פרק 62 : תולדות יעקוב אייזיק ואביו שמשון אליהו

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפור של ברוך בעיירה ינוביץ או בעיר ינוביץ, וכאן ברוך נתקל שוב באותו יעקב אייזיק הגביר של ינוביץ, או כפי שהוא נקרא השר של ינוביץ. ההיתקלות הייתה לא נעימה. יעקב אייזיק, יחד עם עוד יהודים, התעללו מילולית ביהודי פשוט. זה היה מאוד לא נעים לראות, וברוך סוקר פה את תולדות החיים של יעקב אייזיק. רבי יעקב אייזיק היה היהודי המכובד ביותר בינוביץ. הוא היה גם בעל הדיעה בעיר. כולם פחדו ממנו ביודעם את כוחו והשפעתו. יעקב אייזיק היה יליד העיר ינוביץ. אביו, רבי שמשון אליהו, היה זה שביסס את הקהילה בינוביץ. הוא היה בנו של הגאון רבי יעקב מוויטבסק ואדם מושלם ופיקח, שלט בשפות הרוסית והפולנית ובעל ידיעות במתמטיקה. בגלל ידיעותיו אלה מינה אותו הגרף ליפסקי, אחד מבעלי האחוזות הגדולים והעשירים ביותר בפלך ויטבסק למנהל אחוזותיו ליד ינוביץ. לצורך זה התיישב רבי שמשון אליהו בינוביץ, והודות לכך הורחבה פרנסתם של יהודים רבים. העיירה התחילה לפרוח לא רק מבחינה גשמית, כי אם גם מבחינה רוחנית. כל מוסדות התורה והצדקה התחזקו והתרחבו. תוך תקופה של עשרים שנה התפתחה הקהילה היהודית בינוביץ בכמות ובאיכות. נוספו בה תלמידי חכמים רבים על ידי כך שבעלי בתים לקחו להם למדנים כחתנים. הובאו לעיר מלמדים למדנים לילדים, ובבתי המדרש ישבו בחורים ופרושים ועסקו בתורה. מרכז ההתעניינות של ינוביץ היה כמובן ביתו של הנגיד הגביר רבי שמשון אליהו. הבית הזה היה בית ועד החכמים במלוא מובן המילה. כל מי שרצה לספוג לתוכו תורה או חכמה בא לשם. ביתו של רבי שמשון אליהו היה פתוח לאורחים ובמיוחד לבני תורה. רבים מאוד התעשרו על ידו. ידו של רבי שמשון אליהו הייתה פתוחה תמיד למתן צדקה, והוא היה מוכן

02:32 ומזומן תמיד לגמול חסד ליהודי, ובמיוחד כשהיה מדובר בסידור פרנסה. בגלל זה הסתכלו כולם על רבי שמשון אליהו בהערכה והחשיבו אותו למנהיג האמיתי של העיר. הוא כונה בתואר השר של ינוביץ, ואכן התחשבו בדעתו יותר מאשר בדעתו של הגרף ליפסקי בכבודו ובעצמו. ליד העיר ינוביץ היה פריץ גוי לא גדול שקינא מאוד ברבי שמשון אליהו. הוא לא יכול היה לסבול את גדלותו, גם לא היה יכול לסבול את האמון שרכש לו הגרף ליפסקי. פריץ זה בישל עלילה על רבי שמשון אליהו שהואשם על ידו במעילות. המאשים העמיד עדי שקר שהעידו שרבי שמשון אליהו רימה את הגרף ליפסקי וזייף חשבונות אחוזותיו. כאשר נודעה בינוביץ העלילה על רבי שמשון אליהו, נפל פחד על כל הקהילה. נקראה אסיפה שהחליטה על תענית ימי שני, חמישי ושני, אמירת סליחות, קריאת ויחל כמו תענית ציבור. גם הוחלט שכל בני הקהילה יביעו נכונות להישבע שרבי שמשון אליהו חף מפשע. גם בכפרים ובאחוזות שעליהם פיקח רבי שמשון אליהו קמה סערה. כולם הצטערו מאוד על העלילה שהייתה ידועה כעלילת שווא. גם הוחלט לשלוח אנשים אל הגרף ליפסקי, שהיה אז באחת מאחוזותיו ליד וילנה, ולהשתדל אצלו עבור רבי שמשון אליהו. היה יהודי אחד שהמשיך להיות שרוי בשלווה. היה זה רבי שמשון אליהו עצמו, למרות צערם של כל אנשי ינוביץ, ובמיוחד של בני ביתו, המשיך כדרכו תמיד לבטוח לגמרי בקדוש ברוך הוא. הוא אמר שעכשיו במיוחד מוטל עליו לערוך חשבון נפש, לבדוק את מעשיו ולתקן עיוותים שוודאי גרם שכן לולא כן לא הייתה באה עליו העלילה. רבי שמשון אליהו היה אדם מעניין גם מהבחינה הזו. הוא ידע שהכל בא מהקדוש ברוך הוא והכל נעשה בהשגחה פרטית. מעולם לא התפאר בגדולתו ומשום

