הרב פנחס כהן - פנמה - פרק 1

00:18 דובר 1 ספר לנו, ר' פנחס, אנחנו איתך.

00:21 דובר 2 אוקיי, אנחנו נתחיל את זה מהילדות שלי. גדלתי בתל אביב. למדתי בבתי ספר של מה שנקרא לא חב"דים, ליטאים. באותה תקופה בתל אביב עדיין חוגי חב"ד לא הגיעו לרמה כזאת של לבנות בית ספר וכולי. אז הבית ספר היחידי שהיה הכי חרדי זה היה בית ספר יסודי התורה בצפון תל אביב.

00:44 דובר 1 איך, איך הוא נקרא?

00:45 דובר 2 יסודי התורה.

00:46 דובר 1 אהה.

00:48 דובר 2 ברחוב חדרה שתיים בתל אביב. זה היה בית ספר בזמנו.

00:52 דובר 1 על איזה שנים אנחנו מדברים בערך?

00:55 דובר 2 אנחנו מדברים על השנים שמונים ושלוש, שמונים וארבע.

01:01 דובר 1 אוקיי.

01:02 דובר 2 משהו כזה. אם אני... משהו כזה. כן, שמונים וארבע, כן, שמונים וחמש, משהו כזה. בשנים האלה. למדתי בבית ספר הזה. כשהגעתי לכיתה, לגיל בר מצווה מה שנקרא, אז אבא שלי, יכול להיות שאתה מכיר את אבא שלי. הוא היה מנהל הרשת הרבה שנים. אהרן כהן.

01:24 דובר 1 או, בעוד--

01:25 דובר 2 אבא.

01:26 דובר 1 ודאי שמכיר.

01:26 דובר 2 מכיר את אבא שלי?

01:27 דובר 1 ודאי, מה? יש מישהו שלא מכיר?

01:31 דובר 2 נו, אז זהו. אז אבא, שיהיה בריא, אז הוא היה מנהל את הרשת ו... ו... אז זהו, אז באותה תקופה, כשלמדתי בבית ספר הזה של הליטאים, נכון, תמיד הרגשנו שליחות. שליחות זה כבר התחיל מגיל קטן, שאתה יודע שאתה נמצא בבית ספר כזה ש... שאנשים אומנם לא, לא היה להם התנגדות חס ושלום לרבי, אבל עדיין, יש תמיד את ה, את השליחות שאתה, מה שאתה לא עושה עדיין רואים אותך ילד חב"די. רואים אותך ילד של, שאתה מייצג את הרבי. ובוא נגיד שמאותה תקופה, באותו זמן כשהייתי חי ונושם את הרבי אצלי ב, ב, בתת מודע אצלי כל הזמן, החלום אצלי היה לראות את הרבי, לפגוש את הרבי. זה היה הכל. איך אומרים? כל ההווי וכל זה, מה שאני רואה בווידאו, אני רוצה לראות את זה במציאות. כל ה... את הקדושה, את האור הזה, את הדבר המטורף הזה. אתה רוצה לראות את זה בפועל. כשהגעתי לבר מצווה אז אבא שלי, שיהיה בריא, אמר לי: "תראה, יש לך שתי אפשרויות. אמ, זה או שאנחנו נעשה לך בר מצווה מפואר, מפואר מאוד, אמ, ואז יהיו לנו פחות יכולות לטוס לרבי, או שאתה רוצה לטוס לרבי ונעשה בר מצווה יותר צנוע. כאילו לא בעולם מפואר. נעשה משהו יותר פשוט ונוכל אבל לטוס לרבי." אז באותם ימים כרטיסי טיסה היו עולים יקר והכל הזה, זה היה עולה די יקר. כל אופן, אז כמובן שאמרתי לאבא שלי שאני, מה שלא יהיה אני רוצה לנסוע לראות את הרבי וגם אם לא יהיה לי בר מצווה זה בסדר. אני רוצה לנסוע לטוס לראות את הרבי. אז טסנו לרבי. אמ, הבר מצווה שלי זה בעצם זה בליל הסדר,

