הרב משה דיקשטיין- באר שבע- פרק 4

00:20 דובר 1 מוישה, אנחנו מתחילים שוב פגישה חדשה, והפעם אני בהמשך לפגישה הקודמת רוצה לדבר כמה מילים על מיכאל ליפסקר, זה שקיבל אותך גם בחדר אוכל בסבר פנים כל כך מאירות וגם וגם צייד אותך ב-ב-בכרית ובשמיכה. מיכאל ליפסקר היה שליח של הרבי שליט"א מלך המשיח במרוקו במשך שנים רבות.

00:47 דובר 2 הוא השליח הראשון של הרבי.

00:49 דובר 1 השליח הראשון לא ידעתי. בסדר. והוא הקים ישיבה במקנס, בעיר מקנס במרוקו. שם היו גם משפחת ממן, שזה ההורים של אשתי, והם היו מאוד מאוד מחוברים אליו, עזרו לו בהרבה מאוד דברים. הוא היה שולח תלמידים אליהם לאכול בבית. מיכאל ליפסקר הוא דמות מרכזית אצלנו במשפחה.

01:12 דובר 2 ולא רק ש-- לא רק ש-- אלא ה-ה-התלמידים שלו כל כך אהבו אותו. הוא היה נערץ עליהם. אתה מ-- אתה מדבר עכשיו אני נזכר כאן בבאר שבע, היה שלושים, חמישים שנים, ארבעים שנה חבל שאנחנו מדברים. כאן בבאר שבע, הרב שבת חולים[?] היה תלמיד שלו בגיל שלוש, ארבע, חמש. הוא לימד אותו אלף בית. ויצא לנו לדבר פעם על איזשהו נושא, ותוך כדי זה אז הוא סיפר לי שהוא למד במקנס אצל רבי מיכאל. אז אני ככה אמרתי לו שרבי מיכאל כבר זכותו יגן עלינו, כבר נפטר. הוא מה? בן אדם נעמד, לקח סכין ועשה לעצמו קריעה.

01:57 דובר 1 מדהים.

01:58 דובר 2 כזה, כ-כזה נערץ הוא היה, כזה אהוב הוא היה על התלמידים שלו.

02:03 דובר 1 הוא היה אדם לבבי מאוד, מאוד לבבי. מוישה, תמשיך לספר לנו את הסיפור הנהדר. נמצאים כבר אחרי שאתה התאקלמת טיפה ב-770.

02:16 דובר 2 או. התחלתי ללמוד בישיבה, מצאתי חברותא ולומדים בישיבה. נכנסתי למסגרת של הלימודים וולומדים. שיחות עם הרבי כמובן, כל יום מנחה וערבית, וזה התרגשות וזה ממש חיים את ה... ומגיע ההתוועדות הראשונה, ח"י אלול. התוועדות זה התכנסות של חסידים, כל החסידים מכל קצות, אה, ניו יורק וגם כנראה מחוץ לארץ. יושבים איזה שבעת אלפים, שמונת אלפים איש בתוך האולם למטה, בזאַל הגדול, ופירמידות מכל הכיוונים, ככה פירמידות ושולחנות ועומדים. ובצד הדרום פירמידה, בצד צפון פירמידה, בצד מערב פירמידה, בצד מערב, בצד מערב פירמידה, והרבי יושב ומדבר. אומר שיחות. כל, כל הספרים שאנחנו יודעים של הרבי מליובאוויטש, ליקוטי שיחות ומאמרים, כל הדברים האלה זה מההתוועדויות. הרבי בעצמו, חוץ מהמכתבים, חלק מהמכתבים שהוא כתב, כל התורות של הרבי, כל מה שאנחנו יודעים, מה שהרבי, אה, התורה של הרבי זה הרבי, זה מה שהרבי דיבר בהתוועדויות. ומגיעה ההתוועדות הראשונה שאני זוכה להיות אצל, אצל הרבי. ואני תופס שם מקום. איפה שאני עומד אומרים לי, "אה, בחור, תשמע, זה מקום שלי, אתה לא תוכל לעמוד כאן". אבל פה מתחילים להלבין אותי. מה, מה קורה פה? יש-- נודע לי שיש מקום קבוע ולכל אחד יש מקום. תפסתי ככה חצי, חצי, חצי ספסל, חצי בעמידה, חצי זה. נעמדתי. והרבי נכנס. הוא הולך ככה בקעור[?], ישר מתחיל לדבר. ופתאום הרבי מדבר על האורחים. הרבי שואל: "וווּ איז זמרוני? וווּ איז זמרוני? האָט ער אַ פּלאַץ דאָ? דאָרט זענען נאָך טויזנטער מענטשן." בעברית: איפה זמרוני? זמרוני זה שהביא אותי לחב"ד. איפה זמרוני?

