פרק 91 : הדרה של נשמה יהודית

00:01 אנחנו ממשיכים לשמוע על תולדותיהם של שני השותפים ששכחו למכור את החמץ. אנחנו מדברים כרגע על, אמ, בצלאל חיים. סבא שלו משה בנימין הוא זה שהתיישב בכפר כומרי. משה בנימין, שהתיישב בכומרי ועסק במעשיו לשמח את החתן והכלה בקצב הרוסי, לא ציפה לגמול. הוא עשה את פעולותיו לשם שמיים, אבל מן השמיים ניתן לו שכר. היה זה כאשר יוסף הפריץ מכומרי הגיע לחתונה יהודית ונוכח לראשונה לראות את משה בנימין בתלבושתו הרוסית רוקד ושר כרוסי אמיתי. הדבר מצא חן בעיני הפריץ, ולאחר שיחה איתו הזמין אותו להעביר את מגוריו לאחוזתו שלו ומינה אותו כמנהל כל עסקיו וכיד ימינו. הוא כינה אותו מוישקה מוסקבער, מוישה המוסקבאי. מאז זרחה שמש ההצלחה למשה בנימין. יחד עם זה גדלו יראת השמיים שלו ודקדוקו בקלה כבחמורה. הוא עשה למשל עירוב תחומים כדי שיוכל ללכת העירה בשבתות וימים טובים על מנת גם שיוכלו לבוא אליו. ושם בחצר הפריץ נולד גם בנו יאשע. מאוד השתדל משה בנימין לעשות את בנו יאשע ללמדן, אבל הוא לא הצליח. הוא הכניס אותו למסחר ועם כי יאשע לא היה למדן אבל היה ירא שמיים ויום יום היה הולך לדוברומיסל להתפלל בציבור ולהקשיב לשיעורי עין יעקב ולימודים דומים. ובאותה חצר של אותו פריץ, יוסף, נולד גם בצלאל חיים, אשר בנוסף לאביו וסבו היה איש פשוט מאוד, אבל מצוין ביראת השמיים שלו. לאחר מכן עבר בצלאל חיים לגור בכפר כומרי ואחר כך בדוברומיסל. הוא נכנס לשותפות עם אהרון שמואל במשרפת השיכר ומכירת הסחורה בכפרים הסמוכים. בתמימותו וזהירותו במצוות לא פלא היה שהוא ושותפו הרגישו את עצמם כה נדכאים כשנודע להם ששכחו למכור את החמץ. על אף דברי הרב ודברי ההרגעה של הדיין שאין

02:52 העבירה חמורה כל כך, עדיין לא נרגע בצלאל חיים ושב לביתו במר נפש. הסדר נהיה לו לאבל, הוא כבר נדר נדר שהוא לא ייהנה יותר מכל הנמצא בבית המשרפה. הוא לא רצה להסתפק במה שפסק הרב שעליו לשפוך את השייכר המוכן. בצלאל חיים רצה להרחיק לכת עוד יותר כדי שיהיה בטוח שעשה חובתו כלפי שמיים. רק אז נרגע במקצת. לאחר שסיימו את הסדר הוא שכב לישון, אבל לפני שהספיק להירדם ראה מבעד לחלון ועיני השמיים אדומים. מייד הבין כי שריפה פרצה באחד המקומות. הוא התלבש ויצא החוצה. בינתיים הוסיפו השמיים להתאדם, אנשים התקבצו ברחוב ונשמעו קולות: אש! אש! אנשים רצו הנה והנה ואיש לא ידע היכן החלה האש. לאחר שעה קלה נודע כי השריפה באה מחוץ לעיר, מקום שם נמצא בית משרפות השכר של בצלאל חיים ואהרון שמואל. כמה בתים וגם בית המשרפות עצמו בערו באש. כאשר הגיע בצלאל חיים למקום, ראה יהודים ושאינם יהודים מכבים את הדליקה. הביאו דליים דליים של מים, אבל הלהבות היו כל כך גדולות שאי אפשר היה להשתלט עליהם. לא עבר זמן רב ובתי היקרים מסביב וגם בית המשרפות עצמו היו למאכלת אש. כל מה שניתן עוד לעשות היה למנוע את האש מלהתפשט הלאה ולהגיע לדוברומיסל. הבריות שהסתכלו בבצלאל חיים בעת השריפה, כאשר ראה כיצד כל רכושו עולה בלהבות, נדו לו בראשם, אבל לתמהון כולם היה בצלאל חיים מלא שמחה וממש רקד מרוב הנאה. רק כאשר היה בטוח שלא נשאר עוד שריד ופליט מבית המשרפות, רץ בשמחה רבה אל העיירה, העיר את שותפו אהרון שמואל, ובישר לו את הבשורה הטובה שבית משרפתם עלה באש. שבח וודאי לקדוש ברוך הוא, אמר, עכשיו נוכל להיות בטוחים

