פרק 66 : ברוך לומד על תולדות חתני הנפח

00:01 אנחנו מספרים על חתנו השלישי של הנפח אליעזר ראובן, שקוראים לו יצחק שאול, והוא נהיה בעצם חבר של ברוך. מוצאו של יצחק שאול היה מן העיירה הורקי, מקום בו שימש אביו רבי ניסן כמלמד. רבי ניסן מיל-- מין-- לימד בהצטיינות מיוחדת בחורים בוגרים בעלי כישרונות, ובעצמו היה תלמידו של עזריאל יוסף המגיד מהורקי. עזריאל יוסף היה תלמיד של הבעל שם טוב והוא ניהל חבורה של אברכים נבחרים אותם לימד את תורת החסידות והדריך ברוח הבעל שם טוב. רבי ניסן היה לאחד מראשי החבורה הזו, וכשהיה עזריאל יוסף יוצא לנדודיו אל הבעל שם טוב היה על רבי ניסן למלא את מקומו כמדריך ומנהיג החבורה. יצחק שאול התחנך על ידי אביו בדרך החסידות, ולכן יכול היה לספר לברוך הרבה על החסידות, על מנהגיה ועל מייסדה. מאוחר יותר, כאשר ראה ברוך לפניו את שלושת חתניו של הנפח, הייתה לו הזדמנות לראות את ההבדל שבין שני החתנים הראשונים המבוגרים יותר, אותם הכיר מקודם, שהם ייצגו את הטיפוס המצוי של אברכים למדנים לבין החתן השלישי שהלך בדרך החדשה של החסידות. וכך זה היה ששלושתם השמיעו דברי תורה וחידושים. החתן הראשון, זלמן מאיר, לימד את תלמידיו מסכת קידושין. מוישל'ה החתן השני לימד את תלמידיו מסכת בבא קמא. הם דיברו על חידושי התורה ועל המסכתות האלה. שניהם היו רציניים, בעלי פנים מודאגות, מעולם לא נראה חיוך על פניהם. לעומתם יצחק שאול, החתן השלישי, ייצג טיפוס מנוגד לגמרי, תמיד היה עליז וערני, פניו מפיקות תמיד שמחה גדולה, תמיד הייתה בפיו אמירה נעימה גם בעיצומה של שיחה רצינית. ואז ראה ברוך לפניו את השוני היסודי בין הדרך המתנגדית לבין הדרך החסידית. הוא יכול היה לראות זאת לא רק בדברי

02:31 שלושת האברכים- האברכים, ובמצב רוחם, כי אם גם באופן התייחסותם לכל מיני דברים. זלמן מאיר ומוישל'ה בחנו כל דבר איך הוא על פי דין תורה, ואילו יצחק שאול הסתכל תמיד על פי דרך החסידות, על פי היושר לפני משורת הדין. בגלל כל זה הרגיש ברוך שדווקא כאן, בביתו של הנפח אליעזר ראובן, הוא יכול ללמוד הרבה ואולי אפילו להגיע עד חקר הסוד העמוק של נפשו הצעירה והסקרנית שהשתוקקה לפענחו. מהי הדרך האמיתית לעבוד את הקדוש ברוך הוא? ברוך ידע היטב שהמשימה הקשה ביותר בחיים היא למצוא את הדרך לתיקונו האמיתי של האדם, ולכן בנושא הזה יתרכזו כל הרהוריו. וכך הוא חשב, הרי הקדוש ברוך הוא מספק בשפע לכל בעלי החיים וגם לאדם את הדבר ההכרחי ביותר לקיומם שהוא האוויר. כידוע מצוי האוויר בכל מקום ואף אחד לא חייב לדאוג להשגתו או לקיומו. הדבר השני בהכרחיותו לקיום החי הוא המים. גם המים מצויים לרוב מבלי שתידרש דאגה מיוחדת להשגתם, למרות שפעמים רבות כרוכה השגתם במאמץ כגון לחפור באר, להטות נהר, לשאוב מים וכיוצא באלה. לעומת שני אלה, הרי לגבי המזון שאף הוא דרוש לקיום האדם שונה הדבר. בגלל חטא עץ הדעת התקלל האדם בקללת בזיעת אפך תאכל לחם, וכאן כבר זקוק האדם לעמל וליגיעה. מבחינה רוחנית הייתה התבודדות בחיק הטבע בשביל ברוך כאוויר לנשמתו. שם בשדה וביער היה מסוגל להתעמק במחשבותיו הנשגבות רחוק מרעשם של בני האדם, ומצד שני שימש בשבילו לימוד התורה והכוונה לכל חלקי וענפי התורה כמים לגוף. הוא ראה את עצמו מסוגל לשחות בים התלמוד ואפילו לצלול למעמקיו. ויחד עם זה ניצבת השאלה היסודית מהי המטרה ומהי התכלית הסופית בכל אלה? מהי התכלית בנדודים על פני יערות ושדות

