פרק 76 : מיהו חיים שמעון האמיץ

00:01 היום נשמע את הסיפור על חיים שמעון, אותו האברך הצעיר שהגיע ללובאוויטש ולמעשה במידה רבה שינה את האווירה בעיר הזאת. מי היה חיים שמעון שמכונה האמיץ? חיים שמעון היה בן למשפחה נכבדה. אביו היה למדן גדול ומראשי הקהילה, ואמו התפרסמה בנדיבות ליבה ועזרתה לזולת. משחר נעוריו היה חיים שמעון מוכשר בכל השטחים, בעל מרץ, כושר עשייה, רוח התנדבות, מצטיין בלימודו. עצם העובדה שבגיל רך כבר התקבל להיות תלמיד אצל גדליה זלמן המלמד, העניקה לו חשיבות והערכה בעיירה. כולם ידעו שגדליה זלמן אינו מקבל תלמיד שאינו בקיא לפחות באחת מהבבות. כלומר שלושת המסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. ובנוסף לכך היה חיים שמעון בעל מידות טובות, ירא שמיים ומתמיד בלימודו, ובכלל גדליה זלמן כמלמד היה שונה ממלמדים רגילים. מעולם הוא לא החזיק רצועה בידו, מעולם לא בא לידי כעס ולא הרים את קולו, והתנהגות דומה דרש גם מתלמידיו. כאשר הבחין בהרמת קול מצד אחד מתלמידיו, אמר שהבהמה שבו התגברה על האדם שבו. תלמידיו חיבבו מאוד, והעונש הגדול ביותר לידידם היה כאשר הוא יפנה את פניו מאחד מהם. חיים שמעון ניחן בכל המידות הטובות אותן נטע בו המלמד גדליה זלמן. יחד עם כך, סלל לו דרך משלו. כך למשל התעניין משחר נעוריו בענייני הציבור, ובכל מעודו עקב אחר כל המתרחש בחיי הקהילה. חיים שמעון ומשפחתו חיו בעיר ליאזנא. כאשר יהודי ליאזנא סבלו צרות מאחד הפריצים, נכדו של הגנרל שרמטייב, מי שעמד בראש הגדודים הרוסיים שכבשו את ויטבסק, התעניין חיים שמעון בעניין זה במידה חזקה, וטרח להתעדכן בכל המתרחש מסביב לכך. במיוחד היה זה כאשר פריץ זה, ששמו היה ניקולאייב, התחיל להעליל עלילות על היהודים, שהוא לוקח לעזרתו אחד בשם קוזיצקי. קוזיצקי

03:10 עלה אפילו על ניקולאייב בשנאת ישראל שלו. באמצע חודש שבט של שנת תצ"ז נעלם ילד נוצרי בכפר לא רחוק מליאזנא. צורר היהודים ניקולאייב, בעזרתו של קוזיצקי, ניצלו הזדמנות זו להפצת העלילה שהיהודים חטפו את הילד ושחטו אותו כדי להשתמש בדמו לחג הפסח. יהודי ליאזנא היו שרויים בפחד. נקראה אסיפה של ראשי הקהל כדי להתייעץ מה לעשות. הנער חיים שמעון, אשר זה זמן רב חרש עצות ותחבולות שונות כיצד להציל את היהודים מעלילת הדם, רצה מאוד להיות נוכח באסיפה הזו כדי לשמוע את דיוני ראשי הקהל בעניין, אבל מכיוון שהוא ידע היטב שלא יכניסו אותו לאסיפה, התגנב חיים שמעון מבעוד מועד לחדר הקהילה והתחבא מאחורי התנור. האסיפה נמשכה שעות רבות ועלו בה הצעות שונות ורעיונות שונים. מצב הרוח של הנאספים היה מדוכא. אחדים אמרו שיש לנסות לרחוש את ליבו של ניקולאייב על ידי שוחד. אחרים אמרו שיש לשחד את הממשל, אבל האנשים חרדו מפני מושל העיר, שידוע היה שאי אפשר לשחד אותו. מצד שני, היה ידוע כי הוא אינו אוהב ישראל גדול מדי. נודע גם כי במשך השבוע יופיע ניקולאייב לפני המושל ואחדים מראשי העיר וישטח לפניהם את הוכחותיו כי היהודים אשמים במות הילד שנעלם. ידיעה זו הטילה פחד על ראשי הקהל המתכנסים. הוחלט ראשית כל לגזור תענית, לאחר מכן לחפש אמצעים למנוע את האסון הצפוי. חיים שמעון, במחבואו מאחורי התנור, החליט לפעול בעניין באופן עצמאי. פעולתו הראשונה הייתה להתיידד עם אחד הפקידים בלשכת העיר. בדרך הזו נודע לו כי ניקולאייב אמור להופיע לפני ראשי העיר ביום שישי הקרוב בערב. המועד הזה נקבע במיוחד כיוון שאז יושבים היהודים בבתיהם וניקולאייב לא רצה שהיהודים יפריעו לו בתוכניותיו. לחיים שמעון גם נודע שמלבד