03:20 דובר 2 אז לא היה אפשרות לנסוע בליל הסדר לרבי. טסנו בחג השבועות. ו... איך אומרים? התרגשתי מאוד, מאוד. בכלל, כל הטיסה, כל הזה. אני זוכר שחודשיים לפני בכלל לא נרדמתי עצם המחשבה לטוס לראות את הרבי. וכשסוף סוף ברוך השם הגענו לרבי, אז אני זוכר שבשבילי זה היה כמו, כמו חלום, כמו חלום לראות את הרבי. ובטור ילד הגעתי. אז כמובן היינו שם ביחידות של הילדים של הבר מצווה. זה היה בשנת תשנ, אלף תשע מאות תשעים, ואני זוכר שאני עובר ליד הרבי בחלוקת הדולרים והדבר הראשון שאני אומר לרבי: "רבי, אני רוצה להיות החייל שלך." הרבי מסתכל עליי ככה, מסתכל עליי עם העיניים החודרות, והרבי נותן לי דולר. הרבי אומר לי: "זה שתהיה חסיד." אחרי זה הרבי נותן לי עוד דולר. הוא אומר לי: "זה שתהיה ירא שמיים." אחרי זה הרבי נותן לי עוד דולר. הוא אומר לי, "זה שתהיה למדן." ואני כולי ממש, איך אומרים, התרגשות, התרגשות לראות את הרבי ואני כאילו לא יכול, ואני תופס את היד של הרבי ואני מנשק אותה. ככה, כאילו אני רוצה לחוש שאני לא בחלום, שאני, שאני במציאות. כאילו לראות את הרבי זה לא... והעיניים של הרבי כאילו חדרו לי לעצמות. חדר לי לכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, ובעצם כאילו מאותו רגע, מאותו מפגש הבנתי שאני לא עוזב את הרבי. אני, מה שלא יהיה, זהו. אמרתי, כאילו בתוך תוכי כבר השלמתי שאני נשאר פה אצל הרבי. אני לא חוזר לארץ, אני נשאר פה. וחג השבועות זה רק יומיים. זה היה קצר. כל פעם שעברתי ליד הרבי, הרבי נתן לי שני דולר. וכשעליתי לעשות ברכת כוהנים אצל הרבי, אז אני חושב, ככה אבא שלי

05:14 דובר 2 מספר, אני לא זוכר. הוא מספר שהרבי היה, שהרבי אמר לי, "ישר כוח כהן" או משהו כזה אחרי זה. כאילו אחרי זה אנשים שאלו את אבא שלי מה, מה הרבי אמר לו. אז אני לקחתי את זה בפשטות שהרבי אומר לכולם ישר כוח כהן. אני לא יודע בדיוק איך זה באמת התנהל אז, אבל אבא שלי אמר לי, "תשמע, הרבי אמר לך ישר כוח כהן. אולי כאילו הרחת את אביגס קהנין [?] על הדוכן של הרבי כזה עם כל הכוונה." וזהו. זה היה כאילו התעוררות עצומה. זה גם היה אז באותו זמן שהיה את הסיפור עם ספינת דבור בארץ שרצו לחדור דרך חופי ישראל, והרבי אז שאל במזכירות כל פעם, "מה חדש? וואס איז דא נייעס מיט ישראל? מה חדש? מה חדש?" והרבי נסע לאוהל ואני זוכר את זה שהרבי נסע לאוהל והרבי לא הגיע לתפילת מנחה. כאילו בשבילי בתור ילד זה היה דבר כאילו, זאת אומרת הרבי לא, לא... הרבי לא הגיע לתפילת מנחה ב-770? אתה טועה. הרבי חזר בשעה מאוד מאוחרת בלילה ל-770 וחיכינו לו כולם בחוץ שהרבי יחזור מהאוהל, ויום למחרת היה את הסיפור עם הספינת דבור שניסו להיכנס לחופי ישראל, ששם החוף היה מלא ביהודים.