05:25 שלא נהנה יותר מהחמץ שבו. בין כך ובין כך, נדרתי נדר לבלתי נהנה עוד מכל אשר בבית המשרפות. בתחילה לא רצה אהרון שמואל להסכים לכך, אבל כשהבין שבין כך אבד בית המשרפות, הניד את ראשו לאות הסכמה ואמר כי אין זאת כי אם מאת האלוקים, ותהיה זו כפרה על שלא מכרו את חמצם באותו ערב פסח. מרוב שמחה לא הלך עוד בצלאל חיים לישון באותו לילה. הוא הלך לבית המדרש בטרם שחר, ובגלל השריפה שהדירו גם אחרים שינה מעיניהם, וכבר נמצאו מספר אנשים בבית המדרש. כולם דיברו עכשיו בשריפה. אחדים הביעו דעה שהשריפה באה כעונש על השותפים שלא מכרו את חמצם. אבל כשהגיע בצלאל חיים לבית המדרש, אמר שאין זה עונש כלל. זאת ישועה. ליבו קל עכשיו, והוא לא מרבה לדאוג על שקיפח את רכושו ופרנסתו. רק ייתן השם חיים ובריאות, אמר, וגם בפרנסה תמצא. עכשיו דיברו כולם על השריפה, ועל שבאה לאחר ששני השותפים הרגישו עצמם אשמים על ששכחו למכור את חמצם, ובינתיים שכחו לשאול לסיבת הדליקה, שהחלה למעשה באחד מבתי הגויים השכנים. רק למחרת היום נודע בדוברומיסל מה באמת אירע, ואומנם מאורע מיוחד היה זה. ליד בית המשרפות התגוררו כמה גויים, שמריבת תמיד הייתה ביניהם. באותו ערב פסח התנפל אחד על חברו והכה אותו במוט ברזל ושבר בו את צלעותיו. הערל, הגוי הובא אל ביתו כל עוד נשמתו בו. לגוי המוכה היה בן שרצה לנקום את נקמת אביו. הבן קם באישון הלילה, שעה שיהודי העיירה כבר סיימו את הסדר ושכבו לישון, והצית את ביתו של השכן שעה שכל יושביו ישנו. ולמען יהיה בטוח שאיש מדיירי הבית לא ימלט על נפשו, נעל עליהם את הדלת מבחוץ. חיש מהר התפשטה

07:47 האש על הבית והמשפחה הישנה הייתה כבמלכודת. שלושה מבני המשפחה הצילו את עצמם בקופצם דרך החלון. ארבעה אחרים נשרפו חיים, כן נשרפו הסוסים והבהמות ברפת. נו, מקום היה בדוברומיסל לשיחות ולהרהורים. מצד אחד הרגישו חלחלה מאכזריותם של הגויים, מצד שני ראו את כל הדר של נשמת אדם מישראל, ובייחוד התרשמו מזה יצחק שאול וברוך כאשר באו שניהם באותו בוקר לבית המדרש להיוודע יותר על השריפה ומצאו את כל חברת תהילים נאספת וקורא תהילים בקול רם ובכוונה עצומה. בצלאל חיים עמד על הבימה ואמר תהילים עם כל הקהל. נראה היה שבצלאל חיים רוצה דווקא להיות המקריא באותו בוקר, ואמירת התהילים שלו לא הייתה כשל מי שנשבר ליבו על היזק רב שניזוק, אלא כמי שנותן שבח והודיה לפני הקדוש ברוך הוא. ברור היה כי בצלאל חיים מרגיש עצמו כבעל שמחה. הנה דוגמה מיהודי פשוט, אמר יצחק שאול אל ברוך. ואף על פי כן מביטים עליו הלמדנים מלמעלה למטה, כאילו הוא מעמי הארץ שאין להם חלק לעולם הבא. ברוך הסכים איתו. יצחק שאול רצה להסיק מכל הדברים האלה מוסר השכל, ואמר שמעתי מאבי בשם הבעל שם טוב כי האיש הפשוט נמשל כמו שדה זרוע אשר למטר השמיים תשתה מים ותיתן את יבולה. תלמיד חכם הוא כשדה בית השלחין אשר בעליה משקה אותה ולפיו תיתן את יבולה. וכמו הצייר שהוא אומן נפלא בציור, הנה על אומנותו הוא כשמצייר את השדה והתבואה, כאשר הם באמת כפי הדר הטבע שהטביע הקדוש ברוך הוא בשדה הזה. וכל אומן שציורו מתאים יותר אל הטבע הוא יותר גדול באומנותו. ככה הוא גם באיש הפשוט, וההבדל בינו לבין בן התורה. בן התורה כשדה בית השלחין, ויכול להיות שהיבול ממנה

