פרק 71 : נחום ודבורה והבת הנולדת

00:02 דבורה מודיעה לבעלה נחום את הבשורה הטובה שהם עומדים להיות הורים לילד או לילדה. הבשורה התקבלה אצל רב נחום ברגשות מעורבים. מצד אחד הוא שמח מאוד על עצם הידיעה שלה ציפה זמן רב. מצד שני חש מועקה מסוימת בליבו, שכן זכר היטב את דבריו של המקובל רבי משה גרשון, וידע כי סופו קרוב, שכן אושרו גדל דווקא באותה תקופה. ופירוש הדבר כי מתוך שני הדברים, הדברים בהם נתברך מה שעומד להילקח ממנו הוא אריכות ימים. רב נחום לא מצא לנכון לספר על כך לאשתו, שכן לא רצה לצערה, אבל לכשעצמו הגביר את התבודדותו ועסק יותר ויותר בתשובה, בתפילה ובלימוד תורה. מדי יום ביומו היה בוכה רבות ואף אומר וידוי. אבל כשיצא מחדרו השתדל להיראות עליז ומעודד כדי שדבורה לא תחשוד במשהו. מיום ליום הרגיש רב נחום שכוחותיו הולכים ואוזלים. כעבור חודשיים תקפה אותו חולשה גדולה ובתוך מספר ימים שבק חיים לכל חי. ודבורה במלוא חודשי הריונה ילדה בת, שמה נקרא בישראל נחמה על שם האב רב נחום. לפי צוואתו של רב נחום חולק העיזבון שלו לשלושה חלקים שווים. חלק אחד נועד לחלוקה לצדקה, כפי שתראה דבורה לנכון. חלק נוסף ניתן לדבורה עצמה, והחלק השלישי יועד לזכות הילד שהיה עתיד להיוולד. רב נחום אף השאיר מכתב סגור אותו ציווה לפתוח ביום ייכנס הילד למצוות. דבורה גידלה את נחמה באותה רוח בה חינכה את עצמה. משחר ילדותה דאגה גם ללמד אותה תורה על ידי מלמדים מיוחדים. ובינתיים עברו עשרים וחמש שנים מאז הגיעה דבורה לגור בויטבסק, ובמשך הזמן הזה חל שינוי גדול במהותה הרוחנית של העיר. מספר תלמידי התורה גדל, מספר תלמידי הישיבה גדל גם הוא. שינוי גדול חל במצב הרוחני של הנשים.

03:01 מרבית הנשים כבר ידעו להתפלל בעצמן וחלק מהן אף הבין את תוכן התפילות ופירושן. באמצעות הספר צאינה וראינה ויצירות אחרות באידיש התוודעו הנשים לשורה של ענייני יסוד ביהדות. כאשר הייתה נחמה לבת מצווה, כבר היו לה ידיעות רבות בלימודי היהדות, והגיעה השעה לפתיחת מכתבו החתום של רב נחום. מהמכתב הזה נודע הסיפור על ברכות המקובל, ובמכתבו גם ביקש רב נחום שדבורה תייסד... שדבורה תייסד ישיבה על שם הילד שייוולד ושהישיבה תוחזק מכספי חלק הילד בעיזבון. ולכן בשנת תנ"ז הוקמה בגדה הגדולה של ויטבסק ישיבה על שם נחמה של רב נחום ברב תבל [?]. בפי אנשים נקראה הישיבה בשם ישיבת נחמה של דבורה לזכרה של האלמנה. בין הלמדנים הגדולים שהיו אז, אותו זמן בוויטבסק, היה אחד בשם רב שמחה זליג, שנקרא גם העילוי מסטוויסק, שבמשך עשר שנים תמימות הסתגר בבדידות ועסק בלימוד התורה. העילוי הזה מונה כראש ישיבה שנשא את שמה של יתומת רב נחום, ותוך שנתיים כבר מנתה הישיבה מאה ושלושים תלמידים ושלושה ר"מים. אמנם רב שמחה זליג לא המשיך לעמוד בראש הישיבה, שכן העדיף ללמוד תורה ביחידות. אלא שלמרות כל זאת, לא הגיעה עדיין ויטבסק לדרגתו של מינסק כמקום תורה. היא גם לא יכלה להשתוות עם סלוצק ובריסק שבהן היו ישיבות רבות, ובוודאי לא עם וילנה, שהייתה אז כבר עיר ואם בישראל. קהילת מינסק אף שימשה מקור השפעה להפצת תורה בכל סביבתה. הישיבות בערים כסמילוביץ' וסמורגון נוסדו על ידי תלמידים שלמדו בישיבות של מינסק. אנחנו עוברים למינסק. על מינסק וישיבותיה וכן על מינסק כמקור השפעה לקהילות אחרות נודע לברוך רק כאשר הגיע לחג הפסח לדוברומיסל, אל אליעזר ראובן הנפח, וגם אז נודע לו על המעמד הנכבד שהיה לסבו במינסק, שם