04:48 דובר 3 אה, זמרוני שאותך הביא לחב"ד? אז הרבי שואל עכשיו איפה זמרוני.

04:53 דובר 2 שואל איפה הוא. ואני בשבילי זה זמרוני, זה כאילו ה-- המיילד שלי. אני מסתובב לא, לא. אני רואה זמרוני הגיע לפה בדיוק, הוא חטף את ההתוועדות. הוא למד עם הכוס, ככה הכוס לפני הרבי ככה מחזיק את הכוס לפני הרבי והרבי אומר לו: "לחיים, לחיים ולברכה", הוא שותה ואני לא לפני הרבי. אחר כך, אחרי ההתוועדות חיבקתי אותו, התנשקתי איתו, אני מגשים איזה חלום שלי. זו הייתה ההתוועדות. עכשיו הרבי מדבר כל ההתוועדות ביידיש. יידיש. ההורים שלי דיברו בבית יידיש כדי שהילדים לא יבינו. בזמן שהייתי בכפר חב"ד, הרב מנדל לחץ עליי שאני אלמד יידיש. ואיך למדתי יידיש? יש ליקוטי שיחות ויש ליקוטי דיבורים של הרבי הקודם. ספר, ספר שנקרא ליקוטי דיבורים. ספר של הרבי הקודם. ספר שכתוב ביידיש. יידיש מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד ככה ספרותית, מאוד קשה. הוא אמר לי, נתן לי חברותא ללמוד יידיש. ומי זה החברותא הזאת ללמוד יידיש? מנחם ליסים, תימני.

06:10 דובר 3 איך?

06:12 דובר 2 כן, מנחם ליסים מכפר סבא, ז"ל. ישבנו והוא לימד אותי יידיש. עכשיו היידיש של הליקוטי דיבורים זה יידיש מאוד קשה, אבל היידיש של ליקוטי שיחות של השיחות של הרבי זה יידיש, יידיש מדוברת, יידיש קלה. אז למדנו, ישבנו גם זה וגם זה וככה למדתי לאט לאט יידיש. לקחתי על עצמי פרויקט כמו שלומדים בגרות באנגלית. לומדים עם פנקס, עם מילים וזהו. זהו. למדתי, אה, יידיש, אבל בגרות באנגלית למדתי בשביל לקבל מינימום שישים ופה למדתי יידיש בשביל לדעת מה שהרבי אומר, בשביל לקרוא, לקרוא את הספרות, לקרוא את השיחות. הבנתי יידיש, אבל לא כל כך-- גם לראות את הרבי וגם לשמוע את השיחה וגם להבין וגם לתרגם לעצמי את המילים זה היה יותר מדי. אז כשהייתי-- כשהיינו בכפר, אז בהתוועדויות סיפרתי, סיפרתי פעם שעברה. אז מאיר ברוסוב[?] זה היה כותב והיה מתרגם לנו, אבל, אה, ב-- כאן אני, אני בעצמי צריך לדעת. קיצר, לקח לי הרבה זמן להתרגל, גם, גם לשמוע, גם לתרגם וגם להבין את ה, את ה, את מה שהרבי, את מה שהרבי אומר. וזה ההתוועדות. אחר כך התוועדתי. קיצר, זה היה אושר ואושר גדול, גדול, גדול, גדול, גדול. הימים מתקדמים. מגיע ערב ראש השנה. בערב ראש השנה המנהג בחב"ד, מנהג ליובאוויטש אצל הרבי, שכל אחד כותב פ"נ. פ"נ זה ראשי תיבות פדיון נפש. כותב, מבקש ברכה מהרבי, מבקש ברכה שהרבי יתפלל עליו לפני הקדוש ברוך הוא. אה, זאת אומרת אני, אני הרי-- "בנים אתם לה' אלוקיכם", כולנו בנים של הקדוש ברוך הוא. אבל יש, אה, יש מישהו שיש לו פרוטקציה כמו משה רבנו ש-- שמשה רבנו והקדוש ברוך הוא זה חברים. משה רבנו אומר, אש-- "עמדו

