיציה במדינת ספרד או במדינת פורטוגל. היה זה רחוב מפואר שבתיו נאים. הבית שבו שכנה דירתו של רבי ברוך בטלן היה שייך לצורף זהב בשם אביגדור טוביה. שמה של אשתו של אביגדור טוביה היה שרה גיטל. בנוסף לבעל הבית אביגדור טוביה גרו שם עוד שבע משפחות. אנשיהם של כל המשפחות היו יראים ושלמים ואנשי צורה. רבי ברוך בטלן גר שם שלושים שנה. לעומת הדיירים הרי בעל הבית אביגדור טוביה לא היה בכלל אדם הגון. הוא היה ידוע כשחקן קלפים, חובב הטיפה המרה. עבר זמן ואביגדור טוביה ואשתו שרה גיטל נפטרו. לא היו להם ילדים והדירה נותרה ריקה. אמנם תוך זמן קצר התפשטה שמועה בבית ומשם ברחוב כולו, שבדירה הריקה השתכנו רוחות רעות. רחמנא ליצלן. לא היה צורך בהוכחות לאימות השמועה, כיוון שהיה ברור שמשהו נורא מתרחש בדירה. כל ערב עם חשיכה החלו להישמע מן הדירה צווחות פראיות שנשמעו כאילו מפי שיכורים המתהוללים באופן החמור ביותר, נשמעו קולות של רקיעות רגליים, מחיאות כפיים של חבורת סובאים ושותים היוצאים במחול

10:56 פראי, וגם נשמעו קולות של שירה גסה ונגינה של כלי נגינה. הבית כולו היה כמרקחה. אף אחד מהשכנים ומהמשפחות לא יכלו לעצום עין במשך כל הלילה. רבי ברוך בטלן היה הראשון שהחליט לעזוב את דירתו. תוך זמן קצר הצליח לבנות לעצמו בית משלו ברחוב בית הכנסת, ולשם עבר יחד עם משפחתו. מנהגו של רבי ברוך בטלן היה לנסוע אחת לשלוש שנים אל רבו רבי יואל הבעל שם מזאמושטש, ובביקורו הקרוב אצל הבעל שם סיפר לו רבי ברוך בטלן על הרוחות הרעות שהשתכנו בבית, ושבגלל זה נאלץ לעקור עם משפחתו מדירתו. רבי יואל הבעל שם התעניין מאוד בטיבם של אביגדור טוביה הצורף שנפטר ושל אשתו שרה גיטל. רבי ברוך ידע עליהם אכן פרטים רבים ומסר עליהם לבעל השם. התברר שלצורף היו הכנסות מספיקות משכר הדירה של ביתו, אבל למרות זאת סחר בתכשיטי זהב ובמיוחד בתכשיטי נשים, ומכאן כינויו הצורף. עיקר מסחרו היה עם נשי הפריצים ונשים עשירות אחרות. הוא היה שיכור, משחק בקלפים ומרבה לנבל את פיו. יחד עם זאת הייתה לו יד רחבה לנתינת צדקה, וגם אשתו שרה גיטל הייתה טובת לב ועסקה בהכנסת אורחים, בהכנסת כלה, בסיוע ליולדות עניות. יחד עם זאת הייתה שרה גיטל מרבה בקללות. רחמנא ליצלן. אחת הקללות השגורות על פיה הייתה "ייקח אותך השד". לקללותיה של שרה גיטל יצא שם בכל פוזנא. אנשים פחדו מהם כמו מפני אש. אמרו שקללותיה ישמור השם ויציל פוגעות קשה ולא אחד הלך לעולמו בגללה. כאשר שמע רבי יואל בעל שם את סיפורו של רבי ברוך על הזוג חסוכי ילדים אמר: "יש לדאוג לתיקון נפשם של הבעל והאישה שלא הותירו אחריהם ילדים. הדבר ייעשה בראש ובראשונה על ידי כך