05:02 כך לא הרגיש עצמו חסר אונים בגלל אפשרות של ירידה. הוא סבר שעליו לקבל במידה שווה את כל הניתן לו מיד השם, אם טוב ואם רע. דווקא הכרה זו היא שהניעה אותו לנצל את גדלותו ועושרו לשם עזרה לזולת, והיא שהביאה אותו עכשיו למסקנה שעליו להידבק יותר ויותר בקדוש ברוך הוא. רבי שמשון אליהו רכש את השקפתו האמורה על החיים עוד משחר ילדותו בהשפעתו של אביו, ויותר מזה בהשפעתו של דודו זקנו שקראו לו רבי יחיאל משה. רבי יחיאל משה היה בעל מידות וירא שמיים במידה מופלגת. אביו של רבי שמשון אליהו היה לא רק גאון, כי אם גם עשיר גדול. ביתו התנהל בהרחבה גדולה. רבי שמשון אליהו היה חלוש מילדותו, ומשום כך לא הטילו עליו עול תורה במידה גדולה כל כך. לעומת זאת, חינכו אותו במידה יתרה למידות טובות. מוצאה של אמו של שמשון אליהו היה מהעיר פראג, וגם רבי יחיאל משה, דוד של אמו, היה מוצאו מהעיר פראג. הוא ראה את עצמו כתלמיד של מהר"ל מפראג ולכן למד תמיד בספרי מהר"ל. הוא גם התנהג תמיד על פי ספרים אלה. אותו יחיאל משה הוא שחינך את שמשון אליהו משחר ילדותו על פי דרך המהר"ל מפראג, ולכן הייתה האמונה האיתנה שהכל מתנהג בהשגחה פרטית נטועה בו מילדותו. כאשר נודע לרבי שמשון אליהו שהאספה בינוביץ החליטה על תענית שני, חמישי, שני, כאב לו הדבר מאוד. הוא לא רצה שעדה שלמה של יהודים תתענה בגללו, אבל כדרכו שימש לו הדבר הוכחה כי הקדוש ברוך הוא רוצה שבני ינוביץ ישובו בתשובה. בגלל זה השתתף גם הוא עם יהודי ינוביץ שהתאספו בבתי הכנסת בימי הצום. הבכיות אז בקעו שחקים. שמשון אליהו בכה יותר מכולם

