פרק 72 : זכריה ירוחם נמלט מנמירוב מרדיפת הקוזקים

00:01 אנחנו מספרים על תולדות חייו של הרב של דוברומיסל. המשפחה שלהם שנקראו אז היונים. בשנת ת"ח, כידוע בוצעו פרעות ושחיטות איומות ביהודים בהנהגתו של צורר היהודים צמא הדם בוגדן חמלניצקי. נמירוב הייתה אחת מערי ההריגה החמורות ביותר. המוני יהודים נרצחו שם על ידי הרוצחים האוקראינים. כל בני משפחת היונים נרצחו. שריד אחד ויחיד נותר בחיים מן המשפחה הגדולה היה זה זכריה ירוחם, ילד בן אחת עשרה שנה, נכדו של זכריה ירוחם, שהשתקע לראשונה עם משפחתו על יד נמירוב. זכריה ירוחם ניצל בדרך נס ממרחץ הדמים. הוא נמלט מנמירוב ולאחר שבועות של נדודים והסתתרויות מן הכנופיות הרצחניות, הגיע לבריסק, כשהוא מדוכא, חסר אונים, פצוע, רעב, קרוע בגדים ונעליים. כל רעש קל, כל עיושה[?] הפחידו אותו. בקושי הצליח להשמיע מילה אחת או שתיים. היה זה שריד טראגי למשפחה שלמה שנהרגה על קידוש השם. לאחר מאמצים מרובים הצליחו להציל מפיו שהוא פליט מנמירוב, שנשאר יחידי בחיים ממשפחתו. הילד נלקח לביתו של אחד מתושבי בריסק והתחיל לאט לאט להתאושש. במשך הזמן בעידודם של אנשים טובים, התחזק עד כדי יכולת לעבור לפני התיבה לעילוי נשמתם של קרוביו הקדושים. בהיותו לפני גיל המצוות היה נוהג לאחר תפילת שחרית לומר בציבור פרקי תהילים וקדיש לאחריהם. הוא גם למד בציבור מדי יום משניות והשמיע לפני הציבור שיעור במדרש. לאחר תפילת מנחה ושיעור בתלמוד, ולאחר תפילת ערבית וקדיש לאחר מכן, וכך נהג גם בתיקון חצות. במשך היום היה מספיק לומר מספר פעמים קדיש לזכר קורבנות ההריגה בנמירוב. הילד זכריה ירוחם היה בעל כישרונות גדולים. כשהגיע לבריסק, כפי שסיפרנו, כשהיה בן אחת עשרה, היה כבר אז בקיא במספר מסכתות בגמרא בעל פה, ובנוסף לכך היה חריף מאוד וניחן בזיכרון יוצא

03:02 מן הכלל. הוא רק עיין פעם אחת בספר כלשהו ומיד היה מסוגל לחזור על הכל בעל פה, ולכן נקרא בשם העילוי מנמירוב. הרב של בריסק, הגאון רבי משה יעקב, לקח אותו לביתו וצירף אותו לשיעורים שהיו לו עם בנו העילוי צבי הירש, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. היתום זכריה ירוחם היה יפה מראה, אבל בגלל חוויותיו הטראגיות הייתה תמיד עצבות שפוכה על פניו. דבר זה העניק לו מראה של מבוגר. היו חילוקי דעות בין למדני בריסק לגבי האפשרויות שלו, כמי שעדיין לא הגיע לגיל מצוות לעבור לפני התיבה, להוציא את הרבים ידי חובתם בענייני לימוד ואמירת קדיש, ובסופו של דבר סוכמו על ידי גאוני העיר הפתרונות. במשך שש שנים ישב זכריה ירוחם בבריסק ולמד תורה בשקידה. בגיל שבע עשרה שנים הוסמך לרבנות על ידי גאוני בריסק, ובינתיים נפטר רבי משה יעקב, רבה של העיר, ובנו צבי הירש עלה במקומו על כס הרבנות. זכריה ירוחם הלך לעיר הורודנה, ששם הייתה ישיבה גדולה שבראשה עמד הגאון רפאל דוד, נכדו של הגאון דוד זילסבורג[?], מי שהיה תלמידו של הגאון יוסף כץ, רבה של קרקוב ותלמיד תלמידו של מהרש"ל. בישיבתו של רפאל דוד בהורודנה למד זכריה ירוחם במשך שנתיים, ותוך כדי כך הכיר את הגאון בנימין זאב, רבה של העיר, והתיידד עם בנו יהודה. הוא גם ביקר שם את הגאון נפתלי הרץ גינזבורג, וראש הישיבה הכתיר אותו, את זכריה ירוחם, בתור מורה מורנו. הוא גם רצה לחתן אותו עם נכדתו, אבל זכריה ירוחם העדיף לצאת למסע של גלות. זכריה ירוחם שם את פעמיו לעיר סלוצק. עוד כאשר היה בישיבה שמע על גדלותו של בצלאל המגיד מסלוצק ועל הגאון הסלוצקאי אהרון משה, שהיה אז

