פרק 85 : תולדותיו של משה לייב חתנו של אליעזר ראובן

00:01 ברוך הצעיר בהיותו בדובר מיסל[?] ממשיך לספוג לתוכו את רוח החסידות ואת סיפוריו של יצחק שאול וחוקר את עניין החסידות. נוסף על העובדה שהחסידות מבטאת דרך חדשה בעבודת השם, התברר לברוך כי תורת החסידות מעניקה לאדם כוח לשלוט על עצמו. לא פעם אחת ראה ברוך ויכוחים שהתקיימו בין שני הגיסים יצחק שאול ומשה לייב. שניהם נכנסו למצב של רתיחה, אבל משה לייב הגיע מהר לכלל כעס ויצחק שאול למרות היותו רתחן בטבעו, מיד עם הגיעו לנקודה שבה היה עלול לגלוש לכעס, השתלט על עצמו וחזר להיות רגוע ושליו. "אבי אמר לי בשם הבעל שם טוב," הסביר יצחק שאול כאשר נשאל לסוד הצלחתו בריסון כעסו. "כי הכעס, גם כשהוא מתעורר מסיבה של יראת שמיים, הוא תועבה. לכן לימד אותי אבי שברגע שאני עומד לבוא לידי כעס, אני פשוט צריך לבלום את עצמי, לשים רסן לפי ולא להשמיע מילה." ברוך התרשם מאוד וחש כי לפניו עומד אדם מסוג בלתי מצוי. בגלל הסיבה הזאת החליט ברוך לעצמו לחקור עוד יותר את מהותם של שני הגיסים. שני גיסים אלו, יצחק שאול ושלמה לייב, שצעדו בשתי דרכים שונות ומנוגדות, אותן שתי דרכים שהחלו אז לחצות את המחנה היהודי לשני חלקים. על יצחק שאול ידע ברוך הרבה, אבל מיהו משה לייב? כן, לא שלמה לייב, אלא משה לייב. כפי שהצליח ברוך לברר, היה זה משה לייב, יחסן גדול. הוא היה יליד העיר לופלו, שהיא פרבר של העיר מוהילוב שעל נהר הדנייפר. משה לייב היה דור עשירי למשפחה מיוחדת שמוצאה מקסטיליה שבספרד. משם נדדה המשפחה לטוסקנה ולאחר מכן מעיר לעיר עד שהגיעה למוהילוב. שמו של הסבא הראשון מקסטיליה, שמלפני עשרה דורות היה רבי יצחק. הוא היה

03:02 תלמידו-- הוא היה תלמידם של גאונים מפורסמים באותו זמן, וגם אמרו עליו שהיה תלמידו של הגאון והצדיק רבי שם טוב. לפי מסורת המשפחה היה יצחק למדן גדול ובזמן שאביו היה סוחר עשיר גדול, התמסר בנו יצחק בעיקר ללימוד התורה, אם כי גם סייע לאביו במסחריו. רבי יצחק הגיע למוהילוב יחד עם בנו רבי נתן ונכדו רבי נחמן. אלו החלו מיד לסחור עם האצילים המקומיים ומסחרם התפשט על פני כל הסביבה. אחרי הגעתם למוהילוב מתה אשתו של נחמן מבלי שהשאירה לו ילדים, והוא נשא בזיווג שני את בתו של בעל בית מינסקאי. עברה תקופה וגם היא לא נפקדה בילדים. לפי הצץ[?] סבו נדר נדר שאם יתברך בפרי בטן יקדיש אותו לגמרי לתורה. כעבור שנים ילדה לו אשתו בן ונקרא שמו בישראל חיים יהושע. האבא קיים את נדרו וחיים יהושע התמסר לתורה ולעבודת השם. בנו של חיים יהושע, רב מוישה, הרחיק לכת והתנזר לגמרי מענייני העולם. רק שנה אחת היה נשוי. במשך הזמן הזה ילדה לו אשתו בן, וכך המשיכה המשפחה את קיומה. נכדו של רב מוישה קראו לו נתן נטע. הוא היה סבו של מוישל'ה. נתן נטע היה המגיד של לופלו ויתפרסם כמוכיח מעולה בשער. תפקיד זה קיבל על עצמו לאחר שזקנו רב מוישה התגלה אליו בחלום וציווה עליו לעסוק בכך. בנו של אותו מגיד היה יוסף עקיבא, שהוא אביו של מוישל'ה. יוסף עקיבא היה בקיא כבר בגיל שלוש עשרה שנים בכל הגמרא ונקרא בפי כל בשם העילוי מלופלו. בגיל שמונה עשרה התחתן עם בתו של אחד מנכבדי מוהילוב, ואז ישב יוסף עקיבא סמוך לשולחן חותנו ולמד תורה בשקידה גדולה, אבל לא נולדו להם ילדים, ואז נפטרה אשתו של יוסף עקיבא.

