פרק 95 : סוף הסיפור על ליפא ברוך ותחילת הסיפור על הפרוש הקדוש מדוברו

00:00 אנחנו ממשיכים בסיפור המרתק על ליפא ברוך שבתחילת הדרך אה ירד מדרך היהדות לאחר מכן חזר בתשובה והסיפור של חזרתו בתשובה הוא על ידי יהודי בשם עזריאל יוסף, שליח של הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב הטיל עליו את המשימה להחזיר בתשובה את ליפא ברוך. מייד עם חזרתו של עזריאל יוסף ממעזיבוז, כלומר מעירו של הבעל שם טוב, החל לתכנן עצה כיצד לחדור לאחוזתו הפריצית של ליפא ברוך. האחוזה נמצאת במרחק עשרים ווערסט מהרקי. ליפא ברוך חי והתנהג כאציל והתחבר רק עם בני אצולה, ולכן עזריאל יוסף ידע שבצורה ישירה הוא לא יוכל ליצור קשר עם ליפא ברוך ובוודאי שהוא לא יוכל להשיג עליו השפעה. אמנם הבעל שם טוב הטיל עליו משימה והוא צריך למצוא דרך כיצד לבצע את המשימה. עזריאל יוסף היה למדן גדול, גם ירא שמיים גדול, מקובל וחכם בהוויות העולם. עם זאת הוא התפרנס ממלאכת כפיים מכל עבודה שהזדמנה לו, וזאת כדי שלא להזדקק לבריות ומכיוון שכך הוא החליט פשוט להשכיר את עצמו לעבודה פשוטה באותה אחוזה כשכיר יום. כאשר התקבל לעבודה, התחיל לעשות את תנועתו באמונה. תוך כדי כך הוא עקב אחר הפריץ, כפי שליפא ברוך נקרא בין באי האחוזה, ואז בדרכים שונות הוא הפנה אל עצמו, כמבלי משים את תשומת ליבו של הפריץ. אם כי הדבר היה כרוך בקשיים, אבל הוא הצליח בכך. זה היה בהדרגה. בתחילה תשומת ליבו של מנהל האחוזה הופנתה אליו. לאחר מכן של ליפא ברוך עצמו וליפא ברוך רואה תופעה מעניינת אדם שיש לו חזות מאוד ברורה של תלמיד חכם, והוא עובד עבודת פרך כדי להרוויח את לחמו, וגם דוחה לחלוטין כל סיוע והטבה המוצעים לו בעבודתו. אותו בעל עבירה, הלמדן

02:37 לשעבר ליפא ברוך, ידע להבחין בטיבו של למדן, והוא הבחין לא רק בלמדנותו של עזריאל יוסף, אלא גם בזה שהוא שונה מכל הלמדנים שהוא מכיר, ולכן הוא קשר איתו שיחה ולאחריה שיחות נוספות, במהלכן הלכה וגדלה התפעלותו מלמדנותו ופיקחותו של עזריאל יוסף. באותו זמן היה ליפא ברוך חדור ברעיונות אפיקורסי שאותם הוא קלט מספרי מדע שונים שהוא קרא, ומכבר היה לו תחביב לדבר עם יהודים תלמידי חכמים בנושאי אמונה, כדי להוכיח להם את ידיעתו. כפי שאנחנו כבר יודעים מהסיפורים הקודמים, עד כמה שהוא היה בעל גאווה, אז הוא רצה להוכיח את ידיעתו בנושאים אלה וגם על ידי זה גם את צדקת דרכו. רוב היהודים הלמדנים שהוא התחיל לדבר איתם סירבו לשמוע אותו. אלה שכן הסכימו לשמוע אותו לא ידעו מה לענות לו. ולעומת כל אלה, עזריאל יוסף הקשיב והקשיב קשב רב לדבריו של ליפא ברוך. בתחילת השיחה הוא גילה גם הבנה להשקפותיו ובכך רכש את ליבו. אבל כאשר ליפא ברוך כבר היה בטוח שהוא הצליח לשכנע את עזריאל יוסף, הופתע לשמוע תשובות קולעות מבוססות על היגיון והשכלה רחבה וחדורות עומק רב. וכל שיחה כזו ביניהם הייתה מסתיימת בגילוי מבוכה וגם השתוממות מצדו של ליפא ברוך. השיחות האלה חזרו ונשנו והסתיימו באופן דומה, עד שתוך כמה חודשים הבין ליפא ברוך שהוא אכן טעה. והגיע למסקנה שעזיבתו את דרך היהדות הייתה ללא כל הצדקה. השפעתו של עזריאל יוסף עליו הלכה וגדלה עד שהוא התחיל לדבר איתו בגילוי על חזרה בתשובה. בשלב מסוים הרגיש עזריאל יוסף, תלמידו של הבעל שם טוב, שהשליחות הזו הסתיימה, ולכן ביום בהיר אחד הודיע לליפא ברוך שהוא עוזב את האחוזה כדי להמשיך בדרך נדודיו לביצוע משימות נוספות של