05:36 בן מאה ועשר שנים, שמאחוריו שמונים שנה של לימוד תורה בבדידות, וזכריה ירוחם רצה לשמוע תורה מפי שני גאונים אלה. הגאון הישיש אהרון משה קירב מאוד את זכריה ירוחם, במיוחד לאחר ששמע שמוצאו מן המשפחה נמירוביץ' המפוארת, משפחת היונים, ואהרון משה היה קרוב למשפחת הרמו[?], שזכריה ירוחם היה גם כן, כפי שסיפרנו, נצר ממנה. מהעיר סלוצק המשיך זכריה ירוחם את נדודיו על פני ערים ועיירות אחרים, ובכל מקום שאליו הגיע חיפש ומצא מישהו שאפשר לשמשו וללמוד ממנו תורה. בעיר קרמניץ, למשל, הייתה ישיבה בשם אוהל יצחק על שם יצחק הכהן, תלמידו של מהרש"ל. שם הוא שמע את ראש הישיבה, הגאון יחזקאל מאיר. הוא גם גילה שם ספרייה גדולה ומספר שבועות בילה ליד ספרי הספרייה, האוצר שהתגלה לו. ומכאן שם זכריה ירוחם את פעמיו לעבר העיר נמירוב, שמשם נמלט לפני עשר שנים. ככל שהתקרב לנמירוב נודעו לו יותר פרטים על המאורעות האיומים שהתרחשו באותה עיר דמים. בנמירוב עצמה מצא עדיין תל חרבות, ומכאן הלך לכפר ששימש את מקום מושבה של משפחת היונים. בכפר הזה נשארה אז משפחה יהודית אחת בלבד, משפחתו של הטוחן הזקן שקראו לו מנדל. מנדל היה אחד משלושה יהודים שגויי הכפר הצליחו להציל בימי הטבח. שני היהודים האחרים עזבו את הכפר. מנדל הטוחן הראה לזכריה ירוחם את הבתים שבהם גרו היהודים, וביניהם את ביתו של הזקן הקדוש, כפי שכינו איכרי הכפר את זכריה ירוחם, הסבא. כל הבתים הללו היו עתיקים ותקרותיהם נתמכו על ידי קלונסאות כדי שלא יתמוטטו. הבתים היו מאוכלסים באנשים מתושבי הכפר, חוץ מביתו של הזקן הקדוש, שעמד ריק, אבל טופח באדרת כבוד, בטיח ובסיד, שמסביבו גן נאה. הגויים בכפר דיברו בהערצה על אותו הזקן הקדוש.

08:20 הם סיפרו כי כל עוד חי הזקן בכפר לא הפילה שם אישה או להבדיל בהמה את פרי בטנה. כאשר אדם בכפר נפל למשכב, או כאשר חלתה בהמתו של מי מן התושבים היו באים אל הזקן. הזקן נתן לחולה מעט מים לשתות או פרוסת לחם לאכול, ציווה עליו לבטוח בהשם ולהתנהג ביושר, והחולה שב לאיתנו. במשך ארבע השנים בהן דר הזקן בכפר לא אירעה בו שום גניבה. בקשר לנושא של גניבות סופר בכפר מקרה מעניין. בראשית תקופת מגוריו של הזקן בכפר קרה שמהרפת של יהודי ומעורבה של גוי, שניהם מתושבי הכפר נגנבו בעלי חיים שונים. נפל חשד מסוים על שני אחים מבני הכפר שלהם היו שני אחים בכפר אחר. האחים הכחישו את האשמה מכל וכל. והנה לא עבר חודש ימים ואחד האחים מת לפתע, אך נוסף מהכפר השני יצא ליער לחטוב עצים ועץ נפל עליו ושיבר את מפרקתו. לאחר תקופה קצרה אח שלישי טבע בנהר. הוא עבר אותו בזמן קיפאון המים והקרח נשבר מתחתיו והוא טבע. עכשיו הבינו הגויים שהדברים באו על שני האחים כעונש על הגניבות שאכן כן ביצעו, ואז חלה האח הרביעי. כאשר הוא חלה הוא בא אל הזקן הקדוש. הוא הודה שאכן אחיו ביצעו את הגניבות. הוא גם אמר שהוא לא השתתף בהן, אם כי ידע על כך. הוא התחנן איפה לפני הזקן שיציל את חייו. הזקן הבטיח לו כי אם אכן הוא לא נטל חלק בביצוע הגניבות, הוא יישאר בחיים ולא ימות. אבל מכיוון שידע על הגניבות ולא גילה עליהן, נגזר עליו להישאר חולה כל עוד לא ישלם את תמורת בעלי החיים לאלה שנגנבו מהם. שנתיים ימים לקח לגוי לשלם את התמורה, והוא נשאר רתוק למיטת חולי.

