פרק 4 : המהר"ל בקרקוב, הכהן והגרושה

00:02 אנחנו ממשיכים בסיפור על מהר"ל מפראג. כידוע שהמהר"ל למד אצל הגאון רבי יצחק קלובר [?]. כאשר נפטר הגאון רבי יצחק קלובר [?] היה זה בשנת רי"צ ח'. החליטו תלמידיו מהר"ל וחברו רבי שלמה לוריא ועוד תלמידים לעזוב את פוזנא ולעבור לקרקוב. קרקוב הייתה אז מקום של תורה. המהר"ל שהה חמש שנים בקרקוב. במשך שלוש השנים הראשונות הוא למד עם חברו רבי משה ברבי ישראל איסרליש, מי שנודע יותר מאוחר כהרמ"א אחד הפוסקים הגדולים של עם ישראל. מהר"ל בשנים מאוחרות יותר דיבר וסיפר בהתפעלות רבה על העיר קרקוב. הוא אמר שמעולם לא ראה קהילה שתהיה מבורכת בהוקרת וחיבת תלמידי חכמים כמו העיר קרקוב. הוא סיפר שגם קצבים, גם שואבי מים, גם חוטבי עצים היו לומדי תורה גדולים מאוד. היחסים בין איש לרעהו היו מיוחדים במינם. קרקוב הייתה סמל לעיר של תורה ושל מידות טובות. למדו שם גם את תורת הנגלה וגם את תורת הנסתר. דבר מעניין סיפר מהר"ל שבכיכר השוק בקרקוב היה שטח אדמה בקוטר של בערך חמישה עשר מטר מגודר בחומת אבנים. בתקופה של מהר"ל היה שם בקרקוב הייתה דעה שהחומה היא כבת מאה ושישים שנה. למה גודר השטח? סופר שפעם נבקעה שם האדמה ובלעה גבר ואישה לעיני אנשים רבים. ומעשה הפלא שהיה כך היה. בשנת חמשת אלפים קכ"ג כיהן כרבה של קרקוב הגאון רבי יצחק, שנמנה על מגורשי אשכנז בגירוש שנגזר באותה תקופה על היהודים במדינה זו. העיר קרקוב הייתה אז שייכת לאחד מנסיכי פולין, שמנהל האחוזות של אותו נסיך היה יהודי מגרמניה גם כן. אבל היהודי הזה היה כהן. שמו היה שלמה זליגמן. היהודי הזה לאט לאט ירד מדרך היהדות ושינה במשך הזמן את שמו משלמה לזיגמונד. הדברים הגיעו לידי

03:16 כך שהוא היה מחלל שבת, אוכל טריפות ועושה כל דבר האסור על פי התורה. הבחורצ'יק הזה, שלמה זליגמן, החליט לקחת לאישה יהודייה גרושה בעיר קרקוב. אבל כיוון שכהן אסור לשאת גרושה, ובא שלמה זיגמונד הזה אל רבי יצחק רבה של קרקוב אמר לו רבי יצחק שאי אפשר לחתן אותם. הרב ניסה להסביר לזיגמונד שלמה ולשכנע אותו להימנע מעבירה כל כך חמורה. זליגמן השיב בעזות שהוא מוכן לוותר על הכהונה שלו כדי להתחתן עם האישה. בהמשך הדברים אמר כי אם הרב לא יערוך לו חופה וקידושין עם הגרושה, הם ייסעו לעיר אחרת ושם הם יתחתנו. הרב הזמין אליו את האישה ואת קרובי משפחתה שהיו מנכבדי העיר ואמר להם שאם הם יעשו דבר כזה הוא יטיל עליהם חרם. קרוביה של הגרושה שקיימו יחסי מסחר עם זליגמן היו דווקא מעוניינים בנישואים האלה וניסו להשפיע על הרב יצחק שימצא היתר לכך. רבי יצחק עמד על דעתו ואף ציווה להכריז בבית הכנסת שקיים איסור חמור על הנישואים האלה. הוא גם הזהיר שבני הזוג לא יעזו לעבור על כך. כאשר שמע זליגמן על אזהרתו של הרב, זעם זעם רב, ומכיוון שראה את עצמו בעל כוח, הודיע בתקיפות שהוא יעשה את שלו. ואז פרצה מחלוקת גדולה בקהילת קרקוב. יראי השם והחרדים ובמיוחד לומדי התורה דיברו בגנות הפרצה, ואילו קרובי הגרושה ומחפשי היתרים למיניהם הצדיקו את זליגמן, ודאי תוך תקווה שיבואו על שכרם. זליגמן לא ויתר, מכיוון שהוא היה נכבד בעיני הנסיך שעליו השתייכו האחוזות אותן הוא עצמו ניהל, פנה אל הנסיך וסיפר לו את המאורע. זליגמן הסיט את הנסיך נגד הרב יצחק, אשר מסיבות פנאטיות כפי שאמר, מתעקש שלא לבצע דבר פעוט כזה של עריכת חופה וקידושין

