פרק 81 : חיים שמעון מקבל הכרה כלל אזורית

00:01 ברוך הצעיר נמצא בדוברומיסל ושומע את כל התפתחות תולדות העיר, כולל ההגעה של חיים שמעון אל העיר והאירוע בחתונה של יצחק שאול. כאשר אבא, רבי ניסן, אבא של יצחק שאול, אמר לו מעברך[?] זה אפשר לעשות בן אדם. הוא אמר את זה על חיים שמעון. החסיד שבקרבו אמר לו כי לפניו תלמיד פוטנציאלי של תורת החסידות שהתחילה אז להתבסס בעולם היהודי. תורת החסידות אכן הייתה מנוגדת בתכלית לדרכם של אותם למדנים, למדנים שרבי חיים שמעון ניהל איתם מאבק. לכן התחיל יצחק שאול מייד להתיידד עם חיים שמעון, יצרן הסריגים, ומאוחר יותר אף הפגיש אותו והכיר אותו עם ברוך. בהזדמנות של אותו ביקור של ברוך בדוברומיסל הוא הכיר גם אברך נוסף שקראו לו חיים אליהו. חיים אליהו היה חתנו של זלמן פישל שקראו לו היה לו כינוי, הבן היחיד. חיים אליהו זה היה אדם מיוחד, אבל חותנו שכל ימיו נשא את הכינוי בן יחיד היה טיפוס מעניין עוד יותר. בכינוי הזה בן יחיד זכה זלמן פישל לא בגלל שהיה באמת בן יחיד הייתה כאן סיבה אחרת. לאמיתו של דבר הוא היה הילד התשיעי של אביו אפרים, וכל שמונת הילדים שקדמו לו ברוך השם היו בחיים. לכן התואר הנכון שהיה מגיע לו זה היה אולי בן זקונים, אבל משחר ילדותו הוא היה עדין, רגיש ומפונק שנרתע ופחד לגשת לכל עבודה שהיא. ההורים פינקו והוא עצמו פינק את עצמו עוד יותר. ההורים מעולם לא הטילו על זלמן פישל כל פעולה שהיא בבית או בגן, כפי שהטילו על שאר ילדיה. זלמן פישל עצמו גם לא הציע את עצמו לשירות כלשהו, כפי שעושים זאת ילדים בדרך כלל. מעולם לא רצה ללכת אל הבאר

02:47 או אל הנהר לשאוב מים. מעולם לא הרים משא או חפץ כבד. מעולם לא הדהיר כמו ילדים אחרים את הפרה אל השדה או שהביא אותה הביתה. מעולם לא הושיט את ידו למעשה כלשהו, וכך זכה לכינוי בן יחיד, והכינוי הזה דבק בו לכל ימי חייו. ואכן תמיד התאים לזלמן פישל הכינוי האמור, שכן גם בגיל מאוחר המשיך זלמן פישל להתפנק ומעולם לא טבל אצבעו במים קרים, כאילו היה בן יחיד נצחי. הוא גם לא עסק במלאכה כלשהי או במסחר כלשהו. עד לנישואיו היה סמוך על שולחן אביו. אחרי נישואיו היה סמוך לשולחן חותנו. חותנו של זלמן פישל קראו לו אברהם דן הקצב, אשר אל שולחנו היה זלמן פישל סמוך לא פחות מעשרים שנה עד שחותנו דן הקצב נפטר. אבל גם לאחר מכן לא עשה דבר כדי לפרנס את משפחתו שגדלה בינתיים. מי שפרנס את המשפחה הייתה אשתו. זלמן פישל היה יודע ספר במידה מסוימת, אבל מייד לאחר שפתח גמרא נזכר כי עליו לדאוג לעצמו בעניין זה או בעניין אחר במקום להתעמק בלימודו הוא מייד מיהר לאכול או לסדר סידור כלשהו. בכיסו היו תמיד פרוסת עוגה או סוכריה או פרי, ובכל הזדמנות היה מוציא משהו מכיסו ולועס באומרו כי יש לו לב חלש ואסור לו להחלישו עוד יותר. מצד שני, הייתה לזלמן פישל חולשה מיוחדת להתפלל לפני עמוד התפילה. הוא היה מוכן למסור את כל היקר לו תמורת אפשרות להתפלל לפני העמוד, בעיקר בשבת וחג, אבל גם תפילה של ימות החול הייתה טובה בשבילו. כאשר ניגש לפני העמוד הורגשה בתפילתו היותו בן יחיד הוא השתעשע וסלסל בקולו בצורה מתפנקת עד שהדבר היה לשיחה בפי כל. זלמן פישל בכבודו ובעצמו היה לאחר

