פרק 47 : תחילת נדודיו של ברוך הצעיר

00:01 אנחנו עוקבים בעניין מרתק אחרי תולדות משפחתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. אה קראנו הרבה על רבי משה, הסבא של אביו של רבי שניאור זלמן, רבי מוישה, עם כל ה-- שהוא היה ראש קהילת פוזנא, הוויכוחים שלו עם הכמרים, הנסיעה שלו לוותיקן, כל מה שקרה שם. רבי מוישה היה מנהיג יהודי בעל קנה מידה כלל אזורי, לפחות אם לא עולמי. ועכשיו אנחנו, לאחר שגם למדנו על רבי אברהם הגנן[?], שהוא רצה שברוך, הנכד של רבי מוישה, יהיה חתן לבתו רבקה. אנחנו נעבור ללמוד יותר על משפחתו של רבי ברוך, ועל ברוך עצמו, אביו של רבנו הזקן, אביו של רבי שניאור זלמן, ונעשה את זה שוב קצת עם חזרות קצת על כמה דברים, כפי שאנחנו נראה כאן. כותב לנו הרבי יוסף יצחק, נכדו של האדמו"ר הזקן, כן. ייחוסה המשפחתי של משפחת שניאורסון לא מתחיל דווקא באדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, כי אם כמו שכבר סיפרנו מספר פעמים, במהר"ל מפראג ואפילו לפניו דורות של גאוני עולם. רשימותיי, כותב רבי יוסף יצחק, ביחס למשפחתנו פותחות בגאון רבי מוישה שמושבו, כפי שאנחנו כבר יודעים, היה בעיר פוזנא. רבי מוישה נודע לתהילה בלמדנותו, מפורסם גם בעושרו. היו לו בנים ובנות, מתוכם התבלט רבי שניאור זלמן, שעל שמו נקרא לאחר מכן אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. רבי שניאור זלמן זה היה שונה לגמרי משאר בניו של רבי מוישה. למרות שהיה חלש וחולה מלידה, התמסר לילות כימים ללימוד התורה. הייתה חביבה עליו ההתבודדות בינו לבין עצמו. אחיו עסקו במסחר והוא הקדיש את זמנו ללימוד התורה. בהגיעו לגיל עשרים נשא שניאור זלמן לאישה את רחל, בתו של אדם בשם רבי ברוך

02:49 בטלן, שאנחנו כבר הכרנו אותו. אמנם מוישה רצה שבנו שניאור זלמן יעסוק כמוהו במסחר, אבל שניאור זלמן סירב לכך. הוא העדיף להתפרנס כמלמד, מקצוע שלא הביא כסף יתר-- יתר לבעליו, והוא ויתר גם על תמיכת משפחתו העשירה, ולכן כך התהלכה המשפחה בפוזנא בשלום ובשלווה, עד שהגיע הזמן לצאת מפוזנא. אחרי נדודים מעיר לעיר הגיעה המשפחה לרוסיה הלבנה והשתקעה בעריה השונות. רבי מוישה ואחד מבניו השתקעו במינסק. שני בנים אחרים, רבי יהודה ורבי מרדכי, השתקעו באורשה, שבפלך מוהילוב. רבי שניאור זלמן ואשתו ובתם דבורה לאה הלכו בעקבות המשפחות שהחזיקו אותו כמלמד והגיעו לעיר ויטבסק. בעיר ויטבסק רבי שניאור זלמן קבע את מושבו באחת הסימטאות הצרות בקצה העיר, בקרבת הנהר דווינה, והמשיך לעסוק במלמדות. על יד הנהר השתרעו מרחבים של שדות, גנות ופרדסים, ולכן היה רבי שניאור זלמן תמיד קרוב להדרת הטבע. הוא חיבב מאוד את קרבת הטבע, וסביר היה מצפה להתייחד עם ברואי הבורא ברוך הוא. כך גם לא הורגש העוני במידה גדולה מדי. לאחר שלוש שנים נולד לזוג בן ששמו נקרא בישראל ברוך על שם סבו רבי ברוך בטלן. ברוך, ברוך היה ילד בריא והתפתח יפה גם גופנית וגם נפשית. את החיבה ליצירתו של הקדוש ברוך הוא השריש רבי שניאור זלמן בלב בנו ברוך, משחר ילדותו. יופי הנהר, השדות והפרדסים הטביעו את רישומם העמוק על הילד, ושנים רבות חקוקים היו בזכרונו. כאשר היה ברוך בן ארבע שנים, עטף אותו אביו בטלית והביא אותו אל מלמד הדרדקי. האבא עצמו, רבי שניאור זלמן, היה עסוק בלימוד עם נערים בגיל מבוגר מזה של ברוך וברוך הצעיר היה זקוק להכנה מוקדמת עד שהוא יהיה מסוגל לקלוט את לימודו של אביו. ברוך הצעיר גילה מיד

