פרק 96 : נצחון על מנהל האחוזה האכזרי על ידי פייביש העניך

00:00 אנחנו ממשיכים לשמוע את הסיפור המדהים על הפרוש הקדוש. כאשר אותו פרש, אותו משרת של מנהל האחוזה שנשלח להביא את הפרוש בכוח אל האחוזה, חזר והודיע לאדונו שאין שום אפשרות לחשוב להביא אדם קדוש כזה בכוח לשום מקום, ואז הוא זוכה לקבל מלקות. מלקות קשות עם שוט קלוע, מלקות שבדרך כלל משאירות את האדם או מתעלף או מת. והנה הוא מתחיל לקבל את המלקות על גופו הערום. המלקות באו זו אחר זו. האוויר נבקע מקולו של צליפת שוט קלוע שהד קולה האדיר מתמזג עם כל חבטה עזה המונחתת על גופו הערום של האדם, וכך אחת אחרי השנייה. כרגיל במקרים כאלה נראים עם הצליפות הראשונות פסים אדומים על פני הגוף. מייד לאחר מכן מתחילים להתפרץ סילונים של דם. המולקה מתחיל לזעוק מרה, לבכות, לבקש רחמים. הגוף המוכה רועד כמקדחת ובסיומו של המחזה מתעלף המעונה או נופח את נשמתו. המנהג במקרים כאלה היה אז כי לאחר שהסתיימו המלקות והחוטא היה שוכב, שותת דם חבול, מעונה, חסר נשימה, היה עליו עדיין לזחול בשארית כוחותיו אל מנהל האחוזה או אל הפריץ ולנשק את עור נעליו. ברוב המקרים היה מוכה, נשאר לאחר ביצוע העונש מחוסר הכרה, ולאחר שהסיעו אותו לביתו היה רתוק למיטתו ימים ושבועות עד שהצליח להתאושש במקצת. במקרה של המשרת הסרבן, נדהמו כל הצופים לראות שכל הצליפות שהחל לספוג לא השאירו כל סימן על גופו הערום. כבר הונחתו עליו עשר צליפות. לא נראו שום פסים אדומים. גופו של המשרת אפילו לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שהונחתו עליו, כאילו לא חש בכלל כאב כלשהו. מה משמעות הדבר? אולי השוטים רכים מדי? או שמא אין לצולפים המלקים די כוח? המנהל, ממרום שבטו, ציווה

03:07 להביא שבטים חדשים וצולפים גברתניים יותר שיצטוו להנחית את הצליפות בכל כוחם. אבל כל זה לא הועיל כלום. המשרת קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו בכלל. כשמלא מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר. ביוזמתו הוא השתטח על הקרקע, זחל אל הפריץ, נישק את נעליו ולאחר מכן קם וחזר לביתו בריא ושלם. מחשבותיו של הציבור לא היו נתונות כרגע לשאלה כיצד אירע הדבר ומה גרם לכך שכן, כולם ציפו בכיליון עיניים למחזה הבא כדי לראות מה יארע לפרוש הקדוש כאשר יובא הוא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שירבו לנהוג אז הפריצים ביהודים מסכנים ששימשו קורבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם. עוד לפני כן שלח מנהל האחוזה לדוברובנה חמישה פרשים שעליהם מונה מפקד בכיר. הם קיבלו פקודה נמרצת להביא בכל מחיר את הפרוש, אפילו אם יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח. ועכשיו על הבימה ציפה מנהל האחוזה ואיתו הציבור כולו לבוא השליחים. והנה שבו השליחים בידיים ריקות. חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה, אלא שבפיו של מפקד חוליית הפרשים היה סיפור התנצלות. "בלתי אפשרי היה להתקרב אליו", אמר מפקד הפרשים. "כשהגענו לשם נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. התקרבתי אליו. ראיתי אותו יושב ובעיניים עצומות ושר את תפילותיו. הוא לא ראה ולא שמע את המתחולל סביבו. התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה קוביית עור שחורה. אזרתי עוז. ניגשתי אליו כדי למסור לו את שליחותנו, אבל רגלי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני". מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס ובחוסר סבלנות. "ומה היה בסופו של דבר?" ביקש לדעת. "הצלפתי באוויר בשוט", אמר מפקד הפרשים, "כדי

06:05 להודיע בכך לפרוש על בואנו אליו הנצב. אבל הוא המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. שאר הפרשים הספיקו בינתיים לראות שאני משותק ונמלטו מבית המדרש בפחד מוות. אני עצמי התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי מהעסק הזה ושמחתי שהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאישאר לנצח רתוק למקומי כשידי מושטת באוויר". הפרש סיים את סיפורו בהתרגשות גדולה. מנהל האחוזה נתקף בזעם וחרון בלתי מוגבלים. "עבד ממרה, את פקודתי לא ביצעת". הוא פקד לכבד את הפרש בשלושים מלקות. הפעם השפיעו הצליפות על המוכה. מפקד הפרשים התפתל מייסורים. גופו כוסה בסימנים אדומים. לאחר מכן נתפרצו מהם סילונות של דם. עם תום המלקה נשאר הפרש מעולף, חבול, שותת דם. נשפכו עליו דלי מים קרים ורק אז הצליח איכשהו לזחול על ארבעותיו אל הפריץ האכזרי כדי לנשק את נעליו. לאחר שסיים את הטיפול בפרש העבריין, הודיע מנהל האחוזה בנימה של נצחנות, שהוא בעצמו ייסע לדוברובנה כדי להביא את הפרוש. "אנוכי אראה לכל הטיפוסים האלה כי אינם אלא נמושות חדורי אמונות טפלות. הפרוש אינו קדוש כי אם משוגע והולך בטל. עוד תראו אותו רוקד ומכרכר כאן לפנינו", ומיד ציווה לחבוש סוסים בשבילו ובשביל מלוויו ולרתום מרכבה שבה יובא הפרוש. יחד עם זאת שלח לקרוא לכומר וביקש ממנו ללוות אותו בדרכו אל הפרוש. לא ברור אם היה זה משום שהרגיש צורך בהגנה מפני כשפים או כוחות שחור כלשהם שהתגלמו לדעתו בפרוש, או משום שהיה מעוניין סתם בהגדלת הטקסיות הדרמטית של האירוע. הכומר, שהספיק עוד לפני כן לשמוע הרבה על הפרוש והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו, דחה את דרישת מנהל האחוזה וגם נתן לו עצה טובה לוותר על הרעיון לפגוע בפרוש. העסק לא יסתיים עבורך בכי