06:21 דובר 3 כן.

06:22 דובר 2 ואני זוכר ש... כן, כן, ואני זוכר שכאילו את הפנים של הרבי עד היום. הפנים של הרבי שיוצא מה, מהרכב לכיוון 770 היה פשוט בוער כמו לפיד. זה היה מחזה, לא, שלא ראיתי בחיים וזה היה משהו מטורף. ועד שהרבי הגיע זה היה שעה מאוחרת. לא יודע, נראה לי סביבות השעה אחת עשרה, שתיים עשרה בערב. לא יודע. היה שעה מאוד מאוחר ואז נכנסו וחיכו לרבי לתפילת מנחה והרבי התפלל מנחה וכמובן תפילת מעריב אחרי זה. וזהו. אחרי שכאילו כמובן צריכים אחרי זה, אחרי כל האירועים האלה, לקחת את כל ה, מה שנקרא, לקחת את כל הדברים, את כל ההוראות האלה ולהכניס אותם בכלים בפועל. ובתור ילד כאילו לא הבנתי הרבה. אמרתי, "אבא, תשמע, אני נשאר פה ללמוד אצל הרבי." אין לי מושג ללמוד איפה, מה, מו, כלום, שום דבר. אין לי מושג, אבל אמרתי לו ואבא מסתכל עליי ואומר, "תשמע, אני מבין שעכשיו חווית פה דבר לא נורמלי, אבל תדע לך שאין לנו פה לא משפחה, לא אף אחד. אתה צעיר, אתה בסך הכול בן ארבע עשרה ככה, שלוש עשרה, ארבע עשרה. מה, מה, מה תעשה פה? זה לא כאילו..." אבל איך אומרים? בתוך תוכי אמרתי אני רק קצת אגדל ואני אעשה כל דרך, כל מאמץ לבוא לרבי, לחזור לרבי בחזרה. ובאותה תקופה, אחרי כמה זמן הגיע, הגיע המצב הזה ש, זה שהרבי קיבל את ה, את הסטרוק, ואז נכנסתי ללמוד בישיבה של חב"ד בלוד. ולמדתי ככה שנה ראשונה, שנה שנייה, ואני זוכר שהיינו קמים כל בוקר מוקדם כדי שזה יהיה ביחד עם ההתוועדויות של הרבי. אז היה, אז היה, קוראים לו סגל. היום הוא משפיע בבנואה[?]. קוראים לו,

08:13 דובר 2 את השם כבר לא זוכר. סגל. אז הוא היה מארגן את כל הבחורים ואת כל הזה. באיזה חדרון קטן היינו שומעים את הרבי לייב חי וככה היינו רואים את כל הזמן את ההתפתחויות מההתוועדויות וזה וכשהיה את המצב שהרבי קיבל את הסטרוק. אני בתוך תוכי הבנתי שכאילו וואו, אני כאילו באיזשהו מקום הולך להחמיץ את החיים שלי. את זה שלראות את הרבי עם כל ההתוועדויות זה כמו שראיתי את הרבי בפעם הראשונה, כי הרבי היה גם במצב כזה זה. מי יודע עוד מתי ומה יהיה. אף אחד לא יודע מה יהיה. אז אני בשיעור ב' ישיבה קטנה. ישבתי לכתוב מכתב עם המשפיע שלי, הרב לויטין מלוד, שאתם, שהשם ייתן לו אריכות ימים ושנים טובות, והיה אז המשפיע שלי וסיפרתי לו את כל הסיפור שחלום חיי זה להיות ליד הרבי. ובהתחלה הוא גם ניסה להניא אותי. אומר שמע, אין לך משפחה ובחור יבחר לך שם מאוד קר. לא יהיה מי שיכסה אותך. ניסה לשכנע אותי וכל מיני שכנועים למנוע אותי. אבל אני בן אדם בטבע שלי, בן אדם מאוד עקשן, ואמר טוב, שמע, אני רואה שאתם כל כך הרבה מתעקש. יאללה, בוא נכתוב מכתב לרבי. כותבים מכתב לרבי ואני כותב לרבי ששואל אותו בעצם האם להמשיך ללמוד בארץ הקודש או או או להגיע ללמוד לידו. ובאמת שהייתי בטוח שהרבי יגיד לי להמשיך ללמוד בארץ, מכיוון שתמיד אתה בכל אגרות הקודש של הרבי. וכל הזה תמיד הרבי בעד זה שתלמידי ישראל ילמדו בארץ ישראל, כיוון שהלימוד שם יותר טוב. ולא עובר זמן. עובר שבוע שבועיים והרב גולן מתקשר בטלפון אצלנו בבית, ואני זוכר שאימא שלי אומרת הרב גולן על הקו, והוא אומר לי