06:01 בינו לבין הגרושה. הנסיך הזמין אליו את רבי יצחק, כשהוא מזמין גם את הבישוף הנוצרי לפגישה הזאת. הרב הישיש הגיע לנסיך בליווי אחד מראשי קהילת קרקוב. הנסיך פתח בשאלה למה מונע הרב מבני זוג ששוררת ביניהם אהבה להינשא? הרב הסביר לו שהדבר לא תלוי ברצונו שלו, אלא ברצונה של התורה. התורה אוסרת נישואי כהן גרושה. הנסיך פנה אל הבישוף ושאל אותו אם אומנם נכון הדבר. הבישוף, שהיה שונא ישראל, אמר שאומנם בתורת משה מופיע איסור זה, אבל אמר הבישוף, חכמי התלמוד הפרו דברים רבים מן התורה על אף על פי שהתורה אוסרת אותם, ובתורה נתונה סמכות לרבנים לשנות לאיסור או להתיר דברים שכתובים בתורה. הרב רבי יצחק הכחיש את הקביעה של הבישוף. הוא הסביר לנסיך שיחד עם התורה שבכתב שהקדוש ברוך הוא נתן למשה בסיני, הוא נתן לו יחד איתה תורה שנקראת התורה שבעל פה. התורה שבעל פה מכילה הסברים ופירושים והוראות כיצד לבצע את מה שכתוב בתורה שבכתב. הוראות אלה עברו בעל פה מדור לדור מאות רבות בשנים, עד שחכמי המשנה והתלמוד כתבו את הדברים. המשיך הרב והסביר לנסיך את התורה שבכתב והתורה שבעל פה אינם דברים שונים ונפרדים, אלא משלימים זה את זה. הבישוף פנה אליו להציג לרב שאלות וקושיות בנימה של זלזול, בכוונה להכניס את הרב במבוכה ולהעמיד אותו באור מגוחך בעיני הנסיך. אבל רבי יצחק היה בקיא דיו הן בספרות התלמודית וגם בדרכם של שונאי ישראל בכל הדורות, בשאלותיהם וקושיותיהם, וידע את תוכן הוויכוחים שנאלצו בשעתם חכמי ישראל לנהל עם גדולי הנוצרים. דוגמת הוויכוח של הרמב"ן. ולכן רבי יצחק לא איבד את שלוותו. את תשובותיו השמיע במתינות ובשפה ברורה. השיחה עם הנסיך אומנם התנהלה באמצעות מתורגמן,

08:39 כיוון שהרב לא ידע את שפת המדינה, אבל תוכן תשובותיו של הרב מלאות החכמה הרשימו מאוד את הנסיך. הבישוף רתח מזעם, במיוחד לאחר שחש כי הרב מרשים את הנסיך בידיעותיו ובחכמתו. הוא החל אפוא להשמיע דברי חירוף וגידוף על חשבון הרב ועל חשבון היהודים בכלל. הרב שמר על שלוותו למרות שבעומק ליבו הכאיבו לו הדברים. הוא אמר לבישוף כי עליו להתייחס בדרך ארץ כלפי היהדות, שכן אין אדם יורק לבאר שממנו הוא שתה. "סוף סוף" אמר רבי יצחק, "הנצרות ומחוללה באים מן היהדות". הבישוף יצא מכליו מזעם והתחיל לצרוח שהרב פגע במיסדי הנצרות, ותוך כדי כך קרא: "ומי היה משה שלכם?" "משה רבנו" אמר לו הרב רגוע, "נולד ככל אדם לאביו ולאמו, אביו עמרם ואמו יוכבד. הוא נולד ביום ז' אדר שני אלפים ושלוש מאות ושישים ושמונה שנה לבריאת העולם, והוא נפטר כעבור מאה ועשרים שנה ביום ז' אדר שנת שני אלפים וארבע מאות ושמונים ושמונה לבריאת העולם". הבישוף המשיך ללעוג. "לפלא רב כוח זכרונך המגיע כדי זכירת תאריכים מדויקים של לידת ופטירת משה" אמר בלעג לרבי יצחק. "אין הדבר נובע מכוח זכרוני" השיב לו רבי יצחק, "כי אם ממסורת הבאה בעמנו מדור לדור". הבישוף הפנה שוב את הדיון למהות הנצרות ומחוללה, והרב השיב לו תשובות מוחצות בהסתמכו גם על מקורות נוצריים, מהם הוכיח כי אלוקי ישראל הוא קל יחיד לכל העולם. הבישוף נוכח לדעת כי ידיעותיו של הרב, אפילו במקורות הנוצריים, עולות על ידיעותיו שלו, המנהיג הנוצרי. כאן התערב הנסיך שראה מחובתו למנוע את הרושם שהכומר הנוצרי נוצח בוויכוחו עם הרב. בקול של מפקד פנה אל הרב ואמר, "אף אם התורה אוסרת נישואי כוהן וגרושה, הרי מאחר שזליגמן מוותר

11:19 על הכהונה, מצווה אני עליך לערוך חופה וקידושין לבני הזוג ולהניח להם לחיות חייהם בנוחה".