פרק 39 : ההתאחדות בין משפחת רבי ברוך ורבי משה

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפור אודות תולדותיו של רבי משה, כאשר יחד עם זה כבר מספרים על רבי ברוך בטלן וחסידיו של רבי יואל בעל שם מזאמוטש. סיפרנו על החתונה של בנימין עם בתו של רבי אהרון המלמד עם כל הדברים המפעימים שהיו שם. השליח של הבעל שם שהפתיע את כל המסובים ואנחנו ממשיכים בסיפור. בנימין ורעייתו, בתו של רבי אהרון המלמד, היו סמוכים על שולחנו של אביו רבי ברוך בטלן שנתיים ימים, ושנתיים אלה עסק בנימין בתורה בשקידה רבה, ולאחר מכן התקבל להיות רבה של העיר גרודנה, קהילה שהייתה מפורסמת בלמדניה. שמו של רבי בנימין יצא לתהילה בקהילות פולין וליטא וגם מחוץ אליהם. כעבור זמן התהדקו עוד יותר הקשרים המשפחתיים בין רבי משה ורבי ברוך. בנו הצעיר של רבי משה, שניאור זלמן, נשא לאישה את רחל, בתו הלמדנית של רבי ברוך, ואילו בתו של רבי משה, פריידה, התחתנה עם קדיש, אחיינו העילוי של רבי ברוך, אשר היה מפורסם בלמדנותו הגדולה כפי שראינו בסיפורים האחרונים... יותר מאוחר, כעבור כמה שנים, אירע לקדיש אירוע מאוד מעציב כאשר הוא היה בן שלושים וחמש שנים הוא חלה במחלה מסוכנת וזמן ממושך היה ללא הכרה. תפילות רבות נערכו לשלומו, סגולות רבות נעשו לרפואתו. רק כעבור כמה חודשים יצא מכלל סכנה, אבל כוח הדיבור ניטל ממנו, וכאשר ירד ממיטתו סוף סוף התברר שהזיכרון שלו נחלש בצורה חמורה ביותר עד שהוא שכח את כל תלמודו. אפילו את הברכות והתפילות היה נאלץ לומר בהתאמצות רבה מתוך הסידור. בתחילה אפילו אסרו הרופאים על רבי קדיש בגלל מצבו לעיין בספר. כעבור שנה הותרה לו הקריאה, ואז התחיל לאט לאט ללמוד ולהתקדם בלימודיו, אבל ללמדנותו הקודמת לא הצליח להגיע. באותו זמן

03:08 כבר לא הייתה אמו של קדיש בין החיים. פעמים רבות התבטא בצער כי עליו להודות להשם שאמו לא הגיעה למצב של לראות אותו במצב של שכחת תורתו... אבל אם לא הייתה לקדיש אם שניטל עליה לצאת למצבו, היו לו חותן וחותנת, אישה וגם דודו רבי ברוך. כאבם של כל אלה היה גדול. העול הגשמי של כלכלת רבי קדיש ופריידה נפל באופן טבעי על שכם חותנו רבי משה, אלא שלא הייתה אז הוא מעמסה על ראש הקהילה העשיר של פוזנא. לעומת זאת, לא יכול היה רבי משה לקבל בשוויון נפש את העובדה שקדיש, שהיה כה מפורסם בלמדנותו, נהיה עם הארץ פשוטו כמשמעו. כאב וצער גדול עוררה בעיני כל העובדה כי אותו סיני ועוקר הרים ששמו יצא לתהילה בעולם התורה צריך לעמול קשה על פסוק בחומש או קטע במשנה. לימוד גמרא לא בא בחשבון כלל במצבו. גם מבנו רבי שניאור זלמן לא-- שהיה חתנו של רבי ברוך לא סבל רבי משה הרבה נחת. אמנם בנו זה, רבי שניאור זלמן, היה דווקא למדן והוא היה גדול בתורה ובכך חלה על שני אחיו. אבל רבי משה ציפה שבנו יהיה כמוהו שאצלו תורה וגדולה במקום אחד, ולכן רצה שיקדיש חלק מזמנו לעסקים. הוא גם הקצה לו סכום נכבד ביותר לפתיחת עסק כדי שיוכל להגיע למעמד כלכלי מעולה ויעמוד על רגליו שלו מבחינה זו. אבל רבי שניאור זלמן אמר לאביו שהוא לא מתכוון כלל לעסוק במסחר או לבוא במגע ישיר עם ענייני חולין, אלא מה רצה רבי שניאור זלמן לעשות? הוא רצה להיות מלמד לילדים. רבי משה שמע ונדהם. הוא אמר לבנו, "הרי תהיה כל ימיך עני ומחוסר לחם." אמר לו רבי שניאור זלמן, "מוטב לי

