פרק 40 : עזיבת היהודים את פוזנא, וההכרות של ברוך עם משפחתו

00:01 אנו ממשיכים בסיפור על תולדותיו של רבי מוישה, נכד של המהר"ל, שהוא גם הסבא של רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד. התולדות שלו הם מעניינים בפני עצמם וגם מעניינים מהסיבה שהם למעשה מהווים שלשלת או שרשרת או חוליה בשרשרת של דורות שמובילה מהמהר"ל מפראג ועד לרבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד. כרגע רבי מוישה הוא ראש קהילת פוזנא. סיפרנו בסיפור הקודם שבפוזנא מתחילות צרות גדולות ליהודים מצד הכמרים הקתוליים, ורבי מוישה מחליט שהגיע הזמן שיהודים יעזבו את העיר פוזנא. הקהילה היהודית בפוזנא, בהנהגתו של רבי מוישה, הייתה מאורגנת בצורה נפלאה. הרעיון המרכזי שכל ישראל ערבים זה לזה היה ביסוד כל התקנות שקבע רבי מוישה ראש הקהילה. גם בזמנים טובים וגם בזמנים פחות טובים, רחמנא ליצלן, נשמר בקפדנות העיקרון שצורכי הכלל הם מעל העניין הפרטי של אדם זה או אחר, ולשם כך הונהגה משמעת קפדנית. עכשיו, כאשר באו על יהודי פוזנא זמנים קשים והתברר כי הדרך הטובה ביותר היא שהם יעזבו את העיר ויחפשו להם מקום אחר, נוצר הכרח לדאוג שלא תפרוץ מנוסת בהלה שתגרום נזק גדול. הדבר היה חייב להישמר בסוד מפני השלטונות וגם מפני האוכלוסייה הלא יהודית, ולכן הייתה צריכה העזיבה להיות בהדרגה ובאופן בלתי מורגש. אילו היו צוררי היהודים יודעים על ההחלטה, היו מנסים להשתלט על נכסים ורכוש במטלאות שונות, ולכן נקבע סדר של עזיבה בשלבים של קבוצות קטנות ופזורות על פי הגרלה. מי שזכה בהגרלה הייתה לו הזכות לעזוב מיד את העיר בתנאי שלא יורגש בכך. העוזב היה צריך למצוא הסבר שיתקבל על דעת בני העיר, כמו צורכי מסחר או פרנסה, או סיבה משפחתית כזו או אחרת. ביחד עם זה הופתחו ענייניהם של עניי הקהילה, ולשם כך

03:01 נקבע שכל משפחה בעלת יכולת תפריש רבע מרכושה לצורכי הקהילה ולעניים. כאשר הגיע תורו של רבי מוישה בעצמו, הוא החליט לעזוב לעיר מינסק, ולאחר שהפריש רבע מרכושו הרב עזב למינסק, שהייתה עיר של תורה וחוכמה. מינסק בנוסף לכך הייתה גם מרכז למסחר. העזיבה של רבי מוישה הייתה בשנת ת"פ. צאצאיו של רבי מוישה היו נשואים ולא כולם הצטרפו אליו. בנו רבי שניאור זלמן, שסירב כזכור לעסוק במסחר, החליט להתיישב בעיר ויטבסק יחד עם אשתו המלומדת רחל. רבי שניאור זלמן היה חלוש בגופו, אבל היה מלמד מוצלח מאוד. הוא עסק במלמדות ולא נטל שכר לימוד. הוא גם לא לקח כסף מאביו. הוא חי מן הכסף שנתן לו אביו לאחר נישואיו. מהכסף הזה הפריש רבע לצורכי הקהילה בפוזנא, וכדי שלא להיכנס לחשש רחוק של ריבית לא השתמש בממונו כמו אנשים אחרים להלוואות בעסקה, ומשום כך נאלץ לחיות בצמצום מן הקרן שקיבל מאבא. רבי קדיש, גיסו של רבי שניאור זלמן, שכידוע התחתן עם פריידה אחותו של שניאור זלמן, הצטרף אל רבי שניאור זלמן ונסע איתו לויטבסק. רבי קדיש היה קשור מאוד לשניאור זלמן, כפי שאנחנו זוכרים מהסיפורים הקודמים, פגעה בקדיש מחלה קשה שגרמה לו לשכוח את לימודו. עברו שנים עד שקדיש רכש לעצמו ידיעות חדשות בתורה. אמנם לדרגת, לדרגת החריפות הקודמת שלו הוא לא הגיע. רבי שניאור זלמן קירב אותו מאוד כל הזמן ולמד איתו, ומשום כך היה קדיש קשור אליו בליבו ובנפשו. מצד שני, קדיש למרות שהמחלה קצת השפיעה גם על מצבו הגופני הוא יכול היה להתמסר למסחר ולכן מצבו הכלכלי היה טוב. כל הסיפור, הסיפור הזה עם הפרטים הרבים שבו נודעו עכשיו לברוך. ברוך היה בנו של שניאור זלמן. הפרטים נודעו