10:01 דובר 2 הרבי אמר שהרבי אמר שתבוא ללמוד אצל הרבי. וואו, אני זוכר, אני רוקד, כולי רוקד בבית. התרגשות, שמחה אדירה. וואו. יש לי הזדמנות. אין לי יש תשובה מהרבי. עכשיו זה כבר באמת. הרבי מבין לליבי. הרבי מבין שהברא חייבים להיות ביחד. וטוב אני עוד שוב בכל איזה עימות של ילד, ואני חושב לעצמי אוקיי, אז מה עושים עכשיו? ואז אני מדבר עם המשפיע ואז הוא אומר כן, אבל יש שם כמה ישיבות. אתה צריך לכת לרבי שם ישיבת מוריסטאון או לטרר[?]. באיזה ישיבה הרבי רוצה שאתה תלמד? ושוב אנחנו מכניסים מכתב. איזה ישיבה? הרבי מתכוון מוריסטאון או לטרר[?]? והרבי כותב לבוא ללמוד בעולות הירדן[?]. טוב, ואז אני הולך בשיא הפשטות. אני הולך לקונסוליה לשגרירות האמריקאית עם הפספורט שלי. אני מבקש. אז היה קל לעשות ריאיונות. אני מבקש לעשות ריאיון בשיא הפשטות. הרבי אמר לי אז ודאי שיהיה לי את הוויזה. אין לי מושג מה זה ויזה של אפידייוויט שהיום אני יודע. הרי שבחורי פשטות אני הולך ללמוד אצל הרבי. מה פה? אז אני מגיע. והמראיין אומר לי שלום. אז אני אומר לו שאני הולך ללמוד אצל הרבי. הוא אומר לי ללמוד שמה. אין לך, אישרו לך כלום. ככה שם לי חותמת שחורה.

11:23 דובר 4 מה אתה אומר?

11:23 דובר 2 מגיע. אני מגיע הביתה כולי בוכה. לא מאמין איך יכול לי דבר כזה. מה זאת אומרת יכול לי דבר? לא יכול לי דבר כזה. ואז אני מדבר עם כמה אנשים ואומר תשמע, תקפיא את הפספורט, תגיע לעשות פעם זה והפעם תגיד שאתה הולך לבקר את הרבי. אל תגיד שאתה הולך ללמוד. ככה עשיתי אחרי איזה כמה זמן, אחרי שבוע, שבועיים חודש עוד פעם הלכתי לשם ואמרתי הפעם שאני הולך לבקר אצל הרבי במלוואש[?]. ישתבח שמו לעולם, נתנו לי ויזה, נתנו לי ויזה. אני כולי שמח, מאושר. באמת אין לי מושג איפה אני הולך. כאילו אני בטוח עוד פעם במבט לאחור, מזווית עיניו של תום, מזווית עיניו של אחד שבאמת לא מבין בענייני העולם. מבין, מבין שהכל זה העולם. זה בפשטות. הלכות זה בפשיטות. העולם הוא בהתחדשות, אבל לא בפשיטות.