13:41 שהבית יימסר לרשות הקהילה כדי לקיים בו בית מדרש". כיוון שהבית היה שייך עכשיו לאחד מיורשיו החוקיים של אביגדור טוביה ושרה גיטל, יש לחפש אותו ולשכנע אותו למסור את הבניין במתנה לקהילה על מנת להקים בו בית מדרש. רבי יואל הבעל שם מזאמושטש גם קבע לרבי ברוך סדר הנהגה כיצד להפוך את ביתו של צורף הזהב ואשתו לבית מדרש, וזאת כדי לתקן את נשמות בני הזוג שמתו, ויחד עם זה לגרש מן הבית את הרוחות הרעות. חנוכת בית המדרש הייתה צריכה להיות לפי הוראת הבעל שם כפי הסדר דלהלן: ביום ראשון בשבוע צריכים עשרה מתלמידי רבי יואל בפוזנא ובראשם רבי ברוך בטלן, לפתוח בצום וקריאת ויחל. בלילה שלאחריו עליהם להיות ערים וללמוד תורה. למחרת יטבלו במקווה ויכוונו כוונות מסוימות שאותן מסר הבעל שם בכתב לרבי ברוך בטלן. לאחר מכן עליהם ללכת לבית הכנסת של העיר, לקחת משם שלושה ספרי תורה עטופים בטליתות, שאותם צריכים עשרת בני המניין להביא לאותו בית של הצורף שנועד להפך לבית מדרש. בפתח הבית לפני כניסתם אליו עליהם לומר פרקי תהילים מסוימים ולהכריז כי על הרוחות הנמצאים בפנים להסתלק ולפנות מקום לספר התורה הקדוש. על ההכרזה הזו יש לחזור שלוש פעמים. לאחר הפעם השלישית צריכים שני אנשים לפתוח את הדלת מבלי להתחשב ברוחות הרעות, והאנשים הנושאים את ספרי התורה ייכנסו לדירה, יעמידו את ספרי התורה ויתפללו תפילת שחרית, ולאחר התפילה יערכו במקום סעודת מצווה. רבי יואל הבעל שם הורה גם שבבית המדרש החדש יתפללו שלוש פעמים ביום וגם יקבעו בו לימוד תורה. גם יכניסו לשם חיידר ללימוד ילדים תורה. כאשר חזר רבי ברוך בטלן לפוזנא מביקורו בזאמושטש אצל רבי יואל נודע לו שהרוחות הרעות בביתו של

16:33 הרוחות הגבירו את מעלליהם הפראיים וכל השכונה הייתה שרויה בפחד. כל השכנים ברחו מן הבניין כולו. אף אחד לא היה מוכן להסתכן ולהמשיך לגור שם. בכל לילה נשמעו מן הבית קולות פראיים. המושל של פוזנא, שהיה נוצרי אדוק, הגיע בעצמו לרחוב הפורטוגלי כדי לברר אם אכן יש אמת בידיעות המגיעות אליו בקשר למתרחש בבניין. הוא לא היה מסוגל להאמין למשמע אוזניו. כאשר התקרב למקום ושמע את הצווחות והצריחות, קולות השירה והדפיקות שנישאו מן הבית, נבהל מאוד ומיהר לקרוא לבישוף ודרש ממנו לפעול להרחקת הרוחות. הבישוף אסף כמרים ולאחר שהיה בכנסייה שלהם יצאו לתהלוכת הקפה מסביב לבית הצורף, כשבידיהם צלבים, דגלים וכל מיני תמונות. התהלוכה הקיפה את הבית מספר פעמים ולאחר מכן נעצרה מול חלון דירת הצורף. הבישוף החל ליצור ענני עשן ולהתיז מים כביכול קדושים על קירות הבית, והכמרים מלמלו דברי תפילה. בעוד הטקס הנוצרי מתקיים, נפתחו לפתע חלונות הדירה ובעדם נראו פרצופים מטילי אימה. הפרצופים הושיטו לשונות אדומות ארוכות מאוד, בליווי פרצי צחוק רועמים ודברי לעג וקלס על חשבון הכמרים. על הכמרים נפל פחד מוות. כמה מהם התעלפו במקום. השאר ברחו בפחד כל עוד נפשם בם. הבישוף עצמו נותר צמוד למקומו כמשותק. פוזנא הייתה כמרקחה. רבי ברוך ראה עכשיו שהגיעה שעת הכושר לקידוש שם שמיים בכוחו של רבו הקדוש הבעל שם מזאמושטש. רבי ברוך כינס את ראשי הקהל ומסר להם את הוראותיו של רבי יואל. ראשי הקהל היו מוכנים לעשות כל אשר יורה להם הבעל שם. הם השפיעו על יורשי הזוג לרשום את הדירה כבית מדרש על שמם של הקהילה. רבי ברוך, יחד עם עוד תשעה מחסידי הבעל שם בפוזנא, החלו במלאכת הקודש לחנוכת בית המדרש בהתאם להוראה של

19:09 רבם רבי יואל. כאשר מניין התלמידים של רבי יואל נטלו מבית הכנסת של העיר את שלושת ספרי התורה והחלו לצעוד לעבר בית המדרש החדש שצריך להיות. הצטרפו אליהם מאות אנשים, גברים ונשים, יהודים וגם גויים להבדיל, שכולם מלאי סקרנות לראות כיצד ייפול הדבר