פרק 15 : יעקוב קרפיל מהעיירה שריי

00:01 לאחר שסיפרנו על השידוך המדהים בין רבי יוסף יצחק, חסיד של הבעל שם טוב, לבין דבורה לאה, הנכדה של רבי מוישה ורבי ברוך בטלן. אנחנו עכשיו נשמע על תולדותיו המעניינים של רבי יוסף יצחק עצמו וכיצד הוא הגיע לחסידות. וכך הסיפור: העלוי משרי, רבי יוסף יצחק שדבורה לאה נישאה לו, היה חסיד נסתר. לאחר חתונתם נודע לדבורה לאה ממי קיבל את דרך החסידות, וכך היה הסיפור. העיירה שרי, עיירת מוצאו של רבי יוסף יצחק, הייתה עיירה קטנה באזור וואלין. גרו בה חמישים וחמש משפחות יהודיות ושום דבר מיוחד לא ציין את העיירה הזאת. כמו בעיירות יהודיות רבות, נמצאו גם בשרי מספר יהודים למדנים. כמה בעלי בתים לקחו להם חתנים למדנים שהיו סמוכים על שולחן חותנם ועסקו בתורה. אברכים למדנים אלה הם שהכניסו רוח של תורה בעיירה וגרמו להגברת מספר לומדי התורה. שרי לא הייתה מבחינה זו עיירה נחשלת. אמנם רובם של יהודי העיירה היו יהודים פשוטים. הם לא היו מסוגלים לקרוא ולא יכלו לומר יותר מאמירת התפילות ופרק תהילים. כמה מהם היו מסוגלים ללמוד פרשת חומש. יחד עם זאת, כולם יחד, בלי יוצא מן הכלל, הקפידו על קיום המצוות מתוך אמונה ומתוך רצינות רבה. בעיירה היו גם כמה עשרות יהודים שהיו עמי הארץ של ממש, בורים שלא ידעו צורת אות. הם לא היו מסוגלים להתפלל בציבור, הם פשוט לא יכלו לעקוב אחרי שליח הציבור ולכן הסתפקו באמירת קריאת שמע וכמה מן התפילות ששיננו לעצמם בעל פה, גם אלה עם הרבה שגיאות. בזמן ההוא היה הרב של שרי רבי שמואל עקיבא. הוא לא היה גדול בתורה באופן מיוחד. אמנם הוא היה ירא שמיים גדול, במשך חמישים שנה רצופות היה צם משבת

02:57 לשבת. בחורף היה מתגלגל בשלג, בקיץ היה מתגלגל בין קני נמלים שעקצו את גופו. כלומר גרם לעצמו ייסורים. אחד מעמי הארץ הגדולים בשרי היה אדם בשם יעקב קרפיל. יעקב קרפיל התפרנס כרוכל שהסתובב בכפרי הגויים. בכל ימי השבוע היה נודד על פני הכפרים, מציע את מרכולתו למכירה, וביום שישי היה חוזר לקראת שבת אל העיירה. יעקב קרפיל נהג בכל יום שישי, מיד עם בואו העירה, עוד לפני שנכנס לביתו, לשלם את התשלום השבועי הקבוע לרב לצורכי צדקה כמו ביקור חולים, הכנסת כלה, מלביש ערומים, תלמוד תורה ועוד. את כל זה עשה בבית הרב. לאחר מכן ניגש אל בית המדרש ושם כמה מטבעות בקופות הצדקה הציבוריות כדי לקיים את המצווה שנקראת מתן בסתר. לאחר שעשה את כל זה הלך לביתו, נתן לאשתו את כל הכסף שנותר לצורכי השבוע ולצורכי שבת, ואז החל בהכנותיו לכבוד שבת קודש, שבמהלכן גם ניקה וצחצח את מגפיו, ובסיומן מיהר אל בית המרחץ. אותו יעקב קרפיל לא ידע צורה של אות עברית. במשך השנים למד לומר בעל פה קריאת שמע וגם תפילת שמונה עשרה, והיה אומר אותם בשגיאות. אמנם היה אומר אותם ברגש רב ובדבקות, וכך היה מתפלל גם בימי החול, כשהיה מתפלל ביחידות בדרכי נדודיו, וגם כשהיה מתפלל בציבור בבית המדרש בשרי בשבתות ובחגים. אשתו הייתה ציפה ברכה. היא גם הייתה אישה פשוטה מאוד, אמנם יראת שמיים ומדקדקת במצוות. היא הייתה בתו של יהודי בשם יוסף יצחק, שהיה האחראי על המקווה בשרי. אבא של ציפה ברכה היה גם למדן. אמנם הוא נפטר כשהיא הייתה ילדה קטנה והקהילה דאגה לשדך אותה מאוחר יותר ליעקב קרפיל. יעקב קרפיל ואשתו ציפה ברכה חיו ביניהם באחווה, והאמת היא שהיו יכולים