05:52 להיות מלמד אביון מאשר סוחר עשיר." "ומה", שאל רבי משה, "דעתה של רעייתך רחל הבאה מבית עשיר ורגילה לסיפוק כל צרכיה? האם היא מודעת לכך שהיא עלולה בעתיד לרעוב לפת לחם?" רבי משה היה בטוח שבשאלתו זו יכניס את בנו למלכודת שתביא לביטול רעיונו המוזר. אבל רבי שניאור זלמן ענה לאביו תשובה ברורה. רחל, כאישה כשרה, הסכימה לרצון בעלה בחפץ לב מבלי שהיה צורך לשכנע אותה בכך. למשמע הדברים האלה הבין רבי משה שהוא לא יוכל לשנות את דעתו של בנו. הוא גם הניח שגם אם רבי שניאור זלמן ירצה ויסכים להיכנס לעולם העסקים, הוא לא יצליח בזה. בינו לבין עצמו חשב לעצמו רבי משה בצער מה יהיה גורל בנו לאחר פטירתו שלו. כל עוד יחיה רבי משה יוכל ודאי לפרנס את בנו ומשפחתו, אבל מה יהיה לאחר מכן? אלא שלהאמיתו של דבר זו לא הייתה שאלה של אחרי מאה ועשרים שנה. מניין בכלל הביטחון לגבי האדם העשיר ביותר שהוא לא ירד מנכסיו ביום מן הימים? ואכן רבי משה הרגיש מכבר כי ממשמשים ובאים על פוזנא ימים קשים. הייתה לו תחושה שמתקרב היום בו היהודים ייאלצו לעזוב את העיר פוזנא. במצב של אז לא יכול היה יהודי עשיר להיות בטוח באושרו. סכנות ארבו מכל הצדדים ועל קהילת פוזנא באו צרות רבות. זמן ממושך הצליח רבי משה כראש הקהילה לבטל הרבה גזרות שאיימו על הקהילה. אבל הגיעה השעה שגם הוא אמר מאין יבוא עזרי? ואכן הגיעה צרה שאף אחד לא יכול היה לצפות לה. נשים לב, זהו למעשה המשך הסיפור שסיפרנו לפני כמה ימים על ההאשמה שהייתה שהיהודים השליכו את הפסל של אותו האיש אל האשפה, ורבי משה האשים את אחד

