פרק 84 : ויכוחים מענייניים בין יצחק שאול לחתני הנפח הלמדנים

00:01 אנו שומעים את המשך הסיפור על התייסדות תורת החסידות. מפיו של יצחק שאול, שמע ברוך לראשונה על רבי אדם בעל שם וגם על רבי ישראל בעל שם טוב, מי שעמד אז בראש תנועת החסידות. יצחק שאול סיפר בחום ובהתלהבות את תולדות החסידות כפי ששמע אותם מאביו רבי ניסן. וכיוון שהוא עצמו שימש דוגמה חיה לחיים חסידיים והשקפות חסידיות עשו הדברים רושם עצום על ברוך. ומשום כך בלע ברוך בצמא כל מילה ששמע מפי יצחק שאול על היכרותו של אביו עם החסידים הראשונים הנסתרים ועל דרכיהם בהפצת החסידות בין ההמונים היהודים. וכך זה היה. כאשר עברו שישה חודשים מאז הצטרף רב ניסן לחבורה החסידית החשאית במינסק, הוא התוודע לשני אישים מעניינים מבין החסידים הראשונים. היו אלה רבי מרדכי מדוברובנה ורבי יצחק ממונוסטיץ' ריצ'ינה[?], ששניהם היו רבנים בעריהם. רבי מרדכי כממלא מקום אביו הגאון רבי חיים ורבי יצחק כממלא מקום אביו הגאון רבי בנימין סגל. שניהם, גם רבי מרדכי וגם רבי יצחק נמנו על החסידים הנסתרים אשר מפעם לפעם נדדו מעיר לעיר כדי לשתול בהן את תורת החסידות, כשבכל מקום הם מקימים חבורה חסידית קטנה ששימשה בסיס להפצת החסידות. רב ניסן הצטרף אל שני הנסתרים האלה ונדד איתם על פני ערים ועיירות. בדרך הזו הגיעו לעיירה הרקי ולאחר שבמאמצים מרובים הצליחו למצוא בה מקום אחיזה לשיטת החסידות, השתקע רב ניסן עצמו בהרקי. היה זה כנראה לפי בקשת שני הנסתרים במגמה שרב ניסן יהיה מדריכה של החבורה החסידית החדשה והם עצמם המשיכו במסעיהם. רב ניסן התחתן עם בתו של אחד מנכבדי העיר וכעבור שנה מן הנישואין נולד יצחק שאול. בהנהגתו והדרכתו של רב ניסן הפכה הרקי בתוך עשר שנים למרכז חשוב של חסידות

03:02 ולפעילות חסידית, כאשר במשך הזמן מגיעים לשם לעיתים קרובות שליחים המביאים איתם תורות חסידיות טריות ופרטים על התפתחות התנועה החסידית, וכך גדל מספר החסידים בהרקי והשפעתם הורגשה היטב בכל הסביבה כולה. למרות שרב ניסן התמסר לעבודת הקודש דווקא של מלמדות, הוא התפנה מזמן לזמן מעיסוקו זה בהפקידו את תלמידיו בידיים מתאימות והצטרף למסעיהם של החסידים הנסתרים בהשתלבו במערכת הפעילות החשאית להפצת השיטה החדשה. בתוך זמן קצר עברה הנהגת החסידות מידי רבי אדם בעל שם אל רבי ישראל בעל שם טוב. סמוך לזה התאמץ רב ניסן והצליח לנסוע אל הבעל שם טוב לבקר אצלו. וכך יצא שרב ניסן השתתף באופן פעיל בשלבי ההתפתחות העיקריים של תנועת החסידות, למן היותה חבורה חשאית בהנהגתו של הצדיק הנסתר רבי אדם בעל שם, ועד שהתפרסמה בשיטתה המיוחדת בהנהגתו של מי שהתגלה מאלמוניותו רבי ישראל בעל שם טוב. בשנותיו הראשונות ידע יצחק שאול מעט מאוד על החסידות. כנראה שאביו לא החשיבו אז כמי שראוי עדיין להיחשף לתורת החסידות, והעדיף להכין אותו תחילה באמצעות לימוד תורה הרבה ונטיעת מידות טובות, ולשם כך שלח אותו באמת ללמוד במינסק. שם יצר עבורו אביו קשר עם ידידיו הוותיקים, חסידים נסתרים אף הם. רבי יצחק שאול למד מהם הרבה, אבל על עצם תורת החסידות לא ידע עדיין. רק כאשר חזר להרקי התחיל אביו להכירו עם החסידות, ותוך כדי כך גם לימד אותו את ההבדל בין שיטתו של רבי אדם בעל שם לבין השיטה החדשה של רבי ישראל בעל שם טוב. אז כבר הייתה שיטת החסידות נפוצה בהרקי בצורה פומבית, והייתה קיימת חבורה שנקראה בפי כל כת החסידים. ברוך ששומע את הדברים מיצחק שאול נפעם לשמע הדברים. הכל היה חדש עבורו. האמת היא