05:35 מכן הולך מחנות לחנות ומבית לבית ושואל מה אומרים על תפילתו. זלמן פישל היה גם מכניס מטבע לנוניה[?] הבלן כדי שבכל יום שישי ישאל את כל אחד במרכז נו, מה דעתך על תפילתו של זלמן פישל שלנו? אה הייתה זו תפילה כהלכה. הלוואי היו לנו בעלי תפילה רבים כמוהו. בדוברומיסל ידעו כולם שמיד עם הגיע חודש אב עוטף זלמן פישל את צווארו בסודר עשוי מעור ארנבת, כדי שקולו לא יסתנן חלילה. בחודש אלול החל להרבות בשתיית ביצים רכות ודבש, כדי שקולו יהיה צלול וחזק. זלמן פישל נהג בזהירות לא רק כבן יחיד, אלא אף כמי שהוא הזמר הגדול ביותר שבכל העולם כולו, שהעולם עומד ומצפה לזמרתו. מובן שכל מי דוברומיסל הכירו את הטיפוס המעניין הזה, והוא שימש עבורם חומר גם ללעג וגם לבדיחות. חיים אליהו, חתנו היה אברך טוב, ידיד לכל האנשים ובמיוחד לבני התורה חבריו. הוא דיבר במתינות, קצר וקולע, כשהוא מתבל בדבריו בפסוקים ומאמרי חז"ל, ואף בפתגם נאה או בדיחה מתאימה. לכן האנשים אהבו את חיים אליהו, וגם חותנו זלמן פישל אהב אותו וגם ייחד לו תשומת לב ופינוק כמו לו עצמו. זלמן פישל היה מתהלך על פני העיר ומרעיף דברי שבח על חתנו חיים אליהו. בני דוברומיסל אמרו כי הוא אכן מתנהג איתו כמו עם בן יחיד. ונחזור לחיים שמעון. אמרנו וסיפרנו שחיים שמעון התפרנס מייצור סריגים. במשך הזמן רכש חיים שמעון פרסום רב לטיב תוצרתו שהצטיינה במעלות רבות. מקרוב ומרחוק הגיעו אנשים לדוברומיסל כדי לרכוש סריגים אצל חיים שמעון. סריגיו של חיים שמעון הגיעו עד לגדות הנהר דנייפר. לא רק איכרים פשוטים התעניינו בתוצרתו, כי אם גם אצילים ופקידי ממשלה. לכן לא

08:18 היה בזה חידוש בעובדה שהפריץ סטפן ורביצקי, שהייתה לו אחוזה על גדות הנהר דנייפר, מרחק חמישה ווערסט מליאדי, שלח את מנהל המשק שלו, יאן בדניצקי לברומיסל [?] כדי לקנות סריגים אצל חיים שמעון. הייתה זו אמורה להיות רכישה גדולה. היו לו לורביצקי מאות עובדים צמיתים ולפיכך היה מעוניין בלא פחות ממאתיים סריגים עבורם. ורביצקי היה מפורסם כפריץ בעל שגעונות קפריזי וגם כעסן. מנהל אחוזתו בדניצקי היה מפורסם כשונא ישראל שלא רצה מעולם לבוא במגע עם יהודים. לכן הייתה זו הוכחה לשם הטוב של סריגיו של חיים שמעון, בכך ששני טיפוסים אלה לא יכלו להימנע מלרכוש דווקא את תוצרתו. ואכן, חיים שמעון היה שבע רצון מאוד מן ההזמנה הגדולה של סריגים שהזמין ורביצקי באמצעות בדניצקי. לא היו אז ברשותו סריגים מוכנים במספר הדרוש, אבל הוא הבטיח לבדניצקי שהתוצרת כולה תהיה מוכנה תוך זמן קצר, ובינתיים מסר לו את הכמות שהייתה מוכנה וקבע מועד להשלמת האספקה כולה ולהבאתה אל חצרו של הפריץ. השניים, חיים שמעון ובדניצקי, השתוו על גובה המחיר וגם סיכמו את פרטי העסקה בכתב. הם חתמו על חוזה וחיים שמעון חתם על קבלה באשר לכסף שקיבל מבדניצקי תמורת הסריגים הגמורים שנתן לו. מייד לאחר מכן נסע מנהל המשק של הפריץ בדניצקי אל ביתו, וחיים שמעון התמסר מייד למלאכת השלמת הכמות הגדולה של הסריגים שהוזמנו. חיים שמעון הכניס עובדים נוספים והעבודה התנהלה יומם ולילה עד שהסתיים ייצור כל הסריגים שהוזמנו. מאמציו של חיים שמעון כוונו גם לכך שטיב התוצרת יהיה המעולה ביותר שניתן להגיע אליו, וגם לכך שהתוצרת תהיה מוכנה זמן רב לפני המועד שנקבע. מכיוון שחיים שמעון ידע שיש לו עניין עם פריץ בעל שגעונות ורגזן, ועם מנהל משק שונא ישראל,