05:37 חותנו שכנע אותו לשאת לאישה את אחותה הצעירה וגם ממנה לא נולדו לו ילדים, וכעבור שש שנים נפטרה גם היא, ואז יוסף עקיבא לא רצה להישאר במוהילוב. הגיע אליו שליח מיוחד מהעיר סמילביץ להזמין אותו כתלמיד עשירי לישיבה מיוחדת במינה שהוקמה בסמילביץ באותו זמן. השליח היה מנחם שלמה. שלח אותו הגביר הגדול מסמילביץ רב לייבל'ה, שהחזיק מכספו את הישיבה שבראשה עמד חותנו. שמו הטוב של יוסף עקיבא הגיע אליהם והם היו מעוניינים לקבל אותו לישיבתם. רב לייבל'ה אותו עשיר היה יליד פראג שהשתקע בסמילביץ לפני עשרות שנים ומיד עם בואו לסמילביץ בנה מכספו בית מדרש שבו החזיק עשרה תלמידי חכמים שישבו ועסקו בתורה כל הזמן. ללייבל'ה נולדו בנים ובנות. כאשר הגיעה בתו הבכירה לפרקה, שלח אחד מעשרת הבטלנים שלו לווילנה כדי שיבחר שם חתן עבורה, והוא בחר במוישל'ה, מי שהתפרסם בתור העילוי מטרוקי, כיוון שמוצאו היה מעיירה בשם זה לא רחוק מווילנה. אותו מוישל'ה ישב עשרים שנה ולמד תורה כשהוא סמוך על שולחן חותנו, ואז עלה בדעתו של לייבל'ה לייסד ישיבה של למדנים מובחרים שבראשה יעמוד מוישל'ה חתנו העילוי, ולשם כך בחר במנחם שלמה ומינה אותו להיות שליח לתור על פני ערים ולחפש למדנים מובהקים כדי שיצטרפו לישיבה הזו. ואותו מנחם שלמה היה באמת למדן גדול שהיה מוסמך לחוות דעה על למדנות, והוא זה שהציע ליוסף עקיבא להצטרף לישיבה. בעצם לא, יוסף עקיבא לא היה כל כך נלהב לקבל את ההצעה לנסוע לסמילביץ. דבר אחד הוא אהב בדידות, ודבר שני הוא לא האמין כל כך בלמדנותו של אותו חתן מוישל'ה, חתן של לייבל'ה. עד דברי התורה שהשליח מנחם שלמה מסר בשמו של מוישל'ה, לא השאירו עליו רושם רב.

08:15 אבל באותו זמן היה יוסף עקיבא מדוכא ממות אשתו השנייה וגם מהעובדה שאין להם ילדים, ומשום כך החליט בסופו של דבר כן לנסוע לסמינוביץ'. הסדר להתקבל לישיבה החדשה בסמינוביץ' היה כזה: כל תלמיד היה צריך להכין פלפול ולהשמיע אותו אחרי הודעה מוקדמת של שלושה ימים על הסוגיה שעליה נסב הפלפול. זאת כדי שהשומעים יתכוננו היטב וילמדו את הסוגיה בעומקות במשך ימים אלה. הפלפול הזה השמיע התלמיד בבית המדרש לפני כל הלמדנים שבעיר, והם דיברו איתו על הפלפול. לאחר כל פלפול של כל אחד מן העשרה השמיע מוישל'ה ליב, ראש הישיבה החדשה, את חידושיו באותה סוגיה, והוא התייחס לאותו פלפול שהושמע על ידי התלמיד וגם להערות של השומעים של הסוגיה. יוסף עקיבא בחר פלפול על עניין טבול יום ומחוסר כיפורים שבפרק כל הזבחים במסכת זבחים דף יז. לאחר שכל עשרת התלמידים השמיעו את פלפוליהם בסוגיות השונות, עמד מוישל'ה ליב ובגאונות עצומה קישר את כל עשרת הפלפולים לאחר שסתר את תוכנם ובנה אותם מחדש. ואז יוסף עקיבא נוכח לדעת שמוישל'ה ליב הוא אכן למדן גדול מאוד. בישיבה הזאת למד יוסף עקיבא שלוש שנים. מה היה סדר הלימוד? שימו לב. אף אחד מבין התלמידים לא דיבר מעולם דברי חול. הם קמו בחצות הלילה, ערכו יחד תיקון חצות, לאחר מכן למדו תורה ללא הפסק, מלבד הפסקה של שעה אחת לתפילת שחרית, ולמדו עד זמן מנחה גדולה, כלומר בערך עד השעה שתים עשרה וחצי אחת בצהריים, שאז התפללו תפילת מנחה. לאחר מכן סעדו ארוחה קלה, נחו שעה אחת, חזרו שוב ללימודיהם עד תפילת ערבית. אחרי תפילת ערבית סעדו, סעדו ארוחה שנייה ושכבו לישון לארבע שעות עד שקמו שוב לתיקון חצות. גם בישיבה הזאת שבה באמת