10:13 הוא טוב יותר מאשר יבול של שדה רגיל, אבל הדר הטבע שהטביע הקדוש ברוך הוא שהוא האמת, הוא בשדה הזה אשר למטר השמיים תשתה מים יותר מבית השלחין. חידוש גדול יותר היה בעיני ברוך העובדה שהיה לו ללמוד גם מפי שמואל נחום, בנו של הנפח, לאחר ששמע מפיו על העבודה הגדולה שעשה בלימודו בישיבה אשר בדוברובנה. שמע מפיו גם על פגישותיו עם בני אדם שמהם למד. גם שמואל נחום היה כבר מושפע מתורת החסידות. גם הוא הצביע תמיד בביקורת על כך שהלמדנים פורשים מאנשי ההמון ומסתכלים עליהם בביטול, כאילו היו בני עולם אחר. בדוברובנה היה שמואל נחום עוזר כמה שעות ביום בטחנת קמח. הוא עשה זאת על מנת להתפרנס מיגיעה כפיו. הטחנה הייתה שייכת ליהודי בשם יחזקאל הירש, שהיה למדן מופלג וירא שמיים. שמו היה מפורסם בגלל שיעור גמרא שאמר באחד מבתי המדרש. יחזקאל הירש היה מסתכל בבוז ואפילו באיבה על אנשי ההמון הפשוטים. שמואל נחום ראה זאת מיחסו אל אחד מאנשיו ושמו ברוך שמעון. ברוך שמעון היה טוען ופורק את העגלות המביאות תבואה אל הטחנה. ליחזקאל הירש היו שני עוזרים. הראשון היה ברוך שמעון שעליו כבר סופר, השני אפרים קלמן. אפרים קלמן היה למדן גדול לעומתו של ברוך שמעון, שהיה עם הארץ שלא ידע ללמוד. אפרים קלמן נהג ללמוד בעל פה כל זמן שעמד ליד הריחיים. יחזקאל הירש, בעל הבית, הוכיח ביחסו אל שני האנשים האלה עד כמה גדול בעיניו ההבדל בין למדן לבין אדם פשוט. לאפרים קלמן גילה הערכה רבה ושוחח איתו תכופות בדברי תורה. כלפי ברוך שמעון גילה בוז ושאט נפש. דווקא אפרים קלמן התייחס בידידות לאנשים פשוטים והיה מדבר תכופות עם בעל הבית על יחסו אל