08:33 הכמרים הצעירים שהוא זה שעשה את זה. זכור לנו הסיפור על אמיצותו של רבי מוישה שהצליח לסתום את פיות הכמרים המשולהבים באותה אסיפה שבה הועלתה ההאשמה שהיהודים חיללו את הפסל של אותו האיש בכך שהורידו אותו ממקומו במרכז העיר והשליכו לאשפה. רבי מוישה, כראש המשלחת היהודית, דחה בתוקף ובגאון את ההאשמה הזו והצליח למנוע את האסון הגדול שארב ליהודי פוזנא. בעקבות זאת ראש הכמרים החל לחקור את ההאשמה הנגדית של רבי מוישה, שלפיה לא אחר מאשר אותו כומר צעיר שהסית ברעש גדול כנגד היהודים, הוא זה שביצע את המעשה. אכן התברר שזה היה הוא. הכמרים לא יכולים היו לסלוח לו על כך. הם אמנם הסכימו לכוונתו הרצויה כמזימה מוצלחת לפגוע ביהודים, אבל המעשה שעשה כאשר ניתץ במו ידיו את הפסל והשליך אותו לאשפה היה חמור מאוד בעיניהם כמעשה שלא יכופר. גם הכמרים הצעירים, חבריו של אותו כומר, התחילו להתרחק ממנו. הכומר החוטא הצעיר, נזוף על ידי הקשישים ומרוחק על ידי הצעירים, החליט לעזוב את פוזנא. הוא נסע אל המרכז הנוצרי ברומא. בוותיקן שפר חלקו. אחת עשרה שנים שהה שם. במשך הזמן הזה השתלם באומנות הנאום והצליח בביצוע המשימות שלו. לאחר מכן הגיעה לאפיפיור ידיעה על מות הבישוף של פוזנא, נבחר למשרה זו לא אחר מאשר אותו כומר כישרוני שהיה יליד פוזנא. כאשר נודע ליהודי פוזנא זהותו של הבישוף החדש, פשטה אצלם החרדה לעתיד, מתוך הנחה ששונא ישראל זה יעשה כל מאמץ לגרום רעה ליהודים. אבל להפתעת הכל, החל הבישוף החדש דווקא לנאום לטובת היהודים ולקרוא לגויים להתקרב יותר ליהודים. בדבריו הרחיק לכת עד כדי כך שקרא לנוער של הגויים להתערב עם היהודים כדי להיות לעם אחד. בהיותו נואם מבריק

11:13 הייתה לבישוף החדש השפעה גדולה על ההמון, ותוך שנה כבר התגלתה ידידות בין בני הנוער היהודים לבין בני הנוער הגויים, לצערם הגדול של הרבנים וראשי הקהל וכל שלומי אמוני ישראל. לא עבר זמן רב ולבית הדין של פוזנא הגיע צעיר גוי שבפיו בקשה לגייר אותו. בית הדין דחה את בקשתו בהתאם להלכה הקובעת מתי ניתן לגייר ומתי לא ניתן הדבר. המאורע התפרסם במהירות ועורר סערה בחוגי הכמורה וההנהגה הנוצרית. חוצפה שכזו? לדחות בקשה להצטרף למחנה היהודי? יהודי פוזנא היו נבוכים. מעולם לא היה דבר כזה. צעירים נוצריים רוצים להתגייר והכמרים עומדים על כך שהיהודים יקבלו אותם כגרים. במיוחד היה רבי מוישה ראש הקהילה, שרוי במבוכה, כי אדם המכיר את העולם בכלל ואת העולם הנוצרי בפרט, ידע היטב עד כמה להוטה הכנסייה הנוצרית אחרי ציד נפשות יהודיות, ולפתע מעוניינת הכנסייה שצעירים משלה יהפכו ליהודים, וכשהדבר לא מתקבל היא משמיעה קול צעקה. תמיהתו הייתה גדולה במיוחד, כיוון שידע שכל זה נובע מן הבישוף, שהוא זכר היטב את שנאתו ליהודים בשנים שעברו ואת העובדה כי הוא כמעט המיט אסון על יהודי הקהילה. היה ברור לרבי מוישה שהבישוף הזה לא נעשה לפתע לאוהב ישראל. אין ספק שמשהו מסתתר מאחורי הפיכת עורו והתפתו לחברות בין יהודים לנוצרים. רבי מוישה יכול היה אמנם לשער שהכוונה האמיתית היא להביא יהודים להמרת דתם ולא להיפך, אבל הוא לא הצליח להגיע לחקר התופעה לאשורה, וכל העניין נראה מסתורי בעיניו. כעבור זמן הזדמנה לרבי מוישה נסיעה עסקית לחוץ לארץ, כפי שהזדמנו לו פעמים רבות, ובמסגרת זו היה עליו לבקר בגרמניה, בצרפת, באיטליה ובהיותו באיטליה ביקר גם ברומא וכדרכו תמיד נפגש עם מדענים ואנשי רוח. בין השאר התגלגלו הדברים שביקר גם