12:14 דובר 4 נגמר העניין.

12:15 דובר 2 הרבי אמר כן, בזה נגמר הסיפור. אין שאלות. אז אני אורז את כל המזוודות והכל ואני זוכר את ה, אני זוכר את העלייה שלי למטוס. אבא שלי שיהיה בריא, בא איתי וכאילו לאבא זה היה מצד אחד מאוד קשה לתת. הייתי אז בן חמש עשרה, בן שש עשרה, זה היה ללכת ככה שש עשרה, שש עשרה, שש עשרה וחצי ככה לנסוע לרבי וכאילו סוג של לנסוע ללא נודע, כי אני באמת לא יודע איפה אני הולך לישון. אין לי מושג מה אני עושה, אין לי מושג מכלום. אני רק יודע שהרבי אמר. אין לי מושג, אין לי. וגם את הכרטיס טיסה אני זוכר שאיך אומרים ש-ש-שניסיתי למצוא כספים מפה ומשם. ובסוף ברוך השם אבא מלווה אותי לשדה תעופה ואני ככה עם המזוודות ואני מגיע. ואז היה כאילו בעצם היה תשרי, זה היה ח"י אלול, אז בדיוק היה שמה הרב מוסלבסקי עליו השלום שנפטר אבא של הרב מוסלבסקי, שהוא היה אחראי, שהוא היה אחראי על הכנסת אורחים.

13:14 דובר 4 כן.

13:14 דובר 2 ר' מוישה, ר' מוישה, ר' מוישה, ר' מוישה. אז אני מגיע לרב מוישה, אני רואה אותו. אני אומר כאילו אתה יודע, הגעתי עכשיו ואין לי מושג איפה אני ישן. אין לי מושג איפה אני אוכל. אז ר' מוישה מיד אז הכניס אותי שם לבייגל. בוא תשב תאכל ונתן לי כאילו הרגשה הבית. אתה יודע שאתה מגיע למקום, יש לך מישהו שבאמת כאילו אתה יודע דואג לך. זה הסטפ הראשון. זה הצעד הראשון. זה הסטפ, הסטפ הראשון. ו ואחרי זה כאילו אז כמובן לישון הוא דאג שם לישון בהכנסת אורחים וכאילו אצלי בפשטות זה שאני מגיע כאילו להנהלה של אהלי תורה ואומר לי תשמע, הרב אמר לבוא ללמוד פה והנה אני פה. הנה קבלו אותי. קבלו אותי זה שרואה מה זאת אומרת? ככה ממש בשיא הפשטות. וכמובן שגם הגעתי עם מכתב מאז היה ראש הישיבה בלוד היה הרב סגל, אז קיבלתי ממנו גם כן מכתב שהוא נתן לי שאומר שהבחור כן הבחור הולך וכולי וצריך לקבל אותו לישיבה. אז אז טוב, אז אני מגיע באמת לישיבה. באמת אין לי מושג. אני גם לא דובר אנגלית ואין לי מילה ביידיש. כלום, שום דבר, שום דבר. מגיע בשיא הפשטות לרב פריינד פיקארסקי [?]. אז הוא היה ראש הישיבה. הוא היה אז המשגיח, יותר נכון בפועל. אני מגיע אליו, אני אומר לו תשמע, פריינד פיקארסקי, אני הגעתי לפה ויש לי מכתב מהרב, הוא אמר לבוא ללמוד פה, ואז הוא נותן לי תשובה שהכניסה אותי קצת לשוק. הוא אומר לי תשמע, התשובה שהרבי נתן זה תשובה לך לא לנו. ככה הוא אומר לי כן, כן, אני אז באמת תראה בראש שלי כתום זה היה כאילו מונח