05:14 להתבונן באלוקים ובבריאה? מהי המטרה בשחייה על פני ים התורה וההתמודדות עם גליו? ומהי הדרך הנכונה בחיים והטובה ביותר לעבוד את השם? ושאלה נוספת איפה לשים את הדגש? האם על סור מרע, כלומר להימנע מעשיית דברים לא טובים או על ועשה טוב? כל השאלות האלה צפו אצל ברוך תוך כדי שיחה נרחבת עם יצחק שאול. רושם מיוחד עשה על ברוך הפתגם שיצחק שאול מסר בשם אביו בשם הבעל שם טוב תורה שפירוש למשנה איזה הוא חכם, איזה הוא חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדיי השכלתי. הבעל שם טוב שאל שאלה האם כל אדם מלמד? הרי כדי ללמד יש צורך בסגולות ובמעלות שונות. אם כן, איך אפשר ללמוד מכל אדם? ועוד מה היא הוכחה מן הכתוב מכל מלמדיי השכלתי זה אמור לגבי אדם שהוא משכיל. אבל איך אפשר ללמוד אכן מכל אדם? אומר הבעל שם טוב כתוב נר ה' נשמת אדם. בנר ישנם שני דברים יש אור הנר ויש הצל של הנר. האור של הנר הוא מן הנר עצמו, הצל של הנר מגיע על ידי הכלי של הנר. אותו דבר בנשמה יש גם כן אור וצל. האור בא מהנשמה עצמה. הצל בא מהגוף של האדם שהוא הכלי. כאשר עומדים בתוך ארבע אמות של צדיק, אז מוארים באור של הצדיק ונופלות לאדם מחשבות טובות. זה הגילוי של אור הנשמה. כאשר עומדים בתוך ארבע אמות של רשע, נופלות לאדם מחשבות רעות. מהצדיק לומדים עשה טוב ועל ידי כך נעשים מזכי הרבים. מן הרשע לומדים סור מרע ובזה נעשים בעלי תשובה. זה העניין, אומר הבעל שם טוב של הלומד מכל אדם, מכל אדם, בין שהוא צדיק ובין שהוא רשע. חס ושלום

07:51 אפשר וצריך ללמוד משהו. מכל מלמדיי השכלתי שהרי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם הוא בשביל ללמד את האדם. יש פסוק שאומר מלפני בהמות הארץ, אומר על זה רבי יוחנן שאנחנו צריכים ללמוד מהבהמות ומן החיות, וכך אומר רבי יוחנן אילו לא הייתה ניתנת התורה לישראל, היינו לומדים את מידת הצניעות מחתול ואת מידת הגזל מנמלה. הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם ממה וממי ללמוד, וזהו החכם הלומד מכל אדם מה שהוא צריך לסור מרעה ומה שהוא צריך לעשות טוב. עוד בזמן שבו השתכר ברוך לפרנסתו בנפח, בנפחייתו של אליעזר ראובן, מצא לו, לא הרחק מן הנפחייה, פינה מבודדת שבה יכול היה בזמנו הפנוי להתעמק במחשבותיו. זאת כפי שאהב מצעירותו. הייתה זו גבעה מוסתרת בעצים שהשקיפה על נחל שפיקה למרגלותיה. כל פעם שברוך היה מעוניין להתבודד בהזדמנויות ביקוריו אצל אליעזר ראובן, היה הולך לעבר הגבעה האמורה ושם היה שוהה. גם עכשיו עשה כן, אבל עכשיו בביקור הזה בדובר מסיל[?] היה לו חומר רב למחשבה יותר מאשר אי פעם. יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח, השאיר עליו רושם גדול לא רק בגלל דרך החסידות שהוא סיפר לו עליה, כי אם גם בגלל העובדה שלמרות שיצחק שאול היה מבוגר מברוך רק בארבע שנים היה כבר יציב ועצמאי לגמרי, גם בהשקפותיו, גם בהתנהגותו, בו בזמן שברוך היה עדיין בשלבי חיפושים וביקוש דרך לרוות את נשמתו הצמאה. עכשיו, כשישב על הגבעה, ערך ברוך השוואות בין יצחק שאול לבין שני חתניו הבכירים של הנפח. אמנם הם היו למדנים גדולים וברוך שמע מהם חידושי תורה רבים, אבל יצחק שאול היה איש לבבי. הוא עזר לחתנו בהכנת הבית לפסח. הוא עזר לחתנו בעבודתו בנפחייה כאשר עולה