10:45 היה שקוע בלימוד, אבל יוסף עקיבא לא מצא שם מזור לנפשו הכואבת והחליט לעזוב את סמינוביץ'. אבל לאן הוא ילך? הוא לא ידע. דבר אחד הוא ידע. הוא רוצה לעזוב את המקום. והנה לילה אחד ראה בחלום את אביו. אביו הוכיח אותו קשות על כך שמידת הביטחון אצלו פגומה, והוא ציווה עליו שייסע לעיירה ששמה קרושטה שבה ימצא סוף סוף מנוחה. עם זאת, הטיל עליו לתקן את החטא שלו עוד לפני שיעזוב את סמינוביץ', על ידי כך שיצום ארבעים תעניות, וזאת נוסף לתעניות של ימי שני וחמישי. וכיוון שהיו אז בעיצומם של ימי ספירת העומר, נמשך הדבר עד סוף חודש תמוז, שאז הושלם מספר תעניותיו. באמצע חודש אב עזב יוסף עקיבא את סמינוביץ' ונסע מעיירה לעיירה ומכפר לכפר עד שהגיע לקרושטה. לקרושטה הגיע ימים מספר לפני הסליחות. עוד לפני שנכנס לקרושטה התעכב בכפר קטן קמב יורסט [?] לפני העיירה, ושם התאכסן בביתו של יהודי מבני הכפר. כאשר היה באכסניה זו שמע שלמחרת הוכרזה בקרושטאט תענית ציבור לכל יהודי המקום והסביבה, והוטלה חובה על כל היהודים להתאסף בבית המדרש לשמוע את דברי התוכחה של הרב כהכנה לסליחות. יוסף עקיבא הצטרף למארחיו הכפריים בדרכם לקרושטאט. הם הספיקו להגיע לבית המדרש בזמן המתאים כדי לשמוע את דרשת הרב ולהתפלל מנחה וערבית בציבור. גדולה הייתה הפתעתו של יוסף עקיבא כאשר מיד לאחר תפילת ערבית ניגש אליו הרב והושיט לו את ידו לברכת שלום עליכם, ולאחריו עשו כן הגבאים ושאר המתפללים, ולאחר מכן ראה שהציבור לא מתפזר לביתו כי אם השמש מוציא ספר זיכרונות וגם מכין קלפי להטלת גורל. מה הסתבר? הגורל נועד לקבוע אצל מי יאכל האורח, כלומר יוסף עקיבא את ארוחת הערב, ואצל מי

13:21 הוא יתאכסן כל זמן היותו בקרושטאט. כאשר יוסף עקיבא הביע את פליאתו על כך, הוסבר לו כי זה היה מנהג קבוע באותה עיירה, שכל בני העיר שאפו מאוד לקיים את מצוות הכנסת האורחים, ובהבדל ממקומות אחרים שבהם הטיל כל אחד את החובה הזאת על אחרים. הרי שם בקרושטאט נאבקו על הזכות הזאת להכנסת אורחים, וכדי שאיש לא יחטוף מרעה ומצווה זו נקבעה תקנה כי בכל עת שמזדמן אורח לעיירה יוטל גורל, והזוכה מקבל את האורח לביתו. ובנוסף לכך סודר שמי שזכה בגורל לא ייכנס לגורל הבא כדי לאפשר ולתת הזדמנות לכל בני העיירה לקיים את המצווה. מי שזכה עכשיו בגורל היה הקצב של העיירה. קראו לו שלויימה. שמחתו של שלויימה הייתה גדולה מאוד, פניו קרנו כמי שמצא אבן טובה. הרב ושאר בני הקהילה איחלו לו מזל טוב כמי שזכה בהון עתק. דבר זה עשה רושם רב על יוסף עקיבא. מצידו נאלץ להודיע בצער שכל הטרחה היא מיותרת, שכן אין הוא דורש דבר מאיש וגם לא רוצה שמישהו יטרח בשבילו. הדבר אכזב את הקצב ואת כל העדה. הרב התחיל להתווכח עם יוסף עקיבא ולהוכיח לו כי אין הדבר כרוך כלל בשום טרחה, כי אם במצווה גדולה. וכי שלאמיתו של דבר, כשם שמצווה על כל יהודי להכניס אורחים, כך מצווה על האורח לאפשר ליהודי לקיים בו את המצווה הזו, וכך הופך את המצווה להיות משותפת. נו, יוסף עקיבא השתכנע והצטרף אל ר' שלויימה בדרכו לביתו. בביתו של ר' שלויימה קיבלו אותו בכבוד גדול, הגישו לשולחן כל טוב, אבל יוסף עקיבא הודיע שהוא לא אוכל בשר בימי החול, וכי בכלל הוא מסתפק במועט. בני ביתו של שלויימה הצטערו מאוד מכך, כיוון שכל

