פרק 36 : נצחונו של רבי משה על הכמרים

00:01 אנחנו נמצאים בסיפור המעניין והמרתק של פגישתו של רבי משה, ראש קהילת פוזנא, שנמצא יחד עם שניים מראשי הקהילה של פוזנא בפגישה עם ראשי הכמורה של הכנסייה הקתולית, בקשר לדרישתו של משה להבהיר מה רוצים פה הנוצרים. אחד הכמרים הבכירים פתח ואמר "ודאי ידוע לכם הפשע הגדול שביצעו יהודים נגד הדת הנוצרית. פסלו של אותו האיש הוסר מכנו במרכז העיר והושלך לגל האשפה. שערורייה כזו לא הייתה מעולם בעירנו ואסור לעבור עליה בשתיקה". רבי משה השיב, "אכן שמענו על מה שאירע לאחד הפסלים, ונכון הדבר כי הפסל נהרס ונזרק לאשפה. אבל איש אינו יודע כי הדבר נעשה על ידי יהודי, ומשום כך באנו לכאן כדי לברר על איזה בסיס העלילו שונאי ישראל שהיהודים עשו זאת, בזמן שהכל יודעים כי יהודים נזהרים מאוד מלפגוע בדתות אחרות". דבריו של משה נאמרו בלשון ברורה ובנימה של תקיפות וביטחון. דברים כאלה לא ראו צוררי היהודים זה זמן רב. הם הופתעו גם ממתיקות הלשון שבה דיבר היהודי בשפתם הם. רבי משה השאיר בדבריו רושם עז, ודקות מספר ישבו כמשותקים מבלי יכולת לפצות פה. לפתע התרומם ממקומו אחד הכמרים הצעירים, כשפניו מביעים זעם רב, עיניו יורקות זיקי אש וכולו חדור חמת רצח. הוא צעק, "לשם מה יש צורך בהוכחות כי יהודים ביצעו מעשה נבלה זה? הרי זו חוצפה גדולה מצד אלה הרואים עצמם כמנהיגים יהודים לבוא ולטעון שהיהודים אינם אשמים ועל ידי כך להיפטר מחובתם לכפר על פשעם באמצעות תשלום גבוה של כופר? האם לא די בעצם העובדה שהאיקונין מתגולל ברפש כדי להאשים יהודים בכך? והרי רק יהודים שצלבו את אותו איש מסוגלים לפשע כזה". שני ראשי הקהילה שליוו את, שליוו את רבי משה ישבו מזועזעים.

03:01 הם חשבו שהתפרצות הזו של הכומר הצעיר עלולה להצית אש של רציחה אצל כל הנוכחים, דבר שיביא לתוצאות נוראות. אבל רבי משה נשאר שליו ורגוע, כשחיוך קל על שפתיו. שאר הכמרים החלו לגלות סימני כעס ופתחו בחילופי דברים בינם לבין עצמם על חוצפתם הנוראה של היהודים. מחר, אמרו, הם יתנפלו על כנסיות ויחללו את כל תשמישי הדת הנוצריים. יש ללמדם לכך בעוד מועד. כאשר הרעש הגיע לשיאו, קם רבי משה מלוא קומתו ובקול רועם קרא, "הסו פראי אדם! מה הרעש הזה שאתם מקימים?" קולו התקיף והבטוח הפיל אימה של מבוכה על הכמרים. הם נאלמו דום. רבי משה מיהר לנצל את הדממה ופנה אל ראש הכמרים. הוא דיבר אליו בשפה האיטלקית, שכן הלה היה כאמור ממקורבי האפיפיור. בלשון קשה אמר רבי משה "חרפה היא ליוצא לציד כאשר אינו מסוגל לרסן את כלביו". הוא גם המשיך, "ידוע לנו היטב כי כל כוונת המעלילים שונאי ישראל היא לסחוט מאיתנו כסף, אבל עליי להבהיר באופן חד משמעי כי אנו לא ננסה לשחד איש, שכן מדובר בעלילת כזב. אין ליהודים כל קשר אל הפשע שנעשה בפסל." רבי משה התכוון, כפי הנראה, להסתפק בעובדה שהכחיש באופן מוחלט את האשמת הכמרים. הוא שיער כי לאחר שהכמרים יווכחו שאינם הם מסוגלים לסחוט כסף מן היהודים, כפי שהסביר להם, יסוגו מאשמתם המגוחכת. וכדי שהכמרים לא יטעו, כדי שיווכחו לדעת כי הוא, רבי משה, הוא מספיק אמיץ שלא להיבהל מעלילות שווא, אמר להם גם כי ישנם מסמכים המכילים הוכחות שחור על גבי לבן על כל הכספים שהיהודים העבירו בשנים הקודמות לכיסי הגויים כדי לסתום את פיותיהם, וההוכחות האלה נמצאות בידיים בטוחות מחוץ לעיר פוזנא. דברים אלה היו אמורים לשמש אזהרה לכמרים,