05:56 המושל ישתתפו בפורום שידון בדבר עוד ארבעה מראשי העיר. בחקירותיו התברר לחיים שמעון כי אחד מן הארבעה אמור להיות אוהב ישראל, השני שונא ישראל, ושניים נוספים הם כאלה שאינם לא מידידי היהודים ולא משונאיהם. באותו יום שישי ובערב שלאחריו השתוללה בליאזנא סופת שלגים. בלילה אף התגברה הסערה. כאשר הסתיימה סעודת ליל שבת בבית, קם חיים שמעון מן השולחן והודיע שעליו ללכת לבית אחד מחבריו, הוא גם הוסיף שייתכן שילון הלילה בביתו של החבר. הוריו קיבלו את דבריו כשלא עולה על דעתם כלל שחיים שמעון מתכונן לבצע שליחות סמויה. למרות הסערה, יצא חיים שמעון לדרכו בצעדים בטוחים ובהחלטיות. כאשר הגיע ללשכת ראש העיר התברר לו שמיודעו הפקיד לא נמצא במקום והשוער סירב להכניסו. כל טענותיו של חיים שמעון, שיש בפיו דברים חשובים למסור למתכנסים לא הועילו, וכשהרבה להפציר בשוער, תפס אותו בצווארונו והרחיק אותו מן המקום. אלא שחיים שמעון לא נסוג. בהבחינו בחלונות מוארים ניגש אל אחד מהם והציץ פנימה. הוא ראה שבחדר הזה מתקיימת אותה אסיפה שנועדה לשמוע את דבריו של ניקולאייב, צורר היהודים. חיים שמעון התחיל לקרוא בקול ולהתחנן שיכניסו הוא פנימה, שכן הוא קופא מקור. קולו המתחנן נשמע בפנים והמושל קרא לשוער והורה לו להכניס פנימה את זה שעומד מאחורי החלון ומבקש להיכנס. כעבור דקות מספר ראו ראשי העיר ליאזנא לפניהם בחור נאה למראה, בעל עיניים המביעות אמונה והחלטיות. הם התרשמו ממנו לטובה. מלבד ניקולאייב וקוזיצקי שהסתכלו עליו ברוגז, הם זעמו מאוד על הצעיר היהודי שהתפרץ אל הלשכה דווקא כשהם עומדים להעליל על היהודים. "הרי לך שוב גילוי חוצפה יהודית" קרא ניקולאייב כשלא יכול להתאפק מלבטא את זעמו. חיים שמעון לא הגיב מאומה כי אם נתן לניקולאייב מבט

08:39 חודר שפגע בו כמדקרות חרב, עד שהוא נאלץ להשפיל את עיניו. בינתיים מצא לנחוץ הכומר, שהיה גם הוא בין הנאספים להשמיע מילים טובות על היהודים בכלל ועל חיים שמעון בפרט בתחבולת עורמה לנצל את ההזדמנות לצוד ברשתו נשמה יהודית. "אחרי הכל" אמר הכומר, כמי שעונה לניקולאיו. "אין לזלזל כלל ביהודים ואין לפגוע בהם, שכן הם פיקחים ומכשרים, ובקלות הם מסוגלים לעבור לאמונתנו ולהפוך לקתולים נאמנים". כאן מצא חיים שמעון שעת כושר להשמיע את דברו. "בעיקר" אמר. "אוהבים היהודים את האמת כאשר הם משתכנעים בדבר שהוא אמת, הרי הם מקבלים אותו מבלי להתחשב מיהו המשמיע אותו. הם גם מוכנים למסור את נפשם על האמת וגם דורשים מאחרים להתנהג כך". "יהודי ארור!" צעק ניקולאיו בזעם כאשר חש כי בואו של הצעיר לכאן קשור קשר הדוק עם תוכניותיו השטניות נגד היהודים. המושל השתיק את ניקולאיו ופנה אל חיים שמעון בשאלה. "לשם מה באת לכאן?" הדברים נאמרו בנימה ידידותית והדבר עודד את חיים שמעון. "באתי לכאן כדי לספר לכם, אתם שהתכנסתם במטרה לגלות את האמת, את מה ששמעתי הבוקר מאדם זה." ובדברו הצביע על קוזיצקי. "האומר לזה" והצביע על ניקולאיו. "וגם אספר לכם את תשובתו של ניקולאיו." כל הנוכחים ישבו פעורי פה וצפו בתמהון רב בחיים שמעון. הצעיר היהודי הסביר להם שמאז התחילו ניקולאיו וקוזיצקי להפיץ את עלילת דם על היהודים, הטיל על עצמו משימה לעקוב אחריהם ולהאזין לשיחותיהם.