15:04 דובר 2 על השולחן. אחת יסוד. כאילו אם הרב אומר אז זהו. לימים יותר הבנתי שזה כמו חתן שיכול להגיד שהוא רוצה את כלנית, אבל היא לא מסכימה. צריך גם כן שיבואו משני הכיוונים. בכל אופן, אבל אצלי ככה היה בראש ואז אני, אז אני אמרתי טוב, הרב אמר אז... אבל באמת עובר חודש של תשרי והם לא מקבלים אותי ואני שוב פוגש את המשפיע שלי מלוד ומחליטים עוד פעם לכתוב מכתב לרבי והפעם מכתב יותר מפורט. רבי, אני הגעתי לפה ואז באותה תקופה רצו אז שש אלף דולר בשביל ללמוד שם לשנה, שאז זה היה סכום אסטרונומי בטח בשביל אבא שלי. הוא בן המשפחה של אחד עשרה ילדים. שש אלף דולר. אז אבא תמיד אמר לי אתה רוצה, יש לי פה קשרים בארץ, אתה יכול ללמוד בכל ישיבה. אם אתה רוצה ללמוד אצל הרבי תסתדר. הוא שמח עליי. ידע שאני שיהיה דרכים להסתדר. בכל אופן, אז אני כותב מכתב לרבי ובמכתב אני מעלה שלוש נקודות. אני כותב מכתב לרב. במכתב אני כותב יחד עם המשפיע. אני כותב שקודם כל כמובן שהגעתי, אבל אני כותב שאין לי כסף בשביל לשלם לישיבה. שתיים אני לא דובר את השפה ובאמת הדבר שבאמת היה זה שהישיבה הגעתי לחיילו. הישיבה הייתה גדושה. מאתיים בחורים. לא היה מקום להכניס סיכה. אז אני כותב אין מקום. אני לא יודע את השפה וזה. ואז אני כותב לרבי אם אני אחזור ללמוד בארץ כמו שהיה כל הזמן, או שאני אמשיך לנסות להיכנס לישיבה. והרבי אומר לי הרב גרונר, הרבי אמר שאתה תמשיך לנסות להיכנס לישיבה, לא לחזור לארץ. טוב, אז אני בפשיטות אני מגיע לישיבה, מגיע לכל הסדורים, יושב ולומד

16:43 דובר 2 והכל. והבעיה שאין לי איפה לישון ואין לי איפה לאכול. כאילו להגיע לזאל אני יושב, נכנס לזאל, יושב ולומד. אבל מה, אין לי איפה לישון ואין לי איפה לאכול.

16:55 דובר 5 פרוטקציה לא היה אז ב...

16:58 דובר 2 כן היה, אבל זה היה יותר לבחורים של קבוצה, לא לחבר'ה צעירים בגילאי שש עשרה שבע עשרה זה לא היה. לא היו מכניסים. האמת שאז קוטי רפ עליו השלום גם כן עזר לי הרבה אז עם הוויזה. קוטי רפ עליו השלום היה יהודי מאוד יקר, מאוד יקר. זה היה מה שנקרא, זה נגע לו ללב. אתה יודע, יש לו תמיד לב זהב. עליו השלום נפטר ו... ואני כותב את זה לרבי. בקיצור, הרב אמר תמשיך לנסות ואני ממשיך לנסות ככה חנוכה וזה. לבינתיים בתשרי אני רואה איזה ילד אחד בכניסה של סמינר שבוכה ובוכה ובוכה ובוכה ואף אחד כאילו לא מתייחס. הילד נשכב בגיל שלוש ככה נשכב בכניסה וילד בוכה. אתה יודע שילדים בוכים, אז אנשים יודעים. בטח יבואו בעוד דקה. אבל עובר הזמן ואף אחד לא מגיע. ואני לוקח את הילד ואני אומר לו איפה אבא? איפה אמא? הוא כן ככה בקושי ממלמל בקושי מדבר ואומר נותן לי את היד. וכך אנחנו הולכים ב-- באיסטרן פארקווי. הולכים עד יוטיקה. עד ככה, עד איפה שכל הכושים. מראה לי איפה הבית שלו. אני רואה בכניסה של הבית אני רואה את האימא צורחת איפה הילד שלי ומחפשת אותו ומסתבר שההוא הלך לבד ברגל לגמרי לבד. ככה יושבים ומדברים ואני מספר לה על הסיפור שיש לי עם הרבי וזה. אז היא אומרת לי תשמע, איפה לישון לא יהיה לך בעיה. אתה יכול לישון פה אצלנו. היא אומרת לי. באמת לא היה להם חדר בשבילי, אבל ישנתי אצלם בבית ככה על הספה בסלון. כמובן שבחמש בבוקר בעלה, איך אומרים, מעיף אותי מהבית כדי שלא יהיה ייחוד. אז הייתי כבר בחמש הולך, חמש הולך כבר