07:25 ובכה מצער על גורל הקהילה כולה. לעומת זאת, ביחס להחלטה השנייה של האספה שבני הקהילה ישבעו על חפותו מפשע, נקט שמשון אליהו עמדת התנגדות. הוא עמד בתוקף על כך שהחלטה הזו לא תבוצע והביע את רצונו למסור עצמו בידי הקדוש ברוך הוא. כעבור שבועות מספר הגיעה לינוביץ משלחת בת שלושה אנשים מטעם הגרף ליפסקי. במשך שבוע שלם עסקו בבדיקת החשבונות במלאי התבואה, הרכוש שבאחוזות שבניהול רב שמשון אליהו. הם ראו שהכל מתנהל בסדר גמור. ההאשמה נגד שמשון אליהו הוכחה ככוזבת. הוא יצא זכאי בגלוי. יותר מזה, הגרף ליפסקי החליט להביע בגלוי את אמונו במנהל היהודי ושלח לו כמתנה מנורת כסף בעלת שישה קנים. גובה המנורה היה אמה ורבע, כלומר שבעים וחמישה סנטימטר. שמשון אליהו הביא את המנורה לויטבסק, מסר אותה לצורף שהוסיף לה שני קנים, ולאחר שהושלמה העבודה תרם שמשון אליהו את המנורה לבית הכנסת הגדול בויטבסק כדי להדליק בה את נרות החנוכה. יעקב אייזיק היה בן יחיד לשמשון אליהו. מובן שבהיותו בן יחיד התייחסו אליו כאל בבת העין. טובי המלמדים הוזמנו ללמדו. כשהיה יעקב אייזיק לבר מצווה החליט שמשון אליהו לפי עצת רבי שמחה זליג, הפרוש המפורסם מויטבסק שעליו כבר דיברנו, לקחת את רב נפתלי זאב, שהיה תלמיד חכם ידוע, כמלמד לנער. נפתלי זאב היה מכונה התלמודי משום שהוא כל הזמן למד בתלמוד. עם זאת היה גם בקי בספרי חקירה כגון מורה נבוכים, הכוזרי. נפתלי זאב היה גם ירא שמיים גדול, אך מטבעו היה קל מזג ושם דגש על פשוטם של דברים, ומשום כך שנא ללמוד פירושים צדדיים וכל שכן רמזים או סודות. אפילו את אגדות התלמוד ניסה להסביר בדרך פשוטה, וכשלא הצליח בכך דילג עליהם. הוא טען שדבר

10:00 שאי אפשר להסבירו בדרך הפשט, אין מקום להסבירו בכלל. ובכלל סבר נפתלי זאב שבעיקר יש להישען על השכל ולא על הרגש. אפילו בקיום המצוות חיפש נפתלי זאב אך ורק את השכל ולא את הרגש. מבחינתו היה על המוח לשלוט לגמרי על האדם והלב והרגש צריך לתפוס מקום משני במעלה אם בכלל לתפוס איזשהו מקום. רב נפתלי זאב דקדק מאוד בשמירת כבוד התורה וגם תלמידי חכמים. מצד שני, זלזל לגמרי בסתם יהודים יראים ואנשי מעשה. על כאלה במידה ולא למדו מספיק תורה בשביל להיות למדנים מופלגים, הסתכל מלמעלה למטה, ובמיוחד התייחס בקרירות וכמעט בטינה לאנשים המוניים. תלמידו יעקב אייזיק היה קשור אליו מאוד והיה נתון כליל להשפעתו. הרבה תורה וידיעות רכש ממנו. אבל שמשון אליהו הבחין לצערו הגדול שבנו, שהוא אכן בן תורה מופלג, מתייחס באדישות לסבל של בני אדם ולא מתרשם מצער הזולת. גם כשהוא נותן צדקה הוא עושה זאת בלי כל רגש ובלי לב. הדבר ציער מאוד את שמשון אליהו, שדרכו שלו הייתה שונה לחלוטין. הוא שוחח על כך עם נפתלי זאב בכוונה להיעזר בו לתיקון חיסרונותיו של בנו. אבל את הדמתו של שמשון אליהו, התייחס נפתלי זאב בעצמו באדישות לעניין הצדקה ולכל הקשור בחיי החברה. מבחינתו העיקר היה לימוד התורה או לכל היותר קיום המצוות על פי שורת הדין בלבד. שיחה זו דכדכה את שמשון אליהו, שנוכח בהחלט לדעת מנין נובעת גישתו של בנו לחיים מהשפעתו של נפתלי זאב. הם קיימו שיחה ממושכת. נפתלי זאב הבהיר שלא שמלבד לימוד התורה אין שום דבר חשוב בעיניו. אפילו מידת הרחמנות יש לה מקום אך ורק על פי הנחיות המוח הקל. כך למשל אמר מצוות הצדקה גם זאת בהתאם לדעתו של