08:33 דובר 2 "אשמעה מה ידבר", שאתם תחכו רגע אני אשמע מה הקדוש ברוך הוא אומר ואני אגיד לכם. זאת אומרת, יש, אה... אז כותבים לרבי, מבקשים מהרבי ברכה ועוברים אחד אחד ליד החדר של הרבי ונותנים לרבי את ה-- את המכתב, את המעטפה ומקבלים מהרבי ברכה שנה טובה ומתוקה. אני עובר, עכשיו זה כבר פגישה אישית. זה לא לעמוד, זה פגישה אישית עם הרבי. עיניים מול עיניים. כולי רועד וכמובן מתכונן לך נפשית, תהילים וזה. והרבי, הרבי מסתכל עליי, לוקח ממני את המכתב ובעוד הפעם כזה חיוך. אני אומר לעצמי איזה, איזה-- כמה, כמה טוב אני שהרבי מחייך אליי. מצד אחד, או מצד השני, כמה אני לא טוב שצריך לחייך אליי. זהו. אחר כך, אה, כולנו נוסעים ל-לאוהל, לקבר של הרבי הקודם. עכשיו גם כן מתפללים ומבקשים שהרבי הקודם ילך לקדוש ברוך הוא ויבקש עלינו שיהיה ברכה לשנה טובה ומתוקה. ראש השנה. עכשיו בבית הכנסת בראש השנה יש שני מוקדים. יש מוקד אחד איפה שהרבי עומד ומתפלל ויש מוקד שני איפה שהרבי, אה, קורא את ההפטרה ותוקע בשופר. בין מוקד אחד למוקד השני יש איזה אני יודע מה, שבעים, שמונים מטר, פחות? לא יודע, אבל דחוס, דחוס, דחוס באנשים. אם אתה נמצא במקום אחד, אין סיכוי שתגיע למקום השני. אם אתה נמצא במקום השני, אין סיכוי שתגיע למקום הראשון. אבל סחבק רוצה להיות גם פה וגם פה. אז המנהג ב-ב-770 שבראש השנה, ביום הראשון של ראש השנה מגיעים בחמש וחצי, שש בבוקר, תופסים מקום ל-ליד הבימה איפה שתוקעים בשופר, שזה גם הבימה שהרבי קורא-- שהרבי אומר את ההפטרה. ואז גם כל אחד ילך לעיסוקיו, כל אחד ילך ל-לתהילים שלו, ללימודים שלו, להכנות

11:09 דובר 2 שלו ואחר כך שמגיע לפני ק-- לפני, לפני קריאת ההפטרה מתקבצים וכל אחד זוכר איפה שהוא עמד פחות או יותר וככה... אבל מה? יש בחורים שהם למעלה מה-- הם לא צריכים להגיע כי יש להם מקום קבוע של שנים. מאיפה אני צריך לדעת את זה? אני לא יודע. אז כולם מגיעים בחמש. אני הגעתי בארבע. נעמדתי ליד ה-- ליד הבימה, ממש הראשון ליד הבימה. אבל מה ש-- אני יודע מה, הבימה היא גבוהה ואם אני עומד ראשון אני לא אראה שום דבר. אז אני אמרתי לעצמי יבואו אנשים, ידחפו, ידחפו, אני, אני אדחף, אני אהיה שורה שנייה, שלישית, אז אני אהיה גם ליד, אני גם אשמע וגם אני אראה. אבל צריך לשמור על המקום הראשון כדי שאף אחד לא יסיג גבול. זהו. כולם מסתכלים אחד על השני. אתה עומד כאן, אתה עומד כאן ואני מסתכל, זה מסתכל על-- יופי, בסדר גמור. חמשתנו מסביב שעומדים במקומות שלנו, כולנו חמישה. פעם ראשונה. אף אחד לא יודע את הסדרים האמיתיים. אנחנו-- מתחילה התפילה. מתפללים, מתפללים ככה ליד הרבי גם ממש ממש קרוב. וככה לקראת, אה, אמצע חזרת הש"ץ של שחרית אני מתחיל להתקדם לכיוון ה... הבימה של ה, של ה-- של תקיעת שופר. נדחף ככה זה, מגיע. נעמד מקום ראשון בדיוק איפה שאני עומד ואני רואה את החבר מצד ימיני, את החבר מצד שמאל בסדר גמור. אנחנו עומדים במקום, מכירים אחד את השני. יופי. מגיע קריאת התורה. אחרי קריאת התורה מתחיל להיות לחץ אדיר. כל החיות, כל הנמרים, כל הפילים, כל הכבשים מתחילים להגיע. דחיפות. אני עומד ככה, מישהו ככה עושה לי בכתף. אני מסתובב. אני רואה בחור כזה גדול בערך.

13:23 דובר 4 כמוני.