08:48 טוב, הזהיר אותו כשהוא מצטלב תוך כדי כך. אבל מנהל האחוזה היה מעוניין בכל מחיר להשיג את שלו, והדבר נגע לו בנפשו. בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים על מנת להוציא את הפרוש מבית המדרש ולהביאו בטוב או ברע אל האחוזה הפריצית. הרב וראשי הקהילה קיימו אסיפה מזורזת. הם החליטו לצוות על הציבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים. משלחת מצומצמת שהייתה מורכבת מהרב וראשי הקהל הלכו לבית המדרש בו ישב הפרוש כדי להמתין לבוא הפריץ והמלווים שלו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות תחנונים ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש. מיד עם הכנס הפריץ כששוט בידו לבית המדרש מוקף במלוויו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפרוש. הרב ענה, אדם קדוש זה, אמר לו בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו, בעיניים קשורות ואומר תהילים. הטה אוזן לזמירותיו. מי יש לו לב להשפילו? אני חייב להוכיח אחת ולתמיד כי אין זה אלא אדם חסר דעה. הייתה תגובתו העיקשת של הפריץ, וכאילו רצה להראות לכולם שאין להתחשב עם הבטלן הזה. התפרץ לעבר הפרוש ובקול רם ניסה לגבור על קולו המתנגן, אבל הפרוש לא נע ולא זע. לא היה שום סימן כדי לקבוע על פי מה הפרוש הקדוש חש בסכנה הניצבת מולו. הפריץ התרגז והתחיל להצליף בשוטו כלפי הפרוש. לרגע היה נדמה כי הנה פוגע השוט בפניו של הפרוש, אבל לפתע נשמט השוט מידי הפריץ. ידו צנחה באין אונים וגופו הזדעזע כאילו נתקף עווית. כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו. מפיו התמלאה צריחת כאב תופת. הצילו! זעק חסר ישע. פייביש העניך המשיך לזמר פסוק אחר

11:32 פסוק ופרק אחר פרק, כאילו לא קרה דבר וכמי שלא חש במתרחש סביבו. מלוויו של הפריץ חדלו מלחשוב על הפרוש, כי אם על אדונם, שזעקות הכאב והייסורים שלו הפילו עליהם אימה. הם נשאו אותו מבית המדרש ובמקום להושיבו על סוסו השכיבו אותו באותו מרכבה שבה רצה להביא את הפרוש, כשהוא מתפתל בייסורים. הם שבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש, ושמו של פייביש העניך התקדש בעיני הכל. הפריץ עצמו שכב שישה שבועות חולה כשכל גופו תקוף בייסורים ענקיים. פעמים רבות שלח הפריץ שלוחים אל הפרוש כדי לבקש את סליחתו, אבל השלוחים לא הצליחו לדבר איתו, שכן עיניו ואוזניו היו סגורות והוא פקח אותן רק לקריאת התורה. הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו. המוצא היחידי שמצאו הרופאים היה לקטוע את היד שהושטה לעבר הפרוש הקדוש. הרופאים קבעו כי חייבים לקטוע את היד כדי שגופו של הפריץ לא יורעל כולו. מאז לא פקפק אף אחד בקדושתו של הפרוש פייביש העניך. כל בני הסביבה, גם יהודים וגם גויים, נוכחו בגדלותו של אומר התהילים. בדוברובנה גר וחי אז יהודי בשם זונדל משה. זונדל משה ואשתו היו חשוכי בנים, ואז יזמה אשתו של זונדל משה רעיון שכל העקרות שבעיר יאספו יחד כסף כדי לבנות בית מדרש מיוחד עבור פייביש, פייביש העניך עם חדר מיוחד בתוך בית המדרש עבורו. בית המדרש הזה הוא בית המדרש שבו ישב שמואל נחום ולמד. הוא נבנה בסמטה העקרה של דוברובנה והתפרסם מאז בשם בית הכנסת של הפרוש הקדוש. כל העקרות שבנו את בית המדרש עבור הפרוש, הפרוש נושעו ותוך זמן קצר נולדו להם ילדים וילדות. בין הילדים והילדות האלה היה גם אברהם משה. אברהם משה השמש עבר לפני עשרים

14:25 שנה מן הכפר אל העיר וניהל השמש של בית כנסת זה. בתפקידו זה היה משרת את הפרוש עד כמה שניתן היה לשרתו. ואז, כפי שסיפרנו בתחילה, בבית כנסת ובית מדרש זה ישב רבי חיים הפרוש גם כן, מזה שלושים שנה. כולם הכירו בגדלותו בתורה.