פרק 13 : רחל הלמדנית ובתה דבורה לאה

00:01 במסגרת הלימוד שלנו על, אה, תולדות החסידות אנחנו לומדים על שרשרת הדורות מהמהר"ל מפראג ועד, אה, למייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן, ותוך כדי כך אנחנו לומדים גם כמה עניינים שקשורים לתורת החסידות עצמה, והיום אנחנו שוב מספרים על הגברת רחל... בתו של רבי ברוך בטלן שהתחתנה עם שניאור זלמן, בנו של רבי מוישה, שהוא צאצא של המהר"ל, והיא מספרת לבת שלה, רחל מספרת לבתה דבורה לאה על תולדות הלימוד שלה, של התורה על ידי אבא שלה רבי ברוך בטלן. וזה הסיפור. רחל, סבתו של האדמו"ר הזקן, הייתה למדנית גדולה. גדולתה הייתה לא רק בלמדנותה, אלא גם בנאמנותה העקבית לדרך של אביה רבי ברוך בטלן. בהיותו מתלמידיו של הבעל שם רבי יואל, הבעל שם מזאמושטש, ולכן קשור עם הנסתרים והמקובלים של אותה התקופה. כאשר שוחחה עם בתה דבורה לאה, העבירה לה גם את חוויית זיכרונותיה בתחום הזה. אמה של רחל, אשתו של רבי ברוך בטלן, הייתה מיוחדת במינה, למדנית, צדקנית גדולה, והיה לה חלק נכבד כמובן בעיצובה וחינוכה של בתה רחל לדקדוקי מצוות ויראת שמיים.

01:59 היא החדירה בילדיה... ממש מלידה את אהבה ליהדות. השפעתה של האימא על רחל הייתה גדולה מאוד. זהירות מיוחדת הנהיגה בעניין נטילת ידיים שחרית. עוד לפני שמלאו לתינוק חודש ימים כבר הקפידו על נטילת ידיים וכל זמן שהילד הקיץ משנתו, אם זה היה בלילה או ביום. במשך הלילה החזיקה כמובן ליד מיטתה כלי עם מים, וכשהייתה צריכה להיניק את התינוק נטלה את ידיה לסירוגין ולאחר מכן את ידי התינוק ורק אז הניקה אותו. הזהירות המודגשת הזאת בנטילת ידיים לאחר השינה הייתה לפי הוראת הצדיק רבי יואל בעל שם, שהיה אומר שהדבר נוגע לא רק לקיום ההלכה כי אם גם לבריאות הילד. פעמיים ביום היו האב או האם מקרבים את הילד משחר ילדותו אל המזוזה כדי לנשק אותה, פעם בבוקר עם הקיצו משנתו ופעם בערב לפני השינה... שם משפחתו של רבי ברוך בטלן היה למעשה פורטוגלי, מכיוון שהוא היה מצאצאי מגורשי פורטוגל, אבל דבק בו הכינוי בטלן. זה היה כינוי לשבח. זמן רב סברה רחל שזהו שם המשפחה שלה... מספרת רחל לבתה דבורה לאה: "כשהתחלתי לדבר לימדתני אמא לומר בכל בוקר מודה אני, שמע ישראל, ברוך שם, תורה ציווה, וכשהייתי בת שלוש כבר ידעתי את הברכות של ברכות הנהנים. הייתי נוטלת את ידיי לסעודה ומברכת על הנטילה ועל הלחם, ובסוף הסעודה ברכת בריך רחמנא. וכשהייתי בת ארבע ואחי פחות מבן שלוש, הנה אני לימדתי אותו את הברכות וגם לימדתי אותו לקרוא את האותיות של האלף בית עם הנקודות קמץ א, או וכן כולם. ממשיכה רחל ומספרת לבתה אבי אבי ברוך היה כליל המעלות, למדן מופלג, חכם גדול, מתון ובעל מזג טוב, ומעל לכל הצנע לכת ועניו מאין כמוהו. מעולם לא מצא