10:59 בשנה השלישית הוא שילם את הגניבה ומיד הבריא. המקרה המדהים הזה פרסם עוד יותר את שמו של הזקן הקדוש בין הגויים. ואז, כפי שאנחנו זוכרים, עזבו זכריה ירוחם ומשפחתו את הכפר ועברו לגור בעיר נמירוב. בזמן הזה רכשו תושבי הכפר את ביתו ואת הגן שמסביבו והשאירו אותו ריק. ואז כל זוג מבני הכפר שנישא הוכנס לתקופה קצרה לבית זה כסגולה להצלחה בחיים המשותפים. את חלקת האדמה שליד הבית עיבדו התושבים לפי תור שנקבע בגורל, ותוצרת הגן חולקה לעניים, יהודים, ולהבדיל גויים. כאשר נודע עתה בכפר שהצעיר המבקר בו הוא נכדו של היהודי הקדוש, קיבלו בכבוד גדול. הם גם הציעו לו לקבל לרשותו את הבית ואת הגן למגורים. אמנם זכריה ירוחם לא חשב על רעיון כזה והוא המשיך בדרך נדודיו. בדרכו התעכב זכריה ירוחם בעיר לודמיר ושם שוחח עם הרב הגאון רבי שלמה נפתלי ובנו העילוי רבי נחמן, ומשם הגיע ללוצק. בלוצק התגורר אז הגאון רבי פסח כץ, ששמו נודע לתהילה כבעל מופת, ובנו רבי משה כהן היה רב המקום מרא דאתרא. בלוצק פגש זכריה ירוחם עוד יהודי, יהודי נודד, שלאחר היכרות נוספת הכיר בו את הגאון והצדיק-- הכיר בו שהוא גאון וצדיק נסתר, ואז זכריה ירוחם לא נפרד ממנו למרות שהוא סירב בתוקף להתגלות לפניו. משך חודשיים התלווה זכריה ירוחם לצדיק הנסתר מבלי שאף ידע את שמו ואת עיר מוצאו. בחודש שלישי לנדודים המשותפים שלהם, בימים הראשונים של חודש ניסן היה יום יארצייט לאחד מקרוביו של הנסתר, והוא ביקש אז לעלות לתורה ואמר את שמו. אז נודע לזכריה ירוחם ששמו של הצדיק הנסתר הזה הוא נחום טוביה בן הרב שלמה. יותר מזה לא ידע. שני הנודדים הלכו לכיוון העיר וילנה.