05:49 התגורר סבו רב מוישה. ואז נולד במוחו של ברוך הרעיון לבקר במינסק בהזדמנות הראשונה. אותו ברוך, שבמשך כל הזמן התרחק ממשפחתו, התמלא עכשיו תשוקה להתקרב שוב אליה, וגם פעמה בו שאיפה לדעת פרטים נוספים על אמו, שנפטרה באותה לידה, אשר הייתה ידענית גדולה כפי שזכור לברוך. בחג הפסח של אותה שנה השכיל ברוך ללמוד הרבה בביתו של הנפח אליעזר ראובן על תבל ויושביה. הרבה למד על אופיו המעניין של אליעזר ראובן עצמו. אליעזר ראובן היה נוהג בכל יום שישי בשבוע, בין בקיץ ובין בחורף, להפסיק את עבודתו ולסגור את הנפחייה שעה אחת לפני חצות היום. כל האיכרים מכפרי הסביבה כבר ידעו שרובקה, כפי שכינו, לא יבצע שום עבודה אחרי אותה שעה. ביום שישי היו באים אליו השכם בבוקר, עוד לפני שחזר רב אליעזר ראובן מתפילת השחרית במניין הראשון, וממתינים לו בפתח בית המלאכה לשם ביצוע העבודות להן היו זקוקים. אליעזר ראובן, מצידו, היה נוהג בסיום העבודה של יום שישי לכבד כל איכר שנוכח בנפחייה בכוסית משקה ובפרוסת עוגה. הוא היה אומר שגם על הגויים לדעת על שבת קודש שיש לנו. לאחר מכן היה הולך לבית המרחץ ובחזרה שכב לנוח במשך שעה או שעתיים והתחיל להתכונן בדבקות ובכוונה גדולה לקראת שבת קודש. אליעזר ראובן היה אדם גבה קומה ובעל הדרת פנים מעוטר בזקן לבן כשלג. חיוך קל ריחף תמיד על פניו והוסיף לו לוויית חן. כאשר לבש ביום שישי לפנות ערב את בגדי השבת רחוץ וסרוק למשעי, היה משאיר רושם עמוק על כל רואיו. באותו יום שישי שהיה שם ברוך, ערב שבת הגדול היה. אליעזר ראובן הלך כדרכו לאחר סיום עבודתו לבית המרחץ, כשהוא לוקח איתו את אחיו של חתנו, ילד

08:27 בן תשע בשם ישראל חיים. הילד בא להתארח בחג הפסח אצל הנפח, והנה עבר זמן ממושך ואליעזר ראובן לא שב עדיין מבית המרחץ. לפתע הופיע ישראל חיים הילד, וסיפר כי בהיותם בבית המרחץ נשמעה לפתע צעקה, שרב העיר ששהה שם אותה שעה התעלף. הייתה בהלה. הנפח והילד התלבשו בחיפזון ומיהרו יחד עם הקהל הרב לבית הכנסת כדי לומר תהילים ולהתפלל לרפואת הרב. מאוחר יותר הלך אליעזר ראובן יחד עם עוד יהודים לבית הקברות, ועל הילד פקד לחזור הביתה. יותר מזה לא ידע הילד לספר. ברוך ואחד מחתניו של אליעזר ראובן יצאו העירה כדי לברר את שלומו של הרב. היה זה מאורע שהסעיר את רוח כל בני הקהילה. כל אחד ידע היטב מיהו רבה של דובורמיסל וכולם הכירו בגדלותו, בייחוסו ובעברו המפואר. היה זה רבי זבולון מרדכי, שירש את כיסא הרבנות מחותנו רבי גבריאל. רבי זבולון מרדכי היה אהוב ונערץ על כל בני הקהילה, ואין פלא שכאשר התרחש המאורע והרב לקה בשיתוק פתאומי בבית המרחץ, השתררה בהלה גדולה בעיירה. שעה קלה לפני הדלקת הנרות הגיעה הבשורה הטובה שהרב פקח את עיניו והכרתו חזרה אליו, כוח הדיבור שב אליו, אם כי דיבורו עלה לו במאמצים מרובים, עדיין נשאר משותק ברוב חלקי גופו. הרב הזמין אליו את דוד משה הדיין ואת נכדו שלוימה, וביקש מהם ששלוימה ישמיע למחרת בבית הכנסת את הדרשה של שבת הגדול, ושדוד משה יסייע בידו להכין אותה, שכן כרגיל הייתה דרשה כזאת צריכה להוכיח למדנות מופלגת. כמו כן ביקש הרב שעשרה יהודים ילכו לבית הכנסת ולאחר בקשת מחילה מאחד מספרי התורה, יעטפו אותו בטלית ויביאו אותו בליווי מניין יהודים לביתו, כדי שהוא הרב יוכל להתפלל בציבור ולשמוע קריאת התורה.