11:02 הוא היה מעוניין שמבחינתו לא יהיה מקום לטענה כלשהי. כאשר הגיע חיים שמעון לחצרו של ורביצקי שבוע לפני המועד, עם עגלות עמוסות עם כל התוצרת, קיבל אותו בדניצקי המנהל בכעס רב והודיע לו שעליו לשוב חזרה לביתו עם המטען שלו. שכן הפריץ התחרט על העסקה. חיים שמעון היה מופתע והחל לשאול ולברר מה אירע. בדניצקי סירב לדבר איתו וגירש אותו מן החצר יחד עם העגלות. חיים שמעון הרגיש שיש כאן משהו שאינו כשורה. אמנם לא היה לו מושג על כך שלאמיתו של דבר יש מאחורי הסיפור מעשה מרמה של בדניצקי צורר היהודים, אשר הצית את כעסו של ורביצקי על חיים שמעון ועל כל היהודים. אבל חיים שמעון החליט שעליו לחקור את העניין עד תומו. לכן פנה אל בדניצקי בדרישה להפגישו עם הפריץ. "לא אכפת לי כל כך הנזק שנגרם לי, כי אם כבודי ויוקרתי ועלי לשמוע מפיו של הפריץ מדוע התחרט על העסקה", אמר למנהל המשק. בדניצקי הגיב בבחרון אף גובר והחל לשפוך אש וגפרית על חיים שמעון ועל כל היהודים. "אל תדרוך כף רגליך בשטח האחוזה!" רתח מזעם. "האם אינך מעז לפקפק באמיתות דברי? הרי אמרתי לך שהפריץ אינו מעוניין לדעתך ולהכירך, ואתה מעז להתווכח איתו?" בתגובה זו הבין חיים שמעון שאין זה דווקא עניין של הפריץ כי אם של מנהל המשק, והוא חזר על דרישתו להיפגש עם הפריץ. בדניצקי התרגז, חטף את הרובה, כיוון אותו כלפי חיים שמעון. שניים מהעגלונים שהביאו את המטען והסריגים מיהרו לתפוס את בדניצקי בידו ומנעו ממנו לירות. לחיים שמעון לא נותרה ברירה והוא נאלץ לעזוב את החצר יחד עם העגלות, אבל הוא לא נסע לביתו כי אם סר לכפר הקרוב כדי להתבונן מה

13:40 עליו לעשות ובעיקר לחפש דרך על מנת לשנות את דעתו של הפריץ אשר קיבל בוודאי רושם רע עליו ועל תוצרתו. ובינתיים בכפר נפוצה הידיעה שחיים שמעון הביא סריגים לעובדים לפני המועד שנקבע, ובדניצקי האכזר מסרב לקבל את המטען. מזג האוויר היה כבר קר מאוד. רבים מן הצמיתים שכבו חולים מהצטננות בגלל העובדה שלא לבשו בגדים חמים. האיכרים החלו לרטון. גם הם לא היו יכולים להבין מה מתרחש כאן. גם משרתיו האישיים של ורביצקי התחילו לדבר על העובדה המתמיהה ומשכו בכתפיהם בפליאה על כך שבדניצקי שלח חזרה את היהודי עם הסריגים. הדבר הפך לשיחת היום בטירתו הפרטית של הפריץ, אלא שהפריץ ישן כל היום לאחר שבמשך כל הלילה הקודם שתה לשכרה עם פריצים שכנים. כאשר כעבור מספר שעות התעורר ורביצקי משנתו, סיפר לו משרתו הזקן את הסיפור התמוה על כך שחיים שמעון נשלח חזרה עם תוצרתו. "אף אחד באחוזה", אומר המשרת הזקן, "לא יכול להבין למה אין בדניצקי מוכן לקבל את הסריגים בשעה שיש בהם צורך כה גדול." "קרא אותו מיד את הכלב השחור!" קרא ורביצקי בהתכוונו לבדניצקי. "וקרא לכאן גם את היהודי עם סריגיו." המשרת הזקן לא היסס רגע ורץ מיד למלא את פקודת אדונו. הוא חרד פשוט לחייו, שכן ידע כי ורביצקי יכול לקחת את השוט ולהצליף בו על עצמו, של המשרת, כפי שעשה זאת לא פעם מבלי שהוא יבין בכלל למה. כולם בחצר הכירו את הקפריזות האכזריות של מי שנקרא סטיפן וילה מז'מי [?], כפי שורביצקי אהב לכנות את עצמו. לעיתים קרובות היה אוסף את כל עובדיו ובני משפחותיהם אל טירתו. הוא היה מתיישב כששרביט בידו על כורסה שעמדה על גבי במה כשליט כל יכול ובלי כל סיבה היה

