פרק 74 : ר' גבריאל נכנס לחיי העיר דוברומיסל

00:01 אנחנו ממשיכים לשמוע על שני האחים המופלאים שלום שכנא ורפאל שלמה, הבנים של רבי אברהם החביב ורפאל שלמה, שהיה מכונה הקבצן העשיר והיה עובר עם קופת צדקה בווילנה ומקבץ נדבות בשביל הנצרכים. רפאל שלמה היה מזכיר בקשר לזה את מאמר חז"ל "גדול המעשה יותר מן העושה" בדבר העדיפות שישנה להשפעה על הזולת לתת צדקה יותר מאשר מתן הצדקה לכשלעצמו. הוא גם היה אומר שהפרוטות הנאספות מן הרבים חביבות לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן הרובלים הנתרמים על ידי היחיד. ובכלל היה אומר אדם צריך גם לעסוק בעבודת הצדקה על ידי איסוף תרומות ולא להסתפק בנתינת צדקה. לכן כונה רפאל שלמה בפי כל תושבי וילנה בשם הקבצן העשיר. לפי בקשתו של אמו שרה, הוסיף רפאל שלמה מדי פעם מכיסו סכום השווה לכסף שאסף בקופת הצדקה. בשלב מאוחר יותר הוסיפה גם היא, שרה, האמא סכום דומה מכיסה שלה וכל הכסף נוצל למטרה מיוחדת במינה פדיון שבויים. הייתה זו תקופה שבה הרבו הכמרים הנוצריים להעליל עלילות על יהודים, ולכן היו יהודים רבים בצל האשמות שווא, והיה דרוש כסף רב להגנתם ולהצלתם. אברהם החביב ושרה הצדקנית נפטרו בשיבה טובה. בניהם שלום שכנא ורפאל שלמה המשיכו להחזיק במסורת המיוחדת של המשפחה הנפלאה, וצאצאיהם שילחו עם משפחות תורניות מפורסמות. בשנת תת"ו נקלעה וילנה למרכזה של מלחמה בין הרוסים לבין הפולנים. בזמן הזה היו כבר שני האחים זקנים ובאים בימים. המסחר שלהם התפשט על פני כל הארץ ונוהל על ידי בניהם ונכדיהם. כאשר התקרבו הקוזאקים לווילנה, סיפקו האחים עגלות נסיעה לכל היהודים כדי שיוכלו בעוד מועד להימלט מן העיר. הראשונים שהועברו בעגלות אלה היו הרבנים ומשפחותיהם. האחים קיבלו עזרה מן האציל הרוסי וולקוב, שהייתה לו אחוזה ליד

03:02 שווינציאן. אחוזה זו הייתה שייכת בעבר לאציל פולני, ובתיווך של שלום שכנא ורפאל שלמה נרכשה על ידי וולקוב. לצורך זה גם הלוו לו האחים כספים בתנאים נוחים ובהתאם למסורת המשפחה שכנעו אותו למנות יהודי כמנהל האחוזה. יהודי זה, שהועמד לרשות וולקוב על ידי האחים, טיפח וניהל יפה את האחוזה והביא רווחים טובים לבעליה, ומכל הסיבות האלה היה וולקוב אסיר תודה לאחים מווילנה ושמח עכשיו לעזור להם. ביום שלישי כ"ב תמוז, יום אחד לפני שהקוזאקים כבשו את וילנה, שלח וולקוב מרכבות לווילנה כדי להביא בהן לאחוזתו את שני האחים ומשפחותיהם. שלום שכנא ורפאל שלמה לא רצו להיפרד משאר היהודים, אבל גאוני וילנה רבי משה ריבקש ורבי שבתאי כהן הורו להם לנסוע לאחוזתו של וולקוב. באמצע חודש אלול חזרו האחים לוילנה. חלק גדול מן העיר היה למאכלת אש. השריפה בוילנה נמשכה שבעה עשר יום. בדרך נס נותרו בתי האחים בעלי הצדקה שלמים. שלום שכנא ורפאל שלמה הזדרזו להתחיל בבנייה מחדש של העיר ההרוסה. הם נתנו סכומי כסף גדולים לבניית בתים ובמיוחד בשביל העניים. הראשון מבין האחים שנפטר היה שלום שכנא. רבבות יהודים ולא יהודים השתתפו בהלווייתו. אחיו, הקבצן העשיר רפאל שלמה, המשיך בעבודת הצדקה שלו. כעבור זמן נוכח לדעת שהוא זקן מדי ואיננו מסוגל שוב לכתת רגליו על הפתחים עם קופת הצדקה, כפי שנהג למעלה מארבעים שנה, מדי יום ביומו, ולכן עמד רפאל שלמה והזמין אסיפה של נגידי ונכבדי העיר וילנה. אמר להם שהוא חלש מדי כדי להמשיך בעבודתו הקדושה, והציע למכירה את החזקה שיש לו על מצווה זו תמורת סכום גדול ביותר שיינתן לצדקה. הנגיד הוילנאי ירחמיאל כהן הסכים ורצה לרכוש חזקה זו, ויחד עם זאת אמר שאין בכוחו. שאין בכוחו