13:23 דובר 2 מה? כבד מאוד. ואומר לי: "בחור, דו שטייסט מיין פלאץ". אז אני אומר לו: "דו שטייסט געווען דיין פלאץ". "זה היה המקום שלך. אני פה מחמש בבוקר. תשאל את זה ותשאל את זה". אז הוא אומר לי: "יכול להיות שאתה פה מחמש בבוקר, אבל אני כבר פה עומד על המקום הזה עשר שנים". אז אני עונה לו: "בשנה האחת עשרה אני אעמוד כאן". ו"יעמוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו בן הרב לוי יצחק, להפטיר", הרבי אומר הפטיר. שמריה, אתה לא מבין מה זה. שומע את ההפטרה שהרבי-- "ותאמר חנה", עם כל הסיפור הזה, חנה עם שמו-- עם, אה, חנה שמתפללת ושל הילדים. אתה לא מבין. אתה לא יכול לתאר לעצמך כל מה ששמעתי, כל הסיפורים ששמעתי על ההפטרה שהרבי, שהרבי מקריא את ההפטרה של ראש השנה. אי אפשר לתאר את מה שאתה שומע. מדוע תשתקה-- אי אפשר. זה ממש פשוט. זה, זה, זה... והלב שלי אה כבר-- את, את שלי כבר הרווחתי. אני לא צריך יותר שום דבר. הרווחתי את ה, את ה, את העבודה ואת הכבוד ואת הזה. הרווחתי. הכל מרווח כבר. זהו, נגמרה ההפטרה ואז שמים את כל הפ"נים שהרבי קיבל בערב ראש השנה. חבילות של ניירות, חבילות, חבילות, שקים, הרים של שקי נייר, שמים על ה, על התיבה והרבי ככה עומד עם השופרות והרבי ככה עם הטלית, זורק את הטלית על ה, על, על הפ"נים, על ה, על כל ה, כל המכתבים של כל האנשים שהוא לקח ב-בערב ראש השנה ומתחיל: "כי אתה שומע לאציה חיל וקול רחמים". והרבי אומר איזה מילה במילה. ופתאום שומעים בכי מתחת לטלית. הרבי בוכה. שומעים את הרבי בוכה. מי לא-- עכשיו גם,

15:40 דובר 2 עכשיו אני נזכר בזה, עכשיו גם כן בא לי לבכות. מי, מי, מי שומע איך הרבי בוכה, איך הרבי בוכה עלינו, הרבי בוכה שיהיה לנו שנה טובה. הרבי בוכה, מבקש מהקדוש ברוך הוא. שקט, דממה מוחלטת. אלפי אלפי אנשים, אלפים של אנשים. שומעים זבוב. הרבי אחר כך הרבי מרים את הטלית. ומתחיל עם ה, עם ה, עם הפסוקים. עושה אחר כך את הברכה ותקיעת שופר. תשמעו קול ש-, קול של השופר של הרבי כזה דממה דקה. ממש... איזה תקיעות כאלה, שאתה מרגיש-

16:33 דובר 5 מתוקות.

16:34 דובר 2 שהרבי נלחם, שהרבי נלחם בשבילך. הרבי נלחם, נלחם, נלחם בשבילך ש-ש-שהקדוש ברוך הוא יברך אותנו בשנה טובה. אני רוצה רק לציין: בזמן התקיעות אין דחיפות. כל אחד עומד, לא זז. ממש זה כמו... זה כמו המכבסה שעובדת ופתאום הפסקת חשמל. אחר כך הקטע השני והקטע השלישי. ומחזירים את הספר תורה לארון. הרבי חוזר לספר התורה, והרגע שיותר מיום כיפור. בס-- במנהגים של, אה, חב"ד, אז כתוב שהבעל תוקע, אה, מסתכל על כל הקהל אחרי התקיעות. הרבי עולה, עולה למקום שלו ומסתובב, עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות, מסתכל על כל הקהל אחרי, אחרי התקיעות. ואתה נלחם עם עצמך ללכוד את המבט, את העיניים של הרבי לעיניים שלך, שזה יהיה אלפית השנייה, מיליונית השנייה שהרבי יראה אותך. אחר כך מוסף, כבר מישהו אחר תוקע בשופר. באמצע המוסף נאבדו לי הנעליים. אני יחף בגרביים. בחום הדחיפות, אין נעליים. ויש ברכת כוהנים. ובברכת כוהנים הרבי יורד מה-- הולך מהמקום שלו, והכוהנים, כל הכוהנים, עשרות כוהנים, מגיעים למקום הזה, לקדמה של בית הכנסת, ומברכים. ואני בלי נעליים, אני לא יכול להידחף. עליתי לבימה של הספר תורה ואמרתי לעצמי: יופי, זה טוב, מקום טוב. למה טוב? עכשיו אני יכול לראות את הרבי מלמעלה, איך שהרבי עומד למטה ליד הזה בברכת כוהנים. ככה עבר עליי, הרגע עוד לא, עוד לא נגמר. אה, הסתיימה התפילה. ואני מתחיל ללכת לישיבה ל... לאכול סעודת, סעודת חג. פתאום אני מרגיש ככה מכה על הכתף. אני מסתובב ואני רואה את האיש הגדול הזה שרקדתי איתו לפני התקיעות.