05:44 שיצחק שאול עצמו היה עבורו תגלית מבחינת התייחסותו לדברים שונים ומבחינת יחסיו הלבביים עם אנשים, במיוחד אנשים פשוטים. ברוך הבחין היטב בשוני הרב ביחס אל אנשים פשוטים בין יצחק שאול לבין שני גיסיו שהשתייכו לטיפוס המוכר של למדנים באותו זמן. הזדמנות מסוימת שימשה גורם לוויכוח מעניין שהתנהל בין יצחק שאול לבין גיסו משה לייב, וברוך היה עד שמיעה לוויכוח ועקב אחריו בהתעניינות. היה זה כאשר משה לייב סיפר תוך כדי הבעת פליאה לא מעטה שהזדמן לו להאזין לשני ילדים שישבו ולמדו גמרא בבית המדרש, והוא נוכח לדעת כי הם מבינים היטב את לימודם וניחנו בכישרונות מצוינים. משה לייב התמלא סקרנות לדעת מהו מוצאם המשפחתי של ילדים אלה. "מה השתוממתי לשמוע?" מספר משה לייב, "שאחד הילדים הוא בנו של פושט הנבלות זבולון בנימין, והשני הוא בנו של ישראל שמואל הנגר. חשבתי לעצמי כי זה ביטוי מוחשי לדרשת חז"ל על הפסוק 'מי ייתן טהור מטמא', שזה מכוון על כך שאברהם אבינו היה בנו של תרח. לפנינו מקרה דומה ש מטמאים כמו זבולון בנימין וישראל שמואל יוצאים ילדים לומדי תורה בהצטיינות." הדברים שנאמרו בשוויון נפש ובלי כל תחושת מוזרות, ובלי כל תחושה במוזרות האיומה שבהם, הביאו את יצחק שאול לכדי זעם. לראשונה ראה ברוך תוך שהוא נדלק כאוד שהוציא אותו משלוותו וכל גופו רעד בדברו. בקול כועס צעק, "אל תחטא בלשונך, אל תבזה יהודים כשרים וטובים באמת!" "ראשית," המשיך יצחק שאול, "הרי אותו ישראל שמואל הנגר שאתה מחזיקו כאדם שפל, הוא לאמיתו של דבר למדן גדול, אלא שהוא [?] להסתיר את למדנותו מבלי שאיש יבחין בכך. לי נודע הדבר באקראי, אך יכולני להעיד שהוא בקיא בכל סדר נזיקין בעל פה, מילה במילה וגם בשולחן

08:28 ערוך אורח חיים. האם אתה מכיר, מכיר מישהו מבין האברכים הלמדנים הסמוכים על שולחן חותנם שיודע בעל פה את כל דפי מסכתות סדר נזיקין? ישראל שמואל אף חוזר על לימודיו בעל פה ללא הרף, בזמן שהוא עוסק במלאכתו. לגבי זבולון בנימין, שאלת המתייחס בביטול כזה, הרי ידוע לך היטב, כפי שידוע לכולנו, התנהגותו ותמימותו כצדיק אמיתי. כיוון שהוא התחיל לדבר, המשיך יצחק שאול להביע בהרחבה את דעתו על זלזולם של גיסיו ביהודים פשוטים, במקום לראות את חובתם האמיתית, להרים יהודים אלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ותוך כדי כך סיפר יצחק שאול כיצד נודעה לו למדנותו של ישראל שמואל. לידו בדוברומיסל חי פריץ בשם זיגיסמונד קובסיצקי, שנפשו חשקה במזחלת מיוחדת במינה, כפי שראה דוגמתה אצל פריץ אחר, יוזף שיבניצקי, שאחוזתו הייתה סמוכה לליובאוויטש. מזחלת זו הייתה בנויה בצורה כזו שהיה ניתן להשתמש בה בשלגים העמוקים ביותר. הפריצים השתמשו במגררת שלג כזו לציד חורף ביערות, משום שהייתה בנויה בצורה רחבה וחזקה יותר מן המזחלות הרגילות. שלח אפוא זיגיסמונד קובסיצקי לקרוא לנפח אליעזר ראובן וחתנו יצחק שאול ולנגר ישראל שמואל, והושיב אותם במרכבה מיוחדת שהסיעה אותם לאחוזתו של יוזף שיבניצקי, כדי שיבחנו מקרוב את המזחלות שלו על מנת ליצור כדוגמתן בשבילו. בסופו של עניין קיבלו על עצמם את ביצוע המשימה, כשרבי ישראל שמואל יבצע את עבודות העץ ורבי יצחק שאול את עבודות הנפחות. לצורך זה בילו יחד בעבודה משותפת במשך מספר שבועות, ותוך כדי כך שם לב יצחק שאול לעובדה שישראל שמואל מפזם לעצמו ללא הרף בשעת העבודה. הדבר עורר את התעניינותו, ובמאמץ רב, מבלי שישראל שמואל יחוש בכך, הצליח יצחק שאול להטות אוזנו ולקלוט את תוכן המילים שהוא מפזם. ואז התברר לו