06:04 לו מפי חברו יצחק שאול, חתנו של הנפח מדוברובניסל[?], וכך ברוך קיבל מושג מדויק על סבו רבי מוישה, על דודיו ודודותיו וגם על אביו שניאור זלמן. הוא החל להבין יותר את דבורה לאה אחותו, אשר הייתה משודכת, כזכור לנו לעילוי נשרי[?] הגאון ראש הישיבה רבי יוסף יצחק. בזמנו, לאחר היכנסו למצוות כאשר עזב את העיר ויטבסק, לאחר שנתייתם מהוריו לא הרגיש ברוך כל קשר נפשי לאחותו המבוגרת ממנו, ומעולם לא הקשיב לה ולא הבין אותה. הוא העדיף ללכת על פני תבל ולחפש את דרכו העצמאית בעבודת הבורא. ברוך נזכר שאחותו דבורה לאה מסרה לו לאחר פטירת אמם כתב יד שנכתב על ידי דבורה לאה עצמה. היא אמרה לו אז, "קרא את מה שכתבתי פה בשפה המדוברת ממה ששמעתי מפי אמנו עליה השלום, שהייתה מלומדת גדולה. היא ידעה את כל סדר היוחסין של משפחתנו. כל מה שסיפרה לי רשמתי כאן. כאשר תקרא את האמור כאן יתווספו לך ידיעות רבות." אילו השכיל ברוך לשמוע בקול אחותו, היה יודע מיד דברים שנודעו לו רק לאחר שנים רבות, וייתכן שהיה אז מסגל לעצמו יחס שונה גם לאחותו, ועל ידי כך לכל משפחתו. גם לא מופרך שבמצב כזה לא היה עוזב את ויטבסק והיה מונע מעצמו שנות נידודים. אלא שלברוך היה רגש של הסתייגות כלפי אחותו. ראשית הוא הניח, היא מבינה מאוד, מעט מאוד שהרי היא אישה. בכלל, הקשר שהיה בינו לבינה שוב אינו קיים מאז שנפטרו הוריהם. ובנוסף לכל, אמר לעצמו ברוך נכתבו הדפים שאחותו רצתה למסור לו בשפה המדוברת, ולכן החזיר ברוך את הכתב היד לאחותו ואמר לה שסיפורי מעשיות שנכתבים ביידיש נועדו לנשים בלבד. גברים, אמר לה לומדים גמרא וספרי קודש אחרים.

08:43 כך ניתק עצמו ברוך ממקור מים חיים שהיה פוקח את עיניו. הוא היה מתוודע לשורה של אישים גדולים בכמה דורות, סביו ואבות סביו עד למאות שנים אחורנית. הוא היה מתוודע לא רק אל קורותיהם, כי אם גם אל רעיונותיהם והלך מחשבותיהם, וודאי היה גם מוצא מענה לשאלות רבות שהציקו לו. אבל מסובב כל הסיבות הביא לכך שברוך ינדוד על פני ערים ועיירות, ובעיר דובור מינסק [?] הוא ישמע מפי יצחק שאול האברך החסידי שהיה חתנו של הנפח, דברים שהוליכו אותו אל סבו רבי מוישה, שהיה חי אז עדיין במינסק. משום כך התחיל ברוך לחשוב על ביקור במינסק כדי להכיר את סבו. רגש הניכור והזרות שחש כלפי קרוביו התחיל לפוג. את מקומו התחילה לתפוס תחושת קרבה ושאיפה להכיר יותר את משפחתו. בזמן ההוא כבר לא היה ברוך נער בר מצווה, כי אם בחור מגודל שהגיע לזמן נישואיו. יצחק שאול חשב לשדך אותו עם אחותו וכתב על כך לאביו, שהיה כזכור אחד מחסידיו הראשונים של רבי ישראל בעל שם טוב. אבל מכיוון שיצחק שאול עדיין לא קיבל מענה מאביו, הוא עדיין לא רצה לדבר על כך עם ברוך. אמנם יצחק שאול לא ידע שלמעשה נמצא ברוך כבר בשלב שבו כבר אין לו קשר לשידוכים. אברהם הגנן, שברוך הוא עסק אצלו זמן מסוים כשומר פרדסיו, פעל ודיבר עם ברוך לשדכו עם רבקה בתו. כאשר ביקר אברהם בוויטבסק, חקר על מוצאו של ברוך והתברר לו שמבחינת הייחוס המשפחתי מתאים ברוך להיות בן זוגה של רבקה בתו. כיוון שידע שברוך קובע את ענייניו באופן עצמאי על דעתו שלו בלבד, דיבר איתו בזמנו על אותה הצעה. להפתעתו הגדולה השיב אז ברוך שבמקרה הזה הוא לא רוצה להישען על

11:20 דעתו והוא מעוניין שאחותו הנשואה דבורה לאה תכוון את דעתה בעניין. אברהם הגנן בהחלט היה מוכן לדבר על כך עם דבורה לאה ועם בעלה העילוי משרי[?], שעליו שמע הרבה דברים טובים. הוא הניח שבשיחה איתם יגיעו לידי הסכמה, אלא שאז נעלמו עקבותיו של ברוך. אברהם הגנן ידע שברוך נוהג לנדוד ממקום למקום, שוהה במקום אחד זמן מסוים, עוסק שם בשקידה בתורה ובעבודה, אבל לא היה מקום קבוע שבו אפשר היה למצוא אותו. אבל רבי אברהם היה חדור אמונה שהוא ימצא את ברוך במוקדם או במאוחר.