04:51 מישהו את אבא לומד מכיוון שהיה סגור בחדרו ושם לילות כימים בלימוד התורה. אבל כשמישהו דפק על פתחו היה סוגר את הספר, מעמיד אותו בארון הספרים ואחר כך פותח את הדלת ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות. מעולם לא התווכח אבא עם מישהו באיזה עניין בלימוד להראות את גאונותו. הוא אהב, אהב לשמוע את חידושי תורתם של אחרים, אבל את חידושיו הוא שנשארו אחריו מאות גליונות נייר כתובים לא גילה רק לפרקים ובקיצור נמרץ. אמר אבא בדרך כלל בשם חכם קדמון טובה הפרישות עם הבריות והבדידות בתוך בני אדם. זאת אומרת אשר האדם הישר יתחזק ללכת תמיד בדרך האמצעית שהוא שביל הזהב. הוא לא יהיה פרוש מבני אדם ומתבודד ולא יהיה צוהל ומאבד את זמנו בשיחות בטלות. ובין בני אדם יתעניין בכל הדרוש, אבל יחד עם זה יהיה פרוש ומתבודד. המאמר הזה של אבא היה יסוד מוסד באורחות חייו. בקטנותי מספרת רחל, אף גם בנערותי לא הבנתי זאת, אבל כשגדלתי עמדתי על דבר זה וראיתי אשר גם מראה פני אבא ותנועותיו מראה לדעת אשר גם בהיותו עם הבריות ובין בני אדם היה פרוש ומתבודד. פניו המאירות, החמלה הנשוכה עליהם ובת הצחוק הטבעי המרחף על שפתיו ועיניו השחורות והעמוקות נתנו לו הדרת חן מיוחדת והרהיבו את אין הרואה אותו. אבא סיפר לי, מספרת רחל, שכשהיה בן עשר היה עוסק בגמילות חסדים, כי הוריו נתנו לו סכום כסף והוא היה מלווה לבעלי מסחר עניים, וכאשר חזר מהישיבה ובא בברית האירוסין והפריש מעשר מהנדוניה שנתנו לו, נתן חלק ידוע לקופת גמילות חסדים, ואחרי שהתחתן עם אמי ייסד לקופת גמילות חסדים פרטית והיה מלווה לסוחרים בלי שום הטבה. אהוב היה אבא לכל, בלי הבדל

07:44 מעמד ומצב. אם גדולי התורה או ההמונים עשירים ועניים, כולם כאחד היו אוהבים את אבא ומהדרים בכבודו. גם המתנגדים לחוכמת הקבלה ולדרכם של הנסתרים, שכפי שידעת כבר אומרת רחל לבתה מהסיפורים הקודמים, שאבא היה תלמיד ותיק של הצדיק רבי יואל מזאמושטש בעל שם ומהעוסקים בלימוד תורת הקבלה וחיבב מאוד את הנסתרים. הנה גם הם כולם, גם המתנגדים כיבדו את אבא מאוד, ואנשי העיר כינו את אבא בשם רבי ברוך בטלן. כאשר הייתי ילדה שמעתי שקוראים לאבא רבי ברוך בטלן. לי קראו רחל, ביתו של רבי ברוך בטלן, ולאחי קראו בנימין, בנו של רבי ברוך בטלן, ולכן חשבתי בתום לבבי שבטלן הוא שם המשפחה שלנו, כמו שקראו את חברותי הילדות בשם ברנדייס, קלובר, שפיר. ידיד היה למשפחתנו שמו רב שמעון אריה. הוא היה קרוב רחוק של אמי. הוא היה איש צוהל ואהב להכעיס אותי. פעם היה קורא אותי בשם רוח'לה, הילדה הקטנה שבקטנות, ופעם היה קורא אותי בשם כבוד וגדולה הגברת רחל פורטוגלי, ואני הייתי בורחת ממנו. פעם הכעיס אותי מאוד וקרא לי בשם רחל פורטוגלי פעם, שתיים ושלוש, ואני בכיתי. כאשר שמע אבא את בכייתי, יצא מחדרו ושאל אותי למה אני בוכה. אמרתי לו שרב שמעון אריה מכעיס אותי והוא קורא לי בשם רחל פורטוגלי. הרי בטלן הוא שם משפחתנו, ולמה מכנה אותי הוא בשם אחר? הרי אני בתך, ואם שמך רבי ברוך בטלן... הרי שמי רחל בטלן. אבא הרגיע אותי. הוא לא אמר לי מאומה, רק צחוק קל עבר על שפתיו. אבל כשגדלתי מעט נודע לי שכינוי משפחתנו הוא אכן פורטוגלי. הכינוי בטלן הוא אשר אנשי העיר כינו את אבא בשם בטלן, והוא אות כבוד לומר אשר מגודל עוצם