11:05 להפתעתו כי מפיו של ישראל שמואל נשפכים דפי גמרא זה אחר זה. הוא שאל אותו על כך עד שהתגלתה לו למדנותו המופלגת. ואפילו אם הוא לא היה למדן? סיים יצחק שאול. לא מגיעה לו דרך ארץ כיהודי כשר וירא שמיים. ברוך האזין לשיחתו הארוכה של יצחק שאול והרגיש כי מפעמת בקרבו רוח חדשה, רוחה המיוחדת של החסידות כדרך חדשה בעבודת הבורא. מאורע נוסף שברוך היה עד ראייה לו וגם שמיעה נחרץ עמוק בזכרונו. היה זה כאשר עזרא יהודה גנן, שגר בשכנותו של אליעזר ראובן, נכנס לביתו של הנפח ומסר ידיעות ששמע בעיירה בקשר לענייני קהילה מסוימים ובקשר למצבו של הרב. הנפח האזין לסיפורו ברוב קשב, אבל שני חתניו הגדולים של הנפח גילו מייד מורת רוח. עזרא יהודה היה פשוט מדי בעיניהם מכדי שיעילו לשמוע לדבריו, ובמיוחד בנושאים כאלה. החתן הבכור לא יכול היה לשלוט ברוחו והתפרץ בכעס רב. "אל תבלבל את המוח במלפפון וצנון יש לך ידע גדול יותר מאשר בעניינים כאלה". עזרא יהודה נאלם דום. מספר דקות היה שרוי במבוכה, אבל התאושש ואמר, "אילו היו שולחים אותי לחדר ולישיבה כפי שהוריכם נהגו אתכם, ואילו היה לי חותן כמו שלכם המחזיק אתכם על שולחנו, אולי הייתי אני למדן גדול יותר מכם. אבל לצערי הרב נותרתי יתום עגול, ללא אב וללא אם בגיל תשע שנים. היה לי חשק אז ללימודים, אבל נאלצתי להשתכר לפת לחם ומאז הנני נאלץ כל ימי חיי לעבוד בזיעת אפיי ולהביא לחמי בנפשי. ולמרות כל זאת הנני בקיא היטב בכל חמשת חומשי תורה ויודע בעל פה את כל פסוקי התהילים. אבל אתם, האם ידיעת התורה שלכם מגיעה למלוא המידה ביחס לאפשרויות שלכם? ומלבד זאת, אגב, שמעתי במו

13:52 אוזני מן הרב שלנו שלא המדרש עיקר, אלא המעשה". שני החתנים התרגזו לשמע הדברים ששמעו שהיו בעיניהם דברי עזות וחוצפה. הם היו מוכנים להתקיפו בשצף קצף, אבל חותנם אליעזר ראובן מיהר למנוע את המשך המריבה ויצא מן הבית יחד עם הגנן. עכשיו התמלא החתן המבוגר זעם רב והתחיל לצעוק על העזתו של עם הארץ לדבר כך אל למדנים. הוא הביע את דעתו כי יש ללמדו לקח שלא ישכח ממנו. חתנו השני של הנפח הסכים לדבריו. לעומתם נחלץ יצחק שאול להגנתו של עזרא יהודה. בכלל סבר שיהודי כמו הגנן היודע חומש ותהילים הוא לא עם הארץ. בהתייחסו לעניין זה דיבר גם הוא ברתחה, ושוב ראה ברוך לפניו את קיומן של שתי דרכים נפרדות המיוצגות על ידי חתניו השונים של אליעזר ראובן. רושם עז יותר השאיר על ברוך מאורע אחר שהתרחש בדוברומיסל בשבת הגדול. את דרשת שבת הגדול השמיע רבי שלוימה, בעל נכדתו של הרב. לאחר שהרב לקה לפתע בשיתוק באותו ערב שבת והביע את רצונו שרבי שלוימה ידרוש במקומו. רבי שלוימה, כפי שאנחנו כבר זוכרים, היה בנו של אברהם בנימין סורק הצמר, שהפך מעני לעשיר. הוא לא-- הוא היה, הוא היה-- שלוימה היה למדן גדול, אבל אף אחד בקהילה לא חיבב אותו, וזאת משום שהוא התהלך תמיד בהרגשת גדלות והיה מפליג בשבח עצמו, אפילו כאשר דיבר על חכמים גדולים ואפילו מן הדורות הקודמים כמו רש"י ורבי יונתן, התייחס אליהם כשווה אל שווים ואמר, "כל אחד ושיטתו ולי שיטה משלי", אמר בגאווה. אנשים פשוטים היו מתפעלים מדיבורים כאלה ששימשו להם הוכחה על גדלותו העצומה של רבי שלוימה, אבל תלמידי חכמים התרכזו על כך ולא יכולים היו לסבול התייחסות כזו, ולכן היו