05:48 כי באם יימשך הדבר, יוצגו ההוכחות בפני הגורמים המתאימים ואז הם, הכמרים, יעמדו לפני עמוד הקלון כמקבלי שוחד. אבל הייתה זו טעות מצד רבי משה. חוצפת הכמרים הייתה גדולה מספיק כדי להתעלם מאזהרת ראש הקהילה. הכומר הצעיר, שהתפרץ קודם לכן בחמת זעם, החל להשמיע בקולי קולות קריאות גנאי כלפי היהודים. "הוי זוהי חזות נוראה מצד היהודים להעמיד פנים של חפים מפשע," רעם בקולו, "ואין דרך אחרת להעמידם על מקומם ולהראות להם מי חזק יותר אלא על ידי כך שיתנפלו עליהם ויפליאו בהם מכות חזקות ונאמנות ויחרימו את רכושם. או אז ילמדו לכך לחדול מהתנהגותם החצופה." וכשהוא מנופף באגרופו כלפי אנשי המשלחת היהודית, צעק בחמת רצח, "ראשיכם שלכם יהיו הראשונים לעריפה כאשר נוצרים קנאי דת החרדים לכבוד דתם יעשו נקמה ביהודים על העוול שביצעו כלפי הקדוש להם." דבריו של הכומר הצעיר עודדו את שאר הכמרים, שפצחו במקהלת איומים וצעקות. "כולכם תובלו כצאן לטבח ומבתיכם לא תישאר אבן על אבן" ועוד כהנה וכהנה. מרגע לרגע גברו צעקותיהם ורוחותיהם התלהטו. זרם הגידופים והקללות הלך וגדל עד שמישהו מהם צעק, "הסתלקו מיד אם אינכם רוצים להיות הקורבנות הראשונים לזעמנו!" הכמרים הצעירים אף החלו להתקרב אל ראשי הקהילה באגרופים קמוצים בכוונה לתקוף אותם. כאן התערב ראש הכמרים ועצר בעד הכמרים הצעירים המשולהבים וגינה בחריפות את התנהגותם חסרת המעצורים הגורמת ביזיון לכמורה. תוך כדי כך מצא רבי משה הזדמנות להשמיע את קולו. "לא באנו לכאן כדי להתווכח בענייני אמונות ודעות," אמר בקול עז, "וכבר אמרתי פעם בשעת ויכוח עם אחד מגדולי הקרדינלים ברומא כי בכוח הזרוע ובאלימות אי אפשר לשכנע בענייני אמונה, כי אם אך ורק בחוכמה ובהיגיון ובדברי טעם. האפיפיור בעצמו הסכים איתי בנקודה