10:57 הרב סיפר שכל ימיו לא החסיר אף תפילה אחת בציבור, ולכן רצה גם עכשיו לקיים את תפילתו בציבור. הדיין והנכד מילאו את בקשת הרב, והם בחרו לשם כך בספר התורה שהיה מוכר בדובורמיסל בשם ספר התורה של היתום העשיר או ספר התורה של אלימלך החסיד. סיפור מופלא קשור בספר תורה זה. היה זה בשנת תת"ז. בדובורמיסל השתקע אז יהודי עשיר בשם ישעיהו שלמה. איתו באו אשתו וילדו בן הארבע, והתלווה אליהם קרוב משפחה בשם נפתלי, ששימש כעוזרו של ישעיה שלמה. אמרו שאותו ישעיה שלמה היה ממגורשי ספרד. אחרים אמרו שהוא בא מגרמניה וכי הוא ממגורשי פרנקפורט. עברו ארבע שנים וישעיה שלמה נפטר. ילדו אלימלך גודל על ידי רב נפתלי. הילד התגלה כבעל כישרונות גדולים וחשק רב ללימודים, וכשהגיע לגיל המצוות סיגל לעצמו לפתע דרך חדשה. הוא התנזר מדיבורי חולין והתרחק מחברת בני אדם. קרובו מגדלו נפתלי, וכן כל מחנכיו ניסו להזיז אותו מדרך זו, אבל לא עלה בידם. כאשר התבגר אלימלך הסכים להשתדך רק עם יתומה ענייה. תקופת נישואיו נמשכה חמש שנים. בזמן זה נולדו להם בן ובת, ואז אמר אלימלך לרעייתו כי הוא מעוניין להתגרש. הוא הסביר לה כי רצונו להיות משוחרר מן החובות המשפחתיות המוטלות עליו על פי התורה. הוא העניק לה חלק גדול מרכושו והתחייב לפרנס את ילדיו. רב נפתלי עזב את דובורמיסל, ואז התגלה שאלימלך לא רוצה בכלל ליהנות מכספו. את ביתו הועיל לאכסניה להכנסת אורחים. הוא עצמו עבר לגור אצל תנחום הסנדלר, שביתו היה ליד בית המדרש. בכל שעות היום ובחלקן הגדול של שעות הלילה בילה אלימלך בבית המדרש, למד תורה והתפלל. מדי ערב שכל האנשים עזבו את בית המדרש, היה נוטל מטאטא ומכבד בו

13:43 את הרצפה. מזונו היחיד בכל ימי השבוע היה לחם ומים מלבד בשבת ובחג. בשנת ת"ם עלה גבריאל על כס הרבנות בעיר, ומפיו נודע לרבי אלימלך שבפולוצק נמצא סופר סת"ם ירא שמיים גדול ומקובל. הלך איפה אלימלך אל אותו סופר שקראו לו רבי שמעיה זרחיה, אחיו של המקובל רבי בצלאל אורי וסבו של הרב הצדיק רבי ישראל מפולוצק, מתלמידי המגיד ממזריטש. אלימלך הזמין אצל שמעיה זרחיה ספר תורה. ארבע שנים עברו עד ששמעיה זרחיה סיים את כתיבת ספר התורה, ואלימלך נמצא אצלו כל אותה עת. המגיה פתחיה הגיה אז את ספר התורה, וכשהכול הושלם לקח אלימלך את ספר התורה וחזר איתו לדובורמיסל ומסר אותו לרב שהכניס אותו לבית המדרש. כאשר בגרו ילדיו של אלימלך, שידך אותם עם משפחות נכבדות ונתן להם סכומי כסף גדולים מרכושו. הוא עצמו המשיך לנהוג בדרכו לא לדבר שיחות חולין, לא לאכול בימי החול שום דבר פרט ללחם ומים. ובשנת תצ"ה נפטר בגיל שבעים ותשע שנים. ספר התורה שלו נשאר נחלת הקהילה, שהוא נושא את השם ספר התורה של היתום העשיר. ספר תורה זה הובא עכשיו, כאמור, לביתו של זבולון מרדכי רבה של דובורמיסל. באותה הזדמנות נודעו לברוך תולדות חיי המופלאים, אמנם גם הטרגיים של משפחת רבה של דובורמיסל. זבולון מרדכי, רבה של דובורמיסל, היה נצר לרבי משה איסרליש הרמ"א. ראש המשפחה, הגאון זכריה ירוחם, שלמד תורה מפי הרמ"א בעצמו, השתקע עם משפחתו לאחר גלגולים רבים בכפר ליד נמירוב, שם עסקו כל בני המשפחה בעבודת האדמה וחיו על בסיס שיתופי כשקופה אחת משותפת לכולם, כיוון שחיו באחווה אמיתית ניתן להם השם היונים. במשך שלושה דורות ניהלו היונים את חייהם על הבסיס האמור. דוגמה מובהקת לחיי משפחה יהודיים.

16:40 עד שהמשפחה גדלה והגיעה לשבעים או שמונים משפחות שאז עברו לגור בנמירוב עצמה, ושם המשיכו היונים בחייהם השיתופיים. המבוגרים שהספיקו לעבוד הרבה בחייהם התמסרו לתורה ולעבודת השם, בעוד שהצעירים יותר עסקו בעבודת האדמה וכך יכלו להתקיים.