10:18 מעלותיו הנשגבות, כולם, הלמדנים והגבירים מתבטלים לפניו. המשיכה רחל לספר. אבא לא עשה דבר, לא בעסקיו, לא באורחות חייו והנהגת ביתו בלי ששאל את עצת מורו הצדיק רבי יואל בעל שם ועשה את הוראותיו. דבורה לאה פנתה אל אמא ושאלה: "אמא, את הזהרת אותי אשר אם לא אבין איזה דבר מאשר תספרי לי לשאול אותך תכף ומיד ולא לדחות עד שאשכח את השאלה. זה כמה פעמים שהזכרת בסיפורייך את הצדיק רבי יואל בעל שם. למה הוא נקרא בעל שם? האם זה תואר כללי של שם משפחה או רק הוא נקרא כך?" אמרה רחל: "השם בעל שם הוא תואר כפול. כל דבר שהוא מצוין במינו או בבני גילו נקרא בעל שם, כפי שקראנו במשנה במסכת פאה שכל זית שיש לו שם זיתים בשדה, שהאילן הזה של הזיתים הוא מופלא משאר האילנות. יכול להיות שהוא עושה זיתים יותר מאילנות אחרים, או שהזיתים שלו מלאים בשמן יותר משאר הזיתים, או שמקום עמידתו הוא מקום מובחר. על ידי סיבות כאלו יש לאילן הזה שם מפורסם, וכך הוא גם בכל דבר מארבעת הקבוצות של דומם, צומח, חי ומדבר. כשיש לו איזה יתרון הוא נקרא בעל שם. זהו כינוי כללי. אבל הצדיק רבי יואל נקרא בעל שם בגלל עוד סיבה. מכיוון שהוא בקי בתורת הקבלה ובחוכמת תורתו זאת היה עושה מופתים כמו שסיפרתי לך על גירוש הלא טובים או רפואת החולים, ולכן הוא נקרא בעל שם. הקדוש ברוך הוא אדון העולם. יש לו כמה שמות מהם שבעה שמות שאנחנו יודעים עליהם, ואנחנו מזכירים את השמות האלה בתפילות שלנו. פעם אנחנו קוראים לאבינו שבשמיים בשם זה ופעם בשם אחר, כפי אשר קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה שהם