05:06 הבעל שם טוב. ליפא ברוך הצהיר שהוא מצטרף אליו לעריכת גלות. במשך שלושה חודשים נדד עם עזריאל יוסף ולאחר מכן נפרדו, ואז הגיע ליפא ברוך להרקי אל רבו הקודם רבי נחמן יצחק, כדי לבקש ממנו דרך תשובה והנחיות בקשר לעתידו. בסופו של דבר ייעץ לו נחמן יצחק לאחר שהתייעץ עם רב ניסן לחזור לאחוזתו על מנת למכור אותה ולהשתקע בעיר מינסק, שהייתה אז מרכז תורני גדול. עשר שנים ישב ליפא ברוך עם משפחתו במינסק ועסק בתורה ובעבודה. לאחר מכן רכש את האחוזה סיצ'ין שליד הרקי ועמד בקשר יומיומי עם רבו לשעבר. פעם אחת, כשהיה ליפא ברוך בהרקי, פגש ברחוב את עזריאל יוסף, והוא מיהר להתנפל עליו בחיבוקים ובנשיקות בהבעת תודה שבאמצעותו זכה להיות לבעל תשובה. אבל עזריאל יוסף עסק אז בביצוע משימה חשאית, והחבורה החסידית בהרקי פעלה אז עדיין בסתר, ולכן לא יכול היה להתגלות. עזריאל יוסף העמיד פנים שהוא לא יודע על מה הוא מדבר ואין לו כל זהות עם אותו אדם שעבד אצלו והניע אותו לחזור בתשובה. אולי ליפא ברוך הבין שלעזריאל יוסף יש סיבה שלא להתגלות, ואולי שהוא השתכנע שאכן הוא טעה בזהות האדם שממולו נפרד ממנו והמשיך ולנפשו, ועזריאל יוסף המשיך בעבודתו החסידית וחשאי. אנחנו ממשיכים עכשיו במקביל לספר גם על שמואל נחום, הבן של הנפח מדוברומיסל אליעזר ראובן. כידוע, ששמואל נחום, כפי שכבר סיפרנו, חזר מהישיבה והיו לו כמה סיפורים מאוד מעניינים לספר. הוא למד בישיבה בדוברובנה ויש לו סיפורים מעניינים. במקביל, אנחנו נספר גם על התגלות התנועה החסידית בעיירה הרקי, העיירה של יצחק שאול, החתן של הנפח מדוברומיסל אליעזר ראובן. אז יש לנו שני סיפורים מקבילים. אחד הסיפורים שסיפר שמואל נחום לברוך היה הסיפור

08:00 על הפרוש מדוברובנה. היה זה כאשר נסע שמואל נחום לדוברובנה ללמוד בישיבה שם, והיה עליו לעבור, לעבור בחינה לפני שהוא יתקבל לישיבה. עד לזמן המבחן היה לו זמן. אברהם משה השמש ייעץ לו לקבוע בינתיים מקום בבית הכנסת שנקרא בית הכנסת של הפרוש הזקן, שנמצא ברחוב שנקרא הסמטה הקרה בדוברובנה. כאשר הגיע לבית הכנסת הזה הזה, מצא שם שמואל נחום פרוש וצדיק ישיש ששמו היה רבי חיים. בתחילה חשב שמואל נחום שעל שמו של פרוש זה נקרא בית הכנסת, אבל לאחר מכן התברר לו שבית הכנסת הזה עתיק יותר מימי שנותיו של רבי חיים הזקן, והפרוש שעל שמו נקרא המקום השתייך לדור קודם. וזהו סיפורו של הפרוש. הדבר היה לפני שמונים תשעים שנה, כך מספרים לשמואל נחום. בדוברובנה חי ילד בשם פייביש הניך. פייביש הניך הצטיין מאוד ביראת השמיים שלו. אמנם הוא לא הצליח ללמוד ולדעת תורה הרבה, מכיוון שכישרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אמנם את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהילים בחשק רב ובנעימות מיוחדת הוא הרבה לומר תהילים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש. פייביש הניך ניחן בקול ערב ונוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה. בית המדרש שבו ישב ואמר תהילים הדהד מקול קריאת התהילים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח וכולם הרגישו את השמחה שבקולו. אבל כאשר הגיע למזמורים בהם שופך המשורר את מר אי שיחו לפני ריבונו של עולם, היה קולו של פייביש הניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים הרגישו שלבבם נשבר מצער ודמעות מילאו את עיניהם. כאשר מלאו לפייביש הניך שש עשרה שנים, הוא החליט לפרוש מענייני העולם הזה. הוא הפסיק לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא

10:45 יגיע אליהם ריח אוכל. הוא אטם את אוזניו כדי שלא ישמע את קול שיחות האנשים והוא קשר את עיניו במטפחת. את ספר התהילים ואת כל התפילות הוא ידע בעל פה, ולכן בכל יום מימי החול ישב בתענית ובערב שבע את ליבו בפת לחם חריבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על כיכר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול. וכך גם ביום השבת. ויותר מזה לא טעם אפילו בשבת או בחג, וגם מיעט בשינה, עד כמה שהדבר היה באפשרותו. ובכל אסף פייביש הניך הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג, ולמרות כל זאת היה גופו למרבה הפלא בריא וחזק, וגם מראהו היה טוב. כך נהג פייביש הניך במשך שנים רבות. שמו של פייביש הניך התפרסם לא רק בכל דוברובנה, כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהילים הצעיר. אבל אז קרה הדבר הבא. לא רחוק מדוברובנה הייתה אחוזה פריצית שנוהלה על ידי שונא ישראל. בדעתו של שונא ישראל זה עלה רעיון. מה היה הרעיון? הוא רצה לבצע תעלול באותו פרוש פייביש הניך שכולם מדברים עליו. איך הוא יעשה זאת? הוא ידאג להביא אותו בחוזק יד אל האחוזה ושם הוא ייכנס אל כל כל אנשי האחוזה ויתקלס בפרוש. ולכן הטיל מנהל האחוזה על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא איתו את הפרוש. הפרוש נסע לדוברובנה, רכב לדוברובנה והתקרב אל בית המדרש שבו ישב פייביש הניך ואמר תהילים ברוב התלהבות. כאשר שמע השליח של מנהל האחוזה את קולו של הפרוש אומר תהילים, נפלה עליו אימה ופחד. הוא לא העז להיכנס פנימה. קולו של פייביש הניך שנישא אליו מבית המדרש, שהוא אומר תהילים בהתלהבות ובדבקות,

13:18 היה בו די כדי להניע אותו לשוב נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו. בכלל אין מקום לחשוב כך אמר על פגיעה בכבודו של הצדיק, וכל שכן על הבאתו בכוח אל החצר. מנהל האחוזה האכזר התמלא בזעם. כיצד ייתכן הדבר שמשרת שלו העז לסרב למלא את שליחותו להביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי למען ישמעו ויראו, וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק. רוכבים עם חצוצרות פשטו בסביבה והביאו את צו המנהל כי על כל האוכלוסייה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו. תוכניתו של מנהל האחוזה הייתה להראות להמון לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, שאין הפרוש תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכול יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו. לשם כך ציווה לבנות בימת עץ גדולה תחת כיפת השמיים. על בימה זו היו אמורים להתקיים בו ביום שני מחזות לעיני כל התושבים שיירוכזו מכל הסביבה, יצפו כולם בהלקאת המשרת החוטא ומיד לאחר מכן יובא הפרוש אל הבימה כדי להעמידו לקלס. המשרת הועלה אל הבימה, נקשר אל קורת עץ עבה, כשגבו העירום מופנה אל הקהל. צמיתים עם שבטים מיוחדים, כלומר שוטים מיוחדים שהוכנו מראש, התחילו בהלקאה כשסופר החצר עומד ומונה את הצליפות אחת, שתיים, שלוש, ארבע. המלקות באו זו אחר זו. האוויר נבקע על ידי צליפה של שוט קלועה.