10:42 בדעתו דבר תורה ופתגם נאה, הרי הוא משמיע אותו מייד תוך כדי עבודה. הוא תמיד שמח וטוב לב, שונה לגמרי מגיסיו השרויים תמיד באווירה של רצינות. ברוך התעניין גם בפרטים נוספים בקשר לשני הגיסים, ראשי הישיבה. שניהם למדו בצעירותם בישיבות בויטבסק. החתן המבוגר, זלמן מאיר, למד בישיבה שמעבר לנהר בגדה הקטנה, תחילה בהנהגתו של רבי ישראל יצחק מוילקומיר, לאחר מכן בהנהגתו של רבי פלטיאל, ואילו החתן השני, מוישה לייב, למד בישיבה שנקראת בשם ישיבת נחמה של רבי נחום בר תבל, וגם הישיבה הזו הייתה ידועה בשם ישיבת נחמה של דבורה. מהי אותה ישיבה של נחמה של דבורה? תולדותיה של ישיבה הזו שנשאה שמה של אישה, דבר נדיר בתולדות הישיבות, מהווה פרק מעניין של היסטוריה יהודית של העיר ויטבסק. בעיר זו, שהייתה אחר כך לעיר ואם בישראל, לא נמצאו כמעט כל יהודים עד שנת שי"א לאלף השישי. ויטבסק שימשה מרכז מסחרי שהיה כולו בידיים לא יהודיות. הסביבה הייתה עשירה בתוצרת של תבואה, כרמים, פרדסי פרי שונים. מעט היהודים שגרו עד אז בוויטבסק היו עניים ודלים, גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. ואז בשנת שי"א לאלף השישי, לפי מספרינו, התחילו סוחרים יהודים להתיישב בוויטבסק. מיד שעשו זאת הגיעה פקודה מן הממשלה שמונעת את הרחבת ההתיישבות היהודית בעיר הזו. מספר היהודים שהורשה לגור בעיר היה מוגבל ביותר. רק בשנת שס"ה השתקע בעיר יהודי בשם תבל, שהכניס בה רוח חדשה. לאותו תבל היה בן בשם נחום. נחום, אשתו דבורה ובתם נחמה היו חובבי תורה במידה כבירה, והם שפתחו והחזיקו את הישיבה שנקראה על שם הבת, כפי שסיפרנו. אלא במה שאמרנו עכשיו אין מספיק כדי להכירנו עם משפחתו המעניינת של תבל. משום כך עלינו לחזור

13:36 לתולדותיו של תבל עצמו, וכך נתוודע גם לפרק מפואר בהיסטוריה היהודית. היה זה בשנת של"ד. יהודי בשם נחום העתיק את דירתו מפראג למקום שנקרא סגז'ש. סגז'ש היא עיירה ששכנה על הגבול שבין פולין לבין שבדיה, והייתה חלק מאחוזתו של אציל פולני בנצ' זינקוביץ. בנצ' זינקוביץ התייחס בידידות ליהודי סגז'ש, ובמיוחד למשפחתו של נחום שהגיעה מפראג, והקהילה היהודית בסגז'ש הלכה והתרחבה. עברו מספר שנים, והנסיך זינקוביץ החליט להעביר את משכנו לאחוזותיו שליד העיר קרקוב, ולכן היה מעוניין למכור את האחוזות בסביבת סגז'ש. האחוזות האלה כללו כפרים וחוות שהכילו כשש מאות נפשות. הנסיך זינקוביץ פנה אל נחום, שהיה ראש הקהילה היהודית בסגז'ש, בבקשה שימצא קונה לאחוזותיו. נחום בדק את המצב וראה שהאחוזות הסמוכות, שהיו מצויות בתחום שבדיה של אז, היו שייכות לאחד הנסיכים השוודיים בשם יוהן קומברי. יוהן קומברי נהג לבקר מפעם לפעם באחוזות שלו ולשהות שם זמן ממושך. בדעתו של נחום עלה הרעיון להציע לנסיך השוודי הזה, יוהן קומברי, את אחוזות האציל הפולני זינקוביץ, ולכן המתין נחום לביקורו של הנסיך באחוזותיו ואז נכנס לבקר אצלו. הנסיך קומברי קיבל את נחום בידידות גדולה. בשיחה שהתנהלה העלה הנסיך נושאים שונים, אבל על הצעת הקנייה לא ענה לנחום, והוא ביקש מנחום לבוא אליו שוב כעבור שבועיים או שלושה.