16:34 רבים שלא היו שבעי רצון מן העובדה שרבי שלוימה הוא זה שישמיע את דרשת שבת הגדול. מה גם שזה יהיה במקומו של הרב הזקן, שישב למעלה משישים שנה על כיסא הרבנות בדובראוונא. אבל כמובן שאיש לא העז להשמיע מילה של התנגדות לרצונו של הרב הזקן והחולה. ואז הייתה הדרשה. כבר מן הרגע הראשון שעלה רב שלוימה אל הבימה שליד ארון הקודש הרגיש הציבור רגש של מורת רוח כלפיו. הרב הזקן היה נוהג לעלות אל הבימה ברוב הכנעה, מנשק את הפרוכת ולוחש תפילה חרישית שלא ייכשל בלשונו, ובשעת הדרשה עצמה היה ניכר שהוא מלא תחושה של יראה ורגש אחריות. שונה לגמרי הייתה גישתו של רבי שלוימה. מיד עם עלותו לבימה הפנה כלפי הקהל מבט של ביטול על השמש הזקן פקד בנימה של זלזול שיגיש לו את הטלית ושיכריז שבשעת הדרשה לא יעיז איש לפהק כדרכם של עמי הארץ כאשר הם שומעים דברי תורה שאין הם מסוגלים להבינה. הדרשה עצמה, שהייתה אמנם מלאה למדנות עמוקה, הייתה גדושה בגאווה, שכן רבי שלוימה השווה ובירר את עצמו לגדולי הדורות הראשונים וראה עצמו זכאי לחלוק עליהם. שעתיים נמשכה הדרשה. רבים הרגישו את עזותו של רבי שלוימה, אמנם לא אמרו דבר. שונה היה חיים שמעון, שאותו אנחנו כבר זוכרים, שסבלנותו פקעה והוא התחיל להרעים ולהרעיש בקולו שרבי שלוימה מזלזל בכבוד גדולי ישראל. בבית המדרש פרצה סערה. פניו של רבי שלוימה הסמיקו והחזירו חליפות. הוא החל לצעוק ממקומו שיש לנדות את החצוף הזה, רבי חיים שמעון. נכבדי הקהילה, בראשות רבי משה הדיין, התערבו והצליחו להרגיע את הרוחות. המחלוקת שקטה, אבל הדבר הפך לשיחת היום הגועשת בדובראוונא. שני חתניו המבוגרים של הנפח סברו שחיים שמעון

19:00 גילה מידה גדולה של חוצפה ועזות פנים בהתנהגותו, אבל יצחק שאול הצדיק אותו ואמר שבעירו הורקי היו מתייחסים אחרת אל גאוותן כרבי שלוימה. היו פשוט מכניסים אותו לחדר הקהל ומכבדים אותו במכות. יצחק שאול סיפר שפעם הגיע להורקי אברך למדן מצויד במכתבי המלצה על גדלותו בתורה מאת גאוני וילנה ובריסק, וביום השבת התכבד בדרשה וכל העיר באה לשמוע אותו. הדרשה הייתה מאותו הסוג שהשמיע אותה רבי שלוימה. אף אחד לא אמר שום דבר, אבל בין השמשות, כשאי אפשר להכיר אף אחד, תפסו מספר אברכים למדנים את האברך, הכניסו אותו לחדר צדדי של בית המדרש והצליפו בו צליפות הגונות. הדרשן שלנו חש בכאב ימים מספר. הוא הלך להתלונן אצל הרב, אבל לא יכול היה למסור דבר על זהותם של המצליפים. הרב הסביר לו כי כפי הנראה זה עונש מן השמיים על הזלזול שלו בכבודם של גדולי הדורות הקודמים. "וכך", אמר יצחק שאול, "היו צריכים לנהוג גם ברבי שלוימה". עד כאן.