12:42 נפתלי זאב צריכה להיות מדודה ושקולה. הוא היה אומר שאסור לתת צדקה יותר מחמישית מן הרכוש ולא פחות משקל לשנה, והרי כאן מידה מדויקת, מינימלית ומקסימלית. גם את מצוות ואהבת לרעך כמוך רצה נפתלי זאב להסביר על פי דעתו. דבר ראשון אומר רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט על המצווה של ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה. הדבר הזה מוכיח לדעתו של נפתלי זאב שמשמעות האהבה היא בעצם היעדר השנאה. יש גם את הסברו של הלל הזקן האומר מאי דעלך שונא לחברך לא תעביד. הרי שהעניין מתמקד למעשה אומר נפתלי זאב באי שנאה, לא באהבה ממשית. ואם תצרף לזה את מאמרו של רבה בר אבוה במסכת כתובות דף ל"ז לגבי אדם שלא עלינו חייב מיתה, אומרת הגמרא ברור לו מיתה יפה. והרי לך שיטה שלמה של אהבה בקשר לאנשי האמון עמי הארץ, אמר נפתלי זאב שכתוב במסכת כתובות עמוד דף ח. אין פורענויות באה לעולם, אלא בשביל עמי הארץ. שמשון אליהו, שהיה ספוג מידות טובות אותן למד מדודו זקנו יחיאל משה לא היה מסוגל לעכל את הדבר, למרות שהעריך את נפתלי זאב על למדנותו הגדולה ועל אשר נטע בלב בנו יחידו אהבה לתורה, הוא הרגיש שבמידה כלשהי קלקל נפתלי זאב את בנו. רק עכשיו למד שמשון אליהו להעריך את דודו זקנו, שהוריש לו ירושה רוחנית כל כך יקרה. בעצם הוא ידע מעט מאוד על תולדותיו של דודו זקנו, כיוון שדודו זקנו עצמו מיהר לשוחח על עברו. לכן ידיעותיו של שמשון אליהו על דודו באו לו מסיפוריה של אמו, וכך סיפרה לו. אב עשיר היה לו ליחיאל משה אשר שדכו עם בתו היחידה של עשיר אחר שנקרא רב

15:05 זבולון השותק. רב יחיאל משה חי בתחילה חיים מאושרים ונעימים גם לאביו גם לחותנו היו בתי מדרש משלהם שבהם החזיקו על חשבונם עשרה בטלנים שהיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. גם הם עצמם היו יושבים ולומדים. רכושו של האב בפראג היה גדול, אך רק חלק ממנו השאיר לבנו ולקרובים. את השאר פיזר לצדקה. שלושים וחמש שנים חי יחיאל משה עם אשתו, והיא לצערנו לא ילדה לו ילדים. כאשר היא נפטרה נתן חלק מרכושו לצדקה ועבר לגור בביתם של הורי שמשון אליהו. בתחילה בעיר קראקוב לאחר מכן בויטבסק, וכיוון שעדיין היה לו רכוש ניכר, חיפש אנשים הזקוקים לעזרה. הוא היה שולח אנשים על פני ערים ועיירות לחפש יתומים ויתומות ולכלכלם על חשבונו. הרבה נתן לישיבות או לתלמידי חכמים ולתמוך בבעלי בתים שהיו ליורדים. את זמנו חילק בין שיעורים ולימודים שונים. בכל יום למד לעצמו דף גמרא בעיון רב ונוסף לכך קבע מספר שעות ביום לשיעור משותף עם יהודי בשם ברוך הצבאי, ובשאר שעות היום למד מדרש ואמר תהילים ברבים, ובמיוחד לימד את הציבור מידות טובות על פי תורת מהר"ל מפראג. אחת המסורות מפי מהר"ל הייתה לומר כל יום לפני התפילה את שירת האזינו, שהמהר"ל רואה אותה כסגולה לטהרת המוח והלב. לדעת מהר"ל גם על סוחרים ובעלי מלאכה לומר פרשת האזינו מספר פעמים ביום, בגלל שהדבר מהווה סגולה להצלחה ולכן נדרש כל אחד לדעת פרשת האזינו בעל פה. גם מהר"ל ראה באמירת האזינו מספר פעמים ביום סגולה לאריכות ימים. בזכרונו של רבי שמשון אליהו נחרטה השיחה שניהל בילדותו עם דודו זקנו בקשר לפנחס המשרת. אותו פנחס היה כבר יהודי בגיל שבעים, גבוה, רחב גרם, בעל זקן לבן. כל ימיו עבד עבודת