12:52 הפועל השני שלו. הוא הזכיר ליחזקאל הירש את מאמר חכמינו אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. יחזקאל הירש היה שומע בשקט כמי שאינו מעז להתווכח עם אפרים קלמן הלמדן, אבל הדבר לא שינה את יחסו כלפי ברוך שמעון, במיוחד כאשר אפרים קלמן לא היה נוכח, היה מתעמר בברוך שמעון ומעליב אותו ומדכא אותו. פעם ראה שמואל נחום את המחזה הבא. היה זה באחד הימים שבהם לא היה מה לטחון. אותו בוקר השמיע יחזקאל הירש את שיעורו בסוגיה של נתן באילן, כלומר את העירוב, שזוהי מחלוקת של רבי ורבנן במסכת עירובין דף מ"ג. ובעניין הזה אמר פלפול חריף וחש עצמו משום כך במצב רוח מרומם. כאשר בעל הטחנה חזר בפני אפרים קלמן על הפלפול והתפתח ביניהם ויכוח. שני למדנים היו שקועים בתורתם. בטחנה לא היה מה לעשות וברוך שמעון התחיל לומר פסוקי תהילים, אולי מפני עוגמת הנפש על שהוא לא מסוגל להבין את דברי התורה והחלו דמעות יורדות מעיניו. ובינתיים סיימו שני למדנים את שיחתם התורנית. יחזקאל הירש הבחין שברוך שמעון אומר תהילים ומתמוגג בדמעות. ברוך שמעון הגיע לפרקי הלל שבתהילים ואמר אותם בהתלהבות, אבל בדרכו המרוצה מבלי שיאמר את המילים בשלמותן. מילים רבות יצאו מפיו משובשות. יחזקאל הירש ניגש אל ברוך שמעון, הפסיק אותו מאמירת התהילים ואמר לו בטון של זלזול ולעג, "לא די ברוך שמעון שאתה קוטל את ההלל וקובר אותו, אלא שאתה אף בוכה עליו?" לאחר שסיים את דבריו פרץ בצחוק מן החוכמה שלו. ברוך שמעון נדהם וישב מבויש ומושפל. אפרים קלמן רתח. חכמינו אומרים כי מכל מילה של שבח לקדוש ברוך הוא היוצאת מפיו של יהודי נברא מלאך, בין אם זה למדן או אדם פשוט.

15:22 המלאכים נעשים למליצי יושר עבור אלה שעל ידם נקראו. נימה של תוכחה חריפה נשמעה בדבריו. ירחמיאל הירש עדיין המשיך לצחוק ואמר לגבי הערתו של אפרים קלמן, "המלאכים שנבראים ממילים כגון אלה של ברוך שמעון יש לשער שהם בעלי מומין ונכים." "וכיצד לדעתך נראים המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו?" שאל אפרים קלמן בנימה של ביקורת. "המלאכים הנבראים על ידינו", השיב אפרים קלמן, "הם בריאים וחזקים, יצוקים מברזל וחלמיש. הם מאירים כשמש ופורחים בשירה וזמרה היישר אל כיסא הכבוד." "לא", ירחמיאל הירש, "נדמה לי שהמלאכים שהם בעלי מומים לפי דבריך חביבים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן המלאכים שלדעתך הם בריאים ויצוקים מברזל?" ירחמיאל הירש לא השיב על כך. מאז נזהר שלא לפגוע בברוך שמעון בנוכחותו של אפרים קלמן. מצד שני, גדלה מאז שנאתו כלפי צניעותו של ברוך שמעון, ובמיוחד כלפי מנהגו להקפיד על הליכה פעמיים ביום לבית הכנסת כדי להתפלל בציבור. הוא גם התחיל להוכיחו על שאינו עושה את מלאכתו באמונה והוא מבזבז זמן להליכה לבית הכנסת. ברוך שמעון עמד על זכותו ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור ואמר לו: "אין לך כל זכות לחוות דעה בעניין זה, כשם שבשבתות וימים טובים אני פטור מן העבודה". "אבל הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לתפילותיך", אמר ירחמיאל הירש בכוונה לפגוע. "בשביל עם הארץ כמוך, די בתפילה בבית". הדברים נגעו מאוד לליבו של ברוך שמעון ודמעות עמדו בעיניו. "מה אעשה?" אמר, "והקדוש ברוך הוא לא העניק לי כישרונות כדי להיות למדן. ונוסף לכך נגזר עליי להקדיש זמן לסחיבת שקים מבלי שיישאר לי פנאי לשמוע שיעור". לירחמיאל הירש היה אחיין בשם שלום יחיאל מהרקי[?], חברו של יצחק שאול. את האחיין הזה החזיק בביתו כיוון שהיה

17:35 חשוך בנים. שלום יחיאל נתפס מכבר לתורת הבעל שם טוב, וכששמע את דודו מעליב את ברוך שמעון, התמים והפשוט אמר לו: "דודי, הבעל שם טוב אמר שחביבים בעיניו היהודים הפשוטים בעלי לב תמים וטהור מאשר הלמדנים המתגאים בלמדנותם". הוא סיפר לדודו בהרחבה על הבעל שם טוב ותלמידיו, ודבריו השפיעו על הטוחן, שהחל להתייחס בצורה טובה יותר אל ברוך שמעון.