08:26 זו". הדברים הללו, שהכמרים ידעו כי הם נכונים, עשו את פעולתם ורב מוישה המשיך. "אינני מוצא לנכון לחזור ולהדגיש כי היהדות אינה נוהגת לזלזל בדתו ואמונתו של האחר. אבל רצוני לומר בהמשך למה שהזכרתי בעניין האפיפיור, כי כאשר סיימתי את הוויכוח עם הקרדינל בנוכחות האפיפיור, הושיט לי האפיפיור את ידו והבטיח לי הגנה בכל מקום שבו אזדקק לה" ובאומרו כך הוציא רב מוישה מכתב והגישו אל ראש הכמרים. היה זה מכתב בשם האפיפיור בחתימת אחד הקרדינלים שבו מביע האפיפיור את הערכתו לרב מוישה על רוב חוכמתו והשכלתו שבאו לידי ביטוי בעת שנחרץ להגן על אמונתו ודתו. הכמרים עמדו נדהמים. רב מוישה המשיך. "עכשיו בדעתי לנסוע לרומא ולפנות באופן ישיר אל האפיפיור על מנת לשים קץ לכל העלילות הכבדות ללא הרף על יהודי פולין ובוהמיה". לאחר הפסקת דומיה קצרה קרא לפתע רב מוישה. "אם רצונכם באמת לשפוט את מי שביזה את הפסל, הרי הנאשם עומד לפניכם" ותוך כדי הוא שטף אצבע מאשימה כלפי הכומר הצעיר שהסית נגד היהודים, הגביה קולו ואמר, "הנה הוא, שפטוהו!" תדהמה ומבוכה השתררה בין הכמרים ורב מוישה מיהר להיפרד מראש הכמרים ולעזוב את המקום יחד עם ראשי הקהל. בהיותם בחוץ השביע רב מוישה את שני מלוויו שלא יספרו את פרטי הפגישה. עברו ימים, הכל הושתק. הגויים חדלו לדבר על הפגיעה בביתם. האיומים על חיי היהודים פסקו. יהודי פוזנא המופתעים לטובה רצו מאוד לדעת מה התרחש, אבל לא הצליחו להוציא דבר מפי אנשי המשלחת. היהודים ידעו כי הודות לעמידתו האיתנה וזקופת הקומה של רב מוישה ניצלו מצרה נוראה. לרב מוישה ולשרה אשתו היו שלושה בנים ובת אחת. פריידה, הבת, הייתה הגדולה שבין הילדים. לאחריה נולדו אברהם, יעקב ושניאור

11:10 זלמן בן זקוניו. עבור הבנים הוחזקו המלמדים הטובים ביותר שלימדו אותם תורה רבה. את הבת פריידה לימדו רק לקרוא בלבד כדי שהיא תוכל להתפלל ולומר תהילים. זה היה הסדר בהתאם לשיטתו של רב מוישה שלא מלמדים את הבנות תורה, וזאת בניגוד לשיטת הנסתרים והמקובלים, כפי שכבר סיפרנו בעבר. וכפי שסיפרנו רב מוישה חונך ברוח המתנגדים לקבלה וכך חינך גם את ילדיו. אלא שאולי בלי להרגיש בעיר פוזנא עצמה השתנה המצב. מספר חסידיו של רבי יואל, הבעל שם מזאמושטש' הלך וגדל כל הזמן. בכיוון זה השפיע אישיותו של רבי ברוך בטלן, אשר למרות תוארו בטלן היה גדול לא רק בתורה כי אם גם סוחר גדול. אמנם לרבי ברוך היו קווי אופי רבים דומים לשל רב מוישה, ולמרות שרב מוישה היה מן המתנגדים לחסידי רבי יואל, הוא העריך מאוד את רבי ברוך. הדבר הזה בעצמו החליש את התנגדותו ללימוד הקבלה. יחד עם זאת, הוא שמר בעין פקוחה על בניו שלא יתחברו אל המחזיקים בשיטת הקבלה. אבל כמה שרצה רב מוישה לשמור על ילדיו שלא ייפלו תחת השפעת המקובלים, לא יכול היה למנוע את חברותם עם שני צעירים מבני גילם, בנימין, בנו של רבי ברוך וקדיש, בנו היתום של רבי דוד המקובל, אחיו של רבי ברוך. שני צעירים אלה ניחנו בכשרונות נדירים ושמם יצא לתהילה בכל רחבי פוזנא. איש לא היה מבין את רב מוישה, שהיה ידוע באהבתו העזה לתורה וללומדיה, אילו היה מונע את בנו מלהתחבר עם בנימין ועם קדיש. ומלבד זאת היו עוד סיבות לקשרים שנוצרו בין המשפחות של רב מוישה ושל רבי ברוך. למרות השוני הגדול שבין דרכיהן בלימוד התורה, שרה, אשתו של רב מוישה, הייתה בעלת צדקה גדולה מאוד.