17:36 פרך על מנת להשתכר את לחמו. לעת זקנתו התקבל כמשרת בביתו של אביו של שמשון אליהו. היה זה יום חורפי לפנות ערב. שמשון אליהו ישב בחדרו של דודו יחיאל משה. פנחס המשרת נכנס לחדר כשחבילת עצים על שכמו כדי להסיק את התנור. כאשר ראה אותו רבי יחיאל משה, שהיה בעצמו אדם זקן, התרומם ועמד מלוא קומתו ולא חזר לשבת עד שהשלים פנחס את עבודתו. שמשון אליהו לא היה בטוח שדודו זקנו אכן התכוון לקום לכבודו של המשרת הפשוט, והוא שאל אותו אפוא על כך. "בוודאי", אמר יחיאל משה, "הרי זה פסוק מפורש מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ויחיאל משה לא הסתפק בתשובה הזו ואמר, והוסיף בהנחה, "מה מקנא אני ביהודי פשוט זה המתפרנס מהגיעה כפיו? ואילו אנוכי מתפרנס מנהמא דחיסופא". כלומר לחם ביזיון שהוריי השאירו לי בירושה. עדיין היה זכור היטב לרבי שמשון אליהו הוויכוח שניהל על כך עם דודו זקנו. הוא אמר ליחיאל משה את מאמר חז"ל בקידושין דף ל"ב, אין זקן אלא מי שקנה חכמה. אבל יחיאל משה ענה לו במאמר אחר משבת ל"א, קום מקמיה דגברא דחיל חטאין, שהוא אדם ירא שמיים. "והרי פנחס המשרת", אמר יחיאל משה, "הוא אדם ירא שמיים ואומר תמיד פרקי תהילים בכוונה". לפני פטירתו ציווה יחיאל משה חלק קטן מעזבונו לקרובי משפחה, את השאר נתן לצדקה. מאוחר יותר, כאשר נבדקו חשבונותיו והתברר מה גדולים היו הסכומים שחילק לצדקה, הוא קיים את מצוות מתן בסתר במידה אמיתית. איש אמונו של שמשון אליהו היה יהודי בשם מוישה שביאנוביץ, הוא כונה בתואר הנאמן. מוצאו של מוישה היה כמו של שמשון אליהו עצמו, מהעיר ויטבסק. שניהם היו מכירים מילדות. שמשון אליהו חש קשר

20:25 נפשי חזק לרב מוישה, משום שדרכו הייתה דומה לדרך דודו זקנו, יחיאל משה. כאשר מונה רב שמשון אליהו למנהל אחוזותיו של הגרף ליפסקי, לקח איתו את רב מוישה להיות עוזרו האישי. רב מוישה ניהל את פנקסיו והיה יד ימינו. רב שמשון אליהו גילה לו את כל סודותיו וקבע אותו ליועצו הפרטי