06:01 לתת מכיסו סכום דומה לסכום הנאסף. הוא מוכן ללכת על הפתחים. הוא גם מוכן לשלם את הסכום הנדרש עבור רכישת החזקה, אבל בתנאי שמכיסו ייתן רק חמישית מגודל הסכום הנאסף בקופה. רפאל שלמה אמר שמוצעת למכירה החבילה כולה, כולל השלמת סכום מקביל לסכום הנאסף, ולכן לא הסכים לתנאי של ירחמיאל. אמנם נמצאו באסיפה עוד שישה יהודים שהתחייבו להשלים מכספם את שאר ארבע החמישיות, ואכן במשך שלוש עשרה שנים הלך ירחמיאל כהן על פני חוצות וחצרות וילנה, כשקופת הצדקה של הקבצן העשיר בידו, וכך אסף פרוטות מבית לבית. מדי ערב, בחזרו הביתה, ספר את הכסף, רשם את הסכום בפנקס והוסיף מכספו את החמישית המקבילה. בסוף כל שבוע התאספו שישה היהודים האחרים, ולאחר חישוב מדויק הוסיפו מכיסם את ארבע החמישיות הנותרות. פטירתו של רפאל שלמה השאירה רושם עז על תושבי וילנה, ושני האורחים הנודדים, זכריה ירוחם ונחום טוביה העילוי זכריה ירוחם העילוי מנמירוב ונחום טוביה הנסתר לא יכולים היו לעצור את התפעלותם ממעשיו וממעשי משפחתו. באותו זמן הגיעה לוילנה פקודה מהשלטונות האוסרת על יהודים להחזיק להחזיק שפחות ומיניקות נוכריות. ראשי קהילת וילנה לא ראו בפקודה זו גזרה רעה, כי אם אדרבה, דבר שיביא תוצאות טובות ליהודים. שני הנודדים, זכריה ירוחם ונחום טוביה הנסתר, המשיכו בנדודיהם. בין השאר נודע כבר לזכריה ירוחם שנחום טוביה מוצאו מהעיר פולוצק, והם עשו את דרכם מווילנה לכיוון פולוצק. מנהגו של נחום טוביה היה לאכול בימי החול לחם ומים בלבד. בשבת וביום טוב היה סועד סעודותיו בחלה שעליה אף היה מקדש. בחג הפסח היה אוכל בנוסף למצה גם מרור וחרוסת ושותה ארבע כוסות. בימי נידודיו נהג לצום כל היום. בערב היה נכנס לבית יהודי ומבקש פרוסת לחם. בפרוסה