05:48 להיות מאושרים ביותר, אבל היה להם, לא עלינו, צער גידול בנים. בתחילת נישואיהם לא נולדו להם ילדים בכלל. לאחר זמן מה התחילה ציפה ברכה ללדת, אבל הילדים היו, לא עלינו, מתים מיד לאחר הלידה. פעם אחת, תוך כדי נדודיו, פגש יעקב קרפיל יהודי שהיה רוכל כמוהו. השניים החלו לנדוד יחדיו. יעקב קרפיל שם לב שחברו ממלמל בשפתיו כל הזמן, כאילו הוא מדבר לעצמו. יעקב קרפיל היה סקרן לדעת מה המלמולים האלה, והוא שאל על כך את חברו. אמר לו שהוא חוזר על פרקי משניות בעל פה, וגם הסביר ליעקב קרפיל שכאשר הוא נמצא בעיירה הוא נכנס לבית המדרש ולומד גמרא. אבל כאשר הוא נמצא בדרך הוא חוזר על מה שהוא יודע בעל פה, פרקי תנ"ך, פרקי משנה. לאחר שסודו התגלה ליעקב קרפיל, שוב לא ראה לנכון להסתיר את לימודו שבעל פה ולעשות את זאת בלחש, והוא התחיל ללמוד בקול לכל אורך דרכי נדודיהם בין כפר אחד למשנהו. אמנם זה היה רק כאשר אדם זר לא היה בקרבתם, ובנוסף לכך הוא היה לומד במנגינה כל כך נעימה שיעקב קרפיל היה שומע ולבו נמס בקרבו. יום אחד יעקב קרפיל לא התאפק ופרץ בבכי. "למה אתה בוכה?" שאל אותו חברו בחמלה. קראו לו הירש לייב לחבר. "כיצד לא אבכה?" מסביר יעקב קרפיל, "ואני כזה עם הארץ שלא מסוגל אפילו לקרוא. אני ממש מקנא בך שאתה יודע ללמוד. הייתי מוכן לתת חלק גדול מחיי כדי שאדע ללמוד כמוך." הירש לייב, החבר, התחיל לנחם אותו, גם אמר לו שכאשר הם יגיעו העירה הוא יתחיל ללמד אותו מא' ב'. יעקב קרפיל התלהב מאוד מכך. אמנם הירש לייב אמר לו שהדבר חייב להישמר בסוד רק לאשתו ציפה

08:34 ברכה מותר לו לספר, אבל לא לאף אחד אחר. יעקב קרפל לא הבין למה הירש לייב מעוניין לשמור את לימודו בסוד, אבל אמר שהוא מסכים. כשחזרו לעיירה התברר כי בגלל מזג האוויר הקשה הם צריכים להישאר בה, וההזדמנות הזו נוצלה מיד ללימוד. הירש לייב התחיל ללמוד עם יעקב קרפל. לאט לאט נתן הדבר את אותותיו, ובתוך מספר חודשים כבר הצליח יעקב קרפל גם לקרוא גם לדעת את פירושן של מספר מילים. יעקב קרפל היה מלא שמחה. אשתו, ציפה ברכה, הייתה ברקיע השביעי. אותו יהודי הירש לייב התאכסן בבית המדרש בגלל מראהו החיצוני. הוא נחשב ליהודי פשוט ואיש לא התייחס אליו. הוא מצידו לא ביקש דבר מאף אחד. בני בית המדרש הניחו שהוא סתם איזה הלך שמחמת מזג האוויר נשאר בעיירה זמן רב מן הרגיל. אמנם בשבת הראשונה שהוא היה שם, מישהו הציע לו להתארח, אבל הירש לייב סירב ואמר שהוא מעדיף להישאר בבית המדרש, ולכן הניחו אותו לנפשו ושוב לא הוקדשה לו תשומת לב מיוחדת. מפי יעקב קרפל למד ר' הירש לייב לדעת על כל אחד מבני העיירה. ובמיוחד התעניין במצבם של יהודים הפשוטים שלא ידעו ללמוד. ואז הירש לייב התחיל להתחבר עם היהודים הפשוטים האלה. כאשר הוא מוצא לכל אחד מהם מילה טובה, מעודד אותם, מפיח בהם רוח חיים, תקווה וביטחון, והוא אומר להם: יהודי אסור לו ליפול ברוחו. אצל הקדוש ברוך הוא אהובים כל בני ישראל כולם. כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו "דבר אל בני ישראל", הוא לא הבדיל בין יהודי אחד לשני. הוא התכוון לעם הארץ בדיוק כמו ללמדן. כולנו בנים של הקדוש ברוך הוא. יותר מזה, הירש לייב התחיל בפעולות לעודד את היהודים הפשוטים

11:25 ולהסביר להם שהעובדה שהם לא למדו תורה בעבר לא מונעת שיוכלו להתחיל ללמוד עכשיו. כאשר היהודים האלה שוכנעו בנכונות הדבר, שהיווה דרך אגב עבורם חידוש מפתיע, הם פתחו בשאלות: איך, מתי, איך ולמה. הירש לייב אמר שהוא יקבע איתם שיעור בלימוד א' ב'. ההצעה הזו נראתה להם פלא גדול מאוד. הם ראו ושמעו יהודים לומדים בציבור גמרא, גם משניות, גם פרשה מחומש, אבל אף פעם לא ראו אנשים מבוגרים לומדים לקרוא. היה זה כאילו חוק קבוע שמי שהוא עם הארץ חייב להישאר כזה כל ימי חייו. אף אחד לא התעניין בשינוי מצבם של היהודים הפשוטים, והנה בא לפתע יהודי מלומד, מדבר על ליבם דברי עידוד ונחמה ומוכן להתחיל ללמוד איתם תורה. אז היהודים האלה קיבלו את הדבר בשמחה ובהתלהבות, ובחפץ לב באו לשמוע תורה מפיו של הירש לייב.