12:55 ידעו על פי הקבלה המסורה להם מדור לדור, ממשה רבנו את טעמי השמות. כל שם פועל בעולם פעולה מיוחדת, וצריכים לדעת בכל שם את אופן פעולתו ואופן קריאתו במבטא המותר. והצדיק רבי יואל ידע את תארי השמות וקריאתם ופעולתם, ומשום זה נקרא בתור בעל שם שידע לכוון בשמותיו של הקדוש ברוך הוא ולפעול על ידי כך מופתים. שאלה דבורה לאה, "האם גם אביך סבא עשה מופתים? מכיוון שהיה תלמיד ותיק של רבי יואל, ובוודאי גם הוא ידע את השמות ויכול לעשות מופתים כמוהו?" "בוודאי", השיבה רחל. "גם אבי ידע איזה שמות, כפי שהם כתובים בספרי הקבלה, אבל בוודאי לא השתמש בהם לעשות מופתים, כי בשימוש בשמותיו של הקדוש ברוך הוא רשאי רק מי שניתנה לו רשות או שהצטווה על כך מבית דין הגדול שבשמיים. וגם זה מי שניתנה לו רשות מבית הדין הגדול שבשמיים לא רשאי להשתמש בשמות לצרכיו הפרטיים, אלא לטובת הרבים ולקידוש שם שמיים." הלימוד הזה בביאור עניין בעל שם ושמותיו של הקדוש ברוך הוא עשה רושם עז על דבורה לאה, אשר מעולם לא שמעה את זה. ואפילו שזה כמה שנים שהיא מתפללת, ובתפילה שלה היא מזכירה את שמו של הקדוש ברוך הוא בשמות שונים, אבל לא שמה לב לזה. היא גם שמעה כמה פעמים אודות בית דין הגדול של מעלה, אבל העניין לא היה ברור לה כל כך. יחד עם זה, נשארו לה גם עכשיו דברים בלתי ברורים, ואז שאלה את אמה. "את אמרת לי אמא, שהקדוש ברוך הוא פועל פעולותיו על ידי קריאת שמות ומבטא קריאת השמות הרי הוא רק ליחידי סגולה. אם כן, מה עניין התפילה ופעולתה לאלו שלא יודעים לכוון בשמות?" "או, שאלה גדולה

15:26 שאלת בתי", אמרה רחל. "דעי לך בתי, אין לך מעולה מן האמונה הפשוטה בבורא ברוך הוא ואין לך משובח יותר מתום הלב, האמונה הפשוטה ותום הלב בקל אחד שהוא הבורא ומנהיג את עולמו בחסד ובריאותו ורחמים. זהו עניינו של יהודי. ומכיוון שהיהודי מתפלל בתום לב לאבינו שבשמיים, הנה תפילתו נשמעת גם אם הוא לא יודע לכוון בשם. אמשול לך משל למה הדבר דומה. אבא שנותן את מזונו הכלכלי והמוסרי של ילדו. הילד לא צריך לקרוא בשם אביו, אבא פרנסני, אבא אכלימני. אבל כשיש לילד בקשה מיוחדת יוצאת מדרך הרגיל, אז הנה הוא צריך לשדל את אביו ולקרוא לו בכמה שמות ולהתחנן לו עד אשר האב ממלא את בקשתו ולפעמים, אולי בגלל סיבה זאת או אחרת, האבא לא ממלא את בקשת ילדו רק על ידי מישהו אחר אולי שבא לבקש עבורו. אבי רבי ברוך, שהיה תלמיד ותיק של הצדיק רבי יואל בעל שם, חיבב מאוד את האנשים ההמוניים, ירא אלוקים בפשטות. והיה אומר שיש לו הדרת יראת הכבוד מפשטותו של ר' ביילב שאול העגלון[?] יותר מהפלאת חידושיו של רבי שלוי מלייב העילוי מפראג[?]. וכך היא דרכם של לומדי חוכמת הקבלה ומתנהגים בדרכי הנסתרים לחבב את הפעולה הבאה מתום הלב, מבלי הבדל מיהו הפועל אם איש או אישה. כי בסוד הנשמות הרי אב אחד לכולנה, ואבא בגודל חוכמתו הסתכל במהלך הנפש שלי אמרה רחל, והבין שהוא צריך ללמד אותי תורה ושכר לי מורה שלימדני. רק אבא נזהר שלא יתפרסם הדבר, ובמשך חמש שנים הספקתי לרכוש לי ידיעות טובות בתנך עם המפרשים משנה סדר זרעים על פי הרשב"ם והרמב"ם. וכשהייתי בת שתיים עשרה התחלתי ללמוד גמרא, ויחד עם זה העמיס עליי אבא את