16:10 מצביע בשרביטו על אחד מעובדיו שאינו נח עליו ופוקד להעניק לו חמש או עשר צליפות שוט. מייד הוטל המסכן על גבי ספסל קשרו אותו אליו, ומיד החל מישהו להצליף בו תוך כדי צעקותיו והתפתלויותיו מכאב של האומלל. היו כל הנוכחים צריכים לשיר שיר תהילה לפריץ האכזר, ולאחר הצליפות היה מוכה חייב לזחול על ארבע אל עבר הבמה ולנשק את קצה מגפיו של ורביצקי. כמעט כל אחד מן הצמיתים כבר טעם פעם טעמן של צליפות אלה ומשום כך פחדו כולם ממנו פחד מוות. המשרת הזקן של סטפן ורביצקי רץ אפוא אל בדניצקי ומסר לו שהפריץ דורש ממנו להתייצב לפניו מייד ולהביא איתו את חיים שמעון ותוצרתו. לא עבר זמן רב ובדניצקי עמד בפני ורביצקי כשחיים שמעון עומד מן הצד. ורביצקי קיבל את מנהל המשק שלו בחרפות וגידופים ודרש ממנו הסבר על כך שלא הודיעו לו מייד שהיהודי הביא את הסריגים. בדניצקי רצה לענות, אבל הפריץ קרא בכעס בלום פיך כלב שחור ופנה אל חיים שמעון. "יפה מצידך", אמר, "שהשלמת את הסריגים לפני המועד. דבר זה מוצא חן בעיניי. סטפן וילבז'ני[?] מחבב אנשים העומדים בדיבורם, אפילו אם הם יהודים, ומשום כך הוסיף זהוב אחד לכל זוג סריגים והזמין עוד מאתיים". חיים שמעון, אשר עדיין האמין לדבריו של בדניצקי שהפריץ התחרט על העסקה, עמד נבוך בחושבו שהפריץ מתלוצץ ממנו. "נאמר לי כי האדון התחרט על העסקה וכבר הייתי מוכן לחזור הביתה עם התוצרת. עכשיו שומע אני דברים אחרים." "וכי מי אמר לך שהתחרטתי?" התפרץ הפריץ בצעקה. חיים שמעון העיף מבט על בדניצקי, שעמד נפחד כהלום רעם, וכל גופו רעד כמו בקדחת. הפריץ הבין כי ידו של בדניצקי במעל והתנפל עליו בקול רועם על כך

18:54 שהוא בודה דברים בשמו, ובכך הוא משחיר את פניו וגורם לו אי כבוד. "על כך תשלם ביוקר, כלב שחור!" צעק, ותוך כדי כך התחיל להצליף על פניו ועל גופו במגלב, ובדניצקי החל שותת דם. "גם לך מגיע צליפות", פנה הפריץ אל חיים שמעון, "על כך שהאמנת עליי כי אני איני עומד בדיבורי. דבר כזה לא יקרה לעולם אצלי, גם אם הדבר יעלה לי בסכום עתק. אמנם רואה אני שיש לי עניין עם אדם ישר והבאת את התוצרת לפני הזמן, לכן אמשיך בעסקיי איתך". הפריץ הורה להביא את החשבונות של הסריגים ואף החליט לצאת החוצה כדי לראות את הסחורה שהביא חיים שמעון. כמו בכל פעם שהפריץ נראה בחוץ, התחילו גם עתה הצמיתים לתקוע בחצוצרות ולקבל את פניו בתשואות רבות. הפריץ בחן את הסריגים של חיים שמעון והתפעל מהם, ופקד להכניסם למחסן, שם מונחים הסריגים הקודמים. תוך כדי כך השווה הפריץ את הסריגים החדשים לקודמים. חיים שמעון נדהם. חיים שמעון אמר, "אין זאת תוצרתי. אלה אינם הסריגים שהיו אמורים להיות מן הרכישה הקודמת. זוג סריגים כזה אינו שווה יותר ממחצית המחיר ששולם עבור הסריגים שלי." בדניצקי התעלף. הפריץ הורה להכניסו לבית וגם להעמיד עליו משמר כבד. התברר לו לפריץ שאין הכל חלק. הוא היה מונע לדעת את האמת. הפריץ פקד להביא אליו את שני האיכרים שנסעו עם בדניצקי לדובר מיסל[?] כדי לקנות אצל חיים שמעון את הסריגים הקודמים. "אם תגלו את האמת", אמר, "לא תיענשו וכל אחד מכם יקבל כוסית משקה וכיכר לחם. אם יתברר ששיקרתם יורידו את ראשכם מעליכם." בקולות רועדים סיפרו האיכרים כי את הסריגים שקנו אצל חיים שמעון מכר לאחר מכן בדניצקי במחיר יקר יותר, ואת הסחורה שהביא לאחוזה קנה