18:31 דובר 2 למקווה ויושב ברוך השם ולומד. וככה היה, ככה היה שנה. אבל אבא שלי לא הרגיש עם זה בנוח שאני לא רשמי בישיבה. הוא אמר לי תשמע, הרבי רוצה שאתה תהיה רשמי, אתה חייב זה. והוא שלח אליי כל מיני שלוחים כל הזמן. תשמע, אתה חייב לראות מה אתה עושה. אתה לא יכול בלשון עילג. וכל פעם שאני כותב באמת מכתב לרבי, הרבי כותב לי לא ללכת, להמשיך וזה. ואז היה חברותא שלי בהדר התורה, היה חברותא שלי. קוראים לו שניאור, שניאור, שניאור שניאורסון. אתה מכיר אותו? ברמה תהומית. שניאור שניאורסון. האגדי. האגדי.

19:10 דובר 5 כן.

19:10 דובר 2 ואז אני ככה כל הזמן אני. אתה יודע, בכל המצבים האלה אני כזה ביחד עם שניאור. אנחנו מדברים וזה ושניאור עם המתיקות שלו ואל תדאג והכל בסדר. אם הרבי אמר להסתדר פה ושם כל פעם מחזק מפה ויכול מתומך משם. ואז יום אחד שניאור אומר לי תקשיב טוב, היה צריך ללכת להנהלה של הדר התורה להגיד לה תקשיבו, אני צריך לעשות את מה שהרבי אמר לי. לא אמרתי איפה לישון, לא אמרתי איפה לאכול, לא אמרתי כלום. לא אמרתי. אני פשוט רוצה ל-לעשות את הרצון של הרבי. ותלך ל. אז היה המנהל של הישיבה היה רוזנפלד. גם הוא נפטר. רוזנפלד. הוא היה מנהל הגשמי. הוא אומר לי זה תעשה בצד הגשמי. בצד הרוחני. אמר תלך למרכז בעיות טלבוים [?]. מרכז טלבוים [?] הוא ייסד את הדר התורה. הוא היה חסיד אמת. הוא ייסד את הדר התורה בגיל מבוגר.

19:58 דובר 5 כן.

19:59 דובר 2 כן, כן, כן, נשמה משהו מיוחד. אז הוא גם היה באיזה מקום לא זוכר איפה בניו יורק. היה לו שמה מקום של בית כנסת שעשה שליחות בגיל מבוגר, משלים מניין, אני חושב על זה. די קורה לו בשבתות לפעמים פעם הוא משלים מניין. ממנו למדתי הרבה מה זה פשיטות של חסיד. פשיטות, פשיטות בצורה מטורפת. ובקיצור אז הגעתי אליו במכורת טבעון [?] ומכל אמר לי תשמע אני אני משהו כזה, הוא אמר לי אני ייסדתי את הישיבה. מבחינתי מה שאתה רוצה שאתה תהיה רשמי אתה רשמי. אתה תלמיד ישיבה מניין. בא לתת לך אישור להיכנס למטבח. יש הבחורים הולכים, אתה יכול לאכול. היה נדלק מלא אוכל מלא מלא. היה אוכל בכמויות, היה שמה שפע וזהו. אז ככה זה היה שנה הראשונה.