13:52 כל הסביבה הייתה זרועה הרס וחורבן. היה זה לאחר המלחמה בין הרוסים והפולנים, שבמהלכה נכבש האזור כולו על ידי הרוסים בסיועם של הקוזאקים, שהם אשר גרמו להרס ולחורבן. על כס המלכות הרוסי ישב אז הצאר אלכסנדר, אשר אף גילה מידה מסוימת של ידידות לעם היהודי. משום שהיהודים היו אלה שהצליחו לשקם אודות לחריצותם ומסירותם, לשקם שורה של ערים ועיירות שסבלו קשות מן המלחמה, ביניהן העיר וילנה. הצאר גם העניק ליהודים הנחות מיוחדות, אבל בו בזמן שערים ועיירות שוקמו והתחילו לפרוח, נשארו הכפרים בחורבנם, במיוחד האחוזות של הפריצים. אותם פריצים, האצילים הפולנים נמלטו מן המקום והאיכרים שנלחמו למענם נהרגו במלחמה או נלקחו בשבי. ואז היהודים נוכחו לדעת שבכוחם לשקם גם את הכפרים והאחוזות. מה הם עשו? הם חכרו מן הממשלה חלקות אדמה והתחילו לעבד אותן, והממשלה סיפקה ליהודים זרעים ובתמורה קיבלה מהם אחוזים מסוימים מן התבואה. כך היה גם לגבי הפרדסים הרבים שבסביבה שנטעו על ידי האצילים הפולנים בעזרתם של מומחי חקלאות ובוטניקה. גם פרדסים אלו מכרו מן הממשלה על ידי היהודים תמורת חלק מסוים מן התוצרת, וכך החלה שוב הסביבה כולה לרכוש חיים חדשים. היהודים העסיקו בשכר את נשיהם וילדיהם של האיכרים שנפלו במלחמה לשם עיבוד השדות וקטיף הפירות, ובתנאים דומים חכרו היהודים מן הממשלה את טחנות הקמח ומתקנים דומים שהיו שייכים לפריצים ושוב הפעילו אותם. אבל כאן רבני וילנה התחילו לחשוש שמא תצמח רעה חדשה ליהודים המצב שנוצר. הייתה סכנה שהפריצים, כאשר יחזרו, יאשימו את היהודים בהשתלטות על רכושם ובפעולות בשירות הרוסים במלחמתם בפולנים. לכן התאספו הרבנים לטכס עצה כיצד לקדם את פני הרעה והחליטו שהיהודים, חוכרי האחוזות והמתקנים, יפרישו אחוזים נוספים מן התוצרת ומן ההכנסות לזכות האצילים. הכסף

16:46 שהושג בתמורה לחלק התוצרת שהופרש לזכות האצילים, יופקד בקרן מיוחדת שתישמר לטובת הבעלים שיוכלו לקבל את חלקם בכל עת, וכך לא יוכלו הפריצים להאשים את היהודים בחמס. היה זה צעד נבון וגם הכרחי למניעת עלילות מצד הפולנים המנוצחים. אמנם הדבר לא מנע כלל את העלילות וההסתות. אלמנטים פולניים מסוימים קינאו פשוט בהצלחת היהודים והתחילו בפעולות הלשנה נגד היהודים אצל הממשלה הרוסית. משלחת אזרחים מוסמכים באה למוסקבה, אל הצאר, בדרישה לגרש את היהודים מוילנה ומסביבתה. מצד שני, העבירו לאצילים הפולנים ידיעות כי היהודים השתלטו על אחוזותיהם. אבל למרבה המזל, הצאר לא שעה ולא הקשיב להסתות ואדרבה, הוא הורה למושל וילנה לציין לשבח את היהודים על כישרונותיהם ומסירותם, וגם פקד לנקוט צעדים להגן על היהודים מפני התנפלות אפשרית של פולנים על היהודים. לאחר שהפולנים איימו שיפגעו ביהודים אם הממשלות לא תנקוט צעדים נגדם. גם הפריצים לא התפתו להסתות. הם שמחו דווקא על כך שהיהודים משקמים את אחוזותיהם ומתנהגים ביושר בכך שהם מפרישים באופן חופשי אחוזים מהכנסותיהם לזכות בעלי אחוזות. כמה מהפריצים גם שלחו מכתבי תודה לחוכרים היהודים תוך בקשה להמשיך בעבודתם גם בעתיד. כשהגיעו זכריה ירוחם והצדיק הנסתר נחום טוביה לוילנה, מצאו שם את היהודים במצב חומרי טוב. לעומת זאת, לא היה מצבם הרוחני מזהיר, וזאת למרות העובדה שחלק מגדולי התורה המפורסמים שנמלטו מוילנה כשהקוזאקים נכנסו לתוכה כבר חזרו למקומם. הטבח שביצעו הקוזאקים בשנת תט"ו, במהלכו נרצחו עשרים וחמישה אלף נפשות יהודיות בוילנה ובסביבתה, טרם נשכח. ארבעה מגאוני המפורסמים של וילנה של אז רבי משה ריבקש, בעל באר הגולה, רבי אפרים בעל שער אפרים, רבי שבתאי כהן בעל הש"ך ורבי אהרון שמואל קוידנובר וכן הגאונים האחרים מצאו להם במשך הזמן מקום מנוחה

19:32 בקהילות אחרות, וקהילת וילנה התמידה במאמצים להביאם חזרה לוילנה.