18:13 צורכי הבית בבישול, אפייה וכביסה, וככה התנהגתי עד אשר באתי בברית הנישואין עם אביך והייתי אז בת תשע עשרה שנה, כי אביך קשיש ממני בארבע שנים. כאמור, הקפיד רבי ברוך בטלן שלא יוודע דבר מלמדנותה של רחל ביתו. עד כדי כך שגם רבי שניאור זלמן, בעלה לא ידע כאשר התחתנה איתו על היקף ידיעותיה. במיוחד נזהרה בזה רחל כשהתברר לה שבעלה נמנה על הסוברים שאישה לא צריכה ללמוד תורה. בעיר פוזנא היה מנהג לא לצאת בשבת במקום שאין עירוב כשהכפפות על הידיים, אלא אם כן הן תפורות לשרוול. בתוך העיר היה עירוב ולכן יצאו שם עם כפפות שלא מחוברות לשרוול. והנה תקופה קצרה לאחר נישואיה של רחל עם שניאור זלמן, כאשר כל המשפחה חזרה בשבת מבית הכנסת אל הבית, בראש צעדו הגברים רבי ברוך בטלן, בנו בנימין וחתנו רבי שניאור זלמן, ואחריהם הלכו הנשים ובתוכן רחל. ידי הנשים היו נתונות בכפפות בלתי מחוברות, ובנימין נשא מתחת לזרועותיו ספרים. והנה לפתע בא שמש הקהל בריצה והודיע שהעירוב נקרע. השתררה מבוכה. מה לעשות עם הכפפות ועם הספרים? הגברים התחילו להתפלפל בבירור ההלכה על פי ידיעותיהם בגמרא ובמפרשיה, כאשר לא הגיעו למסקנה ברורה. אמר רבי ברוך אנו עסוקים יותר מדי בלימוד הגמרא ומפרשיה ומזניחים את לימוד ההלכה הברורה בספרי הפוסקים, כך שכאשר מתעוררת שאלה בהלכה למעשה אנו שרויים במבוכה." כאשר אמר את הדברים פנה אל ביתו: "נו, רחל, את הרי בקיאה בשולחן ערוך. אמרי נא אפוא מה עלינו לעשות?" רבי שניאור זלמן בעלה של רחל פקח את עיניו בתמיהה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. במחשבה שנייה חשב שחותנו חומד לו לצון. רחל הסמיקה. היא ידעה היטב כי בעלה יופתע מאוד כשיווכח

20:56 בלמדנותה וחששה שמא הדבר יהיה למורת רוחו. יחד עם זה אביה עומד ומצפה למוצא פיה. לא הייתה לרחל שום ברירה והיא דקלמה בבהירות את כל פרטי ההלכות הנוגעות למעשה בשולחן ערוך. אורח חיים סימן רס"ו וסימן ש"ג. כל הקבוצה נהגה כפי שפסקה רחל. כאשר הגיעו לביתם מיהרו רבי שניאור זלמן ובנימין לעיין בשולחן ערוך. הם ראו שהצדק היה עם רחל. רבי שניאור זלמן אמר בנימה של קפידא קצת: "חכמינו אומרים שאשת חבר היא כחבר, אבל כאן לפנינו מקרה של אשת חבר שהיא בעצמה חבר, כך שאינה דבר תלוי בבעלה." אמר לו רבי ברוך בחיוך: "בגמרא הירושלמית כתוב שאשת ליסטים היא כליסטים והברירה נשארת תמיד בידי הבעל אם תהיה-- אם תהיה אשתו אשת חבר או אשת ליסטים." נו, רבי שניאור זלמן השלים במשך הזמן עם למדנותה של אשתו, שהתבררה לו יותר ויותר. והערכתו אליה גדלה מאוד כאשר נוכח כי כתוצאה מכך גדלה צדקנותה ומידת יראת השמיים שבה ולא להפך. חס ושלום. מאוחר יותר אף נודע לו לרבי שניאור זלמן כי גם בתו דבורה לאה הספיקה לרכוש ידיעות רבות מאמה ובמשך הזמן כמעט הגיעה לדרגת למדנות אמה. אמנם הדבר כבר לא הרגיז אותו, כמעט אדרבה, הסב לו קורת רוח.