09:02 הוא היה סועד את ליבו בבית המדרש לאחר תפילת ערבית, כשהוא שותה לאחר מכן כוס מים. ביום שישי היה מבקש ממישהו חלות לקיום סעודות השבת. בעיר מגוריו בפולוצק עמד נחום טוביה בראש קבוצה קטנה של למדנים שלמדו את תורת הקבלה וגם הרבו בסיגופים ותעניות, ומרבית זמנם נהגו להתבודד. זכריה ירוחם חשק להצטרף לחבורה הזו, אבל הם לא קיבלו אותו, שכן אחת מתקנות הקבוצה הייתה שאין מתקבלים בה אנשים שאינם נשואים. מאוחר יותר נעשה זכריה ירוחם לחתנו של אחד נכבדי פולוצק ואז התקבל לחבורת המקובלים. בשנת תכ"ג נולד לזכריה ירוחם בנו הבכור שנקרא שמו בישראל גבריאל. אני מזכיר כאן שאנחנו גם עוסקים בתולדות הרב של דוברומיסל, ובעצם אנחנו מספרים פה על המשפחה וההשתלשלות הדברים בה. אז נולד לזכריה ירוחם בנו הבכור שנקרא גבריאל. כעבור שנתיים נולד לו בן שני, יחזקאל. בשנת תמ"ך, כשהיה גבריאל בן שבע עשרה שנה, שידך אותו אביו עם בתו של הגאון תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, וכעבור שלוש שנים חיתן את בנו השני... חיתן את בנו השני. לגבריאל נולדו שני ילדים, בת בתחילה ולאחר מכן בן. כאשר הבן הזה הגיע למצוות, הופיע זכריה ירוחם, הסבא, לדוברומיסל לשמחת הבר מצווה. העיר חלקה לגאון זכריה ירוחם את הכבוד הראוי לו, ולאחר שהות קצרה בדוברומיסל חזר לביתו. אבל כעבור זמן קצר חלה הנכד בר המצווה ונפטר. לגבי האבא גבריאל, חתנו של הרב, הוא רכש מיד עם בואו את חיבת תושבי דוברומיסל, וזאת בגלל למדנותו, עליזותו ופקחותו. בגלל חולשתו של הרב העדיפו התושבים לפנות בכל עניין אל חתנו גבריאל. במיוחד הצטיין גבריאל בהשכנת שלום בית. כתוצאה מכך פחת מספר הגירושין בדוברומיסל והתרבה מספר הנישואין. מאז בואו של גבריאל לדוברומיסל התחילה אפוא

12:04 הקהילה לגדול ולהתפתח. תנחום שמואל עצמו, הרב של דוברומיסל, היה יליד העיר עצמה. הוא נולד בשנת ש"ס לאביו מלכיאל צבי, שגם הוא היה רבה של דוברומיסל. תנחום שמואל היה בן שלושים שנה כאשר אביו נפטר ואז הוא נהיה הרב של דוברומיסל. תנחום שמואל הצטיין לא רק בגאונותו, כי אם גם בענוותנותו ובמידותיו הטובות. מעולם לא יצא מארבע אמות של תורה. כל היום, מלבד בשבת קודש, היה שרוי בתענית וכשאכל, אכל רק תפוחי אדמה ולא לחם. מאותה תקופה בדוברומיסל ידועים גם שני אנשים טיפוסים מעניינים. האחד קראו לו פייבל שכונה הרקדן. השני קראו לו חנה טוביה שנקרא הנשקן. פייבל זכה לכינויו משום שבכל עת כאשר הגיע בתפילה לאין אלוקינו, היה רוקד מרוב שמחה והתלהבות. חנה טוביה הנשקן נהג לנשק כל זוג תפילין וכל ציצית שראה בבית המדרש. שניהם היו תלמידים של הצדיק ובעל המופת חיים יצחק. נחזור לחיים יצחק. חיים יצחק זה היה בגיל תשעים כאשר תנחום שמואל נהיה בר מצווה ואביו הביאו לקבל את ברכתו של הזקן. הזקן בירך אותו ואמר עליו שיש לו נשמה גבוהה. לפני פטירתו אמר חיים יצחק על תנחום שמואל שיש לו גילוי אליהו. תנחום שמואל היה חתנו של ירמיהו סופר הסת"ם. שלושים שנה חי תנחום שמואל עם רעייתו והיא לא ילדה לו ילדים, ואז היא נפטרה, ואז הוא התחתן עם אישה בזיווג שני. לצערנו גם היא נפטרה בלי להשאיר לו ילדים. רק בזיווגו השלישי, שלוש שנים לאחר הנישואין, נולדה לו בת זו שהייתה לאחר מכן אשתו של גבריאל. דוברומיסל הייתה ידועה בדרך כלל כעיירה שלווה שמועטים בה הסכסוכים, אבל בתחום חיי המשפחה היו בה הרבה בקיאים. רבו מאוד הסכסוכים בין בעלים ונשיהם וזאת בגלל