13:55 בוותיקן ושוחח עם אישים אקדמיים בכירים שם בענייני אמונה ועניינים כלליים אחרים, וכך הייתה לו אפשרות לחקור את פשר הטקטיקה החדשה של הבישוף מפוזנא בכיוון של ידידות עם היהודים. רבי מוישה לא הסתיר את העובדה שיהודי פוזנא אינם רגועים מתופעה מוזרה זו. להשתוממותו הרבה של רבי מוישה התברר לו שלאמיתו של דבר אין הדבר נובע מן הבישוף של פוזנא, זה שבעבר הסית נגד היהודים, כי אם מן הוותיקן עצמו. הכנסייה הקתולית, שניסתה שנים רבות לכפות שמד על יהודים בכוח הזרוע ונוכחה לדעת בסופו של דבר כי בדרך הזו לא תשיג דבר, וככל שמחמירים ומציקים ליהודים גדלה יותר עקשנותם, כאשר הגזרות הקשות ביותר של הכמרים לא קירבו שום יהודי לנצרות, הגיעה הכנסייה למסקנה שיש לנהוג עם היהודים ביד נדיבה. יש להתייחס אליהם כאל שווים, לא לדבר סרה בדת היהודית. בהקשר לזה באה גם מתן האפשרות לנוצרים להיות יהודים אם ירצו. אך החישוב היה שגם אם פה ושם יעבור נוצרי לדת היהודית, הרי הפתיחות הזו תביא בסופו של דבר יעברו עשרות יהודים לנצרות. המגמה הכללית הייתה אפוא לצוד יהודים בדרך הרכה ביותר. יותר מאשר בדרך הקשה. רבי מוישה נסער כולו. נודעה לו סוף סוף המזימה האפלה של הכנסייה. מה יכול הוא לעשות? ובינתיים, כאשר רבי מוישה לא היה בפוזנא, המשיך הבישוף להשמיע את נאומיו שופעי הידידות כביכול כלפי היהודים, כאשר הוא מצהיר בפירוש שיש להתקרב אל היהודים ולהתערב עמם גם אם הדבר כרוך במחיר קבלת הדת היהודית. לאחר מקרה הצעיר הנוצרי שבקשת ההתגיירות שלו נדחתה, הופיעה צעירה נוצרית עם בקשה דומה. גם היא נדחתה בהסברים שונים, והנה התרחש מאורע שהסעיר לגמרי את הרוחות בין יהודי פוזנא והסביבה. בכפר סמוך לפוזנא, שבו דרו

16:38 מספר משפחות יהודיות, ירש צעיר יהודי את בית המרזח לאחר שהוריו נפטרו. הצעיר היה עם הארץ מוחלט. אביו, שהוא עצמו היה כפרי גס ומגושם, לא שלח את בנו למלמד, כך שלא ידע אפילו צורת אות יהודית. כשקיבל לידיו את בית המרזח נוכח לדעת כי טוב שיהיה לו עזר כנגדו. בבית המרזח עבדה צעירה גויה שנראתה בעיניו מוכשרת לניהול עסקיו. עמד היהודי והציע לה נישואין והיא הסכימה. הם סיכמו ביניהם שכל אחד מהם יישאר בדתו שבה נולד. כשנודע הדבר בין יהודי הכפר, החלו הללו להטיף מוסר לצעיר ולקנטרו על המעשה שעשה. "מה אתם מדברים?" אמר להם הצעיר היהודי. "הרי במו אוזניי שמעתי את הכומר שאומר שמותר ליהודים ולגויים להתחתן ביניהם, וכי גם הרבנים התירו זאת". כאשר הוסבר לו שההיתר בא רק מצד הכמרים, סירב בתחילה להאמין, אבל לאחר מחשבה אמר, "אם אומנם נכון שרק הכמרים התירו את הדבר, פירוש הדבר שרק הם אנשים נבונים. וכי מה פסול יש בנישואי תערובת?" הייתה זו פרצה חמורה בחומה המבדילה בין יהודים לגויים. תוצאה ראשונה מהשפעת הכנסייה הנוצרית בגלל יחסה הטוב כביכול כלפי היהודים. כאשר חזר רבי משה מנסיעתו, מצא את כל קהילת פוזנא כמרקחה. זעם גדול שרר אצל המנהיגים היהודים האחראים והרציניים, שראו כי הכנסייה פרשה רשת נוראה לרגלי יהודים חלשי אופי. הרבנים והדיינים והפרנסים ניהלו אספות רצופות עד שהגיעו למסקנה שיש לנקוט צעדים נמרצים כדי לחסום את הדרך בפני יהודים העלולים להידרדר להתבוללות. הם הוציאו כרוזים בנושא הזה לציבור היהודי. לאחר מכן הוכרז חרם חמור על כל ניסיון לפרוץ את החומה. נאסר באופן מוחלט על היהודים לבוא במגע עם הגוי, מלבד בענייני מסחר. יחד עם כך פנתה קהילת פוזנא במחאה חריפה אל הכמרים