05:43 חשק גדול ללימודים, ובתוך שנה רכש לו בקיאות בחלק גדול מהתנ"ך. לאחר זמן העביר אותו רבי שניאור זלמן למלמד אחר שילמד אותו גמרא, ובמלאת לברוך שבע שנים קיבל אותו רבי שניאור זלמן לכיתה שלו. שלוש שנים למד ברוך הקטן בכיתתו של אביו עם חברים בני גיל מבוגר ממנו ועלה עליהם ברמת הבנתו וידיעותיו. בנוסף ללימוד הישיר עם בנו, בילה איתו רבי שניאור זלמן בשיחות מאלפות. הוא לקח את ברוך הצעיר לטיולים על גדות הנהר דווינה, וכל משך זמן הטיולים על פני השדות המוריקים, שוחח עמו בדברי תורה ובנפלאות הבורא. הטיולים האלה תחת כיפת השמיים שלנגד עיניהם משתרע עולמו היפה של הבורא, הגבירו את אהבתו של ברוך לטבע וגם את תשוקתו להתבודד הרחק מחברת בני אדם כשהוא שקוע במחשבותיו, שכן כבר משחר ילדותו גילה ברוך נטייה להתבודדות עם הבריאה. כאשר הגיע ברוך לגיל בר מצווה היה כבר בקי במספר סדרי משנה וידע בעל פה גם כמה מסכתות מן הגמרא. הוא יכול היה ללמוד ולהבין בעצמו ולהתעמק בסוגיות הגמרא ללא עזרה של מלמד, ולכן האבא רבי שניאור זלמן איפשר לו ללמוד לבד, ויסתפק רק בהנחיות כלליות וקביעת סדרי הלימוד. ולכן עכשיו, כאשר ברוך לא זקוק למלמד, הוא לוקח את ספריו, הולך לשפת הנהר דווינה, יושב על סלע או משתטח על העשב הרך ומתעמק בלימודו. יופי הבריאה של הקדוש ברוך הוא לא מהווה הפרעה ללימודו, כי אם אדרבה משמש לו מקור לתשוקת הלימוד. זרימת המים הזכים, זמרת הציפורים, רחש הצמחים מתמזגים עם נגינתו של ברוך המלווה את לימודו. אבל כאן קרה דבר קשה. כעבור שנה מאז נכנס ברוך לגיל מצווה, חלתה אמו בקדחת ולאחר חודשים מספר נפטרה. תוך זמן קצר חלה גם אביו