15:03 חשדנות הדדית מופרזת. הרבה סיפורי רכילות התהלכו בעיירה והם גרמו לגירושין רבים. תנחום שמואל, רבה של העיר, ראה במקרים הרבים של הפרת שלום בית קללה גדולה וניסה לשנות את המצב. כאשר היה בא אליו זוג עם תלונות הדדיות, היה משתדל להוכיח את שני בני הזוג בחיבה ובדרכי נועם ולשכנע אותם שאין בסיס לחשדותיהם. לעיתים קרובות היה בוכה יחד עם בני הזוג עצמם על צערם. הוא ניסה להשפיע עליהם שלא להתגרש בהתבססו על מאמר חז"ל כגון זה שהגמרא במסכת סנהדרין אומרת כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. אבל כל זה כמעט ולא הועיל, ורק לעיתים נדירות הצליח תנחום שמואל לשכנע זוג מלהימנע מלהתגרש. גירושין אלה גרמו הרס רב לחיים היהודים בדוברומיסל. אם המגרש היה ישראל היה קורה לפעמים שהזוג התפייס ויתחתן שוב מחדש, אבל במקרה שהמגרש היה כהן היה נמנע ממנו להינשא שוב. והרי הכוהנים מפורסמים, קפדנים ולכן גזר תנחום שמואל פעמים רבות תענית ועורר את הציבור לתשובה כדי לרסן את מגיפת הגירושים בדוברומיסל. פעמים רבות יצא עם כל הקהילה לבית העלמין ושם אמרו תפילות רבות ותקעו בשופר, אבל מספר הגיטין לא פחת. אמנם מצב זה השתנה כאשר הגיע רבי גבריאל, חתנו של הרב. תנחום שמואל שלח את כל הסכסוכים המשפחתיים שהובאו לפניו אל חתנו. גבריאל פעל בעניין זה לפי גישה משלו, בהיותו מתון בטבעו. הרי מיד בהגיע אליו מקרה של שלום בית מופר, הקדיש ראשית דבר מספר ימים לבירור הגורמים לכך שאין הבעל והאישה יכולים לחיות בשלום, כיוון שידע שכמו בכל סכסוך בין בעל ואישה, ככל שהוא מתפרסם יותר כך הוא הולך ומחריף. פעל את כל פעולותיו בחשאיות מוחלטת, כך שאדם צדדי לא ידע כלום. תוך

17:47 כדי החקירה והדרישה אשר התמשכה לעיתים למספר שבועות, התברר תכופות כי הגורמים הראשונים היו חשדות שווא שנוצרו או שהתחזקו על ידי רכילויות של מחרחרי ריב. לפתע נוכחו בני הזוג לדעת כי הלכו שולל אחרי דברי הבל. עכשיו הייתה מלאכתו של חתן הרב קלה יותר. הזוג חזר לביתו מפויס, שהשלום שוכן באוהלו, וכך פחת מאוד מספר הגיטין בדוברומיסל ושלום הבית בעיר הושב על כנו. ובכלל התאמץ גבריאל להעלות את מצבם הרוחני של יהודי דוברומיסל. הוא לימד אותם להימנע מרכילות ולשפר את היחסים לא רק בין איש לאשתו, כי אם גם בין איש לרעהו לשכנו. גבריאל ידע היטב מן הניסיון המר, שהרכילות ששכנים מפיצים איש על רעהו הייתה למשחית חיי קהילה ומביא לצרות רבות. לאחר שגבריאל היה לחתנו של הרב של דוברומיסל, התחיל גם להתבונן ביתר תשומת לב לחיי היומיום של יהודי המקום ולצורכיהם, למרות היותם נחשלים מן הבחינה הרוחנית. הרי מבחינה גשמית היו במצב טוב. לכל משפחה הייתה גינה עצמאית שסיפקה לה תוצרת חקלאית במשך כל השנה. היו גם פרה ועז ועופות ומשק חקלאי זעיר. היו גם כאלה שהצליחו לחכור חלקות אדמה גדולות יותר שבהן זרעו דגן, תפוחי אדמה וכיוצא בזה, וגם היו בעלי מלאכה וסוחרים. אחת הסיבות להיעדר שלום בית בשעתו הייתה העובדה שיהודי דוברומיסל השתדכו רק בינם לבין עצמם. שידוכים עם משפחות מלובלין ובבינוביץ[?] העיירות הסמוכות היו מקרים נדירים. לכן התחיל גבריאל לשכנע יהודים בדוברומיסל שהיו להם בנות שהגיעו לפרקן לקחת בחורי ישיבה מבחוץ, ובדרך זו נוספו לדוברומיסל אברכים למדנים שהשפיעו מרוחם לטובה על המקום. גבריאל עצמו הציב לעצמו שתי משימות האחת הוא השתדל שבעלי הבתים בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה ישתתפו בשיעורי

20:27 התורה השונים שיסד. השני הוא השפיע על האברכים, על למדנים שירדו אל העם, יצאו לרחוב. הוא לימד אותם גם להעריך את הנהנים מיגיע כפיהם, בציינו את מאמר חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.