21:28 במקום אחר במחיר זול. מן הפריץ לקח תשלום גדול יותר אף מזה ששולם לחיים שמעון, וכך הרוויח מכל הצדדים. חיים שמעון נסע הביתה עם הזמנה למאתיים סריגים נוספים, וכעבור שלושה שבועות הגיע אל אחוזת ורביצקי עם סריגיו החדשים. עכשיו פגש שם חיים שמעון מנהל משק חדש, את היהודי אהרון יוסף מליאדי. על בדניצקי שמע כי קיבל עשרים וחמש צליפות שוט על בשרו והוא שוכב חולה וחבול. התברר שכל הצרות שהיהודים סבלו באחוזותיו של ורביצקי באו מבדניצקי צורר היהודים. במשך זמן רב נהנו יהודים בעיירות אלו מפרנסה בהרחבה, וכך נמשך הדבר כל עוד חי הפריץ הזקן. אבל לאחר שהגיע הפריץ הנוכחי והיה נתון להשפעתו של בדניצקי שונא היהודים, לא הורשו יותר יהודים להתקרב אל האחוזה. בדניצקי היה ממשיך להיות השולט באחוזותיו של ורביצקי, לולא התגלתה תרמיתו בזכותו של חיים שמעון והוא סולק מתפקידו. ורביצקי בעצמו הופיע עכשיו מלווה בשומרי ראש בבית הקהל בליאדי, והקריא מסמך בו הוא מודיע ליהודים כי הכלב השחור סולק ממשרתו לאחר שהתגלה כרמאי, וכי הלה בדניצקי העליל במשך שלוש שנים עלילות על היהודים, וכתוצאה מכך הרחיק הוא ורביצקי את היהודים ממנו. אבל עכשיו יודע הוא הפריץ רב החסד, כי היהודים הם אנשים ישרים. למסקנה זו הגיע בזכותו של יהודי מדובר מיסל[?], ולכן הוא מבקש עכשיו את סליחת היהודים ומזמינם לבוא שוב אל אחוזותיו. את אהרון יוסף, שהיה בעבר מנהל אחוזותיו של ורביצקי, מינה שוב לתפקידו הקודם. מפיו של אהרון יוסף שמע חיים שמעון שאביו של ורביצקי היה אוהב ישראל גדול, וכי גמל טובות רבות ליהודים, אלא שהפריץ הצעיר נפל תחת השפעתו של בדניצקי שונא ישראל, שהסית אותו נגד היהודים. עכשיו אמנם השתנה הכל לטובה. כאשר הודיע חיים

24:11 שמעון לטירה על בואו עם תוצרתו החדשה, הורה למנהל המשק היהודי להתחשבן איתו ולשלם לו את המגיע לו. לאחר מכן ביקש מאהרון יוסף להביא את חיים שמעון אל הטירה ולקיים ארוחה משותפת עם הפריץ. מתוך התחשבות עם רגשות שני היהודים ציווה ורביצקי שהארוחה תוכן בביתו של אהרון יוסף. כאשר הסבו ליד השולחן סיפר ורביצקי את הזכור לו מאביו בקשר ליהודי ליאדי. היה זה לאחר שחלק גדול מן העיר כלה בעשן שריפה גדולה שפרצה שם. הפריץ קיבל משלחת של הרב וראשי קהילת ליאדי שסיפרו לו על צורכי הנפגעים מן השריפה. הפריץ פקד אז לשלוח מיערותיו עצים כדי לבנות מחדש את בית המדרש ובתים רבים של יהודים עניים. הפריץ הצעיר ורביצקי סיפר עכשיו בגאווה גדולה על ידידותו של אביו כלפי היהודים, והביע את שביעות רצונו על התפנית שחלה במהלך רוחו שלו בנושא זה. חיים שמעון היה ברקיע השביעי. הן הוא אשר גרם לכל זה.