08:23 רבי שניאור זלמן, ולאחר מחצית השנה נפטר גם הוא. ברוך נשאר יתום שלם. מותם של הוריו הטביע על ברוך הצעיר רושם קשה מאוד. כאבו וצערו של ברוך בן הארבע עשרה דיכאו אותו ממש. הוא התהלך בעולם אחר, אם מפני התקשרותו הנפשית העמוקה להוריו, ובייחוד לאביו, ואם משום תחושת הבדידות האיומה לתוכה הושלך לפתע. בתקופת האבלות שלו היה ברוך נוהג לעבור לפני התיבה, כלומר להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום וגם ללמוד משניות לעילוי נשמת הוריו. זה לא הועיל להשקיט את צערו הגדול. נראה היה כאילו ברוך הצעיר הולך ודועך. רוחו הייתה שבורה. הייתה לו לברוך בויטבסק דודה. אנחנו כבר למדנו על זה. דודה פריידה, היא ובעלה קדיש הכניסו את ברוך ואת אחותו דבורה לאה לביתם וקיבלו אותם לטיפולם המסור. דבורה לאה, אחותו של ברוך, חשה אומנם נוחם קצת, אבל ברוך לא מצא מרגוע גם בטיפולם הטוב של דודו ודודתו. והנה יום אחד הודיע ברוך למארחיו ולאחותו שהוא החליט לעזוב את ויטבסק ולגלות למקום תורה. "אבל לאן תלך? הרי צעיר אתה מכדי להיות נא ונד בארץ", אמרו. "הישאר נא איתנו, לא יחסר לך כל בביתנו." אבל דיבורים אלה לא השפיעו על ברוך, והחלטתו על דרכו העתידה הייתה איתנה. עברו ימים מספר, ברוך עזב את ויטבסק מבלי להשאיר כל עקבות. בינתיים הגיעה השמועה המצערת על פטירתו של רבי שניאור זלמן ואשתו רחל לרבי מוישה אביו, אשר מושבו, כפי שאמרנו, היה בעיר מינסק, מקום בו ניהל את מסחרו בהצלחה רבה. רבי מוישה שלח מיד שליח לויטבסק כדי להביא אליו משם את נכדיו היתומים ברוך ודבורה לאה. כמובן שבביתו נכונו להם כל הנוחיות, אבל השליחות לא הוכתרה בהצלחה, כיוון שכפי שאנחנו יודעים, ברוך כבר לא

11:14 נמצא בויטבסק ודבורה לאה לא רצו הדוד והדודה להוציא מרשותם, שכן לא היו להם בנים משלהם. דבורה לאה נשארה בבית דודיה, שם הייתה עד לנישואיה, כפי שאנחנו כבר זוכרים, שהיא התחתנה עם רבי יוסף יצחק. אבל ברוך במקביל התחיל בנדודים על פני ערים ועיירות סביבת ויטבסק. במשך שלוש שנים נדד ממקום למקום, למשל בדוברמיסיל[?], בקאליסק ובעוד מקומות. בשום מקום לא נשאר הרבה זמן לכל מקום שהגיע נכנס תחילה לבית המדרש וישב ללמוד. ביישובים יהודיים בזמנים ההם הייתה נהוגה החזקת לומדי תורה נודדים גם במאכל, גם במשתה וגם בכסף מקופת הקהל או מכיסם של אנשים פרטיים. מי מן הלומדים שלא רצה ללון בבית המדרש זכה לחדר אכסניה בביתו של מישהו, אבל ברוך לא רצה לקבל שום דבר מכל אלה, שכן כבר משחר ילדותו הייתה שנואה עליו מתנת בשר ודם, ולכן כדי להחיות את נפשו חיפש לו עבודות ארעיות שונות, וכך היה לחוטב עצים או לשואב מים או עוזר לסוחרים ביום השוק. ברוך לא בחל בשום עבודה, אפילו תהיה הקשה או הבזויה ביותר. הוא היה מוכן אפילו לפשוט נבלה בשוק ובלבד לא להצטרך לבריות בהתאם להוראות חכמינו זכרונם לברכה. היו רבים שפגשו את ברוך בדרך נדודיו ולא הבינו את דרכו. מי היה רוצה להתעמק בהלך נפשו של נער צעיר, אפילו שהוא יהיה למדן ומתמיד כברוך? היו שיחסו את זה למין שיגעון שאין להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אבל ברוך עצמו לא התרשם בכלל מן הדעות השונות שהובעו אודותיו, שיאמרו מה שהם רוצים ובלבד שיעזבו אותו לנפשו ללכת בדרך שהוא סולל לעצמו. ולכן בכל מקום שברוך הגיע, אם היה נתקל בהפרעה קלה ביותר לאורח חייו המקורי, כפי שאמרנו, היה עוזב מיד את

13:47 המקום ונודד למקום אחר, ושם היה ממשיך בדרכו המיוחדת ללמוד ימים ולילות בבית המדרש, להתפרנס בצמצום מעבודות שונות שהזדמנו לו ותמורת כל תשלום שהוא.