19:10 על פעולותיהם לצוד נפשות בקרב היהודים. השפעת הצעדים האמורים על היהודים הייתה חזקה ומיידית. היהודים החלו להתרחק מן הכמרים ומן הנוצרים בכלל, מלבד בעניינים עסקיים. ואז אותו בישוף מפוזנא ראה שכל עמלו לרכוש את לבבות היהודים בדרכי נועם עלו בתוהו, ולכן לא הייתה לו עכשיו שום סיבה שלא לגלות את פרצופו האמיתי כשונא יהודים, ומיד בא אל מושל העיר בעלילה על היהודים. העלילה הייתה שהיהודים חירפו את הדת הנוצרית. כדי להוכיח את דבריו הגיש למושל תרגום של הכרוז שהפיצה קהילת פוזנא נגד ההתבוללות וההתערבות בגויים. כמובן שהתרגום היה מלא סילופים כדי להוכיח ממנו את אשר רצה להוכיח. דרישתו התקיפה של אותו בישוף הייתה להתייחס אל היהודים בחומרה רבה וביד חזקה, ולהטיל עליהם עונש כספי כבד מאוד. "די, יותר התייחסנו אליהם ביד רכה" אמר. "הגיעה השעה ללמדם לקח". החלה סדרה של גזרות ורדיפות. את יהודי פוזנא פקדו צרה אחרי צרה. שונאי ישראל פעלו בכל המרץ וללא הרף באופנים שונים כדי לגרום רעות ליהודים. במשך שנתיים, משנת תע"ח ועד שנת תע"ט, נאבקו פרנסי היהודים קשה עם שונאיהם. כל הדרכים נוצלו כדי להגן על קיום יהודי הקהילה, אבל כאשר חדלה צרה אחת, באה מיד אחריה צרה שנייה. כל מאמצי התחבולות של רבי משה לא הועילו להפר את מזימות הבישוף וחבריו, ובמיוחד בתחום הכלכלי. רבי משה ראה בבירור כי יש כאן מגמה ברורה ועקבית של הכמרים להביא להתרוששות יהודי פוזנא ולחמוס את עשירי הקהילה. כינס רבי משה אסיפה של כל מנהיגי קהילת פוזנא ואמר להם שאין כל ברירה, צריך לעקור מפוזנא. כדי שלא לעורר תשומת לבם של שונאי ישראל, הציע רבי משה שההעברה של כל הקהילה והרכוש של כולם תיעשה בזהירות רבה ובחשאיות מוחלטת,

21:51 שכן האויבים ארבו ליהודים על כל צעד ושעל. באסיפה הזו עובדה תוכנית מקיפה ומושלמת שהיציאה מפוזנא תיעשה בצורה מסודרת ומתוכננת היטב, ויפילו גורל מי יצא מוקדם ומי יצא מאוחר.