13:49 במיוחד התמסרה לתמיכה באנשים שירדו מנכסיהם ולעוד משפחות עניות. העוני של אותן משפחות לא היה ידוע בעיר. כדי לדעת על מצב אנשי הקהילה התחברה שרה עם אלה שהייתה להם גישה אל השכבות ההמוניות בקהילה, ובמיוחד התיידדה שרה עם צביה, אמו של קדיש. למרות שבעלה של צביה היה מקובל ומאנשיו של רבי יואל בעל שם, צביה ניהלה בית מלאכה לתפירה והתפרנסה ממנו ברווח ובמסגרת עבודתה הייתה בקשר עם עשרות נשים, וכך ידעה תמיד אילו משפחות נמצאות במצב דחוק וזקוקות לסיוע ותמיכה, ולכן הייתה צביה אוצר בלום בשביל שרה. בנוסף לכך הייתה צביה אישה מלומדת וצדקנית ושרה מאוד העריכה את אישיותה וכך נרקמו יחסי ידידות הדוקים בין שתיהן. מובן שכל אחת מן השתיים ידעה היטב על כל המתרחש אצל חברתה, ובאופן כזה ידעה שרה אשתו של רב מוישה הרבה מאוד על קדיש, בנה היחיד והמוצלח של צביה. ואילו צביה ידעה הכל על פריידה, בתה היחידה המוכשרת... של שרה, ומלבד זאת הייתה לפריידה, בתו של רב מוישה, נטייה אל דרך המקובלים והנסתרים, ולכן החליטה ללמוד תפירה למרות היותה בת של יהודי עשיר, וזאת לאחר שלא נתנו לה ללמוד תורה. באותה תקופה הקימה קהילת פוזנא בהנהגת רב מוישה בית ספר ללימוד מלאכה לבנות עניות ויתומות. פריידה החליטה ללמוד גם היא את המלאכה, למרות שהבעלי בתים הנכבדים של הקהילה ראו זאת כלמטה מכבודם שבתם תלמד מלאכה. ולאחר שפריידה התחילה בכך, התחילו גם בנות אחרות למשפחות עשירות ומיוחסות ללמוד מלאכה מתאימה ובמיוחד תפירה. עיסוקה בתפירה של פריידה הביא להתקרבותה אל צביה האלמנה, שעסקה כזכור לנו בתפירה כדי לפרנס את עצמה ואת הבן שלה קדיש, ובדרך הזו גם ניתנה לפריידה הזדמנות להתיידד עם רחל, בתו של רבי

16:27 ברוך בטלן. רחל, כבת למי שהלך בדרך הקבלה, הייתה מלומדת כיוון שאביה רבי ברוך בטלן סבר כשיטת הנסתרים והמקובלים כי צריך ללמד את הבנות תורה. משום כך הצליחה רחל, שהייתה בעלת כישרונות גדולים מאוד בלימודיה. יחד עם זאת רצתה גם לרכוש מלאכה, וכך הייתה בקשר עם פריידה למרות שזו הייתה בעלת השכלה מועטת מאוד, ובדרך הזו התקרבו שתי המשפחות למרות שהם השתייכו לשני מחנות מנוגדים. רחל ופריידה נפגשו תכופות וההשגחה העליונה סללה כך את הדרך לקשרי שידוכים בין שתי המשפחות. רחל, בתו של רבי ברוך, התחתנה עם שניאור זלמן, בנו הצעיר של רבי-- הצעיר של רבי מוישה. פריידה, בתו היחידה של רב מוישה התחתנה עם קדיש בן אחיו של רבי ברוך. יחד עם כל זה נשאר רב מוישה למרות התאחדות המשפחות מתנגד לתורת הקבלה.