15:31 אחד מהם רצה שהאורח ייהנה מהם ככל האפשר. כל הקהילה היהודית בקרושטאט הייתה מורכבת משלושים וחמש משפחות. רובם ככולם התפרנסו מתבואות השדה שלהם ומן הירק של גינותיהם. אמנם היו שם גם בעלי מלאכה שונים, סורגי צמר, אורגים, חייטים, סנדלרים. כולם ידעו ללמוד תורה. חלק ניכר מהם ידעו ממש טוב. כולם היו יראי שמיים ובעלי מידות טובות. הם הקפידו מאוד על תפילה בציבור, ובימים בהם לא הצליחו להגיע לבית המדרש היו מתאספים בשדה ומתפללים בציבור תחת כיפת השמיים. היה שם מקום מיוחד מגודר לשם תפילה. במשך ארבעה ימים ובכללם יום השבת, נשאר יוסף עקיבא בביתו של שלוימע, ובינתיים התברר בעיירה כי אין מדובר כאן באורח פשוט, והוחלט להעמיד לרשותו דירה לפי כבודו. הנהוג בקרושטאט היה שהאחריות הכללית להכנסת אורחים וסיפוק צורכיהם היא על הקהילה כולה, וכך למשל, אם הזוכה בגורל לא היה מסוגל מבחינת האמצעים שלו לאחסן את האורח, קיבל לשם כך סיוע מקופת הקהל. הקהילה שכרה אם כן דירה עבור יוסף עקיבא אצל אליקום שמואל החזן, וכספי הקהילה שילמו לו לאחזקת האורח עם כל צרכיו לפי כבודו. בעשרת ימי תשובה ביקש הרב את יוסף עקיבא לומר שיעור ברבים. כל בני הקהילה נוכחו אז בלמדנותו הגדולה, ולאור זה החליטה הקהילה לפתוח ישיבה במקום ובראש הישיבה יעמוד יוסף עקיבא. כאשר נודע לרב שהוא אלמן, הציע לו להשתדך עם אחותו שהייתה אף היא אלמנה. יוסף עקיבא הסכים לכך והנישואין נערכו. כעבור ארבע שנים נולד להם בן ושמו נקרא בישראל מוישל'ה ליב על שם העילוי מטורקי שיוסף עקיבא למד בישיבה שלו. אותו מוישל'ה ליב הוא זה שעליו אנחנו מדברים כאן, שהוא חתנו של אליעזר ראובן הנפח בדוברמיסל. כעבור חמש שנים התמנה יוסף עקיבא

18:12 לראש ישיבה בבישנקוביץ. יוסף עקיבא עצמו היה אדם שקט בטבעו, אהב להתבודד, וכאשר סיים בדרך כלל את שיעוריו, התיישב לו בפינה בבית המדרש ולמד בלחש. מעולם לא התיישב ליד שולחן על מנת לשוחח עם מישהו או על מנת להשתתף בשמחה כלשהי, אפילו שמחה של מצווה, וגם מעולם לא נראה חיוך על פניו ואיש לא ראה אותו צוחק. כשהגיע מוישל'ה ליב לגיל המצוות לא נערכה לו שום חגיגה. מוישל'ה ליב השמיע דרשתו בישיבה, אמא שלו הביאה לישיבה משקה ומגדנות. יוסף עקיבא בכלל לא התייחס לכל זה. את המשקה והמטעמים חילק ר' וולף השמש בין הציבור. אותו ר' וולף השמש מבישנקוביץ היה טיפוס מעניין כשלעצמו. היה לו ילד בשם גרונם אליהו, שהיה חברו של מוישל'ה ליב. מפי גרונם אליהו נודע למוישל'ה ליב שאביו ר' וולף מתחבר עם עוברי אורח חשובים, אשר חלק מהם הם צדיקים נסתרים ומקובלים, וכמה מהם זכו לגילוי אליהו. דבר זה עניין מאוד את מוישל'ה ליב.